העמק שאלה/עד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה עד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) והא כתיב שבעת ימים וכו'. הוא מימרא דאביי. ור' יוסי בברייתא. והא שכ' רבינו והיינו ארביסר דכתי' בראשון בארבע' עשר יום. הוא תדר"י בדף ה' ע"א. ורבינו הביא שני הדרשות יחד. ללמדינו דתדר"י ע"כ סמך על איזה דרשה להכריח שא"א לפרש בראשון כמשמעו על יום ראשון דחג. דבלא הכרח מאי מהני דמצינו י"ד שנקרא ראשון. אכתי מנלן דהאי בראשון בי"ד קאי ולא א' דחג שנקרא ראשון. אלא משום איזה הכרח אחר שבדבר. ובא תדר"י ליישב המקרא היאך אפשר ליישב המקרא על י"ד. והכי נראה פרש"י שכתב על הא דרנב"י ראשון מעיקר' משמע כו' בלא רומיא דקראי אהדדי כו' משמע דהא דבי ר"י תנא קאי על רומיא דקראי. ובזה מיושב קו' התו' שם ד"ה דברי ר"י. שהקשו היאך פליגי תדר"י עם ר"י. ולק"מ דתדר"י ס"ל ג"כ ההכרח כר"י. והא דתדר"י קאי על כל הדרשות והישובים שבזה. והגמ' הביאו על דאביי נמי. ורבינו ג"כ נקיט דרשה דאביי ור' יוסי. אבל תדר"י עצמם ס"ל כר' ישמעאל:

ארבעה זמן סעודה לכל ולא אתי למטעי כ"ה בכת"י.

ב

(ב) ברשותי בביתא הדין. עיקר זה הלשון בירוש' פ"ב רב אמר צריך לומר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל והרי"ף ורמב"ם פ"ג ה"ז וש"ע סדרו בזה"ל כל חמירא דאיכא ברשותי כו' וכ"ה הנוסחא בכת"י דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה והטעם כתב הטור דהרי צריך לבטל מכל הרשות. איברא גם ביתי יש לפרש על הרשות כמו ותשם אסתר את מרדכי על בית המן וזה תליא בלשון ב"א. וע' ב"ב דף ס"א ב' אי לבירה נמי קרי לה בית כו' ע"ש. וליישב לשון רבינו לפנינו שכ' ברשותי בביתא הדין. צ"ל דברשותי אין פירושו בחצרי וכדומה דזה נכלל בביתא הדין. אלא ה"פ שהוא שלי ותחת רשותי לאפוקי חמץ של אחרים המופקד בלא אחריות. ולמכלל חמצו המופקד ביד אחרים. וכן הפי' במש"כ ליבטל מרשותי שיצא מתחת רשותי וכל הרוצה יבא ויטול. או י"ל נוסחו של רבינו דמשום דכתיב בתורה גבולכם בפ"ע ובתיכם בפ"ע אלמא הזהירה התורה על הבית יותר. ע"כ ראוי לפרש רשות בפ"ע ובית בפ"ע [עדיין צריך באור מדוע לא ניחא ליה להירושלמי לומר דאיתא ברשותי כדי לכלול חמץ שבמקומות אחרים בלשון זך ונקי יותר. ומדוע שינה הרי"ף מנוסח הירושלמי. ונראה לענ"ד דתלוי לפי מנהג המקומות בזמן הביטול דבימי הירושלמי היו מבטלין אחר בדיקת כל חדר ואדר בפ"ע. וזהו כונת הר"ן על הא דשמא תטול חולדה לפנינו ויהא צריך בדיקה אחריו שכ' וצריך לבטל פעם אחר. שהרי חמץ זה שגררה חולדה לא נתבטל ונדחקו האארונים בכוונתו. וכבר ביארו כוונתו הפרי מגדים באשל אברהם סי' תל"ד סק"ב. והגאון במקור חיים שם סק"א דאם נטלה חולדה חמץ וגררה לחדר הבדוק כבר צריך לבטל פעם אחרת ולא מהני מה שביטל באותו חדר שלקחה שם לחמץ שנגרר לחדר אחר ע"ש ושם. עכ"פ מש"ה היו אומרים בהדין ביתא לומר שאינו מבטל אלא החמץ שבבית הזה שכבר בדקו. ולא החמץ שבבתים אחרים שרוצה עדין לבדקם. כדי לקיים מלות בדיקה בחמץ שלו. ושוב לא חלקו בנוסח הביטול אף למי שאין לו אלא בית א'. או בבית האחרון. אבל במקום הרי"ף ז"ל היה המנהג כמו בזמנינו שאין מבטלין עד אחר גמר כל הבדיקה. וא"כ עדיף לומר דאיכא ברשותי. וכן המנהג אצלינו. ויש לדון לפ"ז במי שבודק בשני מקומות רחוקות זה מזה מרחק רב עד שצריך לברך פעם שניה במקום השני. ואז המנהג לבטל אחר כלות הבדיקה במקום הראשון. וא"כ מוטב שיאמר דאיכא בהדין ביתא ולא ברשותי כדי לקיים מצות בדיקה במקום השני בחמץ שלו. או אפשר דלא חלקו בנוסח הביטול וצ"ע. אבל לפי לשון רבינו לפנינו שהרכיב שני הנוסחאות יחד צ"ל כמ"ש מר אבא שיחי'. בני הרב ר' חיים ברלין שיחי']:

ג

(ג) ולא ידענא ביה. בירושלמי איתא ואיני יודע ביה. והרי"ף כ' דלא חזיתיה ודלא בערתיה והכונה בדלא חזיתיה לאפוקי החמץ שראיתי היינו שמצא בבדיקה ורוצה בו לקיים מצות שריפה ואינו מבטלו. ודלא בערתיה לאפוקי מה שלא היה בשעת בדיקה ובעור. אלא שאני חפץ למוכרו כדין. וכונת רבינו ג"כ הכי. ולא ידענא ביה לאפוקי רובי חמץ שאני יודע ממנו ורוצה לתקן כראוי ולזה לא מהני בטול שהרי הוא שומרו וכמו שיבואר באות ז' בס"ד:

ד

(ד) דילמא איכא גלוסקא יפיפיה כו'. בגמ' איתא שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתי' עלויה ומקשי וכי משכחת לה לבטלה כו' מבואר דכל זמן שלא מצא אינו עובר בב"י. דאלת"ה מאי מקשה וכי משכחת לבטלה הא עד שימצאה נמצא עובר בב"י אלא כ"ז שלא מצא א"ע. וכמש"כ הרא"ש דלא יראה משמע במקום הראוי ליראות. וגלוסקא יפיפיה לא חיישינן שימצא במקום הראוי ליראות שהרי בדק ולא מצא. אלא שמא ימצא במקום שא"ר ליראות ואינו עובר עד שימצא. זהו פי' הסוגיא ומש"ה דייק שמא ימצא כו'. אבל רבינו גריס דילמא איכא כו' משמע אפי' עדין אינו רואה ה"ז עובר. וא"כ ק' להבין קושית הגמרא. אבל באמת גם לגי' רבינו אינו עובר כ"ז שלא נזכר עליו מיהו משנזכר ה"ז עובר אע"ג שלא ראה. והיינו דילמא איכא כו' אע"ג שלא ראה אבל נזכר בעינן. ורבינו לטעמיה שהביא ראיה לעיקר דין זה מדתנן היה הולך לשחוט כו' ונזכר שיש חמץ כו' והרי אינו רואה החמץ. והשתא מקשה הש"ס וכי משכח לבטל פי' כשיהא נזכר עלה יבטל. ודעת רבינו אתי שפיר נדעת הרא"ש ג"כ. דכמו דבמקום הראוי ליראות עוברים אע"ג שאינו רואה. ה"נ כשנזכר ויודע מהחמץ כבר הוא ראוי ליראות אבל רש"י ד' ו' ד"ה אפי' מראש השנה נמי כו' סיים וכשראהו עובר עליו משמע דראיה ממש בעינן. וכבר דברו מזה מפרשים אחרונים הרש"ל והרש"א ז"ל:

ה

(ה) כדתנן ההולך כו'. הוצרך רבינו לזה שלא תקשה על הגמ' הרי אפי' גלוסקא יפיפיה ממילא בטיל. דהרי בדק מחמץ ומחזר עניו לבערו מביתו וגרע מסופי תאנים וענבים. מש"ה הביא ראיה למימרא זו ממשנתינו. דפשיטא דמיירי שכבר בדק כדין כדאיתא בד' ו' המפרש והיוצא בשיירא כו' י ומכ"מ כשנזכר שיש לו חמץ עובר עליו בב"י. וע' בסמוך אות ט':

ו

(ו) מ"ט פסח ומילה דאורייתא ובעור חמץ דרבנן כו'. מבואר דאם הוא משש ולמעלה וא"י שוב לבטל נדחה אפי' מצוה דאורייתא משום איסור ב"י וכמש"כ המג"א סימן תמ"ד ס"ק י"א. ולא כש"ש אות פ' שהוכיח להיפך מדכתב רבינו בסמוך אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח כו' וליתא דדוקא פסח דהוי עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשבתה כדאיתא ד' נ"ט א' אתי עשה שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה. ולהכי איצטריך טעמא דאי לא יבטל ג"כ מבטל מפסח. אבל מילה בזמנו וה"ה שאר מ"ע אינו דוחה עשה דהשבתה דאיכא. ביה לאו דב"י ג"כ. וע' מג"א שם שכ' עוד סברא אחרת בזה וע' אות י' וע' תוספת רע"ק במשנה זו שהסכים ג"כ למש"כ באה"ע דלא כמג"א. ופלפל בזה. ואישתמיטתיה דברי רבינו. ואין לפרש הא שכ' רבינו דפסח ומילה דאורייתא ובע"ח דרבנן כו' בא ללמד דאי הוי מ"ע דרבנן נדחית מפני בע"ח דרבנן והא דתנן לאכול ס"א בבית חמיו. הוא משום גדול השלום כדאי' בירו' והובא ברא"ש. אבל מ"ע דאוריי' דוחה בע"ח אפי' הוי דאורייתא ואין למדים ד"ת מד"ס כדתנן בידים פ"ג. אבל א"א לומר כן שהרי בפי' כ' רבינו להלן ולשבות שביתת הרשות דלאו מצוה הוא אלא הנאה דנפשיה בעלמא הוא יחזור מיד. מבואר דאי לשם מצוה ואפילו דרבנן לא יחזור משום ביעור. וכדעת רש"י ורמב"ם וש"ע דבשביתה זו לא היה שום מצוה. ולא כהירו' שפי' משנתנו לשבות שביתת הרשות שהלך להקביל פני רבו. והטעם דפסקו דלא כהירושלמי משום דאי' שם כאן שנה רבי מעשה קודם לתלמוד. ואנן קיי"ל תלמוד קודם למעשה. א"כ לקבול פני רבי דוחה בע"ח דרבנן במכ"ש מס"א. ונקיט התנא פסח ומילה ללמדינו דאפי' הני החמורים נדחים אם לא ביטל. וסעודת אירוסין ללמדינו דאפי' מצוה קלה דוחה בע"ח דרבנן. וקל היה לחכמים מצות בע"ח לאחר שיבטל ודלא כש"ש שכתב' להיפך גם בזה. ומעתה ממילא ע"כ ה"ק רבינו דמשום פסח ומילה דאוריי' דוחה בע"ח דרבנן. הא אי הוי בע"ח דאוריי' דוחה אפי' מ"ע וע' מש"כ עוד אות ט' וי':

ז

(ז) דילמא משתלי ואכיל ליה. והוא טעם ראשון שכ' התוס' ד' ב' והרא"ש פ' א"ע ס"א דמשום דלא בדיל מיניה כולי שתא חיישינן שמא יאכל. וכן סתם הטור סי' תל"א ע"ש. [וא"כ צ"ע דבסי' תמ"ב סתם הטור דבמקום דליכא איסור דאורייתא מותר להשהות והא לא אתי אלא לטעם הב' כמש"כ הב"י]. ולא כטעם הב' דמשום חומר דב"י אסרו חכמים להשהות אפי' ביטל. והא דתנן שיאור ישרף ואע"ג דלא עבר עליה משום ב"י כתבו התו' משום לא פלוג רבנן. והרא"ש כתב שלא השוו דבריהם בזה דבאמת שרי להשהות במקום דליכא ב"י והא דשיאור ישרף צ"ל כמש"כ המ"א סי' תמ"ב סק"א דרושום שאם לא ישרף תחמיץ לגמרי [אלא מש"כ המ"א דמיירי ביו"ט ומש"ה אסור לאפות. ליתא דביו"ט אסור לשרוף ג"כ. מכ"שכ כ"ז שלא עבר עלה בב"י ליכא מ"ד דשרי לשרוף ביו"ט. אלא מיירי בחוה"מ ומכ"מ א"א לאפות משום שהוא איסור הנאה א"א לעסוק בה כדאיתא בד' י"א]. אבל גם בזה הישוב צ"ע אכתי יטיל בצונן ולא תחמיץ. בשלמא לר"י דס"ל שיאור היינו סדוק י"ל דשוב לא מהני הטלה לצונן כמש"כ המג"א שם וכדאיתא בד' מ' א' בחטים שנתבקעו לא מהני לת"ק הטלה לחומץ וה"ה לצונן. אבל לר"מ דס"ל הכסיפו פניו קשה לומר דשוב לא מהני הטלה לצונן. וע"פ מש"כ יובן מש"כ התוס' ד' ב' א' ראיה לסברא דלא פלוג רבנן מהא דשיאור ישרף ואמאי ישרף ישהה עד אחר פסח ויהא מותר אפי' לר"י דלא אסר ר"י כו' אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר"י מודה עכ"ל. ולכאורה תמוה מאי הוצרכו להקשות אליבא דר"מ דאית ליה קרא בנוקשה. ליקשו בפשיטות משיאור דר"י לר"י שאינו אלא מדרבנן ומכ"מ ישרף. ובאמת המג"א כ' הקו' בשם התו' הכי אבל התו' לפנינו הקשו מר"מ. אלא ודאי משיאור דר"י לר"י לא קשה דאפשר לומר כהמ"א דלהכי ישרף כדי שלא תחמיץ יותר. משא"כ לר"מ שפיר קשה אמאי ישרף יטיל בצונן. הא מיהא מרווח דעת רבינו שהטעם הוא דלמא אשתלי ואכיל ליה ומש"ה אפי' חמץ דרבנן ישרף:

והנה הגאון המק"ח סי' תל"א הקשה לפי זה הטעם של רבינו דהא דבעינן בדיקה משום שמא יאכל. א"כ בחמץ של א"י וקבל עליו אחריות ליהני בטול לחוד. דאמאי ניחוש שמא יאכל יותר מאילו לא קיבל עליו אחריות. והוציא מזה ראיה לדעת הגאון ש"א סי' ע"ז דלא מהני בטול לחמץ שקבל עליו אחריות. ומטעם הסברא שאינו יכול לבטל שאינו שלו. ולענ"ד הסברא אינה מוכרחת דלא בעינן בטול אלא מה שיש לו בזה החמץ וכיון שאין לו אלא גורם לממון באחריותו. לא בעינן אלא שיבטל אחריותו. שיאמר מי שרוצה לטול יבא ויטול והוא ישלם להמפקיד. ומעתה אע"ג שעדין אין החמץ מבוטל מחמת המפקיד לא איכפת לן כלל. ומה שהוכיח המק"ח מהא דלא מהני בטול לחוד בחמץ של א"י. [ועיקר הקושיא אינו אלא' אליבא דאביי בד' ו' ביוצא בשיירא ואין דעתו לחזור אפי' בתוך ל"י א"צ לבער. משום דליכא חשש שמא יאכל ה"נ בשל א"י ליסגי בבטול. אבל לרבא אפי' באין דעתו לחזור חייב לבדוק בתוך ל"י ואע"ג שאין לחוש שמא ישכח ויאכל כמש"כ רבינו בסי' ע"ח אלמא דלא פלוג רבנן. וכיון דישנו בבטול חייבוהו רבנן לבדוק ולבער. וא"כ לק"מ] אומר אני דודאי באופן שמהני בטול בחמץ שלו מהני בחמץ של א"י. דהיינו באופן שנאבד החמץ או שמוטל תחת המפולת. או שהוא בדרך וכדומה אופנים שא"י להוציא החמץ לחוץ מקום שמירתו. בזה מהני בטול בלב שיחשוב באמת שאינו חפץ בו ואין לו צורך כלל. וא"כ אם היה הנכרי מפקיד גלוסקא ושכח הנפקד את מקומה. מבטלה וא"צ לבדוק באמת. דלא חיישינן שמא ימצא ויאכלנה. דבדיל מינה. אבל חמץ שידוע מקום שמירתה לא שייך בטול בין בשלו בין בשל אחרים. שאינו אלא הערמה שהרי אינו מוציא לחוץ כמבוטל. וכ"כ בפי' בשו"ת מ"ב סי' נ"ח ע"ש וע' מש"כ לעיל אות ג' בדיוק לשון הירו' ורבינו מבואר הכי. וזהו כונת הרמב"ם פ"ב מה' חו"מ ה"ב לנוסחא שהביא הכ"מ ומהו השבתה האמור בתורה שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע לו יבטלנו. ולמדו מזה שיטת הרמב"ם דלא מהני בטול כלל לחמץ ידוע המונח ברשותו ותמהו האחרונים ז"ל מכמה סוגיות ודמו להו כאילו מחו להרמב"ם ז"ל במאה עוכלי. אבל כונת הרמב"ם ז"ל פשוטה דאם ידוע ויכול להוציא לא מהני ביטול עד שיוציא. דבל"ז אינו מבטל אלא הערמה בעלמא וכלשון הכ"מ פ"ג בשם הר"מ דבעינן לבטליה בלביה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור ולהנות ממנו לעולם עכ"ל. אבל כשאינו יכול להוציא מחמת שהוא בדרך או מצא בשבת ע"פ דאסור בטלטול משום מוקצה סגי בבטול. והא דפריך בפסחים ד' ו' וכי משכחת לה ליבטלה. אלמא דמהני בטול אפי' לחמץ ידוע בביתו. הא ע"כ מיירי באופן שא"י לשרוף מאיזה טעם. דאי יכול לשרוף הא מחויב בכך. ותו מאי משני דילמא משכח בתר זמן איסור. הא מכ"ע מצי לשרוף. אלא ודאי עיקר החשש שמא ימצא באופן שלא יכול לשרוף. וה"נ נימא דה"ק וכי משכחת לה באופן שא"י להוציא מרשותו. ושפיר מקשה לבטלה. ואע"ג שאינו מוציא לא איכפת לן. כיון דאינו יכול להוציא זהו כונת הרמב"ם לפי נוסחא זו. ולפי נוסחא דילן בספרי הרמב"ם דמשמע דלעולם מהני בטול אפי' לחמץ ידוע. היינו מכ"מ בעינן שיוציא החמץ לחצר מקום שאינו משומר. דאע"ג שאינו מקום הפקר ממש. מהני בטול וכמש"כ המג"א סי' תמ"ה סק"ז וכן פי' הגר"א סי' תל"ג ס"ק י"ד הא דאי' בירו' פ"ב הפקיר חמץ בי"ג לאה"פ מהו ר"י אמר אסר כו' דמיירי במפקיר בתוך ביתו. ור"ל כמש"כ המג"א שם שהיה מקום הפקר בלי שמור. אבל מקום המשומר וידוע לו. ברור דאינו בטול כלל. ומעשיו מוכיחים על מחשבתו [ואפי' מפקיר בפי' אם הוא במקום סגור הרי ניחא ליה דליקני ליה חצירו איסורא. וראיתי בהגדה של מחבר רינון יצחק בזה דברים תמוהים. ואין בדבריו ממש. ותלה עצמו בתשו' הגאון נו"ב סי' י"ט. ושם מבואר דוקא כשהיה שלא בחצירו. או אפי' בחצירו אלא שהיה שבת ויו"ט שלא יכול לבער ואבל אי יכול לבערו ולא מבער הרי חצירו קונה לו איסורא דניחא ליה]. ומעתה אזיל הוכחת הש"א שם מהא דתנן השוחט הפסח עה"ח לוקה והקשה מנ"ל לעדים שלא ביטל בלב. ולק"מ דמיירי שהיה לו חמץ על מסגר ואינו נותן המפתח להוציא לחוץ. ומה שהקשה עוד מהא דתנן בעיסה שנטמאה רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה. ומפרש הש"ס משום דס"ל שטובת הנאה ממון. או משום הואיל ואיבעי מיתשיל ועבר בב"י. והקשה שיבטל. והאריך בזה הרבה וכן המק"ח ונכנסו בדוחקים ע"ש. איברא בירו' איתא חבריא בעו יפרישנה וישליך לאשפה. ומשני כלום אדם מפקיר דבר שאינו שלו. פי' אע"ג שאם ישליכנה למקום מופקר יהא הפקר בע"כ כהא דשטפו נהר עציו וכדומה. אך מכ"מ אסור לעשות כן. מש"ה אסור להפריש תרומה ולהפקירה. וממילא מיושב הכל למש"כ דלא שייך בטול לחמץ ידוע אלא במוציא למקום שאינו משומר ואסור לעשות כן מש"ה ס"ל לר"א שלא יפרישנה מתחלה. ומיושב בזה ג"כ מה שהקשה הש"א עוד בסי' פ"ג להרמב"ן דהמפקיד חמץ ביד א"י אינו עובר בב"י ואמאי אינו עושה כן בתרומה. ולק"מ דודאי אסור להפקיד דבר שאינו שלו ביד א"י. וע' מש"כ סי' קל"ב אות י"ז:

ח

(ח) מכדי כמה דלא מהיל כו'. פי' מאי איצטריך למתני דמילה דוחה ג"כ בע"ח דרבנן פשיטא דאי לא מהיל לא' עביד פסח וה"ה בכלל ההולך לשחוט פסחו. ונראה דישוב קו' זו אי' בירו' מילת בנו ושחיטת פסחו מי קודם. א"ר פנחס מן מה דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ה"א שמילת בנו קודם לשה"פ. ולכאורה תמוה מה זו שאלה הא שחיטת פסחו א"א בלא מילת בנו. וצ"ל דהירו' ס"ל דע"כ משנתנו כמ"ד מילת זכרים אינו מעכב הפסח. ופלוגתא היא במכילתא פ' בא פ' ט"ו דתניא המול לו כל זכר מגיד שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח דברי ר"י ר' יונתן אומר אין מילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח ומה ת"ל המול לו כל זכר הרי שהיה לפנינו שתי מצות מצות פסח ומצות מילה אינו יודע איזה תקדים כשהוא אומר המול לו כ"ז תקדים מצות מילה למצות פסח. מבואר דהירו' מפרש משנתנו כר' יונתן. והיינו משום דקשה להירו' קו' רבינו להכי פי' דאתי כר' יונתן. מיהו רבינו יישב בא"א:

ט

(ט) דשחטי' לפסחא והשתא. ניחא ליה. וכ"ת היאך שחט הפסח בעוד החמץ בביתו הא קיי"ל כר' יוחנן דאמר אע"ג שאין עמו בעזרה כמבואר להלן. הא ל"ק שלא נזכר מזה החמץ עדיין ושחט בשוגג ומכ"מ הפסח כשר כמש"כ התו' ד' ס"ג א' בשם התוספתא. איברא הא קשה דתנן יבטל בלבו. ולאח"ז של פסח א"א לבטל עוד. וי"ל דדעת רבינו דהא דתנן יבטל בלבו לא עצה טובה הוא שיעשה הכי אם אפשר אלא דינא קתני אם אפשר לבטל לא יחזור ואם לא אפשר יחזור. [וכן בסיפא להציל מנהר כו' יבטל בלבו דינא קתני דלא נימא דחשו חכמים דבשהוי מעט שיחשוב בביטול מסתכן קמ"ל דמכ"מ יבטל בלבו] ובאמת שפיר הוי מבעי למתני אם ביטל לא יחזור. ויהיה הכוונה אם ביטל כבר לאפוקי אם לא ביטל יחזור. אלא תנא זה הלשון משום אידך תרתי ולאשמעינן דאפי' עוד לא ביטל כל זמן שיכול לבטלו מיקרי איסור דרבנן כדעת הרמב"ם פ"ב. וע' ב"י סי' תל"ח שנסתפק בזה לדעת הטור. וכן הכריע המ"א סי' תל"ט סק"ה. והשתא במילה שא"א לאוקמי אלא לאחר חצות יהיה הפירוש אם ביטל כבר בלב לא יחזור ותני יבטל בלבו משום אינך תרתי. והגאון ש"ש תמה בזה וכסבור דרבינו סובר דאפילו א"י לבטל מילה קודם. והדתנן יבטל בלבו עצה טובה קתני אם אפשר יבטל. וא"כ לא שייך למיתני יבטל בלבו. וא"א לומר כן כמש"כ אות ו' בס"ד. והגאון רד"ל ז"ל יישב קו' זו דמיירי שהיה לו עיסה והיה ירא שמא תחמיץ ועדיין יכול לבטלה כדאי' בד' ז'. אבל ע"כ רבינו לא מפרש הכי שהרי הביא ראיה ממתני' דבעינן בטול ולא נתבטל ממילא ע' מש"כ אות ה' ואי איתא אין ראיה מכאן לחמץ וגלוסקא דמכבר שלא נתבטל ע"י בדיקה ממילא שבדק ע"מ לבער חמץ. עוד יישב בדרך פלפול דמתניתין אתיא כריה"ג ור"ש דשרי בהנאה ולעולם יכול לבטל לריה"ג ואחר שש לר"ש לדעת בעה"מ וסיעתו. ולכאורה דבר גדול דבר בזה והכי משמע מפירש"י ב"ק ד' כ"ט דפי' הא דחמץ אינו ברשותו של אדם משום שאסור בהנאה. אבל א"א לומר כן דא"כ להפוסקים כר"ש לפני זמנו ג"כ וחוששין לקדושיו יכול לבטל ג"כ ולא ראינו מי שס"ל הכי. ותו א"כ לוקי הש"ס בד' ז' הא דתניא מבטלו בלבו אחד שבת אחד יו"ט כריה"ג וכבר הקשה הכי הגאון ש"א בתשובה. ונראה פשוט דאע"ג שמותר בהנאה מכ"מ כיון שמצוה לבערו והכל מצווים עליו לבערו כדאי' ב"ק ד' צ"ח ב' א"כ אין לו בעלים ודומה להפקר ממש דרחמנא אפקריה וה"ז דומה לשור הנסקל לשיטת ר"ת דס"ל דמותר בהנאה מחיים ומכ"מ אי' בכריתות דף כ"ד דאם הוזמו עדיו ה"ה הפקר משום שכבר אין לו בעלים. והטעם דכיון דמצוה על כל לבערו מן העולם ה"ה הפקר. וכ"כ הרמב"ם ה' נ"מ פי"א ה"ח קדמו ודנהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות. ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו עכ"ל הרי דמותר בהנאה ומכ"מ אין לו בעלים. וגם רש"י דס"ל כר"ת כדמוכח ב"ק ד' צ"א א' ד"ה סוף סוף כו' אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענין לדיניה לשהויי לרדיא עכ"ל. הרי דשרי בהנאה. מכ"מ מודה שאין לו בעלים. כמבואר בד' מ"ה משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש. ופירש"י דלאו ברשותיה דמריה קאי להקדישו. והא דפי' דמשום דלא מענינן לדיניה לא משהינן לרדיא. ולא כתב משום שאין לו בעלים. והוי כנגח ואח"כ הפקיר דקיי"ל כר' יהודה דפטור מתשלומין לק"מ דרש"י ז"ל שכ' בד' י"ג ד"ה למעוטי כו' דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד כו' מבואר דס"ל לר' יהודה נגח ואח"כ מכר ג"כ פטור. וא"כ א"א לומר כמש"כ הרא"ש דחכמים מודו לר' יהודה בדיני ממונות שהרי מפורש במשנה ר"פ שור שנגח ד' וה' דאפי' גבה אותו ניזק מכ"מ נשאר חייב להניזק השני אלא ודאי אין הלכה כר"י אפי' בד"מ. אבל הרמב"ם נופרש דוקא נגח ואח"כ הקדיש והפקיר שאין לו בעלים כלל פטור והוי כשור הפקר שנגח דפליגי ר"י רבנן בד' מ"ד. ומש"ה מודי כ"ע בד"מ דנגח ואח"כ הפקיר פטור כמו שור הפקר שנגח לכ"ע אין לו ד"מ. והא דחוזרין ודנין אותו ד"מ. יבואר בסי' קי"א בס"ד שיטת הרמב"ם. ואכ"מ. נחזור לענין דלכ"ע שור שנגמר דינו ליסקל ה"ז הפקר. וכ"כ התוס' בסנהדרין ד' פ' ולא כמ"ש בב"ק ד' כ"ד א' בשם ר"ת. וה"ה בחמץ בפסח אפי' למ"ד דמותר בהנאה מכ"מ הוא הפקר ולא נצטרך רש"י לפרש דאין לו בעלים משום דחמץ אסור בהנאה אלא לטעמיה שפי' משש שעות ולמעלה בשעה ששית ג"כ וכל זמן שעה זו יש זמן להשהות ואין הכל מצווים לבערו. וע"כ משום דאסור בהנאה אין לו בעלים אבל הא ודאי דבפסח אפי' לריה"ג א"י לבטל וכ"כ הגאון מק"ח סי' תל"ו. ולא תקשה ממש"כ הרא"ש פ"ב סי' ב' בשם בה"ע בפי' מימרא דר"ג דמו' שעות ולמעלה א"ח לקידושיו משום דאסור בהנאה מדבריהם ולא קאמר דהכל מצווים לבערו ואין לו בעלים לק"מ דלענין קדושין לא תליא בזה שהוא הפקר דמכ"מ מהנה אותה. והיינו שהקשו התו' בכ"מ אמאי המקדש באה"נ א"מ. הא יכולה להנות שלא כדרך הנאתן וע' מש"כ סי' פ"ח אות י"ז דכל אה"נ הוי הפקר ממש. וא"כ מאי מהני במה שיכולה ליהנות. אלא ע"כ דמכ"מ הוי קדושין שהרי ההנה אותה ש"פ. אבל לענין שיהא שלו שיהא יכול לבטל תליא במש"כ. ולכאורה ק' למש"כ מהא דאי' בפסחים ד' ל"ב א' אי ריה"ג אמאי פטורין מן התשלומין ומדמי עצים. הרי דלריה"ג יש לו בעלים. ולק"מ דהתם בתרומת חמץ מיירי ואם שרי בהנאה ה"ה כתרומה טמאה שניתן ליהנות לכהן ומצוה ליהנות כמו שמצוה בטהורה לאכול. וע' לשון הרמב"ם פי"א מה' תרומות. התרומה ניתנית לאכילה כו' אבל סך הוא את השמן הטהור ומדליק את הטמא. וע' מש"כ סי' ע"ג אות ב'. וידוע דישראל אסור בהנאה של כלוי א"כ אין ישראל מצווים לבערו אלא יראו שהכהן יבערו להנאתו ואינו הפקר לכל. וע"פ זה ניחא הא דמשני שם סבר לה כר"נ בן הקנה דאמר חיוב כרת פוטר מן התשלומין וקשה הא מדאגבה חייב לשלם משום גזילה וכרת אינו אלא משעת אכילה. וכקו' הש"ס כתובות ד' ל' ב' גבי זר שאכל תרומה וכבר עמדו ע"ז בתוס' שם ד"ה ולאביי. וכתבו דבאמת הוי מצי להקשות אמתני' דפ' כ"ש כו'. אבל ע"כ א"א ליישב אלא בתירוצא קמא דהש"ס בכתובות שם. שתחב לו חבירו לבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק. דישוב ר"פ דתחב לו חבירו משקין ש"ת כו' לא שייך הכא שהרי האוכל תנן. וישוב דר"א דקרע שיראין ש"ח לא שייך שהרי פטור מדמי עצים תנן. אלא ישוב קמא. וגם זה לא מתיישב אלא לפי' ריצב"א שם בתו' ד"ה ל"צ. אבל לפרש"י ד"ה ע"י הדחק דא"נ אהדרא מימאסה כו' ולדמי עצים לא שייך מאוס וא"כ הדק"ל. אלא מתחלה לק"מ דאפי' לריה"ג ישראל לא קנה בגזילה חמץ ש"ת שהרי א"א להנות בתרומה כדרך הנאתן ולמכור אינו ראוי דמי פתי יסור אליו ליקח חמץ שיעבור עליו בב"י. וכל האסור בהנאה אין לו זכיה כמש"כ סי' פ"ח שם. נחזור לענין דאפי' לריה"ג א"י לבטל אחר זמן איסורו משום שכבר הוא הפקר ואינו שלו. ואע"ג שעובר עליו בב"י היינו חידושו שאינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו. וכבר קדמוני בזה מחברים. ויתד היא שלא תמוט. ודברי רבינו מתפרש כמש"כ:

י

(י) ולשבות שביתת הרשות דלאו מצוה היא כו'. הוא כפרש"י וכמש"כ לעיל. והתו' הקשו ע"ז דהא קיי"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה. וצ"ל דס"ל כמש"כ רבינו יהונתן עירובין ר"פ כיצד בזה"ל אין מערבין אלא לד"מ. כלומר לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום בעירוב של פת אלא לדבר מצוה שהקילו על העשיר שלא יערב ברגליו אבל לדבר הרשות צריך שיערב ברגליו וישבות הוא בעצמו בשעת קנית העירוב עכ"ל הר"י. הרי כיון דעיקר העירוב ברגל מערבין לדבר הרשות. וכ"כ הרשב"א הביאו הב"י. והרב המאירי שבת ד' ל"ד. והגאון בעל אה"ע הקשה ע"ז מעירובין ד' ל"א דמפרש הא דאר"י מערבין בקבר משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו. ופריך אלא הא דאר"י אין מערבין אלא לד"מ נימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו'. והשתא אי נימא דלמ"ד עיקר עירוב ברגל מערבין ברגל לדבר הרשות. א"כ לר"מ דס"ל עיקר עירוב בפת ס"ל דמערבין בפת לדבר הרשות. א"כ מאי פריך הגמ' על ר"י דלימא כתנאי אמרה לשמעתיה. דהיינו כר"י ולא כרבנן. נימא מאן פליג עליה דר"י דאמר מערבין בקבר הוא ר"מ דס"ל ודאי מערבין לדבר הרשות. זהו קו' אבן העוזר ז"ל. ולי לא קשה כלל. דהא ודאי הא דאין מערבין אלא לדבר מצוה. דייק לה רב יוסף ממשנתנו דר"פ כיצד ואתיא ככ"ע אפי' לר"מ. אלא לר"י דאמר עיקר עירוב ברגל י"ל דברגל קיל מפת. ולר"מ אי אפשר לומר כן. וכיון שאין מערבין בפת לדבר הרשות מכש"כ שאין מערבין ברגל. וכיוצא בזה ביארנו בסי' מ"ח אות י"א לדברי רבינו. וזה פשוט. ונראה שגם התוספות לא נחלקו בעיקר הדין דברגל מערבין לדבר הרשות לר"י. והא שהקשו על רש"י היינו משום דסתם מתני' ר"מ. ולפירש"י שבת ד' ז' מקשה הגמרא בפשיטות דודאי סתם מתני' כר"מ אתיא. אבל לי נראה דגם לר"מ אתיא משנתנו דפסחים. דהא ודאי כל מחלוקת ר"מ ור"י אינו אלא ביושב בה"ש והולך לו אבל בשובת כל השבת ודאי עדיף לכ"ע וכמש"כ בסי' הנ' שם. ואפשר לפרש לשבות שביתת הרשות. שישבות שם כל השבת. וישבנו שם קושיית התוספות בעירובין ג"כ בהכי יעו"ש:

יא

(יא) אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח כו' וכדר"י כו'. כבר פירשנו באות ו' דרק משום פסח דאית בה כרת נצטרך לזה. אבל מילה שאינו אלא עשה למול בזמנו פשיטא שנדחית מפני מ"ע דהשבתה דיש בו לאו בל יראה. ומדברי רבינו למדנו דלר"י שאמר אע"ג שאין עמו בעזרה. ה"ה דאפי' אין עמו בירושלים. שהרי הולך לשחוט את פסחו וביתו חוץ לירושלים דומיא דלשבות שביתת הרשות. ובאמת הכי משמע בסוגיא דפסחים שם ד' ס"ג דקאמר שם אבל חמץ איסור הוא וכל היכא דאיתיה איתיה. אבל בירו' פ' ת"נ אי' ר' יוחנן א' אפי' נתון עמו בירושלים משמע דוקא בירושלים אבל חוץ לירושלים לכ"ע אינו מעכב. וכ"כ בפשיטות הר"ש כלים פ"א. א"כ הדרא קושית רבינו אמאי מיבטל מפסח וליתי עשה שיש בה כרת ולידחי עשה דהשבתה וצ"ל כסברת מג"א שהבאתי לעיל שם דעשה דהשבתה עוברים עליו כל שעה מש"ה דוחה כל מ"ע. ונראה דהירו' לטעמיה. דלכאורה קשה אמאי נקיט התנא הני תלתא לשחוט הפסח ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין. וכבר כתבנו באות ו' דנקיט פסח ומילה לאשמעינן דאפי' הני החמורים נדחים מפני מ"ע דהשבתה. ולא דמי טעמי דתרווייהו. פסח הוא משום דלא מיפגר. והוא גופא קמ"ל כר"י דאפי' אין עמו בעזרה. ומילה משום דעשה דהשבתה עדיף. ונקיט סעודת ארוסין לאשמעינן דאפי' ס"א הקלה דוחה בעור חמץ דרבנן. ומכש"כ שארי מצות. אבל לדעת הירו' ע"כ צ"ל דהא דפסח נדחית מטעם המג"א. ומכש"כ מילה שאינו בכרת ולא איצטריך למתני מילה אלא משום לאשמעינן שדוחה ביעור חמץ אחר ביטול. ואכתי ק' הא נילף מסעודת ארוסין הקלה. אלא ודאי י"ל שאני ס"א דגדול השלום כדאי' בירו' ושארי מצות דרבנן ואפי' ת"ת החמורה ג"כ לא דחי ב"ח דרבנן. וכמ"ד בירושלמי מעשה גדול מתלמוד. מש"ה איצטריך לאשמעינן מצות מילה דאוריי' שדוחה. ורבינו דס"ל דר"י אמר אפי' חוץ לירושלים וכפשטא דתלמודין. מש"ה מפרש המשנה אליבא דהילכתא דתלמוד גדול ממעשה. ותני סעודת אירוסין וכש"כ ללמוד תורה ושארי מצות:

יב

(יב) א"ר כיון דאסרוה רבנן כו'. ופשיט מדר"ג דאמר שא"ח לקידושיו ה"ה שא"י לעשות פסח כיון שאינו יכול לבטל מחמת הפקר ב"ד. מיהו פרש"י בהא דר"ג בזה"ל ואע"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קידושי תורה. ושרי א"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתי כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב"ד הפקר. והם הפקירו ממונו עכ"ל. משמע דוקא משום דמקדש אדעתא דרבנן שאומר כדת משה וישראל הא בל"ז לא מהני הפקר ב"ד לאפקועי קדושי תורה. וא"כ אין ראיה שהעמידו דבריהם לפוטרו מפסח שבכרת. ולשון בה"ג ה' פסח כפרש"י וז"ל ומאן דמקדש באה"נ קידושיו לאו קידושין. ואע"ג דמשש שעות ולמעלה איסורא דחמץ מדרבנן הוא דאסור. כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי' מיניה ותנן עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא ל"צ לשעות דרבנן עכ"ל ה"ג. ותליא באשלי רברבי דביבמות ד' ק"י גבי קידש שלא כהוגן עשו לו כו' ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ופרש"י דכל דמקדש תולה בדעת חכמים הוא דהא פדת מפה וישראל קאמרינן. ורבנן אמרי דחוטף אשה מבעלה לא הוי קידושין עכ"ל הרי דלטעמיה קאי דלא אפקעי' לקידושין אלא משום דמקדש אדעתייהו. אבל התו' שם כתבו מספקא לר"י אי משום דאדעתא דרבנן מקדש. או משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת מדלא הזכיר כאן כמו שהזכיר בכ"מ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. ובב"ב ד' מ"ח ד"ה תינח פשיטא להו דלא משום דמקדש אדעתייהו שהרי עביד שלא כדין. אלא משום דמצי חכמים להפקיר ממונא ע"ש. וא"כ ה"נ בדר"ג לא משום דאדעתייהו מקדש אלא משום דהפקירו חמצו שלא יהא ברשותו לקדש וממילא אין ברשותו לבטל ולא מצי עביד פסח כמו שעקרו קידושין. ולכאורה הפכו רש"י ותו' שיטתם בגיטין ד' ס"ד ב' דא' רב אסי חפץ ומחזירו אחר שעה זוכה לאחרים. ושמואל א' אינו זוכה לאחרים. ופרש"י דבדרבנן פליגי ומכ"מ פריך מהא דשיתופי מבואות ומע"ש למאי דס"ד דהוי דאורייתא לשמואל. הא לר"א מהני זכיה דרבנן לדאורייתא. וכמש"כ הר"ן שם דס"ל דזכיה דרבנן מהני אפי' לאיסורי תורה. כיון דרבנן תיקן ליה זכיה והא קיי"ל הפקר ב"ד הפקר כו'. והרי דרש"י ס"ל דמהני זכיה והפקר דרבנן לדבר שמה"ת. והא לא קשיא ממש"כ רש"י ב"מ ד' מ"ח א' דנ"מ בין ר"י ור"ל אי מעות קונות מה"ת או לא. אם קידש בו את האשה לר"י הוי קידושי דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא ולר"ל לא הוי קידושין. הרי דלא מהני זכיה דרבנן למה"ת. ולק"מ דהתם אפי' מדרבנן אינו זוכה כיון שיכול לחזור ואין עליו אלא מי שפרע. משא"כ אי מה"ת מעות קונות. הוא להיפך כ"ז שלא חזר בו שלו הוא וקנין גמור הוא. אלא רבנן תקנו שיכול לחזור ואפקעו לקנין שלו. אבל כ"ז שלא חזר בדאורייתא קיימא. וכבר חלקו התו' כיוב"ז שם דף מ"ג א' לענין שיוכל המוכר להשתמש במעות כ"ז שלא חזר והיינו הך. מיהו מחמץ לכאורה קשה. אבל גם זה לא קשה. דודאי אי תקנו חכמים לזכות לאחר או להפקיר שיוכל כ"א לזכות ביה ע"כ הפקיעו אסור גזל שבו שהוא ג"כ איסור תורה. וה"ה דמהני לכל איסור תורה. משא"כ חמץ דרבנן או בשעות דרבנן. כשם שאסור לבעליו מדרבנן. אסור לכל אדם מישראל וא"א לזכות בו. וא"כ לא מצינו שהפקיעו כאן איסור תורה כלל. ממילא לא מהני לשאר א"ת. ובעיקר הענין בכח של חכמים בכיב"ז לא באתי הנה כי אם ליישב רומי' דדעת רש"י ז"ל. וע' שו"ת טור האבן סי' י"ח שהאריך בזה: ודעת התו' שם בגיטין דבדאורייתא פליגי ומדרבנן לכ"ע מהני. ומכ"מ מקשה לשמואל. אלמא דלא מהני זכיה דרבנן לדאורייתא. י"ל דאע"ג דהפקר ב"ד מהני אפי' לאיסור תורה. מכ"מ זכיה דרבנן לא אלים כ"כ [אח"ז מצאתי בשו"ת רע"א שכיונו לזה הגרע"א ובנו הגרש"א זצ"ל]. דעיקר הדין דהפקר ב"ד מהני למדנו מדכתיב וכל אשר לא יבא וגו' יחרם כל רכושו. אבל לא למדנו כי אם שאפשר להפקיר ולא לזכות לאחרים. וביבמות ד' פ"ט נ"ל דהפקר ב"ד הפקר מקרא דעזרא הנז' ולמד שם עוד מדכתיב אלה הנחלות וגו' איתקוש ראשים לאבות מה אבות מנחילין לכל מי שירצו אף ראשים כו'. ומכאן למדנו זכיה מדרבנן ג"כ דמהני. אבל גם מכאן א"א ללמוד אלא דומיא דאבות שהוא מנחיל למי שירצה ומפקיע משני כ"ז שעדין לא הגיע לידו של א' ולא זכה בו. וה"ה אפשר ללמוד לראשים לענין שודא דדייני וכפי' ר"ת בכ"מ שיתנו למי שירצו והרי עדין לא הגיע לזכותו. אבל להוציא מא' וליתן לאחר לא שמענו אלא באסמכתא. מש"ה לא מהני לקידושין וכדומה מאיסורי תורה. אלא שיש להקשות מסוכה ד' ל"א דמשום תקנת מריש יצא בסוכה גזולה. וע"ש תו' ד"ה שנוי החוזר. נחזור לענין דרש"י ותו' פליגי בהפקר מדרבנן אי מהני לשל תורה והיא מחלוקת רבינו ובה"ג דרבינו בשיטת התו' קאי דלמד מקידושי אשה לשאר איסורי תורה אלמא דלאו משום דמקדש אדעתא דרבנן. ובה"ג בשיטת רש"י קאי. והנה הפר"ח א"ח סי' תל"ד הביא ספק של חכמי וויניציא מי שביטל חמצו בשעה ששית אי עבר עליו בב"י מה"ת לענין מלקות ע"ש. ופשיט מהא דאין חוששין לקידושיו. ובמח"כ לא עיין בפרש"י דמקדושין אין ראיה אבל במחלוקתן של הראשוני' הוא כמש"כ. וע' שו"ת ח"ס יו"ד סי' שי"ד שירד ליישב רומי' דפרש"י ותו' ולא זכר מהא דקדושין.

יג

(יג) אע"ג דשרירין ולא חמיען דאיכא למימר אתיא לאחלופי בדחמעי כ"ה בכת"י. ואולי צ"ל אע"ג דשרירן דלא עיילו בהו מיא איכא למימר אתן לאיחלופי בדחמעי. פי' הני חטי אע"ג דקשין ולא מתחמצין משום שאין המים נכנסין בהם מכ"מ אתי לאחלופי בדמתחמצין. וז"ל בה"ג אע"ג דאקושי חיישינן דילמא בלע להו מיא והוי חמץ כו' משמע דלא משום גזירה אלא דחיישינן לחששה רחוקה דלמא בלעי מיא. והכי נראה פרש"י ד' כ' א' ד"ה חטי קורדנייתא קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמוץ כגון שנפל עליהם מים אסור עכ"ל. אבל התו' כ' דחטי קורדנייתא הוא חמץ נוקשה. וכ"כ הרמב"ן במלחמת ה' ספ"א. ולפי זה לר"מ אסור מה"ת בפסח. ואפי' לר' יהודה דלית ליה לאו בנוקשה. מכ"מ אסור מאסמכתא דקרא כמש"כ הרמב"ם פ"ה מה' חו"מ דכתיב ושמרתם את המצות שיהא משומר מכל חמוץ. וגם התו' מנחות ד' נ"ד כתבו דאפשר דמה"ת אסור נוקשה לר"י. ומקום הספק הוא משום דבחולין דכ"ג איבעי לן אי חמץ נוקשה לר"י בריה הוא או ספק. ואי נימא דהוי ספק ודאי אסור מה"ת כדין ספק. אלא משום דבמנחות ד' נ"ג א' סתים הש"ס דהוי בריה מדמתקיף ר"ח ודילמא שיאור דר"י לר"י דאינו חמץ ולא מצה. וא"כ יכול להיות שאינו אלא מדרבנן. והעלו התו' דמכל מקום אפשר דמה"ת אסור והיינו מלשון ושמרתם אה"מ כמש"כ הרמב"ם. וכ"ז לסברת התו' דהוי ח"נ. משא"כ לשיטת רבינו ובה"ג ורש"י אינו אלא גזרה או חומרא דרבנן:

והנה בירושלמי אי' רב א' דברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום. פי' אע"ג דר"מ לית ליה לאו לפני זמנו מכ"מ אין חוששין לקדושין א"ר הונא ויאות אילו חטי קרטבניות במדבר דילמא טבן אינון במועדא כלום. ופי' בקה"ע משום שאינן ראויין לאכילה שהן ח"נ. ואין מדוקדק דא"כ מאי איריא שאינן ראויין במועדא. הא אפי' בחול אינו ראוי. אלא ה"פ דחטים אלו דגדלים במדבר ואינן נקצרות לעולם ומש"ה יורדים גשמים עליהם אחר שנגמרו ומתחמצין מיהו אילו היו חטים פשוטים כבר היו נרקבין מלחות המים. אבל חטי קורדניתא מחמת קשיותן אין גשמים נבלעין בהם ומ"מ אסרו חכמים ובמועדא לא שוין כלום. ואין חוששין לקדושין. והטעם כמ"ש לרבינו משום גזרה ולבה"ג ורש"י משום חששא ולהתו' משום דהויין חמץ נוקשה. ומזה הביא ר"ה ראיה דה"ה משש שעות ולמעלה לר"מ. ונראה דרבינו וסיעתו לא מצי לפרש הטעם משום נוקשה כתו' ורמב"ן. דהאי מימרא דרב משש שעות ולמעלה. מפרשי שעה ששית בכלל כמבואר בסמוך. דהוי עיקרו דרבנן. והיאך מוכיח רב הונא מחטי קורדנייתא שהוא חמץ נוקשה דאסירי מאסמכתא דקרא וחמור מדרבנן ממש. כמש"כ לעיל סי' נ"ג אות ז' וח' ע"ש. אלא ודאי גם המה אינו אלא משום גזירה או חששה רחוקה ומדרבנן. אבל התו' ורמב"ן לטעמייהו דמפרשי משש שעות ולמעלה לאחר שש. ואסור גם לר"מ מתורת אסמכתא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו. ואע"ג דבאמת ס"ל להירו' שאינו מה"ת וכדאי' שם לר"מ דאך ביום הראשון תן לו שעה א' בי"ד לפני שקיעת החמה. מכ"מ בתורת אסמכתא אסור כמו נוקשה לר"י. וע' תוס' ד' כ"ח ד"ה רש"א דלכ"ע תשביתו משש שעות מה"ת. והכי משמע בד' ט"ו ב' אבל בשבע ד"ה שורפין. ובד' ה' איתא דכ"ע משש שעות ולמעלה אסור מה"ת הא מיהא אסמכתא דקרא אסור לר"מ. ושפיר מוכיח רב הונא דאין חוששין לקדושין מהא דנוקשה בפסח לר"י:

יד

(יד) אילימא בתר שש אסור בהנאה מדאורייתא. כבר הקשה בעל ש"ש דמ"מ משום חטי קורדניתא הוין דרבנן. וכ' הגאון רד"ל ז"ל דגי' רבינו היה המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה. ואפי' בחטי כו בוא"ו. וע' רא"ש ריש ה' ציצית עכ"ל. ונכון הוא וכ"ה ברי"ף וכן העתיקו התו' קדושין ד' נ"ח א'. ומכאן מוכח דעת הרי"ף כרש"י וכ"כ הרמב"ם ה' אישות פ"ה. אבל לא נצרכנו להגיה בדברי רבותינו היינו רבינו ובה"ג. אלא קשה להו הא דאמר רב משש שעות ולמעלה לימא בפסח כלשון משנתנו בתמורה ד' ל"ג וחמץ בפסח ישרף. בשלמא בירו' דמפרש רב לר"מ דס"ל כל שש מדרבנן ניחא דקמ"ל אפי' בזמן דרבנן א"ח לקדושין. אבל בתלמוד דילן דרב קאמר סתמא משמע דאליבא דר"י דס"ל כותיה בד' י"ג ובד' כ"ט אמרה. וא"כ היינו משש שעות ולמעלה היינו בפסח. אלא ע"כ שעה ששית קמ"ל. ומה שהקשה רמב"ן דבכ"מ דאיתא בתלמוד משש שעות ולמעלה וכן מתשע שעות ולמעלה משמע מסוף שעה זו. ודאי ידע רבינו ודייק הכי ומש"ה הוצרך להוכיח מיתורא דע"כ כאן משמע אפי' בשעה ששית עצמה. ובמקום הוכחה שאני וע' ערכין דף י"ח א'. והכי דייק רש"י בד' כ"א ב' ד"ה משש שעות ע"כ מתחלת שש משמע כו'. ר"ל הכא ע"כ אין פירושו כמו בכ"מ. [איברא למש"כ לעיל ניחא ג"כ לתוס'. ונקיט משש שעות ולמעלה דאז ודאי נוקשה דרבנן לגמרי. משא"כ במועד] ונראה לי להוסיף לקיים דברי הראשונים ז"ל. דרב נקיט לישניה דרביה ר"מ שאמר משמיה בירו' ורב היסב זה הלשון גם אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה ומיניה למדו רבותינו הראשונים להעמיד מימרא דאמוראי בכוונה אחרת ממה שכיון מריה דהאי מימרא כמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' שלהי מס' ע"ג ובכ"מ. ואני בעניי ביארתי דעת רבינו הכי סי' ל"ה אות ט"ו ובכ"מ. ומה שהקשה רמב"ן מלשון לשעות דלשעה מיבעיא ליה כבר פרש"י בזה"ל לשעות דרבנן כלומר האי זמנו זמן אכילתו משמע ואפי' שעה ששית כו' פי' דנכלל בזה גם שעה ה' שאסור באכיל' וכמש"כ בעה"מ ר"פ כ"ש ונ"מ לקדושין אם אין בהנאתו ש"פ וע"ז הביא הש"ס הא דר"ג אלמא דמפרש הגמ' הא דר"ג כרבינו' ובה"ג ורש"י. והפלא על רמב"ן דשבקיה לדרכו ז"ל למשכוני' נפשיה ע"ד הראשונים ז"ל:

אלמא אפי' במקום קדושין שוויה כדלאו דידיה. ה"נ לענין ביטולא שוויה רבנן כדלאו דידיה ולא מצי מבטל ליה. כ"ה בכת"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף