העמק שאלה/עה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה עה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ה"נ אסור בהנאה דאמר חזקיה כו'. כ"כ בה"ג ורי"ף ורמב"ם פ"א ה"ב. וכ' הר"ן והכ"מ דאע"ג דקיי"ל כרבי אבהו [משום דרב אשי קאי כותיה בחולין ד' קי"ז וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה' מ"א ה' ט"ו. וע' רא"ש ויש"ש פ' גה"נ]. מ"מ הביאו הא דחזקיה ונ"מ לענין מלקות על הנאה. כאשר יבואר. והנה ידוע מש"כ הרמב"ם שם הי"ז שאין לוקין על הנאה. וכבר תמה ע"ז המל"מ בהל' יסה"ת דבפי' אי' בפסחי' ד' כ"ד ב' א"ד אמר ר"א אר"י כל איסורי' שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן. למעוטי מאי א"ר שימי ב"א למעוטי שאם הניח חלב חי ע"ג מכתו שהוא פטור. ועי' פירש"י ומבואר שאם סך בשמן של אה"נ שלוקה. ואני אוסיף לתמוה מדאי' בב"ק ד' מ"א א' אי ס"ד דלא יאכל את בשרו להנאה קאתי א"כ לכתוב רחמנא לא יהנה. א"נ לא יאכל. את בשרו למה לי כו'. ואי איתא היאך אפשר לכתוב לא יהנה. שהרי אז בודאי היו מלקין על הנאה. אלא ע"כ דבאמת לוקין על הנאה. ותו קשה דבירו' פסחים פ"ב מבואר דלר' אבהו לוקין על הנאה וז"ל ר' אבהו בשם ר' אלעזר כ"מ שנא' לא תאכל לא תאכלו את תופש אה"נ כאיסור אכיל' עד שיבא הכתוב ויפרש לך כשם שפירש לך באבר מן החי ונבילה. וכי מה פירש באמה"ח ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וכי מה פירש לך בנבילה לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' כו' ר"א בשם ר' יוחנן העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה. שאין ל"ת שבו מחוור. מכלאי הכרם לוקה אר"ח פן תוקדש פן תוקד אש מערלה צריכה כו'. ר"ז בעא קומי ר"א הכא תימר הכין והכא תימר הכין א"ל חדא בשם ר"י חדא בשם ר"א. ר"א בש"ר יוחנן כ"מ שנא' לא תאכל לא תאכלו אין את תופש אה"נ כאיסור אכילה. לא תאכל לא יאכל את תופש אה"נ כאיסור אכילה בנין אב שבכולן וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' לא תאכל באש תשרף תני חזקיה מסייע לר' יוחנן כו' הרי דלרבי אבהו בשם ר"א שהוא כר' אבהו בש"ס דילן ודאי לוקה וממילא מוכח מדלא קאמר הש"ס דילן מאי איכא בין חזקיה לר"א מלקות על הנאה. ש"מ דגם לחזקיה לוקין. ואע"ג דבירו' אי' לר' יוחנן דקאי שם בשיטת חזקיה אינו לוקה. היינו משום דס"ל דאע"ג דכתיב לא יאכל לא ממשמעות נ"ל אה"נ אלא מבנין אב דכתיב בחטאת הפנימי ומש"ה קרי ליה אינו מחוור. אבל לש"ס דילן דנ"ל ממשמעות הלשון לא יאכל משמע לא יהא בהן היתר אכילה באמת לוקה כמו לר' אבהו דס"ל דהנאה נכלל בלשון אכילה. ותו דהא מיהא דלר' אבהו ודאי לוקה והרמב"ם הביא גם הא דר"א ואמאי פסק שאינו לוקה על הנאה. אבל באמת נימוקו עמו דאדרבה לפי דרשה דחזקיה בש"ס דילן לא יהא בהן היתר אכילה וכפירש"י דסתם הנאה לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. וא"כ גם חצי שעור בכלל. שהרי יוכל לקנות בו שעור איזה מאכל ובאמת כתב הרמב"ם בה' חו"מ פ"א האוכל חמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל חמץ. ומבואר בשו"ת מהרלב"ח ובס' מעשה רוקח שהוא דרשה דחזקיה לא יהא בהן היתר אכילה. וא"כ כשם שניתן הל"מ שאין לוקין על ח"ש ה"נ אין לוקין על אה"נ וכך היא הלכה שאין לוקין אלא על אכילה עצמו. ולא על היתר אכילה. [ובאמת במעילה שאזהרתו ג"כ מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כמבואר בריש ה' מעילה. ולוקין על הנאה כמבואר בפסחים ד' ל"ג א' הזיד במעילה באזהר' ה"נ דלוקה על ח"ש רק שיהא בו ש"פ כמבואר שם. ומיושב בזה קו' התו' שם ד"ה אף. שהק' אמאי לא נימא לרבנן דס"ל מעילה באזהרה דבעינן כזית כתרומה. והשתא ניחא דכיון דעל הנאה באזהרה. ה"נ על ח"ש באזהרה. משא"כ לרבי דס"ל במיתה והוא על אכילה דוקא כמש"כ התו' שם ד"ה ומינה. מש"ה שפיר בעי כזית לחיוב מיתה]. ומעתה דלחזקיה דילן ודאי אין לוקין על הנאה אפי' בכלה"כ ובב"ח. דכללא הוא כל שאין לוקין על ח"ש אין לוקין על הנאה. דתרווייהו בכלל לא יהא בהן היתר אכילה. וא"כ ע"כ גם לר' אבהו אין לוקין מדלא קאמר דבהא א"ב. איברא בלשון ר' אבהו כדרך שפרט לך בנבילה ג"כ יש תרי סוגיות בש"ס דילן. דבפסחים שם מבואר דמיתורא נ"ל ולא אתי אלא לר"מ דקאמר אחד גר ואחד א"י בין במכירה בין בנתינה. והוא מיותר ללמד דבכ"מ הנאה בכלל אכילה ולא לר"י דאמר לדברי' ככתבן הוא דאתא. אבל בחולין ד' קי"ד ב' אי' הא דר"א כדרך שפרט לך בנביל' לגר בנתינה ולא"י במכירה. והיינו לר"י. הן אמת שהתו' הגיהו ומחקו. אבל ראינו לרש"י שבפסחי' מחק ובחולין וכן בב"ק שם לא מחק אלא ראה עינו של רש"י הרבה. דבירו' הנ"ל מבואר. דר"א מטעם משמעות קאמר שהרי סיים עד שיפרש הכתוב כמו באבמה"ח ונבילה. ותרווייהו ודאי לא מייתרי. אלא לא משום יתור קאמר וכן העתיק הרמב"ם שם הא דר"א כדרך שפירש בנבילה ובחלב כו' הרי דס"ל דמשמעות הלשון הוא דהנאה לתא דאכילה הוא. [וע' פי' המשניות להר"מ ביצה פ"ב על הא דפליגי ב"ש וב"ה בחמין לרגליו ופי' טעמא דב"ה משום דאמר אך אשר יאכל לכל נפש כלל הנאת הגוף כולם. ולא כתו' שפירשו משום מתוך. וכבר ביארנו בזה בעזרו ית"ש בפ' בשלח סי' נ' אות א'] וה"נ ר' אבהו ס"ל דבאזהרת אכילה כל הנאה במשמע. והכי ס"ל סוגיא דחולין וב"ק. ואתי שפיר אפי' לר"י כיון דמשמעות קאמר ר"א ולא מיתורא. משא"כ בפסחים דשקיל וטרי הש"ס טובא דלר"י מנלן אה"נ. ונ"מ נמי בשני הנו' אלו לענין מלקות דלטעמא משום יתיר ודרשה א"כ אינו מחוור ללקות עלה כמו לחזקי' דירו' דיליף מחטאת ולא ממשמעות הלשון ומש"ה באותו סוגיא דפסחים אא"ל דבאה"נ א"ב למלקות דודאי לתרוויהו אין לוקין. לחזקיה מטעם דהוי כחצי שעור ולר"א מטעם שאינו מפורש ומחוור בתורה אלא מדיוקא. אבל להאי לישנא דר' אבהו מטעם משמעות קאמר. ודאי לוקין על הנאה כמו על אכילה והיינו דירו' דמבואר שהוא משום משמעות כמש"כ לעיל. מש"ה לוקין עה"נ. ובזה פליגי תרי לישני דר' אבהו א"ר יוחנן בפסחים ד' כ"ד ב' חדא מימרא כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן וחדא מימרא אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. דודאי כ"ע מודי דכשם דבעינן באכילה דרך אכילה. ה"נ בעינן בהנאה דרך הנאה ולא פליגי אלא דלל"ק אין לוקין כלל על הנאה. ובאיסור אכילה כל שאין דרך אכילה לאו אכילה הוא. מש"ה קאמר אלא דרך אכילתן. ול"ב ס"ל דלוקין על הנאה ג"כ. מש"ה קאמר דרך הנאתן ללמד דמיירי גם באה"נ. וכרב שימי ב"א. ופליגי בתרי לישני בכונת ר"א. וכן הסוגיא בב"ק ד' מ"א הנ"ל איכא תרי ישובי משום הני תרי לישני ומיושב הכל. ויש להוכיח עוד דקיי"ל שאין לוקין על הנאה. מדמסיק הש"ס פסחים ד' י"ב טעמא דר' יהודה דאמר תולין כל חמש גזרה משום יום המעונן ואמאי לא גזרו כמ"כ על הנאה בשעה חמישית הא תרווייהו מה"ת אלא ע"כ לא חמיר כ"כ כאכילה שאינו לוקה לפיכך לא גזרו בהנאה כמו באכילה. ואכתי ק' לכאורה הא הרמב"ם הביא הא דר"א בלישנא דסוגיא דחולין וירו' ולהאי לישנא לוקין על הנאה. משום דהכי משמעות לשון אכילה. ולק"מ דודאי בלא חזקי' דדריש היתר אכילה היה מקום ללקות על הנאה. אבל לחזקיה הרי זה כח"ש שאין לוקין אע"ג שהוא בכלל לא יאכל מכ"מ כך ניתן הלכה שאין לוקין אלא על שיעור. כך אע"פ שהנאה בכלל אכילה. כך ניתן הלכה שאין לוקין אלא על אכילה. וקיי"ל הכי כדעת רבינו. והיינו מש"כ לעיל דלהכי הביאו הא דחזקיה דנ"מ לענין מלקות עה"נ. וכי תימא למאי נ"מ הביא הרמב"ם הא דר"א. הא ל"ק חדא דנ"מ כמש"כ בסה"מ מל"ת והביאו המל"מ דלהכי אין לחשוב הנאה דבב"ח לאו בפ"ע משום דר' אבהו דהנאה בכלל אכילה ותו נ"מ בהא לענין מעילה דלהכי לוקין על הנאה ג"כ משום דהיינו לא תוכל לאכל בשעריך וכח"ש דמי וכמש"כ לעיל. ואע"ג שזה גופא ק' מנלן דבמעילה לוקין על ח"ש והנאה. וכבר הוי בזה המל"מ ריש ה' מעילה. ולמש"כ סי' ע' אות א' להוכיח מדברי רבינו שאין קרבן בלי אזהרה במקום שאין כרת מתיישב שפיר. הא מיהא למדנו דאפשר לכלול הנאה באזהרה דאכילה. וכמו כן ח"ש:

ב

(ב) והאי דקתני בהנאה משום דישראל כי הא דאמר כו'. בגמרא מפרש ראב"י הכי לטעמיה דחמץ ש"נ שרי אף בפסח. וס"ד דלרבא דס"ל דחמץ ש"נ דאסור מה"ת בפסח אף בהנאה אסור אחר הפסח באכילה מדרבנן והוא דעת בעל העיטור כמש"כ הטור סי' תמ"ח קמ"ל רבינו דלרבא מתפרש ג"כ כמו לראב"י והביא ראיה מדא"ר כו' וכ"כ בה"ג:

וחכ"א זה וזה האוכלו ח"כ מאן חכמים ר"מ דתניא איזהו שיאור כו'. כ"ה בנו' כת"י:

ג

(ג) והוי לה כסתמא כו'. משמע דסתמא כיחידאה כמחלוקת בצידו ודאי הלכה כסתמא. ולא כרב צמח גאון שכ' הרא"ש בשבת פ' כה"כ ס"ה דאף ע"ג דסתמא כר"מ מכ"מ הלכה כר"י. ור"ל דוקא כששנה רבי הא דר"מ בלשון חכמים הוא דהלכה כר"מ. אבל כששנה דר"מ בסתמא ומחלוקת ר"י בצידו הלכה כר"י. וכבר השיג הרא"ש ע"ז. ודעת רבינו נראה כהרא"ש. והא ליכא למימר דרבינו ה"ק מדשנאו בלשון חכמים הוי ליה כסתמא לגמרי בלא מחלוקת בצידו. דבזה ודאי הלכה כסתמא. וגם רצ"ג מודה בזה. אבל א"א לומר כן דודאי לא דמי סתמא לגמרי לחכמים אומרים. שהרי בנדה ד' מ"ט א' אי' וכי תימא משום דבעי למסתמא כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד כיון דמסתבר כותיה הלכה כיחידאה קמ"ל אלמא הא דתנן סתמא יש לסמוך עלה יותר מדתנן וחכ"א. ותו דר"י פוסק הלכה כסת"מ ומקשה בגמרא כ"פ מהא דפוסק דלא כסתם והרי מצינו ר"י פוסק כיחידאה במקום רבים כמו עירובין ד' צ"א דפוסק כר"ש. אלא סתמא ממש אלים מחכ"א. וע"כ רבינו סתמא במקום יחידאה קאמר דקרי לה הש"ס סתמא כדאי' ביצה ד' ב' ובכ"מ. ומכ"מ פשיטא דהלכה כסתמא דאתיא כר"מ ולא כר"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף