ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/פתיחה למנין העונשין/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג פתיחה למנין העונשין י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם בעיקר עשין הללו שעל הב"ד יש מקום עיון. לפמש"כ הרמב"ם ז"ל (בסה"מ שם) וז"ל מצוה רכ"ו היא שצונו להרוג את העוברים על קצת המצות בסייף. והוא אמרו יתברך נקם ינקם וכו'. מצוה רכ"ז היא שצונו לחנוק העוברים על קצת מצות מיוחדות. והוא אמרו יתברך מות יומת וכו' עכ"ל. מצוה רכ"ח היא שצונו לשרוף העוברים על קצת מצות. והוא אמרו יתברך באש ישרפו אותו ואתהן וכו' עכ"ל עיי"ש. וצ"ע טובא לכאורה בעשין הללו דמדכתיב במיתת חנק מות יומת אין הכרח לומר דהו"ל עשה חיובית דרמי רחמנא על הב"ד לחנוק העוברים. דנראה דע"כ אין פירושא דקרא אלא לומר שדינו למות מיתת חנק. אבל אכתי לא שמענו בהך קרא ציווי להב"ד שיעשו כן. דהרי כיו"ב אשכחן בקרא גבי זר ששימש במקדש דכתיב והזר הקרב יומת. והיינו מיתה בידי שמים למאי דקיי"ל כחכמים דר"ע במתניתין דפרק הנשרפין (פ"א ע"ב) עיי"ש. והרי במיתה בידי שמים כיון שלא נמסרה לב"ד לא שייך בה מצוה לב"ד. כמש"כ הרמב"ם ז"ל גופי' (שם שורש י"ד). וע"כ אין פירושא דהך קרא אלא שדינו למות בידי שמים. ומינה נשמע דגם לר"ע דמיתה דההוא קרא היינו מיתת חנק בב"ד. ולחד תנא אליבי' היינו מיתת סקילה. כדאיתא התם (לקמן פ"ד ע"א). גם כן משמעותא דהך קרא אינו אלא לומר דדינו למות מיתת חנק או סקילה. אבל מצות עשה לב"ד לא שמענו. ולא רמיזא בהך קרא שום חיובא. דהא בהכי לא אשכחן דאיפליגו רבנן ור"ע. והכי נמי גבי נוגח דכתיב וגם בעליו יומת. והיינו מיתה בידי שמים. כמבואר במכילתא (משפטים פ"י) ובתלמודין (פ"ג דכתובות ל"ז ע"ב) עיי"ש. וא"כ ע"כ אין משמעותו לשון ציווי. ולא בא הכתוב אלא לומר דדינא דהאי גברא למות בידי שמים. וא"כ ממילא מבואר דה"ה מקרא דמות יומת האמור בחייבי חנק ליכא למשמע שום מצות עשה לב"ד. דלא בא הכתוב אלא לומר דעבירה זו מחייבתו בעונש מיתת חנק. אבל מצות עשה לב"ד לחנקו לא רמיזא בהך קרא כלל. ואע"ג דודאי מובן מאליו דהוא מעשה ב"ד ורק להם המשפט בזה וכל כיו"ב. מ"מ אין לנו בזה מצות עשה בקרא ההוא. ולא פירש לנו הכתוב אלא עיקר העונש בלבד. וכן נראה מוכרח בלא"ה מסוגיא דפ"ק דסנהדרין (ט"ו ע"ב) דמייתינן התם ראי' דמאי דכתיב וגם בעליו יומת אינו במיתת ב"ד. מדכתיב מות יומת המכה רוצח הוא. על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו עי"ש. ועי' ג"כ בתוס' שם (בד"ה אימא) עיי"ש היטב ובשאר ראשונים שם. והשתא אם איתא דלישנא דקרא דכתיב מות יומת לישנא דחיובא הוא. שחייבין ב"ד להמיתו מיתה הראויה לו. א"כ אין לנו מדיוקא דהך קרא אלא לומר על רציחתו אתה חייב להמיתו ואי אתה חייב להמיתו על רציחת שורו. ולעולם אימא לך דבר קטלא הוא אי בעו ב"ד למקטלי'. אלא שמיעט הך קרא שאין ב"ד חייבין להזדקק למיקטלי'. משום דמצי למיפרק נפשי' בממונא. וכדמסיים קרא וכתב אם כופר יושת עליו וגו'. אלא ודאי מוכרח דמשמעותא דקרא דמות יומת אינו אלא שדינו בעונש מיתת ב"ד. והשתא שפיר דייקינן מיני' על רציחתו הוא דדינו בעונש מיתת ב"ד. אבל על רציחת שורו אין דינו במיתת ב"ד. וע"כ מיתה דכתיבא בי' אינה אלא מיתה בידי שמים דוקא:

וממילא מתבאר לפ"ז דגם מקרא דנקם ינקם שהביא הרמב"ם ז"ל שם עשה לב"ד להרוג את העוברים על קצת המצות בסייף. אין לנו משם שום משמעות מצות עשה לב"ד. דלישנא דנקם ינקם הוא ממש כלישנא דקרא דמות יומת. וכיון שנתבאר דמלישנא דהך קרא אין לנו אלא שיש עליו עונש מיתה. הכי נמי הכא אין לנו מהך קרא אלא שיש עליו עונש מיתת סייף. כדגמרינן במכילתא (משפטים פ"ז) ובתלמודין (פרק ארבע מיתות נ"ב ע"ב) דנקימה זו היינו סייף עיי"ש. אבל שום מצות עשה לא שמענו מהנך קראי. הן אמת דלפי גירסת הילקוט (משפטים. רמז של"ד) במכילתא שם דגרס ר"ע אומר נאמר כאן נקימה ונאמר להלן נקום נקמת בני ישראל מה להלן בחרב אף כאן בחרב. מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד עיי"ש. וא"כ גמרינן בגזירה שוה דקרא בב"ד מיירי. אלא דגם לפ"ז היינו רק לומר דאין הנקימה אלא ע"י ב"ד. אבל אכתי שום מצות עשה לב"ד לא שמענו מהכא. וכיו"ב איתא נמי במכילתא שם (לעיל פרשה ד') על קרא דמכה איש ומת מות יומת. דאמרינן התם מות יומת בב"ד אתה אומר בב"ד או אינו אלא שלא בב"ד. ת"ל יומת הרוצח. הא מה ת"ל מות יומת בב"ד עיי"ש. ובילקוט שם הגירסא ת"ל ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט עיי"ש. וכן הוא גם בפסיקתא זוטרתא שם עיי"ש. וגם לפי גירסת המכילתא שלפנינו ע"כ הכי פירושו. ומבואר מזה דלא אתי אלא לאפוקי דלא נימא דרשאי להמיתו על רציחתו מיד בלא ב"ד. וכן מבואר בפ"ב דמכות (י"ב ע"א) עיי"ש. וא"כ מבואר דשום רמז למצות עשה לב"ד ליכא בהנך קראי. ואדרבה מדאיצטריך במכילתא למילף ממקום אחר דאין מיתתו אלא ע"י ב"ד. מבואר דממשמעות פשטא דקרא גופי' ליכא למשמע ב"ד כלל. ועי' מש"כ בז"ר על הילקוט בקרא דנקם ינקם עייש"ה. ועכ"פ מבואר דמהנך קראי ליכא למשמע מצות עשה לב"ד. ומזה מתבאר ג"כ דגם מקרא דבאש ישרפו אותו ואתהן ליכא למשמע מצות עשה לב"ד. דלא קאמר קרא אלא שדינם בשריפה. אבל מצות עשה לב"ד לא שמענו. ואדרבה ממה שמסיים קרא וכתב ולא תהיה זמה בתוככם. משמע דלא קיימי על מניעת העונש אלא בלא תעשה. ודברי הרמב"ם ז"ל בשלש עשין הללו צ"ע אצלי. ובלא"ה נהי שהבין הרמב"ם ז"ל דבאש ישרפו אותו ואתהן הו"ל מצות עשה על הב"ד. מ"מ צ"ע אמאי לא מנה ג"כ ל"ת דולא תהיה זמה בתוככם. דנראה שהוא אזהרה לב"ד שלא ימנעו מלענוש עושי זמה זו. ויניחו אותם בזמתם. וכדרכו של הרמב"ם ז"ל וסייעתו בכל כיו"ב למנות העשה וגם הלאו. וביותר קשה מש"כ הרמב"ם (בהלכות סנהדרין שם) דכל חייבי מיתות ב"ד שלא המיתו אותן ב"ד בטלו מצות עשה ולא עברו על מצות ל"ת חוץ מן המכשף שאם לא המיתוהו עברו על מצות ל"ת. והרי איכא נמי בלוקח אשה ואמה מצות ל"ת כמש"כ. מיהו לזה אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו אזיל שהעלה בסה"מ (שורש חמישי) דלאו דלא תחטיא את הארץ ולאו דלא תזנה הארץ וכיו"ב אין למנותם. משום שלא באו אלא לטעם להלאוין שלפניהם. והשיג שם על הבה"ג שמנאן עיי"ש. וא"כ אפשר דס"ל דגם לאו זה דולא תהיה זמה בתוככם הוא כאחד מהנך לאוין. שלא בא אלא לטעם לעונש שריפה דסמיך ליה. ואין זה אזהרת לאו. ומיהו להרמב"ן והרשב"ץ ז"ל שהסכימו לדעת הבה"ג ומנו לאוין אלו. אכתי קשה דהו"ל למנות גם לאו זה. וגם בדברי הרמב"ם אכתי צ"ע. דהא גם ברוצח איכא מצות ל"ת לב"ד כשלא המיתוהו מדכתיב לא תחוס עינך ובערת דם הנקי. כמש"כ הרמב"ם גופיה (הלכות סנהדרין פ"כ ה"ד). וגם מנה לאו זה במנין הלאוין שלו (ל"ת רע"ט) עיי"ש. שוב ראיתי שכבר עמד בזה בדינא דחיי (לאוין קצ"ח) עיי"ש מש"כ בזה:

ועכ"פ מתבאר דבחייבי סייף וחייבי חנק וחייבי שריפה לא אשכחן בהנך קראי מצות עשה לב"ד. מיהו בחייבי סקילה שהביא הרמב"ם ז"ל שם (עשין רכ"ט) מדכתיב גבי נערה המאורסה ובועלה וסקלתם אותם באבנים ומתו עיי"ש. זה לכאורה מבואר בהדיא מצות עשה לב"ד מדכתיב בלשון ציווי. דודאי לב"ד הוא דקמזהיר קרא. אלא דלא ידענא אמאי לא הביא הרמב"ם ז"ל יותר מקרא דלעיל מיניה גבי מוציא ש"ר ושם מפורש יותר דכתיב והוציאו את הנערה וגו' וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה וגו' ובערת הרע מקרבך. וגם קשה יותר דהו"ל להביא מקרא המוקדם עוד יותר (בפרשת שפטים) דכתיב בעע"ז והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך וגו' וסקלתם באבנים ומתו וגו' ובערת הרע מקרבך. גם הוה מצי להביא מקרא המוקדם עוד יותר (בפרשת שלח) דכתיב במקושש מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה וגו' וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה. או ממגדף דכתיב (בפ' אמור) רגום ירגמו בו כל העדה וגו'. גם תמיהני במה שהוצרך להביא מ"ע לב"ד במיתת סייף מדכתיב ברוצח עבדו כנעני נקם ינקם. ומלבד דלעיקר העשה אין משם הכרח כמו שנתבאר. בלא"ה גם לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"פ אין לנו מהך קרא ראיה מפורשת למיתת סייף אלא דילפינן לה בגז"ש דנקימה זו היינו סייף. כמבואר בגמרא ובמכילתא. טפי הו"ל להביא ממה שמפורש בהדיא בקרא מצות עשה בסייף גבי עיר הנדחת (פ' ראה). דכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. וזו ודאי מצות עשה לב"ד. דכתיב בלשון ציווי לב"ד. ואין לומר דניחא ליה למינקט מקרא קמא. דקרא דנקם ינקם קדים טובא להך קרא. דא"כ קשה ביותר אמאי בעשה דסקילה שביק כל הני קראי המוקדמין ונקט המאוחר לכולם. ודברי הרמב"ם ז"ל צ"ע אצלי בזה:

אלא שאני רואה דיותר יש להקשות בברייתא דרפ"ק דיבמות ובפ"ד דסנהדרין שם. וכן הוא במכילתא. ובמכילתא דרשב"י שם. דקתני לפי שנאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול ובין בשבת. ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת ב"ד. או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד ומה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת וכו'. ת"ל לא תבערו אש וכו' עיי"ש. והדבר תמוה דאפי' לפי מאי דס"ד בסוגיא דיבמות שם מעיקרא דהאי תנא מטעמא דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת אתי עלה. מ"מ אמאי הוצרך למינקט הך עשה מהך קרא דכי יהיה באיש חטא וגו'. המאוחר במשנה תורה (פ' תצא). אטו עד הכא לא אשכח עשה במיתת ב"ד. והרי סמוך תכף להך קרא דלא תבערו אש וגו'. דקאי עלי'. כתיב כל העושה בו מלאכה יומת. ועלי' הוה מצי נמי למימר שומע אני בין בחול בין בשבת וכו'. ככל מאי דקאמר אקרא דכי יהיה באיש חטא וגו'. וגם אקרא דמחלליה מות יומת גופיה דמייתי תנא התם. הוה מצי למידרש הכי. דשומע אני מות יומת בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות ולא במיתת ב"ד וכו'. ואפי' לפי מה שהוכחנו לעיל דמהך לישנא דמות יומת אין הכרח לומר שיש בדבר מצות עשה לב"ד. מ"מ התינח למאי דס"ד התם דמשום עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אתי עלה האי תנא. אבל אכתי למאי דמסיק דלא אתי עלה אלא משום דמייתי מק"ו מעבודה. א"כ אין נפק"מ אם אית בה עשה או לא. וכל שידענו מקרא דדינו במיתת ב"ד שפיר היה מקום לומר דילפינן מק"ו מעבודה שדוחה שבת. וא"כ למאי נקט תנא קרא דכי יהיה באיש חטא וגו' המאוחר כ"כ. כיון דהוה סגי ליה למינקט ההוא קרא דמחלליה מות יומת גופיה דבלא"ה איירי בי'. או מקרא דכל העושה בו מלאכה יומת דסמיך אצל לאו דלא תבערו דעסיק ביה תנא בעיקר דיני'. ועוד תמוה דנהי דמלישנא דמות יומת אין הכרח לומר שיש בדבר מצות עשה כדכתיבנא. מ"מ הרי בלא"ה איכא כמה קראי אחריני שמבואר בהן בהדיא מצות עשה לב"ד להמית את הנדון במיתה האמורה כמשכ"ל. וא"כ אפי' לס"ד מעיקרא דהאי תנא מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה. אכתי הוה מצי מייתי מכמה קראי דקדמי טובא מקמי הך קרא דכי יהיה באיש חטא וגו' דכתיבא בהו עשה לב"ד. ולא הו"ל למינקט מקרא זה המאוחר כ"כ במשנה תורה. וזה ודאי תמוה טובא לכאורה וצ"ע:

והנראה בזה לפי חומר הנושא דודאי מכל הנך קראי דכתיבי בהו עונשי מיתת ב"ד. אין הכרע מגופי' דקרא שתהא בדבר מצות עשה לב"ד. אע"ג דכתיב קרא בלשון עשה ומצוה לעשות כן. משום דכיון דבהריגת אדם איכא אזהרת לאו דלא תרצח. אלא שהתירה תורה רציחה על עבירות ידועות. וגם בהנך התנה הכתוב תנאי והקפיד שלא להמית אלא דוקא במיתה האמורה בענין. דקיי"ל דבעינן דוקא קרא כדכתיב. ואפי' כשאינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו. אסר רחמנא להמיתו באיזו מיתה אחרת. אלא היכא דגלי קרא. כמבואר בפרק נגמר הדין (מ"ה ע"ב) דרוצח וגואל הדם הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין עיי"ש ובמה שכתבו התוס' שם (בד"ה משום). ואפי' לפמ"ש התוס' (ריש מכות בד"ה כל הזוממין) ובריטב"א שם ובכתובות (מ"ה ע"א) דגם בשאר כל חייבי מיתות ב"ד אם אינם יכולין להמיתן במיתה הכתובה בענין. רשאין להמיתן במיתה אחרת מארבע מיתות ב"ד. וכדאי' בתוספתא (פי"ב דסנהדרין) עיי"ש. מ"מ הרי עכ"פ הקפיד הכתוב שלא להמיתן אלא באחת מארבע מיתות הללו דוקא. וגם בזה דוקא כשאי אפשר להמיתן באותה מיתה הכתובה בהן. אבל כל שאפשר לקיים קרא כדכתיב לא ניתן רשות לב"ד להמיתן במיתה אחרת אפי' מהנך ארבע מיתות ב"ד כמבואר שם עיי"ש. וא"כ אפי' היכא דכתיב קרא בלשון עשה וציווי. כמו במה שהביא הרמב"ם ז"ל שם עשה לנסקלין מדכתיב בנערה המאורסה ובועלה וסקלתם אותם באבנים ומתו. אין לנו הכרח מהך קרא שיש בעיקר עונש זה מצות עשה לב"ד. דלא שמענו מגופי' דהך קרא אלא שניתן רשות להמיתן בסקילה. ואם כי ודאי שמענו מהך קרא שענשן הכתוב במיתה זו. מ"מ עשה לב"ד לא שמענו. דב"ד מאן דכר שמייהו הכא בהך קרא. ואע"ג דודאי כבר ידענו דאין דיני נפשות אלא ע"פ סנהדרין. דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. וכתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ומשם ילפינן גם לכל שאר חייבי מיתות ב"ד. כמבואר בספרי זוטא (הובא בילקוט מסעי). ובסה"מ להרמב"ם (לאוין רצ"ב) בשם המכילתא. ובחבורו הגדול (פ"א מהלכות רוצח ה"ה) עיי"ש. מ"מ אכתי לא שמענו בזה מצות עשה לב"ד. ואע"ג דהתם כתיב והוצאתם וגו' אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו. אין מלשון זה הכרח שנתחייבו לעשות כן. דאפשר שלא בא הכתוב אלא לומר שכך הוא דינם לעשות להם. ורשאים להמיתם בענין זה. אם לא שנאמר דכיון דעכ"פ שמעינן מהך קרא שכך הוא דינם ליענש בעונש זה. ממילא נשמע דחובת הב"ד היא לעשות להם כדינם. כי כל משפטי התורה עליהם מוטלים לשמור ולעשות. אלא דאם כן אכתי לא ידענו אם מצוה זו שעל הב"ד היא בעשה או בל"ת. שיותר נראה לומר דמצות ל"ת היא. אחר שראינו דגבי נותן מזרעו למולך (ויקרא כ' ד') כתיב מות יומת. עם הארץ ירגמוהו באבן וגו'. ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא וגו' לבלתי המית אותו ושמתי אני וגו'. נראה מזה דחובת הב"ד היא בלא תעשה בעונשין שבתורה. לבלתי יעלימו עיניהם מלגמול לעושי רשעה כרשעתם. ומלגדור גדר בפני עושי עולה. וילמוד סתום מן המפורש. דגם כל שאר עונשי מיתות ב"ד הם בל"ת על הב"ד לבל יעלימו עיניהם מהמתחייבים בעונשין אלו מלעשות להם כמשפטם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.