ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עונש/נה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עונש נה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עורך שי בטומאה. לא אשכחן בהדיא בקרא עונש מיתה בידי שמים לכהן טמא ששימש במקדש. אלא דנפק"ל (סו"פ הנשרפין) דענוש מיתה בידי שמים מגז"ש דכתיב ביה וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו'. ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה עיי"ש. ולפ"ז צ"ע כאן. דלפי שיטת רבינו הגאון ז"ל אין עונש זה ראוי לבוא במנין. וכבר נתעוררנו בזה לעיל במנין העשין (עשה קפ"א) עיי"ש מה שביארנו שם בזה. ועוד יתבאר בזה לפנינו בסמוך (עונש נ"ח נ"ט) עיי"ש:

ואמנם בלא"ה יש לי כאן מקום עיון בלשון רבינו הגאון ז"ל שכתב עורך שי בטומאה. וידוע דשי אינו אלא לשון נדבה ומתנת חנם. וא"כ אין במשמע לשונו אלא נדרים ונדבות. והדבר תמוה דהרי ודאי כל הקדשים בכלל זה בין לאזהרה ובין לעונש. דהרי בקרא קדשים סתמא כתיב. וינזרו מקדשי בנ"י ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי. וא"כ כל הקדשים כולן במשמע. ואפי' באכילת קדשים בטומאת הגוף דכתיב ביה בהדיא גבי עונש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וגו'. וא"כ ודאי היה מקום לומר שלא ענש הכתוב אלא על נדרים ונדבות דומיא דשלמים. מ"מ מרבינן כל הקדשים (בספרא צו פט"ו אמור פרשה ד') מדכתיב אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים. וכ"ש כאן דמעיקרא לא כתיב אלא קדשים סתמא. ובהדיא אמרינן בזבחים (מ"ד ע"א) דקרא דאשר הם מקדישים לי דהכא בטמא ששימש. כולל כל הקדשים כולן. וילפינן מיניה גם לנותר בגז"ש דחלול חלול לענין זה עיי"ש. והלכה רווחת היא בכל דוכתי דטמא ששימש בכל הקדשים כולן חייב מיתה. ואין שום חילוק בזה בין קרבנות חובה לקרבנות נדרים ונדבות. וביותר תמוה דלפי הנראה מש"כ רבינו הגאון ז"ל לשון שי על קרבנות. הוא מלשון הכתוב (תהלים ע"ו י"ב) נדרו ושלמו לה' וגו' יובילו שי למורא. ותרגם המתרגם נדרו נדרין ושלימו וכו' כל דיתבין חזור חזור למקדשי' ייתון קורבניא לבית מוקדש דחיל. הרי שקרא הכתוב לקרבנות מקדש בשם שי. והרי התם בקרבנות נדרים ונדבות מיירי. כמבואר בהך קרא. וכן במש"כ (ישעי' י"ח ז') בעת ההיא יובל שי לה' צבאות. תרגם המתרגם בעדנא ההיא ייתיני' בתקרובתא לקד ם ה' צבאות. וגם שם היינו קרבן נדבה. וא"כ מה שנשתמש רבינו הגאון ז"ל כאן בלשון שי. דמשמע רק נדרים ונדבות. תמוה טובא לכאורה. אם לא שנאמר דרק לרבותא נקטי'. דאפי' בעבודת קרבנות נדרים ונדבות ענוש מיתה בידי שמים כששימש בטומאה. וכ"ש בקרבנות חובה. אלא דצ"ע דלכאורה אין בזה שום רבותא בנדרים ונדבות יותר מבקרבנות חובה. ואדרבה אשכחן בספרא (דבורא דנדבה פרשה ג') דתניא התם עולה מה ת"ל. שיכול לא יהו כל הפסולין האלו (רובע ונרבע מוקצה ונעבד ונוגח) נוהגין אלא בעולת נדבה. עולת חובה מנין וכו'. ת"ל עולה. אחד עולת נדבה ואחד חובה עיי"ש. הרי דאדרבה אי לאו דגלי קרא דאייתר לריבויי עולת חובה כעולת נדבה. לא הוה פסלינן אלו הפסולין אלא בנדבה ולא בחובה. הרי דאיכא סברא להחמיר בקרבנות נדבה יותר מבקרבנות חובה. וכן לקמן (שם פרק ד') תניא יכול אין טעון סמיכה אלא עולת נדבה עולת חובה מנין וכו'. ת"ל עולה. אחד עולת נדבה ואחד עולת חובה. זו וזו טעונה סמיכה עיי"ש. הרי דמצרכינן קרא לרבות חובה כנדבה להחמיר עליה. ועוד דאמרינן (ריש פ"ב דזבחים ט"ו ע"ב) זר מנ"ל (דמחלל עבודה) דתני לוי דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל וגו'. בני ישראל למעוטי מאי. אילימא למעוטי נשים. קרבן נשים בטומאה קרב וכו' עיי"ש. ופירש"י וז"ל אילימא למעוטי נשים בנות ישראל. קרבן נשים שלא הוזהרו כהנים מלהקריבו בטומאה. קרבן נשים בטומאה קרב בתמיה. וכי יש כח בקרבן נשים לדחות הטומאה עכ"ל עיי"ש. ומבואר מזה דכל מאי דהקרבן חמור יותר. מסתבר יותר להקל בו לענין לעשות עבודתו בטומאה. וא"כ הכא נמי אדרבה קרבנות חובה דחמירי יש לומר דיש כח בקדושתן לדחות הטומאה מיהת לענין שלא יהא ענוש מיתה כששימש בעבודתן בטומאה. אבל בנדרים ונדבות דלא חמירי כולי האי אין כח בקדושתן לדחות הטומאה כלל. וראוי להחמיר בענשו יותר כששימש בעבודתן בטומאת הגוף. וא"כ אין כאן שום רבותא לענין עונש מיתה על השימוש בטומאה בנדרים ונדבות מבקרבנות חובה. אדרבה בקרבנות חובה מסתבר יותר להקל בענשן לענין שימוש בטומאה. ובלא"ה לא יתכן לומר כן בכוונתו. דמהיכא תיתי לחלק בזה בין נדרים ונדבות לקרבנות חובה עד שהוצרך לאשמעינן דאפי' בנדרים ונדבות נאמר עונש זה:

והנראה קצת לומר בכוונתו ע"פ מה שפירש"י ז"ל (בפ' תולדות) וז"ל ויתן לך האלקים. מהו האלקים בדין. אם ראוי לך יתן לך ואם לאו לא יתן לך. אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך. בין צדיק בין רשע יתן לך. וממנו למד שלמה כשעשה הבית סידר תפלתו. ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין. לא יקרא עליך תגר. לפיכך ונתת לאיש כדרכיו אשר תדע את לבבו. אבל נכרי מחוסר אמנה. לפיכך אמר ואתה תשמע השמים ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי. בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו. כדי שלא יקרא עליך תגר עכ"ל עיי"ש. וכן פירש"י עוד במלכים א' (ח' מ"ג) ובדה"י ב' (ו' ל"ג). ועי' ברלב"ג ורד"ק שם. והכי נמי אמרינן בגמרא (פ"ק דבב"ב י' ע"ב) נענה ר"א ואמר צדקה תרומם גוי. אלו ישראל וכו'. וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שהעכו"ם עושין חטא הוא להם. שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר וכו'. ופרכינן עלה ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא. והא תניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור. ומשני לא קשיא כאן בישראל כאן בעכו"ם עיי"ש. ופירש"י וז"ל ישראל דעתן לשמים בין יחיה בין לא יחיה אינו מהרהר אחר מדת הדין. אבל עכו"ם אינו נותן אלא על מנת כן. ואם לאו מתחרט עכ"ל עיי"ש. ועפ"ז נראה דקרבנות ישראל אפי' קרבנות חובה שלהם חשיבי לגבי קרבנות נדבה דעכו"ם כמו קרבנות נדבה לגבי קרבנות חובה. משום דקרבנות חובה דישראל אע"פ שאינם באים אלא לכפרה ולרצות. מ"מ גמיר ויהיב בעין יפה בכל ענין בלא שום שיור ותנאי. בין יהיה קרבנו לרצון ויתכפר לו בין לא. אבל קרבנות העכו"ם אף ע"פ שבאו בנדבה. מ"מ באמת לאו נדבות ודורן בעלמא נינהו. שאינם נדבות לבו ממש בלא תקות שכר ותשלום גמול. אלא לתכלית ידוע לו. וכשיראה שלא הגיע לתכלית מבוקשו ותקותו היתה לו למפח נפש. מתחרט על נדבתו. וא"כ אין זו נדבה ודורן. אלא כמוכר ומחליף דבר בדבר. ונראה דהיינו טעמא דאמרי' (בפ"ק דערכין ו' ע"ב) אר"א אר"י עכו"ם שהתנדב מנורה או נר לביא הכנסת. עד שלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה אפי' לדבר מצוה וכו'. וטעמא דעכו"ם הוא דפעי. אבל ישראל דלא פעי שפיר דמי עיי"ש. והיינו משום דישראל בעין יפה הוא נותן לגבוה בכל ענין ומיד משהקדיש ומסר לגבוה מסלק נפשיה לגמרי מהקדישו. אבל העכו"ם בעין רעה הוא נותן ואינו מסתלק מהקדישו לגמרי ואינו אלא כמחליף וממיר רע בטוב ממנו. ע"פ תנאי שבלבו. ולכך פעי. ואסור לשנותה אפי' לדבר מצוה. אם לא שכבר נשתקע שם בעליה לגמרי:

ומעתה נראה דזו היא כוונת רבינו הגאון ז"ל כאן במה שכתב עורך שי בטומאה. וזה ע"פ מאי דתנן (פ"ד דזבחים מ"ה ע"א) קדשי עכו"ם אין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא וכו' עיי"ש. ואף ע"ג דר"ש הוא דקאמר לה. ורבי יוסי פליג עלי' בהא. וקיי"ל בעלמא ר"י ור"ש הלכה כר"י. וגם לקצת ספרים דגרסי התם ר"מ במקום ר"ש. הרי גם לגבי ר"מ קיי"ל כר"י. מ"מ פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ח הכ"ד מה' פסהמ"ק) כר"ש עיי"ש ובמש"כ בכ"מ שם ובבה"ז בזבחים שם ובשאר אחרונים לקיים פסקו של הרמב"ם בזה. וכן פסק הרא"ם ז"ל (ביראים סי' של"ח) עיי"ש. ונראה דזו היא ג"כ דעת רבינו הגאון ז"ל כאן. ולזה הוא שכתב עורך שי בטומאה. כלומר דוקא קדשי ישראל שאפילו קרבנות חובותיהם אינם אלא כשי ומתנת חנם לגבוה בלב שלם ובלא שום שיור ותנאי בדבר. הוא שענוש מיתה על עבודתו בהן בטומאת הגוף. לאפוקי קדשי עכו"ם. דאימעטו מקרא שאינו חייב מיתה כששימש בעבודתם בטומאת הגוף. כן היה נראה קצת לומר בכוונת רבינו הגאון ז"ל כאן:

ויותר נראה לומר בכוונתו ע"פ מאי דאמרינן (פ"ב דיומא כ"ד ע"א) אמר רב ארבע עבודות זר חייב עליהן מיתה. זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין. ולוי אמר אף תרומת הדשן. מאי טעמא דרב דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם וגו' ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת. עבודת מתנה ולא עבודת סילוק עיי"ש. והכי קיי"ל כרב כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פ"ט מהלכות ביאת מקדש ה"ח) עיי"ש ובכ"מ (שם ה"ב). ואפילו לוי נמי מודה בעיקר הדבר דעבודת מתנה מיעט עבודת סילוק. אלא דס"ל דעבודת מתנה לא קאי אלא על עבודות פנים. ולמעוטי דישון מזבח הפנימי והוצאת כף ומחתה ודישון המנורה כמבואר שם עיי"ש. ועכ"פ אנן קיי"ל דאפילו עבודות חוץ בכלל ואימעיטא נמי תרומת הדשן שבמזבח החיצון. ונראה ודאי דהוא הדין אי הוה כתיב בקרא אחד משאר לשונות של מתנה נמי הוה ממעטינן עבודת סילוק. אלא דהכא כתיב בקרא עבודת מתנה. וכיון דגם שי לשון מתנה ודורן הוא כמשכ"ל. לכן כתב רבינו הגאון ז"ל כאן עורך שי בטומאה. כלומר עבודת מתנה דוקא ענוש עליה מיתה בידי שמים אם שימש בטומאה. משום דזרות וטומאת הגוף דין אחד להם לענין זה דאינו חייב מיתה אלא על עבודת מתנה ועבודה תמה. כדתנן (פי"ב דזבחים קי"ב ע"ב) עיי"ש ובפירש"י שם ובסו"פ הנשרפין שם וברמב"ם (שם ה"י):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.