אילת השחר/בבא קמא/ק/א

אילת השחר בבא קמא ק א

דף ק' ע"א

בה זו קבורה. מבואר ברש"י דמה דצריך פסוק מיוחד, היינו לזקן ואינו לפי כבודו, והנה הא דפטור זקן ואינו לפי כבודו הא זה רק בחיובים דלחבירו כגון פריקה וטעינה והשבת אבידה, אבל מצוה לשמים לא מצינו דפטור באינו לפי כבודו, ולפי"ז צ"ל דקבורה הוא חיוב אל המת, וס"ד דאם אינו לפי כבודו יפטר, והנה ע"כ מיירי במת מצוה דבמי שיש לו קרובים הא החיוב עליהם, וצע"ק דהא בקבורה מלבד דחייב שלא יתבזה הא יש מצות קבורה, ועי' באחיעזר ח"ג סי' ע"ב דזה חיוב מה"ת, וזה הא הוי מצוה לשמים, וא"כ איך ס"ד דיפטר בזקן ואינו לפי כבודו.

תוד"ה לפנים. דלא שייך לפנים משורת הדין אלא בדבר שאחרים חייבין וזה פטור כמו ר' חייא דהכא ור' ישמעאל ב"ר יוסי באלו מציאות. יש לעיין קצת בשלמא בהא דר' ישמעאל ב"ר יוסי דפטורו הוא מחמת דהוא זקן שייך לומר כיון דכל אדם חייב מוטל עליו לפנים משוה"ד להתנהג בלי מה שנתנה לו תורה דין מיוחד, אבל אומן כדנכו ואיסור דפטורים משום דהוו אנוסים, הא לו יצוייר אופן אחר של אונס ג"כ הי' פטורין וכ"א הי' פטור אילו הי' אנוס, א"כ אין זה פטור מחמת דינו אלא מחמת האונס שבדבר, ולפי הסברא הזאת לא הי' צריך להתחייב לפנים משוה"ד.

ונראה דהא דאומן פטור היינו דעליו לא רמיי' לדקדק כ"כ כיון דדרך אומנתם לעשות שחיטה טובה ולא להכשל, וא"כ אין זה ככל אונס ושייך לומר דלפנים משורת הדין חייב רק ליזהר ככל האנשים לישלם.

אלא הא ר"מ דתנן לצבוע לו וכו' התם קא עביד בידים. אבל בהו"א ס"ד דזה לא מזיק בידים אלא גרמי והטעם כמש"כ התוס' בד"ה שאני, כיון דאינו ניזק אלא לאחר זמן, וחזינן דאם אדם המזיק חייב בדינא דגרמי ה"נ נעשה גזלן ע"י גרמי, ולהני דסברי דגרמי אינו חייב אלא מדרבנן אז להס"ד דהוי גרמי הי' גזלן מדרבנן.

ולכאורה הא לעיל דף צ"ח מבואר דהנוטל כדי להזיק הו"ל גזלן אפילו מזיק כזה שהוא פטור כגון הנוטל לזרוק לים, וכן בהנוטל כדי לשוף ס"ל להים של שלמה סי' י"ז דחייב מטעם גזלן, א"כ נהי דכאן הוי גרמי ופטור מ"מ גזלן הוי דכיון דהוא בידו ואוחז זה כדי להזיק להבעה"ב ולשנות מדעתו דהוי גזילה חייב אף אם נעשה ההיזק ע"י גרמא דפטור, והי' אפשר לומר דבאמת כדי שיהי' גזלן צריך לעשות מעשה בידים, אלא דהנוטל ע"מ לזרוק לים דפעולתו נמשכת עד שזה בא לים, וכן הנוטל כדי לשוף הא פעולתו עשתה את ההיזק אלא דעל היזק כזה אין חייב מזיק וע"ז יתכן דגזלן חייב, משא"כ כאן דלא הי' כלל מעשה דידי' מה שנשתנה כמש"כ התוס' בד"ה שאני, גם גזלן לא הוי.

והנה בחזו"א סי' ב' ס"ק י"ב מביא מהש"ך דהזורק כלי והי' בדעתו לסלק אח"כ הכרים דס"ל להש"ך דיהי' גזלן, והשיג החזו"א דבעודה בידו הא לא רצה לעשות כלום והזריקה על גבי כרים הא אין כאן היזק, ומה שחשב אח"כ לסלק הו"ל כאילו אחרי ההשבה חשב לשבור, ולכאורה כאן ראי' לדבריו, אלא דאפשר דנהי דהי' כלו לו חציו בשעת זריקה, מ"מ נקרא מעשה דידי' לענין זה באם הי' ידוע שיסולקו הכרים לפני שזה יגיע באופן דכוונתו להזיק כיון דלא צריכים לדין גזלן היזק שיתחייב ע"ז, וגם כאן נהי דאינו נקרא שעשה היזק בידים בהזריקה לענין שיתחייב, מ"מ פעולתו עשתה זאת, משא"כ כאן לפי ההו"א דהצבע שנקלט הו"ל כדבר ממילא וצ"ע, ולפי ההו"א דאין כאן בידים מ"מ בהקדיחתו יורה דיש כבר האש ששורף מיקרי מזיק בידים.

והנה בקהלות יעקב סי' ל"ה אות ב' כתב דחיוב דגרמי אינו כחיוב דאדם המזיק אלא כאילו עשה שבהמתו תזיק, ויש להעיר מכאן דא"כ איך יהי' חייב בנתנו לצבוע ושינה מדעת בעה"ב, דהא בודאי ע"י שתזיק בהמתו אינו נעשה גזלן, וכאן הא ע"כ א"א לחייבו אלא מדין גזלן דהא לא הזיק את הדבר, ואדרבה לפעמים השביח אפי' יותר משאם הי' עושה כרצון הבעה"ב, וכל החיוב ע"כ מדין גזלן, וע"כ דדינא דגרמי הוא מחיוב דאדם המזיק. ועיין במשנ"ת בדברינו לעיל דף צ"ח א' ד"ה אבל שקלי' בידי', בסופו.

יש לעיין למאי דס"ל דזה נקרא רק גרמא וכדפירשו התוס', למה לא הוכיח מרישא דצבעו כעור, וצ"ל דשם זהו קנס על שלא השביח כמו שרצה הבעה"ב וכן לר' יהודה, משא"כ לר"מ בצבעו שחור ושינה דהוי גזלן, ויש להוכיח מזה דאע"פ דמחמת דין שומר שיש על הצבע הא מה שנעשה אח"כ יש לקרותו מזיק, דכל שומר הרי חייב על מה שנגרם ע"י פשיעתו, וכאן בפשיעתו הא נעשה זה הצבע נגד רצון הבעלים, מ"מ לא הי' נעשה בזה גזלן, ועי' בחזו"א סי' ו' ס"ק ב' וכאן הא היזק מזומן.

ויש לדחות מכאן דכיון דבשעת פשיעה היינו בשעת נתינת הצמר אין עוד היזק בידים וכשנתקלקל כבר לא הי' בידו לתקן ואין עליו חיוב מחמת שומר.

תוד"ה טימא את הטהור. מההיא טעמא דמחייב התם במזיד למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה. לכאורה זה שתי סוגי גזירות, דודאי בגזירה שלא ילך ויטמא לא נכלל שידקדק בדין יפה, ואיך הגמ' הוציאה מזה שיש גזירה שלא ילך ויטמא דה"נ יש דין שידקדק, ובפרט לפי"מ דמבואר לקמן דף קי"ז דבהיזק שאינו ניכר למ"ד דזה קנסא לא ילפינן קנסא מקנסא, ואיך נוציא דין לחייב הדיין שידקדק מהא דתיקנו שלא ילך ויטמא במזיד ממש, אמנם זה יש לתרץ דבענין הפסד שע"י טומאה אפשר מקרי דבר א', ומ"מ צ"ע דהא זה סוג גזירה אחרת לגמרי.

בא"ד. הכא נמי חייב כדי שידקדק בדין יפה. ויש להסתפק אם זה כמו פשיעה וכל פשיעה באמת חייב, או דזה דין מיוחד בדיין ואפילו לרבנן דחייב רק בנשיא ופסק ב"ד מ"מ כיון שזה ע"י הפסק שייך ע"ז תקנתא דידקדק יפה וחייב על הנגיעה בשרץ שעשה ע"י הוראתו שלא דקדק יפה, ובחזו"א סי' ה' ס"ק ג' הביא בשם הש"ך דאם גרמי הוי קנסא הוי חד דינא עם מטמא ומדמע לענין שוגג, וכמו בגרמי חייב פושע ה"נ במטמא לא פטרינן אלא בשוגג כרוח שאינה מצוי', ולכאורה בתוס' ע"ב ד"ה חייב דהקשו דאי קנס הוא במזיד דוקא הי' לו להתחייב, פירוש ולא כאן במחיצה שנפרצה אע"פ דבאמת מחייבינן לי' רק אחרי שהתרו בו ופשע [ולפי המבואר בחזו"א דלמ"ד שמי' היזק פטור כל שלא הי' מזיד ממש, אפשר לומר דקושייתם תהי' למ"ד שמי' היזק, אלא דלא משמע דכונתם יהי' דאי הוי קנס למ"ד לא שמי' היזק א"כ לא יתחייב אלא במזיד למ"ד שמי' היזק דזה דחוק מאד בדבריהם], א"כ הרי משמע דבהיזק שאינו ניכר אינו חייב בפשיעה, וכאן בב"ד הי' תקנה מיוחדת שידקדק בדין יפה, אלא דאם גרמי פטור א"א לחייבו רק בנשא ונתן ביד, דהקנס דהיזק שאינו ניכר מהני דיהי' בו דין כמו בהיזק ניכר, אבל בלא נשא ונתן ביד דהוי גרמי פטור לרבנן [ונתבאר יותר להלן בעמוד ב' בסוף תוד"ה וחייב עי"ש].

בא"ד. דכיון שדיין זה חכם ובעל הוראה ודאי יודיענו. צ"ע דהא זה שייך רק אם ההיזק שייך רק בדיין וכיון דכל דיין ודאי יודיע אין לתקן, אבל עירוב הפירות הא זה שייך בכל אדם ולהם הא יש לתקן וממילא גם הדיין יפטר, דהא ודאי אם דיין יטמא בשוגג לא עפ"י הוראתו דינו ככל אדם ומ"ש כאן. ודוחק לחלק משום דטעות ע"י שטעה שפסק שטהור זה רק שייך בדיין, כיון דסוף כל סוף עשה מעשה שעירב וזה הא שייך בכל אדם. ובשלמא אם כשפוסקין צריך לערב עם פירות א"ש דזה דבר מיוחד שזה היזק של דין דאז גם השוגג יש לחייבו דלא שייך החשש שלא יודיענו, אבל הא אין קשר לפס"ד שפסק הדיין עם מה שעירב, ולמה על התערובת יהי' לו דין אחר מכל האדם.

ומדברי התוס' משמע דכיון דלא הוי מזיד ממש אי לאו דדיין הוא ת"ח הי' לנו למיחש שלא יודיענו, והי' צריך לפוטרו, וכ"כ בחזו"א דלחזקי' כל שלא הוי מזיד ממש יהי' תקנה לפטור.

תוד"ה טיהר. ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבו עם פירות מרובים ונתבטלו הטמאים ברוב. יש לעיין מה שייך ע"ז לומר מה שעשה עשוי, דהא לא מחמת דפסק דינו הועיל מה דבטל איסורן אלא משום דנתבטל ברוב, ומה שייך ע"ז לומר דפסקו מהני דמה שעשה עשוי.

בא"ד. א"נ התם דוקא שנתפצעו אחר הנפילה שנאסרו בתחילת תערובתן קאמר ר' מאיר דלא יעלו. יש לעיין הא הגמ' בגיטין שם רוצה לדקדק דר' יהודה דקאי בשיטת ר"מ בזה ס"ל דקנסו שוגג אטו מזיד גם בשאר דינים דרבנן, א"כ איך נחלק בין נפלו ואח"כ נתפצעו או דתיכף נתבטל, דהא העיקר הוא דבדרבנן קנסו שוגג אטו מזידים.

ובעצם סברתם צ"ב מאי נפק"מ בין אם התערובת היתה כבר מקודם או לא, ואפשר בשתי אופנים, חדא דאם נפלו קודם ונאסר הכל יש יותר לחוש דיחוס וירצה לבטל לכן קנסו יותר, עוד יש לומר דאם נפלו ונאסר הכל נמצא דמה שנתפצעו צריך להועיל לחדש דין היתר על מה שכבר נאסר, וזה קנסו לא לחדש היתר על מה שכבר נאסר, משא"כ באופן דנפל ויכול תיכף להתבטל דיש עדיין היתר שיכול לבטל האיסור דאז לא קנסו כל כך.

בא"ד. דכשהראהו לשולחני שוב לא הי' לו להראותו לאחר אבל גבי פרה כשאסרה לו חכם זה לא הי' לו למהר להאכילה לכלבים או לערבם עם פירות והי' לו לישאל עדיין לחכם אחר. וצ"ב למה בשולחני אי"צ לישאל לאחר ובדיין צריך לשאול לחכם אחר. ונראה דהא הדיין רוב פעמים פוסק מכח הכרעתו בדבר שאינו מצויר ממש האיסור, וכדאמרינן בחולין דף מ"ד ע"ב דכה"ג אין החכמים אוכלים ממה שהורה בה חכם אע"פ שהורה להיתר ומצד הדין מותר לסמוך ולאכול מ"מ נזהרים מלאכול מה שהורה בה חכם, ולכן יתכן דחכם אחר יפסוק אחרת, וזהו טעם כדי שיפטר הדיין, אבל בשולחני שהצורה היא דבר הניכר להמבינים, לא שייך להסתפק שמא אינו רואה טוב, דהא משום כך אמרינן דבלי סיכתא חדתא לא שייך כלל שיטעה. ומשמע דאפי' בסיכתא חדתא הוי אונס כיון דזה רואים ממש ויש לו טביעות עין גמור שזה הצורה שצריך להיות למטבע. [אבל החכם אפי' אם הי' פוסק בדבר שתלוי במראה, כגון הנך מראות שיש בריאות דהם טריפה כמבואר בחולין דף מ"ו ע"ב, מ"מ יש הרבה מיני מראות וצריך הכרעה אם זה כשר או לא ושייך תמיד לפוטרו מחמת דלא הי' לו למהר אלא הי' לו לשאול לחכם אחר].

בא"ד. דכל היכא דקם דינא אפי' בדיבור חשיב כמעשה ולא כגרמא ומחייב אפי' לרבנן. ובקצוה"ח סי' כ"ה סק"ב הביא בשם קונטרס מהר' חיים יונה וכן מהרמב"ן דהקשו דא"כ למה במוחל שט"ח חייב רק מדיני דגרמי. והקצוה"ח תירץ דשיעבוד אינו אלא גרמי משא"כ הפסד חוב. וצ"ע דבשלמא אם לא הזיק את עצם השיעבוד אלא את הנכסים שעליהם יש השיעבוד א"ש דזה הוי גרמי, אבל כמו דהפסד עצם החוב הוי מעשה, ה"נ הפסד עצם השיעבוד למה לא יקרא היזק גמור.

והי' אפשר לומר דכיון דההפסד הוא בהחוב וממילא בטל השיעבוד נכסים לכן הוי גרמי, דמעשה ההפסד הוא על החוב דהא אין לו רשות בהשיעבוד נכסים, ואם הי' אומר דמוחל את השיעבוד נכסים בלי שמוחל את עצם החוב לא הי' מהני להשיטה הזאת דס"ל דמחמת דשיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר לכן הוא דיכול למחול, נמצא דשיעבוד נכסים אצל הלוקח ואין המלוה יכול למחול את השיעבוד נכסים, ורק למחול השיעבוד הגוף הוא דיכול וממילא נפקא שיעבוד הנכסים ולכן הו"ל גרמי.

והנה לפי סברת הקצוה"ח דשיעבוד הוי תמיד גרמי, נמצא דאם א' מכר שט"ח לחבירו דאינו קונה אלא השיעבוד ובא א' ושרף את השטר, יפטר לשלם להלוקח דהוא כעת בעל השטר דהוי גורם דגורם, כיון דאפי' אם עושה פעולה בעצם הדבר כגון בקרקע של הלוה דחפר בה בורות הוי גרמי, א"כ בעושה הפסד ע"י שריפת השטר הוי גורם דגורם, וא"כ גם בשורף שטר שנמצא ביד המלוה דדינו דצריך לשלם כמה שהוא שוה להמכר, וכיון דשוויו להמכר מחמת דיש בו שיעבוד נכסים מייקר את שיווי השטר, וע"ז שמפסיד לו שיעבודו הוי גורם דגורם, א"כ יצטרך לשלם רק שיוויו למכר בלי שיש לו שיעבוד נכסים, ודבר זה לא שמענו דבודאי חייב לשלם הכל, וע"כ דשיעבוד הוי ג"כ דבר דשייך ע"ז להתחייב כמזיק ממש, וכל מה דהוי שיעבוד גרמי הוא רק היכא דלא עשה פעולת היזק בגוף השיעבוד אלא בהנכסים דעליהם יש השיעבוד, ובשורף שטר כמו דגורם להפסיד החוב דהוא דבר ממשי ה"נ גורם להפסיד השיעבוד ישר, ולא הוי כגורם דגורם, וע"כ כמוש"כ דבמוחל שט"ח הוי הפקעת השיעבוד הפסד ממש כמו מחילת עצם החוב, אלא דכיון דהפקעת השיעבוד בא ע"י מחילת החוב דממילא נפקע השיעבוד הו"ל לגבי השיעבוד רק כגורם [ועי' בדיבור הסמוך שנטינו מזה].

ויש לעיין לשיטת ר"ת הנ"ל דמכירת שטרות מהני רק על השיעבוד נכסים ושיעבוד הגוף נשאר אצל המוכר ולכן מהני מחילה, איך זה מחילת ממון, הא כיון שהוא מכר ואין לו כבר ממון לגבי הלוה אלא לענין שיהי' ללוקח, דהא אם יגבה שייך להלוקח, וגם מסתמא אם ירצה לגבות יאמר לו הלוה לאו בע"ד דידי את, וא"כ אין לו כבר ממון ומה שייך מחילה [וגם איך יכול היורש לירש את זה]. אלא דיש לומר דכל דבר שגורם חיוב על השני שייך בזה מחילה, אע"ג דלהמלוה לא יהי' בזה ממון, מ"מ כיון שיש לו כח לגבי הלוה להכריחו לשלם, אע"ג דישלם להקונה, מ"מ שייך בזה מחילה ושייך מכח זכות זה ענין ירושה.

[ויש לעיין לשיטת ר"ת דשיעבוד הגוף נשאר לו ומ"מ רק הלוקח יכול לגבות, דהא ודאי אם לא הי' מוכר להלוקח והי' רק מוחל להלוה שיעבוד הנכסים, דאז מ"מ הי' יכול עדיין לגבות מהלוה כיון דשיעבוד הגוף לבד סגי לגבות, וא"כ ע"כ הא דכשמכר השט"ח אינו יכול כבר לגבות מהלוה לעצמו, משום דכשמוכר ללוקח נותן לו כאילו כח על עצמו, ואיך ואיזה מעשה קנין יש בכתיבה ומסירה שלהלוקח יהי' דין על המלוה שלא יוכל כבר לגבות כיון דשיעבוד הגוף נשאר להמלוה דלא ניתן למכירה, וגם אם יגבה המלוה לכאורה יצטרך ליתן זה להלוקח, ולמה לא יעכבם לעצמו, דהא יש לו עדיין שיעבוד הגוף, ובשיעבוד הגוף הא סגי כדי שיהי' לו כח לגבות.

ואפשר משום דהיכא דרק מחל להלוה שעבוד נכסים, מה שיכול עדיין לגבות הוא משום דאע"ג דכשיגבו נמצא דלקח הנכסים שיהי' עליהם דין שיעבוד ומחל אותם, מ"מ כיון שגבה והם שלו במה יפקע מה שגבה, אבל כשמכר ללוקח הא נהי דאפשר לגבות עם שיעבוד הגוף, מ"מ אחרי שגבה אותם הא על מה שהי' שיעבוד נכסים יזכה הלוקח, דהא שיעבוד נכסים שלו, ומוכרח להחזירם ללוקח, ומשום זה אין כבר להמלוה אפשרות לגבות, כיון דהא זה יזכה הלוקח ויכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי את].

ועדיין צ"ע דמבואר בריטב"א בקידושין דף מ"ח דבמת הלוה אע"ג דכבר אין שיעבוד הגוף מ"מ יש שיעבוד נכסים, ורק בשילם או מחל הוא דפקע שיעבוד נכסים, ואם נימא דגם במת המלוה והוא הי' גר מ"מ יוכל הלוקח לגבות משום דלא צריך ממש את השיעבוד הגוף, דסגי מה דהי' פעם שיעבוד הגוף ורק שלא יתבטל החוב מחמת תשלומין או מחילה, וא"כ אין להמלוה אחרי המכירה ממון, דגם כדי שהלוקח יוכל לגבות לא צריך שישאר ממון שיעבוד הגוף אל המלוה, דגם בלא זה יוכל כבר לגבות, א"כ מה נשאר אצלו לענין שיוכל למחול. [ולהלן בדבור הסמוך כתבנו בדרך אחרת]. (מהדו"ק)

בא"ד. ומחייב את הזכאי דחייב חכם אמאי דשילם זכאי אח"כ. בתומים סי' כ"ה רוצה לפרש כמו שכ' בקובץ שעורים דאע"ג דקם דינא מ"מ הא צריך לגבות, ממילא דיבורו לא הפסיד כלום, אלא דבשער המשפט אות ז' תמה דא"כ מאי שנא חייב את הזכאי מטימא את הטהור, וכמו דבטימא את הטהור כבר לא מפסיד במה שמגיע השרץ כיון דבין כך הוא טמא, ה"נ כאן דבמה שמגביהו אינו מפסידו כיון דכבר קם דינא.

אמנם יש לעיין דאם קם דינא אם ישתמט ולא ישלם וכי נימא דיש אצלו כסף של השני כיון דמחוייב לשלם, או דלמא כיון דבעצם הוא פטור אלא משום כבוד הדיין קם דינא, אינו אלא מצוה בעלמא דרמי עליה משום כבוד הדיין אבל אין אצלו כסף של אחרים, ואם לא ישלם לא נקרא כמו לוה רשע ואינו משלם, [ואפשר דאם מת לא יגבו מיורשים], וא"כ כשהדיין נושא ונותן ביד מפסידו, משא"כ טימא את הטהור דגם בהגיעו את השרץ לא עשה אלא דין טומאה וזה הי' כבר ע"י דיבורו.

ויש להוסיף ביאור דאע"ג דבטעה בשיקול דעת קם דינא, היינו דחייב ומצוה רמי לקיים, אבל אין לירד לנכסיו, וכמו דמצינו בשבועות דף מ"א בשבועה דרבנן דאם אינו רוצה לישבע אין יורדין לנכסיו, וכאן הגבהו הדיין מחמת שיטתו דסבר דלא כסוגיין דעלמא, אבל כשחוזר בו לא הי' מגביהו אע"ג דכבר קם דינא ולא הי' נושא ונותן ביד לכן דיבורו לא הפסיד עדיין לגמרי, ולא דמי לטימא את הטהור דכבר נאסר והגעת השרץ לא הוסיף כלום בהפסדו.

בא"ד. וצ"ע לרבנן מ"ש דפטרי שורף שטרות חבירו מטימא הטהור וכהנים שפיגלו דלא חשיב דינא דגרמי. ובקובץ שעורים הקשה דהא בשורף שטרות לא שרף החוב אלא שהלוה יכפור, משא"כ בכהנים שפיגלו וטימא את הטהור דהפסיד את הדבר עצמו.

וביתר ביאור אפשר להקשות דהא כבר הוכיחו לעיל מכהנים שפיגלו דדיבור הוי כמעשה [ולאפוקי מהרמב"ן דס"ל דדיבור הוי גרמי], ובשורף שטר דודאי הוי מעשה בודאי הי' צריך להתחייב כמזיק ממש, וע"כ דמ"מ הוי גרמי לענין מה דלא ישלם אח"כ הלוה, וא"כ מה הקושיא מטימא את הטהור, וע"כ צ"ל דבקושייתם סברו דנהי דדיבור הוי מעשה אבל אין זה מעשה בגוף הממון כיון דאינו נוגע כלל בהממון, וע"כ דמ"מ כיון דעי"ז יופסד הממון בלי לעשות עוד פעולה מקרי מזיק ממש ולא גורם, דלכן טימא את הטהור וכהנים שפיגלו חייב כמזיק ממש, א"כ ה"נ בשורף שטר כיון דלא צריך להתחדש עוד דבר כדי שיפסיד החוב ממנו ואי"צ לשום מעשה מהלוה, אלא דבזה ששורף כבר יפסיד המלוה ממונו דלא ישלם הלוה וצריך להיות לו דין מזיק ממש. ולזה תירצו דדיבור הוי מעשה בגוף הממון וכאילו לקח הדבר בידים ושיברו, ממילא לא קשה משורף שטר, דהתם הא לא הזיק גוף הממון דהיינו את החוב, משא"כ בטימא את הטהור כיון דהדיבור דהדיין או דכהנים הוי מעשה בגוף הממון לכן יש עליו דין מזיק ממש.

בא"ד. וניירא בעלמא הוא דקלי מיני'. היינו דעצם החוב לא בטל. ובקצוה"ח סי' כ"ה סק"ב הביא מהקונטרס מה"ר חיים יונה להקשות למה מוחל שט"ח הוי גרמי הא הפסיד את עצם החוב, וזה הא לפי התוס' לא הוי גרמי אלא מזיק ממש וכמו כהנים שפיגלו. וכן הק' על התוס' למה הקשו משורף שטר ולא הקשו ממוחל חוב. [ולכאורה אפשר לומר דרק בדיבור כתבו התוס' דהוי כמזיק בידים ולא במחשבה, וברש"י בגיטין דף נ"ג ע"א מבואר דמחשבה הוי רק גרמא, וא"כ רק מפגל דס"ל להתוס' בב"מ דף מ"ג ע"ב דהוי רק בדיבור, וכן אם פסק החכם דנאסר וחל כל הדין רק ע"י דיבורו הוא דהוי כמזיק בידים ולא במחילה שהיא במחשבה בעלמא. אמנם הקצוה"ח בסי' י"ב דעתו דגם מחילה לא מהני בלב בלבד. וגם אם מהני במחשבה אינו כ"כ ברור אם לא יכול להיות לו דין מזיק ממש ומבואר בס"ד במקו"א].

ותירץ בקצוה"ח דכיון דלגבי הלוקח לא הפסיד אלא שיעבוד הוי רק גרמי, והיינו דאם הי' מפסיד את עצם החוב הוה כהפסיד בידים ממש, אבל כיון שעצם החוב לא קנה אלא את השיעבוד ולגבי הפסדו בשיעבוד הוי רק גרמי, ולכך הי' קשה להם משורף שטר דהפסיד להמלוה גוף החוב, ותירצו דזה לא הפסיד את החוב. ולדבריו אם הקונה שט"ח תובע את הלוה והדיין זיכה את החייב, דבזה גרם לו רק הפסד שיעבוד, אז יהי' רק גרמי ולא יתחייב לרבנן דר"מ. וצ"ע דא"כ אף אי נימא דקונה גם את גוף החוב, וכן בשורף שטר אף אם הי' מפסיד עי"ז את עצם החוב, הא אם לא הי' מפסיד את השיעבוד הא לא הי' נפסד הלוקח מזה ולא הי' שייך לחייבו, וכל הפסידו הוא משום דבזה גם השיעבוד נפסד, וכיון דלגבי ההפסד דשיעבוד הוי גרמי, א"כ מאי הוי קשיא להו להתוס' משורף שטר, וכן למה אם הי' להלוקח גם את עצם החיוב אז הי' חייב משום דע"י הדיבור הפסידו, וכן זיכה את החייב למה חייב אף לרבנן דלא ס"ל לחייב דינא דגרמי, דהא מ"מ בלי מה שהופסד השיעבוד לא הי' הפסדו הפסד ועל ההפסד דשיעבוד הא הוי גרמי.

ואי הוה אמרינן דבאמת לא מתחלק כלל שיעבוד הגוף משיעבוד נכסים, דאין אפשרות שיהי' לא' שיעבוד נכסים בלי שיהי' לאדם זה עצמו שיעבוד הגוף, דנמצא דאין כלל ב' דברים חלוקים, הוי א"ש, דכיון דבשורף שטר הפסיד את החוב ולזה הוי כמזיק בידים, אבל כיון דיכול להיות שיעבוד נכסים בלי שיהי' לו שיעבוד הגוף, א"כ הם כאילו שני הפסדים, ולגבי הפסד השיעבוד הוי תמיד גרמי, וע"כ צ"ל דמ"מ כיון דאם ירד חיוב הגוף אין כבר שיעבוד הנכסים, אינם כשני דברים, כיון דאין אפשרות שיעבוד נכסים מבלי שיהי' שיעבוד הגוף, אע"ג דיכול להיות להלוקח שיעבוד נכסים בלי שיהי' שייך לו שיעבוד הגוף, מ"מ א"א להיות שיעבוד נכסים בלי שיהי' לכל הפחות להמלוה שיעבוד הגוף, ולזה אינו כשני דברים, וכששורף השטר אם הי' בזה פעולת היזק לעצם החוב הוי דינו בזה כפעולת היזק בידים להשיעבוד, והנה קצת דומה זה לאם לשני אנשים הי' כלי אחד ולכל א' יש בו חלק מסויים, דודאי כששובר חלק א' של הכלי יש דין חיוב מזיק בידים גם על החלק של השני, אע"ג דלא עשה בו מעשה שבירה, מ"מ הא זהו גופא מעשה שבירה גם על החלק של השני, כיון דבשבירת חלק א' כבר מקולקל הכל. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, דגם במוכר שט"ח וחזר ומחלו הוי כעושה פעולת היזק בידים להשיעבוד של הלוקח ע"י מחילת גוף החוב ולמה הוי רק גרמי.

ואפשר לומר דכשיש להלוקח שיעבוד גרידא אינו אלא גרמי, דכשא' מוחל חובו להלוה אינו נקרא מזיק כלל, דהא אין כאן חפץ שהזיקו אלא שעי"ז לא יהי' לו מה לגבות, ואם א' אינו רוצה לגבות בודאי אין כאן מעשה היזק כלל, וענין מחילה היינו דאינו רוצה לגבות, ואפילו להקצוה"ח הנ"ל דבעי דיבור למחילה, היינו משום דכדי שיקבע דין דאינו רוצה ג"כ צריך דיבור, אבל כל ענין מחילה הא הוא דמה שאינו רוצה גורם פטור, ולא דמי למפגל, דפיגול אפי' אם נימא דבפיגול פוסל מחשבה ובכל זאת חייב, התם הפיגול הוא דבר שעושה דין על הדבר והוי כמעשה כיון דבזה ניזוק הקרבן, אבל לענין מחילה לא מתחיל ע"י שפוקע החוב, אלא דחל בו דין דאינו יכול לגבות דממילא פקע החוב, והנה מצינו דמהני מחילה למי שאינו בר קנין, וע"כ הוא משום דמחילה אינה עושה זכי' בהממון אלא דכדי שיקבע ע"ז מחילה איכא דס"ל דבעי קנין, אבל אינו פועל בעצם החוב, אלא שע"י המחילה חל דין דאינו יכול לגבות וממילא אין כבר חוב והוי תמיד רק גרמי, משא"כ בשורף שטר אם עי"ז הי' נפסד גם החוב, כיון דע"ז יש שם היזק וזה הא הוי כהיזק בידים שפיר גם על השיעבוד יש שם מזיק בידים, וכמו שציירנו בשבירת חלק א' של הכלי דיש דין מזיק בידים על החלק השני ג"כ, [ופשוט דלא דמי ללוה שעשה בשדהו בורות שיחין ומערות, דאע"ג דעל ההפסד דקרקע הוי מזיק בידים מ"מ לגבי המלוה אינו אלא גרמי, דהתם השיעבוד של הקרקע אינו שייך ואין להחשיבו כגוף הקרקע וב' דברים שונים הם, משא"כ שיעבוד הנכסים שכל עניינו ודינו כתוצאה משיעבוד הגוף המוטל על הלוה לשלם], וכן בזיכה את החייב דעי"ז ירד החוב והוה מעשה היזק, אז גם על השיעבוד התלוי בו, דין מזיק בידים עליו, וכן במוכר שט"ח לחבירו והלוקח תבע את הלוה והדיין זיכה את החייב דנמצא דעשה פעולת היזק עי"ז ושמזה נפסד הלוקח, שפיר נוכל לחייבו כמו שאם הי' המלוה גופא תובע עם השטר את החוב, ולפי"ז זיכה את החייב אין חילוק מי תבעו להחייב אם המלוה גופא או הלוקח ממנו, דהוי שפיר דין מזיק בידים כיון דיש לו מעשה הפסד והיזק על החוב מקרי מעשה היזק גם על השיעבוד היוצא ממנו וצ"ע.

תוד"ה שאני. וי"ל משום דאין הצמר משתנה מיד וכו' עד ב' או ג' ימים וגרמא בעלמא הוא ודומה למסכך גפנו שאין מזיק עד אחר זמן. ועדיין צ"ע דהנה בעבד כנעני שלו יש דין שאם הכהו ומת אחרי מעת לעת אין האדון נהרג, אבל בשאר עבדים וכן בבני חורין נהרג אפילו מת אחרי הרבה זמן, וכן מבואר בפסוק דאם יקום והתהלך בחוץ דחובשין אותו, ואם הנרצח ימות אפילו אחרי הרבה זמן נהרג הרוצח, א"כ ע"כ זה לא גרמא ואיך ס"ד להמקשן דזה מקרי גרמא.

והי' אפשר לחלק דמ"מ התם כבר ניכר שיש מכה שאפשר שימות ממנה, אבל כאן לא רואים עדיין כלום, אבל ממסכך גפנו קשה יותר דהתם הא מה שאין רואין לא יראו לעולם, ומה שמעורבין הגפן והזרעים הא רואים תיכף, וצ"ל דמ"מ כיון דאין רואים כעת ממש היזק ס"ד דלא מקרי שהתחיל כבר ההיזק והוי כגרמא.

ועדיין קשה מכפתו והביאו למקום שסוף חמה לבוא דחייב מיתה הרי דהוי מעשה בידים, ואפשר דכאן מקרי דכאילו עוד אין המזיק בעולם דפעולת ההיזק רק אחרי שנקלט הצבע בהצמר וזה כאילו עוד אין בעולם.

בא"ד. ומ"מ מסכך גפנו לא מזיק כ"כ בידים כמו בצמר לצבע. וצ"ע למה זה באמת מקרי מזיק בידים, דהא אפילו כח שני מקרי גרמא, ולכאורה הטעם דכל שאינו בכח ראשון וכבר אז אינו כחו הרי זה גרמא, וא"כ למה באמת זה לא גרמא, ומ"ש בנוטע אילן דהשרשים יזיקו אחרי הרבה זמן דלא מקרי מזיק בגירי דיליה, כמבואר בב"ב דף כ"ה ע"ב דלר' יוסי מותר לנטוע בתוך שלו דלא הוי גירי דיליה.

וצ"ל דמביא דבר שינק כל הזמן והוי ככח אחד הכל, וגרע ממעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, דלהתוס' לעיל נ"ו ב' לא הוי כחיציו, דהתם צריך רצון הבהמה, משא"כ כאן הוי הכל כבא מכחו, ולא דמי למה שהשרשים יזיקו דזה צריך להתחדש שיגדלו ויתוספו, אבל כאן עצם היניקה הוא הגורם האיסור וההיזק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א