אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/פה

יום שני כה תמוז - מסכת יומא דף פה

פיקוח נפש בהצלה מהמרת דת ובשולח יד בנפשו

מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת

בגמרא במסכת יומא (פה.-פה:) וכבר היה רבי ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. ונשאה שאלה זו בפניהם, מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי ישמעאל ואמר "אם במחתרת ימצא הגנב" (שמות כב א) ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפיקחו נפש שדוחה את השבת.

נענה ר"ע ואמר "וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות" (שם כא יד) מעם מזבחי ולא מעל מזבחי... ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת. רבי אלעזר אומר ומה מילה שהיא אחת ממאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם דוחה את השבת, ק"ו לכל גופו שדוחה את השבת.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר "את שבתותי תשמורו" (שם לא יג), יכול לכל, ת"ל אך חלק. רבי יונתן בן יוסף אומר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה. רבי שמעון בן מנסיא אומר "ושמרו בני ישראל את השבת" (שם פסוק טז) אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוא אמינא דידי עדיפא מדידהו, "וחי בהם" (ויקרא יח ה) ולא שימות בהם.

חילול שבת להצלת בנו שיצא להמיר לדת ישמעאלית

בשו"ת נחלת שבעה (סימן פג) נשאל במי שנאבד לו בנו והוגד לו ושמע שיצא חוץ לדת להמיר בדת ישמעאלית, והוא לא הגיד כי בורח הוא, אם מותר לחלל עליו השבת לרכוב אחריו אולי יוכל להחזירו.

בתשובתו מקדים הנחלת שבעה להביא את מחלוקת הרשב"א והתוספות לגבי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כפי שהביאם הבית יוסף (או"ח סוס"י שו) שהרשב"א (שו"ת ח"ז סימן רסז) נשאל על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל מומר, כדי להוציאה מדת ישראלית להמיר בדת ישמעאלית, אם מותר לילך אפילו חוץ לשלש פרסאות למאן דאמר תחום שלש פרסאות דאורייתא, אם דחינן מספק זה את השבת כספק פיקוח נפש. והסיק הרשב"א שדעתו נוטה שאין דוחים שבת על הצלה מעבירות, לפי שאמרו אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך, ואפילו לעשות איסור זוטא כדי להצילו מאיסור רבה אין אומרים אלא באופן שהאיסור הגדול בא לעם הארץ על ידי חבר. והוכיח כן מסוגיית הגמרא בשבת (ד.)

דעת התוספות שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך בפושע

אמנם התוספות בשבת (שם ד"ה וכי) פירשו הסוגיא באופן אחר והסיקו שלמצוה רבה מותר לעבור על איסור בשביל לזכות את חבירו, ועוד חילקו בין מקום שפשע שאז אין עוברים גם אף על איסור קל בעבור הצלתו לבין מקום שלא פשע. וכתב הבית יוסף שלפי זה בגוונא דהרשב"א יהיה מותר להצילה ע"י חילול שבת כיון שבודאי מצוה רבה היא להצילה מהמרה, ואף לא פשעה אלא הוציאוה בחזקה מביתו.

ומתוך דברי הבית יוסף משמע שגם לדעת התוספות לא התיר רק מכח מה שאותה בת לא פשעה בלקיחתה, ולפי זה בנדון הנחלת שבעה שאותו בן יצא מדעת עצמו מהבית להמיר בדת ישמעאלית ממילא יהיה אסור לחלל עליו את השבת.

דעת הנחלת שבעה להתיר חילול שבת מדין "כדי שישמור שבתות הרבה"

אמנם הנחלת שבעה כתב שלדעתו גם באופן שפשע מותר לכתחילה לחלל עליו את השבת אפילו באיסורי תורה, ולא מיבעיא לדעת התוס' שעכ"פ יש כאן מצוה רבה אלא אף הרשב"א לא הכריע כן בדבריו וסיים שהדבר צריך תלמוד, וממילא נראה לומר שאכן יש לדחות שבת באופן זה כדרך שדוחים שבת מספק לגבי חולה.

כראיה ומקור לדבריו מביא הנחלת שבעה את סברת רבי שמעון בן מנסיא המובאת בסוגייתנו, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. סברא זו הרי שייכת בהולך להמיר כדרך שהיא שייכת בהולך למות, וכשם שבחולה מחללים את השבת כדי שישמור שבתות הרבה כן בממיר מחללים עליו את השבת כדי שישמור להבא שבתות הרבה, ואם במיתה אמרו כ"ש להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית.

הנחלת שבעה אף דוחה שאין לחלק ולומר כסברת התוספות שחולה לא פשע ולכן מותר לחלל עליו את השבת משא"כ אותו ממיר שהולך מדעת עצמו והרי הוא פושע ושמא אין לחלל עליו השבת. כיון שאף בחולה אין לומר שלא פשע כיון דאין מיתה בלא חטא.

דחיית השבות יעקב לעיקר טענות הנחלת שבעה

אמנם בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן טז) כתב שהנחלת שבעה מדד במדה גדושה להכריע נגד דעת הרשב"א והתוספות והשו"ע בלי ראיה מספקת רק מסברת הכרס מטעם מוטב שיחלל שבת אחת ואל יחלל שבתות הרבה. והרבה להשיג על עיקרי טענותיו:

על מה שכתב שאין לחלק בין חולה לממיר כיון דאף החולה פושע דאין מיתה בלא חטא, העיר השבות יעקב, שהרי חטא הוא שגגה ואם כן עדיין יש לחלק בין פושע במזיד לבין חולה, כי החולה אפשר שמת מחמת עבירה בשוגג, משא"כ הממיר שעשה זאת בפשיעה איהו דאפסיד אנפשיה.

ומה שכתב שאם מותר להציל נפשו ממיתה כ"ש להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית, דחה השבות יעקב, שאף על גב דאמרינן גדול המחטיאו יותר מן ההורגו היינו שעונשו גדול יותר. אבל לגבי הצלת נפשו הרי אמרינן בעבירות חמורות מלבד ג' עבירות שיעבור ואל יהרג כיון דכתיב וחי בהם. אלא בודאי זה שמאבד עצמו לדעת בעולם הבא ודאי אין אומרים עליו חטא כדי שיזכה חבירך כי הוא פושע בעצמו שבחר במות ולא בחיים וכל אדם יש שני דרכים לפניו, ובחרת בחיים.

הערת היד חנוך ממסקנת הגמרא שיש מיתה בלא חטא

ובשו"ת יד חנוך (סימן ה) תמה על דברי הנחלת שבעה ועל הסכמת השבות יעקב עמו בענין זה שאין מיתה בלא חטא, והלא מסקנת הגמרא שם (שבת נה:) שיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון. וכן פסק הרמב"ם (ברכות פ"ב ה"ח) והרי"ף ובה"ג (כמובא בכסף משנה שם) וכ"ה בתוספות שבת (שבת כה. ד"ה כרת), ויל"ע.

פיקוח גל מעל בא במחתרת

ומעיקר דברי השבות יעקב במה שנחלק על הנחלת שבעה וסבירא ליה לחלק דממיר שאני דפשע בעצמו ואיהו דאפסיד אנפשיה, רצה ללמוד האור גדול (ח"א סימן א ה: ד"ה הנה) שדעתו נוטה שהוא הדין בחולה אם פשע בעצמו והביא על עצמו את הסכנה אין מחללים עליו את השבת.

יסוד זה לומד האור גדול מדברי רש"י בסנהדרין (עב:) שם מבואר בגמרא שאין מפקחים את הגל מעל בא במחתרת אם בא על עסקי נפשות, ופירש רש"י: אם כשהיה חותר נפל עליו הגל מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה, עכ"ל.

ומבאר האור גדול, שנראה ברור מדעת רש"י שמדובר אפילו באופן שכעת אין חשש שיהרגו את בעל הבית ופסק מרדיפתו וכבר לא ניתן להרגו מדין רודף ואפ"ה אין מפקחין עליו את הגל שנפל עליו כשהיה רודף, כי אם מדובר באופן שעדיין יש חשש שמא יהרגנו הרי זה פשוט שאין מפקחין עליו את הגל כיון שמותר אף להורגו ממש, ולא היה צריך רש"י להגיע לטעם של "גברא קטילא".

אלא שהדבר תמוה ביותר, מדוע באמת לא נפקח עליו את הגל כיון שעתה כבר פסק מרדיפתו ושוב לא ניתן להורגו, ומדוע לא נפקח את הגל מדין פיקוח נפש, וכי משום שהיה רודף מעיקרא והיה ניתן להורגו אז שוב לא נפקח עליו את הגל לעולם דהוי כגברא קטילא, אתמהה.

יסוד האור גדול שאדם שהביא על עצמו סכנה אין מחללין עליו את השבת

מכח תמיהה זו מבאר האור גדול בטעמו של רש"י דסבירא ליה, כמשמעות דברי השבות יעקב, שכיון שבעת נפילת הגל עליו אף אנו היינו מפילים עליו את הגל כי הרי ניתן להורוג, ממילא על ידי מעשהו התיר עצמו למיתה והביא על עצמו את הסכנה, וכיון שפשע בעצמו אין מחללים עליו שבת להצילו.

האור גדול מוסיף ומביא את דברי התוספות הנזכרים שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך באופן שחברו פשע בחטאו, ומוסיף: ואפשר דהכי נמי לעינן פיקוח נפש לחלל שבת להצילו, דהיכא דבעצמו הביא עליו הסכנה אין מחללין עבורו להצילו. ומש"ה אף בנפל עליו הגל מעצמו אין מחללים עליו, דכיון שאף אנו עצמנו היינו מפילים אז עליו את הגל בידים, ממילא מה לי נפל ממילא ומה לי אם היינו מפילים עליו בידיים. ועי"ש שהביא לכך סמך מדברי התוספות, הריטב"א והמנחת חינוך.

דוקא הלל ראוי שיחללו עליו את השבת שלא הרגיש בירידת השלג

הארה גדולה וסיוע ליסוד זה מביא האור גדול בשם אברך אחד (בהערה מבן המחבר נתבאר שהוא הרה"ג ר' מאיר היילפרין נ"י.) מדברי הגמרא לעיל (לה:) במעשה הנודע עם הלל ושמעיה ואבטליון. שם מבואר שאחרי שראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת.

ותמוה לכאורה מה זה שהוסיפו "ראוי זה לחלל עליו את השבת" והלא על כל אדם מישראל מחללים את השבת. אך להנ"ל אתי שפיר כי הרי הוא פשע בעצמו במה שהניח עצמו על הארובה בשעה ששלגים יורדים. אך כיון שעשה זאת לשם שמים שנפשו חשקה בתורה ואפשר גם כן שבשביל גודל החשק כלל לא הרגיש בדבר, וכעין מה שאמרו באהבה תשגה תמיד וכמסופר בגמרא על רבא שדמו שתתה דם תוך כדי לימודו (שבת פח.). ולכך אמרו שהוא שאני שראוי לחלל עליו את השבת.