תשובה מאהבה/פ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תשובה מאהבה ‏ פ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בע"ה פראג ד' ב' דר"ח כסלו תקמ"ם לפ"ק. שלמא בכפילא לכבוד אהובי תלמידי תלמיד ותיק קנקן חדית מלא עתיק הרב המופלא והמופלג חכים טובא וטוב נמי לדרשה נותן לב לכל דבר הקשה כבוד מוהר"ר אלעזר נר"ו אב"ד ור"מ בק"ק גוטיין י"ץ.

מכתבך מן כ"א העבר הגיעני אתמול ובשלומך שמחתי ובפרט בשלום תורתך והנה שאלתך שאלת חכם ראיתי והנאני מאד שנתת לב לעמוד על מקור הדבר ואפי' בדבר המפורש בש"ע בלי חולק נתת לב לעורר והדין עמך שדבר זה שפסק רמ"א באה"ע סי' ע' ס"ג בהג"ה צמצמה והותירה מאלו המזונות הוא של בעל אף שלא נתעורר שום א' מהאחרונים להביא שום ספק בדבר וגם בטור פסק כן בפשיטות אין דברים הללו מוסכמים להלכה ובזה ודאי הדין עמך שממה שאמרו (כתובות ס"ה ב') ת"ר מותר מזונות לבעל אין ראי' כי שם לא מיירי בצמצמה אלא שניתותרו ממילא כגון שהיא בטבעה אינה אוכלת כ"כ כשעור שקצבו חכמים לסתם נשים וכמו שפירש"י שם בהדיא וז"ל כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפים לה שאינה רעבתנית עכ"ל ובזה הדבר פשוט שהוא לבעל שהרי אין הבעל חייב ליתן לה יותר ממה שצריכה וחכמים לסתם נשים שערו אבל אם בטבעה א"צ הרי אינו מחויב רק לזונה אבל בצמצמה וסבלה רעבון ודוחק יכולה היא לומר שבשביל עצמה עשתה כן ולא שיזכה בה בעלה ויפה כתבת שכן מפורש הדבר בתוס' במס' (נזיר דף כ"ד ב') בד"ה שקימצה אמנם התוס' לא נחתו למה שפירש"י בכתובות שאינה רעבתנית ופירש שהוזלו מזונית ועכ"פ מפורש בתוס' שאם צמצמה מפיה דלא אכלה כדי שובע דהאי מותר הוה ודאי דידה ודע אהובי תלמידי שא"ל שלא כתבו תוס' כן אלא לתירוץ הראשון אבל למה דמשני שם בגמרא אבע"א דאקני לה אחרי' כו' אלן אנו צריכי' לחלק בכך וכמו שמשמע לכאורה בפירש"י שם בד"ה אבע"א כו' דאי קמצה אמרינן נמי מה שקמצתה אשה קנה בעלה ואתה אהובי תלמידי דקדקת מל' רש"י דפי' אמרינן היכן אמרינן כן ובזה טעית לרוב מהירותך שאין כוונת רש"י דאמרינן כן בשום מקום בש"ס אלא רש"י פי' שזה התרצן דאמר ואבע"א סובר דבקימצה נמי אמרינן מה שקימצה הוא לבעלה באופן שלדברי רש"י דבר זה תלי בשני תירוצים של הגמר' שם בנזיר ולתירוץ הראשון הוא של האשה ולהאבע"א הוא של בעל אבל בדברי התוס' קשה לומר כן כי לשון התוס' דהאי מותר הוה ודאי דידה משמע שאין בזה שום ספק ומסברה אמרו התוס' שמותר הזה הוא ודאי דידה ואמנם לפירש"י שזה תלוי בשני התירוצים א"כ כבר הי' הכרעה מרבינו הגדול הרמב"ם בפ"ט מנזירות ה"ל ט' שכתב האשה שנדרה כו' ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהן כלום וכגון שנתנו לה במתנה ע"מ כו' הרי שהשמיט התירוץ הראשון שקימצה ממזונותי' ואחז התירוץ של האבע"א מכלל דס"ל בקימצה הרי הן של בעל וכמו שפירש"י לדעת האבע"א ורש"י בכתובות שפי' מותר מזונות כגון שאינה רעבתנת ולא פי' שקמצה אין הטעם משום שהכריע כתירוץ הראשון אלא טעמו שרצה לפרש מה שכ"ע מודים בו משא"כ בקימצה שיש חלוקי סברות לפני שני התרוצים במס' נזיר והי' מקום לומר שהטור מכריע כהרמב"ם נגד דעת תוס' ואעפ"כ הי' אפשר לומר בזה שהמוחזק יכול לומר קים לי כהתוס' ובפרט שגם לרש"י הדבר שנוי במחלוקת והר"ן ג"כ במס' נדרים פ"ק א' בפירושו במשנה המדיר הנאה כו' כתב בפשיטות שבצימצמה אין להבעל באותו מותר כלום ויפה פסקת בזה שאין להוציא מיד המוחזק אבל עדיין הי' מקום להתלונן על הפסק שלך שלמה החלטת שהאשה נקראת מוחזקת והרי גם עתם רוצה מזונות מהבעל ויכול הבעל לומר להיפך קים לי כהרמב"ם והטור וצא והתפרנס ממותר המעות שעדיין בידך.

אבל אחר העיון יפה דנת ויפה זכית את האשה כי אני תמה מאד על הטור ולדעתי אין בזה שום מחלוקת כלל ודעת תוס' מפורש שכתבו שזה ודאי דידה משמע דזו סברה פשוטה שהוא ודאי דידה ורש"י שפי' שזה תלוי בשני התירוצים הוא ענין אחר דהנה זה פשוט דאפילו דבר שאין לבעל בו אלא הפירות אין האשה יכולה להקדיש דאל"כ מה פריך שם בנזיר היא מנא לה וכי לא משכחת שהי' לה נכסי מלוג או שנפל לה ירושה אלא ודאי כיון שהפירות של בעל א"י להקדישה ואין זה דומה למ"ש התוס' במס' (כתובות נ"ט א') בד"ה ר"ע בסוף הדבור דדוקא בעיקר מעשה ידי' הוא דאלמוהו כו' אבל הכא דלאו דידי' נינהו אלא לפירות בעלמא לא אלמוה עיי"ש וא"כ יכולה להקדישו אמנם שם קאי על הידים שאינם של הבעל רק משועבדים להבעל והקדש מפקיע משעבוד אלא דאלמוה לשעבודא דבעל ומזה כתבו דעל ההעדפה יכולה להקדיש ידי' דבזה לא אלמוה לשעבודא אבל שתוכל להקדיש גוף הנכסי מלוג או מה שנפל לה בירושה כבר זכה בהם הבעל לפירותיהן ולא שעבוד בעלמא בזם אין האשה יכולה להקדיש.

(והי' לנו מקום לפלפל בזה שם בכתובות בתחלה קודם שמסיק דמיירי באומרת יקדשו ידי אלא שמקדשת גוף מעשה ידי' קודם שבאו לעולם להוכיח מזה דר"ע סבר דהעדפה שלה לגמרי ואפי' לפירות לא זכה בהם הבעל ואין כאן מקומו) ועפ"י הוצעה זו צריכין אנו לומר דלמה דמשני שם בנזיר שקימצה מעיסתה דאותו הקימוץ הוא שלה לחלוטין ואפי' הפירות מזה אינן של הבעל דאל"כ אכתי איך יכולה להקדישו ואף שדבר זה פשוט בעיני דא"א לומר בענין אחר לתירוץ זה אעפ"כ אביא ראי' והדבר מפורש בהר"ן (נדרי' פ"ח א') וז"ל שם בד"ה המודר הנאה כו' הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות א"ץ לומר לה כלום לפי שאין להבעל זכי' בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו' משום דכיון דאיהו זנה במקום הבעל לית לי' לבעל שום זכות באותן מזונות שהרי אפי' נתן לה הבעל מזונות הקצובים לה וצמצמה והותירה אין להבעל באותו מותר כלום וכדאמר בפ' מי שאמר והי' נזיר בדקמצה מעיסתה כ"ש כשזנה אחר שאין לבעל שום זכות באותן המזונות הקצובי' לה מש"ה תני והוא רוצה לתת לבתו מעות שיהיו מצויין להוציא בחפציה וכה"ג יש לו לבעל זכות בהן וכדאיתא בחזקת הבתים דאמרינן התם ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות נמצא זה נהנה מחמיו כו' לפיכך צריך שיאמר כו' עיי"ש בר"ן ומדאמר דבמעות יש לבעל זכות שאוכל פירות מכלל דבמזונות אין לו זכות אפי' בפירות וע"ז הביא ממס' נזיר בקימצה מעיסתה ש"מ דאף בפירות אין לבעל זכות בהם.

גם עוד דבר אחד אקדים דמה שאמרו מה שקנתה אשה קנה בעל בזה נכלל גם מה שקנה הבעל רק הפירות וא"כ נלע"ד דהני תרי שינויי שם בנזיר נחלקו רק בפירות מה שקימצה דללשון ראשון אפילו הפירות לא שייכי להבעל ולכן משכחת לה שהפרישה בהמות לנזירות משלה והאבע"א סובר שהפירות הם של הבעל ולכן א"י להקדיש ולכך מוקי לה בע"מ שאין לבעלה רשות וגם רש"י שפירש שהאבע"א סבר דאי קימצה מעיסתה אמרינן נמי מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו הפירות ובזה אתי כפשטין דברי רש"י במס' כתובות שפי' שאינה רעבתנית דשם לענין מותר הקרן מיירי ולכן לא פי' שצמצמה דזה לכ"ע עכ"פ הקרן שלה וכן רבינו הגדול בפ"ט מנזירות הלכה ט' שאחז אוקימתא של האבע"א ולא אחז אוקימתא דצמצמה לא משום דסבר שמגיע הכל לבעל אלא משום דכתב שם ואם היו הקרבנות משלה ואין לבעלה בהם כלום דהיינו אפילו הפירות אין לו ולכך שביק אוקימתא דצמצמה וכן משמע דעת רבינו הרמב"ם בהל' אישות דצמצמה ואכלה פחות מצרכה אין המותר לבעל וז"ל בפי"ב מאישות הל' י"ג האשה שפסקה לה מזונות והותירו המותר לבעל הנה דוק בלשונו שלא קאמר והותירה שזה משמע שהיא הותירה שצמצמה מזונה אבל אמר והותירו דמשמע שמצד המזונות הי' מותר וכפי' התוס' בנזיר שהוזלו מזונות או כפירש"י שאינה רעבתנית וניתותרו ממילא ומדלא נקט והותירה משמע דבזה באמת אין המותר לבעל וכדעת תוס' בנזיר והמ"ל שם הביא בפשיטות דברי תוס' בנזיר ודברי הר"ן בנדרים בלי חולק ונראה מלשונו שגם הוא מפרש דברי הרמב"ם כנ"ל דאל"כ הי' מביא דברי התוס' בלשון פלוגתא על הרמב"ם ובאמת אני תמה עליך כיון שראית שדברי הטור ודברי רמ"א הם נגד דברי תוס' ולא מצאת בכל נושאי כלי הטור שהרגישו בזה הי' לך להשים פניך להרמב"ם ונושאי כליו ומיד היית מוצא דבריך במשנה למלך שהביא דברי תוס' בנזיר ודברי הר"ן בנדרי' כמוך והואיל ואני קאי בדברי המ"ל בזה אמינא בי' מלתא וז"ל המ"ל שם האשה שפסקו כו' בריית' כו' וכתבו תוספות בפ"ד דנזיר דדוקא שקצבו כו' והוזלו המזונות שדי לה באותה קצבה כדי שבעה והותר אותו מותר לבעל אבל היכי שקימצה ופוחתה מכדי שבעה ההיא מותר הוה ודאי דידה ע"כ ועיין מ"ש הר"ן בפי"א דנדרים דף פ"ח עלה דמתני' דהמודר הנאה ודוק עכ"ל של המ"ל ואני תמה במה שסיים ודוק כי הלא דברי הר"ן מפורשים שם בפה מלא שאם צמצמה אין לו לבעל באותו מותר כלום ומה דיוקא צריכין לעיין ולמידק מהדבר המפורש באר היטיב ונלע"ד שכוונתו שעל דברי תוספות יש לדון ולומר שלא לחלוטין כתבו כן רק לשינוייא קמא אבל להאבע"א אין אנו מוכרחי' לזה ואם כן י"ל שהאבע"א חולק ע"ז וכפי המובן שם מפירש"י ואף שכתבתי לעיל דלשון ודאי שכתבו תוספות מורה שזה סברה פשוטה אכתי יש לבעל דין לחלק ואמנם לפי' דברי הר"ן דין זה ודאי מוסכם דאל"כ נשאר שם קושיית הר"ן על המשנה דלמה נקט התנא מעות ולא נקט מזונות אלא ודאי דבמזונות בלא"ה אין לבעל בהם כלום וא"צ להתנות ע"מ ואם כן דין זה מוכח מהמשנה ואיך נימא שאבע"א חולק ע"ז אלא שהאבע"א לא בא לחלוק אלא בא לומר עוד אוקימתא ושניהם אמת לדינא ואין לומר הן אמת שמוכח מהמשנה דהיכי דיהיב לה אחר מזונות והותירה וצמצמה הוא שלה ואכתי מנ"ל שגם היכי דיהיב לה הבעל הדין כן והרי הר"ן בתורת ק"ו אמר שאם היכי שהבעל נותן לה מזונות אם צמצמה הוא שלה ק"ו ביהיב אחר אבל להיפך למילף היכי דיהיב הבעל ממה שמוכח היכי דיהיב אחר א"א אומר אני אף דא לא תברא דמכ"ש מוכח שלא מטעם שהאבע"א בנזיר חולק על השינוייא קמא חידש האוקימתא דע"מ דהרי אף לו יהי' שחולק היכי דיהיב הבעל אבל עכ"פ ביהיב אחר א"א לחלוק ע"ז שהרי זה מוכח ממשנה דנדרים הנ"ל ואם כן אכתי מי הכריחו לאוקמי בע"מ ישאר בתירוץ א' בצמצמה ונוקמי ביהיב לה אחר מזונות ולא צריך לאוקמי בע"מ אלא ודאי שלא מטעם שחולק על שינוייא קמא חידש זה אלא שר"ל שמשכחת עוד גוונא שיהיו בהמות משלה כדרך הש"ס לאוקמי בכמה גווני ולדינא כלם אמת ודלא כפירש"י ושפיר קם הדין של תוספות לחלוטין ועכ"פ יפה פסקת לזכות את האשה.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >