תקנת עזרא/מעילה/טו/ב

תקנת עזרא מעילה טו ב

דף ט"ו ע"ב

במשנה חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז. מנינא אתי למעוטי דם דאין מעילה בדם ועוד דכיון דכתב המפרש דסיפא אצטריך לאשמעינן דבשר וחלב] וסולת והיין והשמן מצטרפין אע"ג דמינא אחרינא נינהו להכי אשמעינן מנינא להשמיענו דבשרא ותרבא נמי תרי מינא אינון והכי מוכח בכריתות (דף ט"ז ע"א) דקחשיב להא דמתניתין לחמשה תמחויין עיי"ש היטב דבשר וחלב ב' תמחויין הן ודו"ק, ודע דהתוס' בזבחים (דף ק"ט ע"א) כתבו דמשנתינו לאו לענין מעילה איירי כאן גם רש"י בכריתות שם מפרש דמשנתינו לענין העלאה בחוץ איירי, אלא דהתוס' בזבחים שם כתבו דגם לענין העלאה בחוץ לא מצטרפי ומסקי דמשנתינו לענין פגול נשנית לאפוקי מר' יהושע דתמחויין מחלקין אפי' לקולא, ועיין במל"מ פ"ד מה' שבועות ה"א דמפלפל בזה הרבה וקצרתי, והא דיין מצטרף לאוכלין אע"ג דשיעורו ברביעית היינו משום דכשיקרוש יעמוד על כזית או משום דכיון דאוכלן דרך אכילה גם יין שיעורו בכזית ודו"ק ומש"כ רש"י כאן והתוס' שם דמצטרפי לענין פגול לכאורה במנחת נסכים הרי ליכא פגול כדלעיל (דף יו"ד ע"א), אלא משום דר"מ ס"ל דנסכים הבאים עם הזבח חייבין עליהם משום פגול וסתם משנה ר"מ להכי שפיר יש לומר דמשנתינו ס"ל דמצטרפי לענין פגול ג"כ ודו"ק:

בגמ' מתני ליה ר"ה לרבא. בשבועות (דף י"ח) איתא ר"ה משמיה דרבא והגיה שם הגרי"פ משמיה דרב דהרי רב הונא מת קודם שנולד רבא כמש"כ הסדר הדורות, וכאן נראה עיקר הגהת השמ"ק דצ"ל מתני ליה ר"ה לרבה בריה דמעין סוגיא זו יש גם בב"ק (דף ק"ד ע"ב) א"ל רבה בריה ישתלמו קאמר מר או יש תלמוד קאמר מר א"ל יש תלמוד קאמינא ונראה דגם כאן צ"ל בעולם קאמר מר וק"ל:

אלא אימא עולה ואימוריה מצטרפין זע"ז וכו'. עיין מש"כ בתוס' ד"ה בשלמא ועיין בהגהות השמ"ק כאן:

ברש"י ד"ה ששה דברים שבתודה וכו' והאי סולת דקתני היינו נמי מנחת נסכים וכו'. עכ"ל. והגיה השמ"ק בזה"ל ואית דאמרי הסולת זו מצה שבתודה והלחם זו חמץ שבתודה הרא"ש ז"ל עכ"ל, ופלא בעיני שכלשון הזה ממש כתב גם רגמ"ה ז"ל, ובכלל לא הבינותי שהרי גם החמץ וגם המצה הרי באין מסולת דוקא ושניהם נקראין אחר האפיה לחם במקרא ובמשנה בכל מקום ומ"ש דהכא קרא תנא למצה סולת ולחמץ לחם וצ"ע:

ד"ה אלא תני בעולה וכו' ענין אחר א"ל רבי בעולם קאמרת דבכל דבר שבעולם מצטרפין אלו החמשה דברים [אפי' בחולין ולטמא טומאת אוכלין כן הגיה השמ"ק] והא קתני בתודה דמשמע דבזבחים מיירי ולא בחולין. עכ"ל. ואינני מבין פי' זה דאטו ליכא טפי מחמשה דברים שיצטרפו לטומאת אוכלין או לענינים אחרים והרי לקמן (דף י"ז ע"ב) משנה שלמה שנינו כל האוכלין מצטרפין זע"ז וכו' עיי"ש וא"כ למ"ל להקשות והא קתני בתודה ששה דברים ולא פריך ליה דמ"ש ה' דברים ותו לא וברגמ"ה ליתא פי' זה דלאו רבו של המפרש היה עיין מש"כ בההארה שבראש מכילתין:

בתוס' ד"ה בשלמא להעלותו בחוץ וכו' ולאפוקי מדר"א דאמר יש דם אע"פ שאין בשר וכו'. עכ"ל. ר"ל דלר"א לא בעינן צירוף לענין לזרוק הדם דאפי' ליכא מאימורין ובשר כלל נמי זורק הדם, אבל פשיטא דאז לא שייך לומר וחייבין עליהן משום פיגול נו"ט דהא בדם ליכא פיגול נו"ט וא"כ לענין דינא דצירוף פיגול נותר וטמא ליכא מחלוקת בין ר"א ור"י ודו"ק היטב:

באו"ד. והא דקתני לחייב עליהן משום פנו"ט היינו לזרוק עליו את הדם וכו'. עכ"ל. הנה בזבחים (דף ק"ט ע"ב) כתבו דבריהם ביתר ביאור וכונתם הוא דאיך נפרנס לשינוייא דש"ס לישנא דברייתא דקתני מצטרפין לחייב עליהן משום פנו"ט כיון דמיירי לענין זריקה, ותירצו דכוונת הברייתא היא דכיון דמצטרפי אהדדי בשר ואימורין לענין זריקה א"כ היתה הזריקה כתיקונה והזריקה משווי לה פיגול דכל דלא נזרק הרי אין חייבין משום פיגול כדאיתא במכילתין בפ"ק וכן הוא נמי בנותר וגם בטמא קיי"ל במכות (דף י"ח ע"ב) דקודם זריקה אין חייבין משום טומאה כיון דלא ניתר עדיין לטהורין ע"ש, והשמ"ק משנה הגירסא בתוס' אבל מ"מ הכל הולך אל מקום אחד כמעט, ועיין לעיל (דף ז' ע"א) לענין דין מחשבין על האבוד ועל השרוף וברמב"ם פי"ד מה' פסוהמו"ק, ודע דבתוספתא ספ"א דמכילתין שם איתא ברייתא זו בזה"ל, עולה ונסכיה מצטרפין זע"ז למעלה בחוץ ולחייב עליהן משום פנו"ט דתודה ולחמה מצטרפין זע"ז למעלה בחוץ ולחייב עליהן משום פנו"ט וכו' עיי"ש ותראה פליאות עצומות ע"פ דברי התוס' בזבחים (דף ק"ט ע"א) ד"ה עולה ואימוריה וצ"ע, גם מש"כ שם התוס' דלענין אכילה מיירי ואתיא כר"מ דנסכים הבאין עם הזבח חייבין עליהן משום פיגול, יש להעיר דאיך אתיא ברייתא זו כר"מ הא בתוספתא קתני בהך ברייתא גם ענינים אחרים דמצטרפין כגון איסורי נזיר ונבלות וכחצי זית מבהמה טמאה בחייה וחצי זית במיתתה ור"מ הא ס"ל בע"ז (דף ס"ו ע"א) דכל איסורי תורה מצטרפין זע"ז וצ"ע:

עוד כתבו שם התוס' וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית הנ"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל, ובפשוטו כונתם כגון ששרה חלב ביין ונקטו פתו משום דהאי לישנא איתא בגמ' גבי נזיר כמש"כ שם בהגהות מלאכת יו"ט ע"ש, ולפי"ז יש לכאורה להקשות מאי קאמר ר"ע בנזיר אפי' שרה פתו ביין שיעורו בכזית, הרי בזה אפי' למשנה הראשונה שיעור בכזית בשלמא לשיטת רש"י דפי' שם דלמשנה ראשונה אפי' אכילה היא ברביעית א"ש, אבל להרמב"ם ולר"ת דס"ל דאכילה אף למשנה הראשונה היא בכזית ולא פליגי רק לענין שתיה א"כ מאי מייתי ר"ע משרה פתו ביין דזהו דרך אכילה וגם למשנה ראשונה שיעורו בכזית, וע"כ לומר דתירוץ התוס' בזבחים הוא רק לשיטת רש"י שהביאו התוס' [דמרש"י עצמו שלפנינו משמע דס"ל כר"ת שכתב דת"ק לא מדמי לה לשתיה ע"ש (דף ל"ח רע"ב) ת"ק לא מדמי ליה לאיסורי נזיר ולפי הנ"ל ע"כ דגריס מדמה ליה ודו"ק] אך א"כ הרי ישאר לנו קושית התוס' להרמב"ם ולר"ת דאיך יצטרפו חלב ויין הא אין שיעורן שוה, ואין לדחוק דהכונה היא על יין קרוש דשיעורו בכזית גם גבי נזיר ומשו"ה מצטרף לחלב, זה אינו דהרי הא דחייבין על קרוש בכזית הוא משום דאם ימחה יהיה רביעית ולא משום דהוה אכילה כדמוכח בפרק המוציא יין דיין קרוש שיעור הוצאתו בכזית ואלו הוה אוכל הוה שיעורו בכגרוגרות, אלא ע"כ דגם יין קרוש משקה הוא ושיעורו בהוצאה בכזית משום דאם ימחה יעמוד על רביעית, אך י"ל בהיפך דמזה יהיה סייעתא להרמב"ם פי"ד מה' מאא"ס דהמחה חלב או חמץ שיעורו ברביעית,, ואף דבחולין (דף ק"כ) אמרינן דאי כתב רחמנא בשרצים הו"א עד דאיכא כזית אלמא דהמחהו נמי בכזית, י"ל דנקט כזית משום דאז כשימחה יעמוד על רביעית כמש"כ היד איתן ברמב"ם פ"א מה' חמץ ה"א ונדפס ברמב"ם דפוס ווארשא, ולפ"ז שפיר מצטרף יין עם חלב או בשר שנמחו דשניהן שיעורן ברביעית, ומש"כ הרמב"ם בפי"א מה' מעה"ק ה"ב וחלבה וכו' ויין של נסכים חמשתן מצטרפין לכזית נמי לכזית קודם שנמחה קאמר ואחר שנמחה הוא רביעית, ומשום דבהלכה א' שם כתב דשיעורו בכזית כתב נמי בהלכה ב' דמצטרף לכזית היינו לדין כזית כלומר לשיעור חיוב, או דקמ"ל דאם שיערוהו קודם שנמחה והוה כזית אין צריך עוד לשערו אחר שנמחה אם יש בו אז רביעית דודאי יש בו רביעית אבל אם לא שיערוהו קודם שנמחה ודאי דאחר שנמחה צריך לשערו אם יש בו רביעית כמש"כ היד איתן שם, אי נמי י"ל דכי אמרינן משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ושיעורו בכזית היינו אם בא לאוכל שגם הוא אסור דאז י"ל דשניהם נעשו אחד ושיעורן בכזית, אבל משקה של איסור שנבלע באוכל של היתר הרי אין לומר דהמשקה נעשה כהאוכל כיון דהאוכל מותר לגמרי, וע"כ עלינו לדון על המשקה כאלו עומדת בפ"ע ממילא גם שיעורה הוה כעומדת בפ"ט ברביעית, ומשו"ה בנזיר דפת היתר הוא לגביה ולא נוכל לחייבו בכזית מטעם האוכל שהוא הפת, שפיר פליג ר"ע אמשנה ראשונה, משא"כ כאן במשנתינו לענין פגול נותר וטמא דכולן אסורין שפיר אתיא תירוץ התוס' בזבחים גם להרמב"ם ולר"ת ודו"ק בכ"ז היטב, ומזה מבואר שגם דעת התוס' כהרמב"ם דמשקה שיעורן ברביעית לענין איסורין וכ"כ בפשיטות הנו"ב בחאו"ח סי' ל"ו דמשקה שיעורו ברביעית וזהו דלא כהפנים מאירות חלק ב' סי' קל"ו שדחה דעת הרמב"ם מהלכה והרי גם התוס' ס"ל כן וקצרתי:

במשנה שנה התרומה ותרומת מעשר וכו' מצטרפין וכו'. בפרק הזהב (דף נ"ה ע"ב) מוקמינן הא דתנן התם דמוסיפין חומש על תרמ"ע של דמאי כר"מ, דס"ל חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ומשמע מדברי התוס' שם דרק הא דתוספת חומש דבודאי הוא ג"כ רק מדרבנן לכן בדמאי אין להחמיר רק אליבא דר"מ דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כש"ת, אבל הא דלענין לאסור במאה ואחד נמי מצטרפין זה אין צורך לאוקמה כר"מ דאפי' רבנן נמי מודו דתרומה דרבנן בעי נמי מאה ואחד לבטלה, וכן הוא באמת משמעות הסוגיא שם, אבל מהרמב"ם משמע לכאורה איפכא דבפ"י מה' תרומות פסק דמוסיפין חומש על תרמ"ע של דמאי ובפט"ו מה' מאא"ס לענין תערובות השמיט הא דתרמ"ע של דמאי, וכבר הרגיש בזה התוי"ט בפרק הזהב שם ותירץ דהרמב"ם סמך בזה על הירושלמי דשם איתא שיטה זו להיפוך דמוסיפין חומש משום גזירה והא דבעינן ק"א לבטלה אתי כר"מ, אבל מ"מ קשה מאוד למה אזיל הרמב"ם אחר הירושלמי ובבבלי מבואר להיפך, וגם בעיקר הדבר תמוהין כאן דברי התוי"ט דבסוף הלכות תרומות משמע להדיא דלענין בטול בק"א שוה תי מ"ע של דמאי לתרמ"ע של ודאי ואין חילוק ביניהם אלא לענין מלקות דעל דמאי אין לוקין אבל לכל דבריהן שווים הם וכבר עמד בזה על התוי"ט השעה"מ בה' תרומות ועיין במהרי"ט אלגזי פ"ד מה' בכורות אות מ"ו, לכן נראה דהרמב"ם פסק לענין בטול במאה ואחד דדמאי שוה לודאי משום דכן הוא סתם משנתינו כאן, וגם הא דפסק דמוסיף חומש על תרמ"ע של דמאי אע"ג דמשמעות הסוגיא דפרק הזהב שם דלרבנן אין מוסיף חומש, הוא משום דהש"ס קאמר שם דשמואל לאו שפיר קמשני דיש לחלק בין מיתת ב"ד למיתה ביד"ש, ולפ"ז ע"כ טעמא דמתניתין הוא משום שלא יזלזלו בה וכשיטת הירושלמי, וא"כ הש"ס דילן נמי ס"ל שינויא דהירושלמי ומשו"ה לא רצה הרמב"ם לדחות סתם משנתינו מהלכה, ואף דרבא שם משמע דס"ל כשמואל ושפיר קמשני מ"מ כיון דאביי פליג עליה וס"ל כתירוץ הירושלמי פסק הרמב"ם כן וכסתם משנתינו, ויש להביא קצת ראיה להרמב"ם דמשנתינו לאו כר"מ אתיא דלר"מ מאי קמ"ל דמצטרפין משום דשם אחד להם כדאמרינן כאן בגמ', הא לר"מ בלא"ה כל האיסורין שבתורה מצטרפין אהדדי כדאמר ר"י משמיה בע"ז (דף ס"ו ע"א) אע"כ דמשנתינו רבנן דר"מ היא, ועיין בבכורות ר"פ עד כמה לענין תרומת חו"ל לבטלה ברוב וברש"י ותוס' שם ובמנחות פרק התכלת גבי עובדא דר"ש עכ"ל הקרן אורה וכבר האריכו בזה בעלי ההגהות במשניות דפוס ווילנא החדשים בערלה פ"כ מ"א וע"כ אני מקצר בזה, גם מה שעמד כאן התפארת ישראל במשניות על לשון הרב במשנה זו בענין מינו ושאינו מינו לענין בטול כבר האריכו בעלי ההגהות במשניות כאן. והעיקר נלע"ד כמש"כ בערלה בהגהות אור גדול מהגדול ממינסק זצ"ל ע"ש:

רש"י במשנה ד"ה ומצטרפין לאוכל מכולן שוה פרוטה בשגגה וכו'. עכ"ל. בפסחים (דף ל"ב ע"ב) איכא פלוגתא דתנאי דרבנן ס"ל דחיוב קרן וחומש באוכל תרומה בשוגג הוא בכזית ואבא שאול סבר בשוה פרוטה והלכה כרבנן וא"כ קשה למה פי' המפרש משנתינו כאן דלא כהלכה, ובפי' רגמ"ה כתב באמת דמצטרפין לאוכל מכולן כזית כרבנן וכ"כ הרע"ב במשניות כאן והמפרש הולך תמיד בעקבות הרגמ"ה וכאן שינה וצע"ג למה, והנה במנחות (דף ע"ז ע"ב) בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליהן מיתה וחומש כיון דאתקיש לתרומת מעשר או אין חייבין עליהן מיתה וחומש דבו וחמישיתו מיעט וסלק בתיקו ע"ש, וקשה דלמה לא פשיט ממשנתינו דקחשיב כל הנך דחייבין עליהן חומש ומצטרפין דאיקרו תרומה ותרומת לחמי תודה לא קחשיב, ובשלמא ממשנה דחמשה חומשין הן דב"מ (דף נ"ה ע"ב) לא פשיט דאפשר דכיון דקחשיב התם תרומת מעשר גם תרומת לחמי תודה בכלל כיון דמנה ילפינן לה אבל כאן לענין צירוף למה לא קחשיב גם תרומת לחמי תודה ובירושלמי יבמות ס"פ יש מותרות פסק רב דחוזרת אינה אוכלת בחזה ושוק ומוכח התם דתרומת לחמי תודה דינם כדין חזה ושוק ולרב גם בתרומת לחמי תודה אסורה החוזרת ע"ש והרמב"ם פ"ו מה' תרומות הביא הדין דחוזרת אינה אוכלת בחזה ושוק ולא הביא דאינה אוכלת בתרומת לחמי תודה ובעניי איני יודע למה השמיט הרמב"ם דין תרומת לחמי תודה] ודוחק גדול לומר דגם לענין צירוף כיון דתרומת לחמי תודה מתרמ"ע ילפינן לא הוה שיור, כמש"כ היד מלאכי העתיקו לי ידידי ר' שאול קאצינעלינבויגין הגאון אב"ד דק"ק שילעל יצ"ו בזה"ל, דלא שייך בב' דברים דאתי חד מחבריה והוה כדבר אחד כ"כ הבית דוד פ"ק דב"ק וכ"כ הרמ"ז במשניות פ"ג דקדושין ויש ללמוד כן מתוס' זבחים (דף פ"ד רע"א) וז"ל אע"ג דתני אולי תני ושייר הך דחשיב בברייתא שמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ"ש הנהו אלמא דלא מיקרי שיור היכא דאתי מהני דשנוין במתניתין וכו' עכ"ל היד מלאכי, גם בהאיבעיא רבעי רבא שם במנחות אי תרומת לחמי תודה מדמעת אם לאו ונשאר בתיקו בתוספתא דתרומות ספ"ח נראה דמדמעת אלא שאין הלשון מבואר שם יפה ואולי יש שם איזה חסרון בדפוס ולזה העירני ידידי הרב הגאב"ד דאופינא מו"ה נחום ברוך גינזבורג יצ"ו וכל זה אכתי צריך עיון, אחר כמה שנים הדפים ידידי זה ספרו מקור ברוך ובסי' ט"ו שם האריך בזה ולא הזכיר כלל דברינו אלה ולא אדע למה:

במשנה כל השרצים מצטרפין זה עם זה. פי' בין לענין טומאה כמש"כ בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בין לענין אכילה כמש"כ המפרש ורגמ"ה ז"ל והמחלוקת בגמ' הוא רק לענין נבלות, והטעם דבשרצים לכו"ע מצטרפין הוא משום דבמכות (דף י"ז ע"ב) איתא דלכל השרצים בין שרץ המים ובין שרץ הארץ ובין שרץ העוף יש בהן לאו אחד דלא תשקצו את נפשותיכם וגו' הכולל את כולן ועיין באלפס סוף פרק אלו טרפות ואכמ"ל, ולכן אם אכל משרצים הרבה כזית אף שלא משמונה שרצים או משמונה שרצים כעדשה לוקה, וכ"פ הרמב"ם פ"ב ה"ו מה' מאא"ס ועיין מש"כ בגמ' ולפ"ז אין אני מבין מש"כ רש"י לקמן (דף י"ז רע"א) ד"ה א"ל כי אקשינהו וכו' אלא לבל תשקצו וכו' עכ"ל וע"ש גם הרגמ"ה כתב כן בפי' הראשון דא"כ אמאי ס"ל לרב בגמ'. כיון דלאכילה אין נבלות מצטרפין הא הו"ל להצטרף בלאו דבל תשקצו וע"כ לומר דרק לענין לאו דנבלה קאמר דאין מצטרפין אבל גם זה קשה דמהיכא תיתי יחול בל תשקצו טפי מלאו דנבלה ועוד נדבר איה"ש בזה בגמ':

בתוס' ד"ה אמר רב ל"ש וכו'. וכי פליגי רב ולוי בפלוגתא דתנאי בעלמא דפליגי באחע"א ועוד מדפריך בסמוך כצ"ל:

מעבר לתחילת הדף

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה