תפארת ישראל - יכין/ערכין/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - יכיןTriangleArrow-Left.png ערכין TriangleArrow-Left.png ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) המקדיש את שדהו
שדה אחוזה:


(ב) בשעה שאינה יובל
ר"ל בזמן שאין יובל נוהג, דהיינו שגלו כבר קצת השבטים, שאין כל ישראל יושבים בא"י, דאז אפילו שדה אחוזה נגאלת בשווייה:


(ג) אומרים לו פתח אתה ראשון
ר"ל כופין לבעלים לפתוח ראשון ולומר בכמה רוצה לפדותה. וג' מדריגות יש (א) שדה אחוזה בזמן יובל ' נגאלת זרע חומר בנ' שקל, ואין כופין לבעלים לפתוח ראשון, אבל עכ"פ מצוה שיגאלנה הוא, וכשלא גאלה עד היובל, יוצאת לכהנים [אב"י ולראב"ד בהא בתתילה כופין שיגאלנה]. (ב) שדה אחוזה בזמן שאין יובל, נגאלת בשווייה, וכופין לבעלים לפתוח ראשון, וכשלא גאלה עד היובל אינה יוצאת לכהנים, אלא נגאלת לעולם. מיהו בין בזמן שיובל נוהג או לא, כשהבעלים פודין מוסיף חומש. (ג) אבל שדה מקנה, בין בזמן שיובל נוהג או לא, נגאלת בשווייה. ואין כופין אותו לפתוח ראשון, ואינו מוסיף חומש. מיהו בזמן שיובל נוהג, בין שנגאלה או לא, יוצאת ביובל לבעליה הראשונים. ובזמן שאין יובל נוהג נגאלת לעולם [רמב"ם פ"ד ופ"ה מערכין]:


(ד) שהבעלים נותנים חומש
דהיינו כל דמי שווייה ורביע יותר, דהיינו חומש מנבר [ככל חומש שבתורה, דכתיב ויסף חמישיתו עליו, שנותן בעד ד' ה']. ולהכי משתדלין שיפתח הבעלים ראשון, מדמרוויח ההקדש עי"ז. ויש עוד ב' טעמים. א' דהבעלים יוסיפו בפדיון עצמו יותר מאדם אחר, דרוצה אדם בקב שלו. ב' משום דמצוה היא שיגאלנה בעלים:


(ה) מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה
שהיה ההוצאה שבה יתר על השבח:


(ו) אמר הרי היא שלי באיסר
הוא ח' פרוטות, והוא המטבע היותר קטנה שיוכל לפדות בה לת"ק:


(ז) אמר רבי יוסי לא אמר זה אלא בכביצה
ר"ל לא כך היה מעשה שלא אמר באיסר, אלא בביצה:


(ח) שההקרש נפדה בכסף
ובהא גם ת"ק מודה, רק לת"ק אין פודין הקדש בפחות משווייה ד' פרוטות כדי שיהיה החומש פרוטה:


(ט) אמר לו
הגזבר להמקדיש:


(י) נמצא מפסיד איסר ושדהו לפניו
והא דלא מייתי פלוגתא דת"ק ור"י בלי הך מעשה. נ"ל דקמ"ל דאף במקדיש שדהו מפני רעתה, אפ"ה ס"ל לת"ק שאינה נפדת רק בד' פרוטות. [והא דקאמר נמצא מפסיד איסר. ולא קאמר נמצא הקדיש איסר. ה"ט משום דבהכרח פדאה, ולא כך עלה במחשבה לפניו בתחלה, לכך לא מקרי הקדש שהוא נדבת הלב. והא דלא קאמר נמצא הפסיד איסר וחומשו, ה"ט משום דהא דקאמר נמצא מפסיד וכו', על שעת פדיון קאי, ולא על שעת הקדשו, וכדאמרו. והרי החומש כבר נתתייב משעת הקדשו]:


(יא) מוכרים אותה בשויה ונפרעים משל עשר את המותר
ודוקא כשחזרו זה אחר זה. אבל בחזרו כולן כאחד משלשין ההפסד ביניהן בשוה. כיצד. אמר א י', וא' כ', וא' כ' ד, וחזרו בהן ג' וב', יניחוה לראשון בי', וימשכנו מב' וג' מכל א' בז', ונמצא ההקדש גובה כ"ד. וכן כשחזרו כל הג', ונמכר לאחר בשלש, ממשכנין מכל א' משלשתן בעד ז'. וכן לעולם [רמב"ם פ"ח מערכין]. ולרש"י וראב"ד משלשין ר"ל, כשחזרו כולן, יתן בן כ"ד לבד ד' שהפסיד, וליו"ד שהפסיד בן כ', יתן הוא ובן כ"ד כל א' ה', ולז' שהפסיד בן י', יתן בן י' ובן כ' ובן כ"ד כל א' שליש, מדכולן התרצו בהן:


(יב) הבעלים
שאמרו בכ':


(יג) נותנים עשרים ושש
בעל כרחן. דמדאמרו בעלים תחלה כ', יהיה עם החומש בכ"ה, ואיך נתנהו לזה שאמר בכ"א, שיפסיד ההקדש. ואם נניחנה לבעלים שאמרו בכ' הרי יפסיד ההקדש מהקרן, שהרי זה אמר בכ"א קרן. לכן בעלים יתנו בע"כ כ"א קרן וה' לחומש. אבל לסלע שהוסיף זה, א"צ בעלים להוסיף חומש. מיהו היכא דשמוה ג' בנ"א שהשדה שוה כ"א קרן, מוסיפין הבעלים חומש על כל הכ"א:


(יד) הבעלים נותנים עשרים ושבע
בעל כרחן, ומטעם הנ"ל:


(טו) הבעלים נותנים שלשים
ואי"ל אמאי בכה"ג יכריחו לבעלים, הרי השתא כשנניחנה להאחר לא יפסיד ההקדש מהקרן, דהרי הקרן של האחר הוא מרובה כקרן וחומש של הבעלים, י"ל דמיירי דאמרי בעלים תחלה כ' שקל ופרוטה, ולא דק תנא למנקט אותה פרוטה, וא"כ אם נניחנה להאחר בכ"ה יפסיד ההקדש הפרוטה:


(טז) הבעלים קודמים
אין ר"ל שאם ירצו בעליו השתא ליתן ל"א ודינר הבעלים קודמין, דליתא דהרי אם ירצו בעלים שיפדו הם השדה אחר שאמר זה כ"ו, עכ"פ צריך שיתנו הבעלים כ"ו קרן כמו שאמר האחר, כדי שלא יתמעט הקרן, וא"כ יהיה עם החומש מלבר שיוסיף הבעלים ל"ב ומחצה, אלא ה"ק מתני', אם כשפתחו הבעלים תחלה, רצו ליתן כ"א שקל, דהו"ל עם החומש כ"ו שקל ודינר [דשקל הוא ד' דינרין], וכשנתן אחר כ"ו שקלים, הרי יוכרחו הבעלים להוסיף על כ"ו שקל ודינר שאמרו תחלה, עוד ה' שקל של עלוי של זה, דהו"ל יחד ל"א שקל ודינר, א"כ הבעלים קודמין, ומכריחין אותם ללקחה בסך הנ"ל:


(יז) ואם לאו
שלא פתחו הבעלים תחלה רק בכ' ואמר אחר בכ"ה:


(יח) אומרים הגיעתך
ולא מהדרינן אבעלים, דהרי האחר נותן כל כך בקרן, כסך קרן וחומש של הבעלים, וכולה מתניתין מיירי רק בשדה אחוזה, ובזמן שאין יובל נוהג, כלעיל סי' ג':


(יט) מחרים אדם
כל חרם ניתן לכהנים:


(כ) ומשדה אחוזתו
מקצת מכל מין ומין:


(כא) ואם החרים את כולן
כל המין:


(כב) אינן מוחרמין
ולא קיי"ל כן, רק בדיעבד מהני, אבל רק לכתחילה לא יעשה כן:


(כג) מה אם לגבוה
דגם חרם של כהנים מחשב וגבוה, מדקדש קדושת הגוף כשאר הקדש כל זמן שלא נתנן לכהן, ורח אחר שקבלן הכהן הי כחולין:


(כד) על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו
שלא יבזבז לדבר הדיוט, ואפילו לעניים אל יבזבז יותר מחומש [י"ד רמ"ט א']:


(כה) שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו
דאע"ג דעבד עברי גופו קנוי [כקידושין דכ"ח]. עכ"פ אין לאדון רשות לשוב למכרו לאחר כבהמה. ואע"ג דבתו קטנה יכול למכרה. עכ"פ לכשתגדל תצא. [אב"י ואע"ג דשדה מקנה חוזרת לבעלים ביובל ואפ"ה יכול להחרימה. עכ"פ יכול למכרה לעולם. דהיינו עד היובל]:


(כו) רבי שמעון אומר הכהנים אינן מחרימין שהחרמים שלהם
ר"ל לענין מה יוחרם, דכיון דכל חרם שייד לכהן, הרי מיד זכי בה המחרים, וכל חרם משבא ליד כהן יצא לחולין, [כערכין כ"ט א']. ואף ע"ג דכל חרם צריך ליתנו לכהנים שבאותו משמר [כערכין כ"ח ב']. הכא שאני שהחרם שלו הוא לא גרע מקרבן שחייב הכהן שעבודתה ועורה שלו וא"צ לתנו לאנשי המשמר [כתמורה פ"ג מ"ד]:


(כז) ודברי רבי שמעון במטלטלים שאין החרמים שלהם
ה"ק נראין דברי ר"י לר"ש וס"ל כוותיה, בקרקעות, דלא יחרימום הלוים. דכתיב אחוזת עולם היא להם, ורק במטלטלין ס"ל לר"ש דלויים מחרימין מדאינן שלהן:


(כח) אלא ניתנים לכהנים
אבל חרמי בדק הבית נפדין, מדאין ראוי לבדק הבית רק מעות, אדעתא דהכי אחרמינהו:


(כט) ועל קדשים קלים
כדמפרש במשנה ז':


(ל) אם נדר
שאמר הרי עלי עולה, והפרישה, ואח"כ החרימה:


(לא) נותן את הדמים
דמדאמר הרי עלי, חייב באחריותה, והיא כשלו, להכי נותן כל דמיה:


(לב) אם נדבה
שאמר הרי זו עולה, דאז אינו חייב באחריותה:


(לג) נותן את טובתו
דהרי אין לו בה רק טובת הנאה, שיכול להקריבה דורון לקונו, וכשתמות או תאבד לא הפסיד רק הנאה זו. לכן כשהחרימה נותן לכהנים כפי טובת הנאה שיש לו בה. כיצד. אמר שור וכו':


(לד) שור זה עולה
והחרימו:


(לה) אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה שאינו רשאי
ר"ל שאינו חייב בה [דתרגום נושה רשיא] ומתכוון רק להקריב דורון לקונו, וכסך זה יתן המחרים לכהנים:


(לו) מחרימין אותו
הישראל בעל הבכור מותר להחרימו וכ"כ הכהן אחר שניתן לו, ושניהן מותרין להחרימו בין שהוא תם או בעל מום אף שאינו יכול להמיר עליו [כתמורה פ"א מ"א]:


(לז) הפודין אומדים כמה אדם רוצה ליתן
לבעל הבהמה:


(לח) או לבן אחותו
שהן כהנים ודוקא נקט בן בתו וכו'. אבל כהן לעצמו או לבן בנו, אסור ליתן להבעלים מעות שיתן לו הבכור, דכיון שהוא עצמו כהן. הו"ל ככהן המסייע לבעה"ב לדוש בגורן, כדי שיתן לו התרומה בשכרו, דנמצא דלא ניתן לו התרומה בתורת מתנת כהונה, רק בשכר מלאכתו:


(לט) רבי ישמעאל אומר כתוב אחד אומר
בבכור:


(מ) אמור מעתה מקדישו אתה הקדש עילוי
להעלותו בדמים [אויסשטייגערן], דהיינו כמה יתן אדם לקנות בהמה כזו לעולה שאינו חייב בה, וכלעיל. וי"א כמה יתן אדם להבעלים שיתן בכור זה לבן בתו כהן, וכסך זה יתן לבדק הבית או לכהנים, כפי מה שהחרים:


(מא) ואין אתה מקדישו הקדש מזבח
שיחול עליו שם קרבן. ולרבנן [לעיל מ"ו] דילפי הך דרשא מכל חרם, מצרכי לקראי דרבי ישמעאל למלתא אחריתא. תקדיש, דמצוה להקדישו בפה ולומר שיהא קדוש לבכור, ואל תקדיש, דבמתפיס עליו שם קרבן אחר, עובר בלאו:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.