תפארת ישראל - יכין/מעילה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ מעילה ג

(א) ולד חטאת
כולה מתני' שנוייה כבר ריש פ"ד דתמורה, משום דין תמורה. ונשנית הכא משום דין המעילה:

(ב) ימותו
שסוגר דלת בפניה עד שתמות ברעב:

(ג) שעברה שנתה
דהחטאת כשרה רק תוך שנה משנולדה:

(ד) ושאבדה
האי שאבדה קאי לכאן ולכאן, ור"ל שעברה שנתה ונאבדה, או שנאבדה ונמצאת בעלת מום. דאע"ג דהו"ל ב' לריעותא, ונדחות לגמרי בשעה שנתכפר באחרת, אפ"ה בנמצאת אחר שכיפרו בעלים באחרת, תמות:

(ה) אם משכיפרו הבעלים
נמצאת:

(ו) תמות
אבל באבודה שנמצאת קודם שכפרו בעלים באחרת, אפילו בחדא לריעותא, תרעה עד שתסתאב, וכדמסיק. וה"ה בעברה שנתה לחוד, תרעה, או כל חטאת שהוממה לחוד, יביא בדמיה אחרת [ועי' בריש פ"ד דתמורה, שזה שיטת הרמב"ם, ולרש"י ור"ב יש פי' אחר במשנתינו]:

(ז) ואינה עושה תמורה
דמדלא היא ולא דמיה קרבין, לא אלים קדושתה למתפס תמורה:

(ח) ולא נהנים
מדרבנן:

(ט) ולא מועלין
דכשנהנה פטור מקרבן מעילה, מטעם שבסי' ז':

(י) ואם עד שלא כיפרו הבעלים
נמצאת, וכבר עברה שנתה:

(יא) תרעה עד שתסתאב
אבל בנאבדה ונמצאת בעלת מום תמכר מיד ויביא בדמיה אחרת:

(יב) ויביא בדמיה אחרת
ולא עבר על בל תאחר, הרי כבר הביאה, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו א']:

(יג) ועושה תמורה ומועלים בה
דהואיל ודמיה עומדין להקרבה, יש בהן קדושה:

(יד) המפריש מעות לנזירותו
שהנזיר מביא בסוף נזירותו, חטאת ועולה ושלמים. וזה הפריש מעות ואמר שיהיו לנזירותו לקרבנות שחייב, ולא פירש איזה לחטאת, ואיזה לעולה, ואיזה לשלמים. וי"א דכשאמר אלו לחובתי, כמפורשים ונתערבו דמי. רק הכא מיירי שהפריש מעות ולא אמר כלום [רמב"ם פ"ט מנזירות, ועי' מ"ש רמב"ם מעילה פ"ד ה"ג]:

(טו) לא נהנין
לכתחילה אסור להנות מהן מדרבנן [רמב"ם פ"א ממעילה ופ"ד ה"ג. ולתוס' הכא אסור מדאורייתא, דאף שיכול להביא בכולן שלמים, עכ"פ גם בשלמים הרי אסור להנות בחייהן מדאורייתא, א"כ ה"נ בדמיהן]:

(טז) ולא מועלין
דכשנהנה אינו חייב חומש ולא קרבן מעילה:

(יז) מפני שהן ראוין לבוא כולן שלמים
דכל פרוטה ופרוטה שנהנה, י"ל שמא של שלמים היא שאין בה מעילה [כפ"א. וק"ל הרי בדאורייתא קי"ל איו ברירה, ושמא זו שנהנה פרוטה של חטאת היא. ונ"ל דהא דלא מעל היינו שלא יביא קרבן מחשש חולין בעזרה, אבל חומש באמת חייב. מיהו לתוס' [נזיר כ"ד ב'] אפילו נהנה מכל המעות ביחד אפ"ה לא מעל, דאף שאמר הרי אלו לחובתי, הרי חובתי שלמים נמי משמע, ויוכל להביא בכל המעות שלמים, והחטאת ועולה יביא ממעות שבביתו, וא"כ אם כשיהנה מהמעות יביא קרבן מעילה, יביא חולין לעזרה]:

(יח) מת
הנזיר שהפריש מעות:

(יט) היו סתומים
שלא פירש איזה לחטאת וכו'. ולי"א הנ"ל סי' י"ד מיירי שהפרישן בשתיקה:

(כ) יפלו לנדבה
יקריבו בכל המעות עולת נדבת צבור. דאף דראוי כל המעות לשלמים. עכ"פ הלממ"ס הוא בנזיר שהפריש מעות סתומים ומת, שיהיו לנדבת צבור. אבל אי"ל דמשום דלא פירש יוכל היה להמלך ולהביא בכל המעות עולות, דמדמת לא שייך ממלך:

(כא) היו מפורשים
שפירש ואמר אלו לחטאת ואלו וכו':

(כב) ילכו לים המלח
דדמי חטאת שמתו בעליה היא [ועיין רלח"מ פ"ט מנזירות ה"ד. ולתוס'. (נזיר דכ"ו א') בכה"ג בשאמר על הכל הרי אלו לחובתי וכלעיל, כל המעות ילכו לים המלח. רק מתני' מיירי בפירש ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולה ואלו לשלמים]:

(כג) יביאו עולה
ומועלין בהן מדאורייתא:

(כד) ונאכלים ליום אחד
כדין שלמי נזיר:

(כה) ואינן טעונין לחם
דבלחם נזיר כתיב ונתן על כפי הנזיר, והרי מת. [וק"ל מדאמרינן דנזיר ממורט פטור מהעברת תער (יומא דס"א ב'). וכ"כ נקטעה יד העדים פטור, דבעי' קרא כדכתיב (כסנהדרין דמ"ה ב'), א"כ ה"נ נימא שלא יביאן כלל לשלמים, דמדא"א לקיים הקרא כדכתיב תתבטל כל המצוה. י"ל דהכא שאני דכבר הוקדש המעות לשלמים]:

(כו) הדם בתחלה
ר"ל קודם זריקה:

(כז) אין מועלים בו
דכתיב נתתיו לכם לכפר, לכפרה נתתיו ולא למעילה, ולהכי מדאורייתא אין מועלין בו בין לפני כפרה או אח"כ. [אביי אבל לפני כפרה אפילו מדרבנן אין מועלין בה, דאין גוזרין גזירה במקדש. וע"כ צ"ל כן. דאל"כ מה חמור הוא בסופה דג"כ מועלין בו אז רק מדרבנן (כך כ' רש"י במתניתין)]:

(כח) יצא לנחל קדרון
דשירי הדם שנשפכין ליסוד המזבח זוחלין משם על הרצפה ומתערבין באמת המים שעוברת בעזרה, ומשם יוצאין לנחל קדרון, וגזברי ההקדש מוכרין אותן שם לזבל השדות:

(כט) מועלים בו
מדרבנן. דמדאורייתא מדנעשית מצותו אין בו מעילה:

(ל) יצאו לשיתין
שכשמנסכין הנסכין לספלים שעל המזבח, היה בהספל נקב שבו יורדים הנסכין למערה עמוקה שבצד המזבח שהיתה מקורה, שנקרא שיתין [שהוא לשון יסוד. מדהיתה המערה ההיא תחת יסוד המזבח. כמו השתות יהרסון. ולי נראה שנקרא כך משום שהנסכין שותתין לשם]. ומשירד לשיתין אין מועלין בו מדכבר נעשית מצותה [רמב"ם פ"ב ממעילה, פ"ב מבחירה. ודלא כר"ב כאן]:

(לא) דשון מזבח הפנימי
של קטורת:

(לב) והמנורה
של שירי הפתילות, דשניהן מוציא ומניחן אצל מזבח החיצון:

(לג) ולא מועלין
אחר שהניחן שם, מדכבר נעשית מצותו [ולרש"י אף. קודם שהניחן שם אין מועלין בהן, דאין גוזרין גזירה במקדש]. אבל תרומת הדשן של מזבח החיצון שתרמו בכל יום ומניחו במקום הנ"ל, מועל בו, מדכתיב גביה ושמו אצל המזבח, ומדלא כתיב וישימו, משמע שיהיה בהוויית קדושתו גם אחר ששמו שם, שימעול בו אף אחר שנעשת מצותו:

(לד) מועלים בו
ה"ק המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאוהו מעזרה, אמר מה ששוה הדישון הזה, עלי, ואח"כ הוציאו, ובא אחר ונהנה מהדישון קודם ששמוהו כמה שוה, אעפ"י שנהנה אחר שנעשת מצותו מועלין בה, משום דכשנהנה והחסיר הדשן א"א תו לשער כמה היה שוה האפר בשעה שנדר, ונמצא הפסיד להקדש:

(לה) תורים שלא הגיע זמנן
שזמן הקדשן הוא רק משיזהבו נוצותם כראוי. וזה הקדישן מקודם:

(לו) ובני יונה שעבר זמנן
שזמן הקדשן היא משנולדו רק עד כל זמן שכשיעקר נוצה מהכנף יתמלא מקום עיקורו בדם. וזה הקדישן אח"כ:

(לז) ולא מועלים
ואע"ג דבהקדיש בהמה מחוסרת זמן, אף שפסולה עדיין להקרבה, קדשה. בהמה שאני, דכמו מום שפוסל בה, ואפ"ה אתו מעותיה לכלל קדושה כשיפדוה כשתומם, כ"כ מחוסר זמן שלה, אף שפוסל בה, אפ"ה תפס בה קדושה. משא"כ עוף אי אפשר לדמות בו מחוסר זמן למום, מדאין מום פוסל בעוף [כתמורה פ"ו מ"ד]. ואפילו מחוסר אבר שפוסל בעוף, עכ"פ לא מהני בו פדיון שיבואו מעותיו לכלל קדושה, דאין פדיון רק בבהמה שהוממה. וכן בני יונה שעבר זמנן, לא דמי לחטאת שעברה שנתה דאין לה פדיון, ואפ"ה מועלין בה קודם כפרה. די"ל הכא שאני שהקדישה כשכבר לא היתה ראוייה להקדש, דמי למקדיש בעל מום למזבח דלא קדש [כתמורה ספ"ה]. ותו דהתם שאני דאזל לרעיא, וסופו שיבואו מעותיו לכלל קדושה:

(לח) מועלין בהן
מדסופן לבוא לכלל קדושה:

(לט) לא נהנים
אב"י ר"ל לא נהנין מדאורייתא, דהרי דרשינן בפסולי המוקדשין, בשר ולא חלב [ועי' לתוי"ט כאן]:

(מ) במה דברים אמורים בקדשי מזבח
דאע"ג דהחלב והביצים שלהן אסורים, עכ"פ מדאינן בני הקרבה לא מקרי קדשי ה' דלמעול בהן:

(מא) אבל בקדשי בדק הבית
ה"ק, אבל בהקדיש קדשי מזבח בדוגמת קדשי בדק הבית, כגון דאמר דמי בהמה זו או דמי עוף זה עלי. או שהיה באמת קדשי בדק הבית כגון שהקדיש תרנגולת, וכו':

(מב) חמור מועלין
נקט חמור דמצוי, וכ"ש חלב חיה מותר גם לישראל בריא. ואף דחלב חמור לא שרי ולא חזי רק לירוקנא [בכורות ד"ז ב'] סד"א לא הקדישה קמ"ל:

(מג) כל הראוי
ר"ל שגיפן ראוי:

(מד) כיצד הקדיש בור מלא מים
גופן ראוי לבניין בדק הבית ולא למזבח, דאפילו לנסוך המים בסוכות לא חזו, מדצריך שיהיו מי מעין, ולא מים שבבור שהן מכונסין. ולרחוץ הקרב והכרעיים של קרבנות אינן נצרכין כלל, דהרי אמת המים עובר בעזרה. [כך כתבו רבעתוס' הכא, ורשב"ם ב"ב דע"ט]. ולפענ"ד משום רחיצת הקרבנות לא מחשב ראוי למזבח. וחילי, דהרי תיקון אמת המים שבעזרה בא רק משירי הלשכה [כשקלים פ"ד מ"ב], ולא מתרומת הלשכה כשאר קרבנות. ואפשר דהתם שאני דרוב המים שבאמת המים היו נצרכים לרחוץ העזרה לכשיצטרכו [כפסחים פ"ה מ"ח]. משא"כ הכא כולם ראוין לצורך הקרבנות:

(מה) אשפה מלאה זבל
גופן אינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית:

(מו) שובך מלא יונים
גופן ראוי למזבח ולא לבדק הבית, דאין עוקרין אבניו ועציו לבניין, כדי שלא להפסד להקדש, דהשובך שוה הרבה כשהוא בנוי:

(מז) אילן מלא פירות
גופן ראוי למזבח אם הוא גפן או זית, שהיין והשמן ראוין למזבח. וגם בשאר אילנות שאין פירותיהן ראויין למזבח, עכ"פ עצים שלהן ראויין למערכה [כתמיד פ"ב מ"ג]. אבל לבדק הבית כל אילני פירות לא חזו, דהרי עי"ז יפסיד להקדש, שיקחום לדבר שהיה יכול להעשות בעצי יער:

(מח) שדה מלאה עשבים
דג"כ גופן אינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית:

(מט) מועלין בהם
כשתלש ממחובר. דכל עוד שבמחובר אין בו מעילה:

(נ) ואין מועלין במה שבתוכן
דאין מעילה במה שהשביח ההקדש:

(נא) רבי שמעון אומר
בש"ס [ב"ב ע"ט א'] גרסינן רבי יוסי אומר, וכן נראה מהרמב"ם [פ"ה ממעילה] דפסק כן מדרבי יוסי נימוקו עמו [כגיטין דס"ז א'].

(נב) ולד מעושרת
שילדתו קודם שנעשה מעשר דבילדתו אח"כ הרי הוא דינו כמעשר ונאכל במומו [כתמורה פ"ג מ"ד]:

(נג) לא יינק מן המעושרת
דנהנה מחלב הקדש:

(נד) ואחרים מתנדבים כן
ר"ל יש בני אדם שמתנין כן בתחלה שבאם תצא נקבה בעשירית, לא תקדש חלבה. וזה כדי שיינק אח"כ הולד בהיתר:

(נה) הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש
אפילו התנו שיהיה מזונתן על ההקדש, נותן הגזבר להן דמי מזונתן וקונין מהשוק, ולא יפרנסן מההקדש להדיא. [אב"י והא דאמרינן תמורה [פ"ז מ"א] דקדשי בדה"ב, דהיינו קדושת דמים נותנים מהן לאומנין שכרן, התם נמי כי הכא דצריך לחלל תחלה ההקדש על דמים]:

(נו) וכן פרה
כשדשה בתבואת הקדש:

(נז) לא תאכל מכרשיני הקדש
[וויקקען] של הקדש. וקמ"ל דאפילו כרשינין דלא חזו כ"כ למאכל אדם [כתרומה פי"א מ"ט], עכ"פ מדכתיב לא תחסום שור בדישו, ויו יתירא, דהוה סגי למכתב בדיש, אלא קמ"ל קרא דוקא בדיש הראוי לו, אסור לחסמו, אבל בדיש הקדש שאינו ראוי לו לאכול ממנו כשלא ידוש, מותר לחסמו. וכן בפועל כתיב גביה כי תבוא בכרם רעך, ובפועל הכתוב מדבר, משמע דוקא בכרם רעך מותר אתה לאכול, אבל לא בשל הקדש:

(נח) באין בשל הקדש
ואין בין האילן לשדה של הקדש יותר מט"ז אמה. דביותר מזה לא גרירי תו שרשים בתר האילן, ומועלין בהן:

(נט) ושל הקדש באין בשל הדיוט
הכא מיירי דוקא ביש בין אילן ההקדש לשדה החולין טפי מט"ז אמה, דבפחות מזה אכתי גרירי שרשים בתר אילן ההקדש ומועלין בשרשים [כפאה ספ"ז]. [ואילה"ק בכל בבא לפלוג ולתני בדידה. דנ"ל דבין ברישא ובין בסיפא רק רבותא קמ"ל, ברישא רבותא, דאע"ג דגוף האילן של הדיוט, אפ"ה משכחת גביה אסורה להנות ממנו אפילו תוך ט"ז אמה. וסיפא נמי רבותא קמ"ל, דאף שגוף האילן של הקדש. אפ"ה משכחת גביה דאין מועלין בו והיינו חוץ לט"ז אמה [ועי' תוס' ב"ב דכ"ו ב' ד"ה רבינא]:

(ס) המעין שהוא יוצא מתוך שדה הקדש
ומיירי שהמעין בא משדה חולין רק שעבר בשדה של הקדש, או שהקדיש השדה ולא המעין. ולהכי לא דמי לבור שנתמלא מים מגשמים של הפקר [לעיל מ"ו] דהכא שאני דכבר זכה בהן הדיוט כשעברו בשדהו. [ורמב"ם בפ"ה ממעילה פי' דמתני' מיירי שהקדיש השדה ואח"כ נתבקע שם מעין. ואילה"ק וכי גרע מבור שנתמלא מים מגשמים. ואפ"ה פסק הרמב"ם כר"ש לעיל מ"ו דמועלין בהן. נ"ל דהכא כיון שזוחלין הן. הו"ל כעומדין לצאת, והו"ל כאילו אין דעת הקדש לזכות בהן, משא"כ בבור לעיל כנוסין ועומדין הן]:

(סא) לא נהנין
מדדמו לגדולי הקדש כל זמן שהן תוך שדה הקדש:

(סב) יצא חוץ לשדה
של הקדש:

(סג) נהנין ממנו
אפילו לכתחילה:

(סד) המים שבכד של זהב
כשחל שבת תוך סוכות, שאי אפשר לשאוב מים בשבת לניסוך המים שבסוכות, מנחל השילוח שחוץ לירושלים, להכי שאבו מים מע"ש ושמום בכד זהב שאינו מקודש כדי שלא יפסל בלינה. ולמחר דקודם שינסכום נתנו המים בצלוחית קודם:

(סה) נתנו בצלוחית
ר"ל בכלי מקודש כדי לנסכן ע"ג המזבח:

(סו) ערבה
שזוקפין בסוכות סביב למזבח:

(סז) לא נהנין
מדדמי להקדש:

(סח) ולא מועלין
מדאינן קודש, ומיירי קודם שזקפן, דאל"כ אפילו הקדש גמור אין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בו, רק דאסור לכתחילה [כפסחים כ"ו א']. אבל ערבה דדמי רק לקודש, להכי בנעשה מצותו הוה שרי גם לכתחילה בהנאה [כך נ"ל כוונת רש"י]. ולרמב"ם [פ"ה ממעילה] לא מיירי הכא בערבה של חג אלא בכל ערבה שגדלה בשדה הקדש:

(סט) נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם
בהא גם ת"ק מודה דהרי מצות לאו ליהנות נתנו:

(ע) קן שבראש האילן של הקדש
והעוף בנה הקן מעצים וקש שהביא מעלמא:

(עא) לא נהנין ולא מועלין
דאסור לכתחילה, מדאתו לאחלופי בקנים המחוברים באותו אילן הקדש:

(עב) שבאשרה
קן כנ"ל שבנוי על אילן הנעבד:

(עג) יתיז בקנה
ר"ל ינענע בקנה את הקן שיפיל עי"ז לארץ, ומותר אח"כ ליהנות מהקן. אבל לא יעלה באשירה ליטל הקן, מדנהנה מהע"ז כשיעלה עליו. ואפילו אפשר שיטול הקן בידו בעודו עומד בארץ, אפ"ה אסור, שיחשידוהו שעכשיו הוא שובר עצי הקן מהאשירה. אבל ע"י שיתיז הקן בקנה, יהיה ניכר שכבר תלוש הוא [תוס' ע"ז ז"ב ב']. מיהו בהקדש אפילו להתיז בקנה אסור, משום דהקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מניה גזרינן טפי שיהנה גם מענפיו [כביצה ל"ט א']. אבל אפרוחים שבקן, אם יש עליהן כבר נוצות שאז א"צ להקן שבאילן, אפילו בהקדש מותר ליטלן משם בידו והוא עומד בארץ. ובלא גדלו נוצותיהם עדיין, או ביצים שבקן, אפילו באשירה אסור ליטלן משם (רק) [אף] דרך התזה, מדחייס עלייהו מלזרקן למטה, להכי חיישינן שמא יעלה ויהנה מהאילן עי"ז. [תוס' ע"ז שם]:

(עד) המקדיש את החורש
יער:

(עה) מועלין בכולו
בעצים בענפים ובעלין:

(עו) הגזברים שלקחו את העצים
ר"ל כשקנו עצים להקדש:

(עז) מועלין בעצים
ר"ל אפילו בקעיות שנפלו ונשרו כשחטבו העצים אסירי:

(עח) ואין מועלין לא בשפוי
[הובעלשפענע]:

(עט) ולא בנויה
עלים שנושרין מהאילנות. דלא התכוונו כשקנו רק לקנות (רק) גוף העץ דחזי לבניין, אבל לא הנמייה, ולרמב"ם, נמייה ר"ל [קנארן], שהוא כעין יבלת בעץ ולא יצלח לכל מלאכה [ע"ש פ"ה דמעילה]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.