תפארת ישראל - יכין/כלים/כט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ כלים כט

(א) נומי הסדין
סדין הוא מצע מבגד פשתן שעשוי לשכוב עליו. ונומי הן חוטי השתי בלי ערב שמשייר האורג בשפת הסדין כעין פראניען בל"א לנוי. ומלת נומי אכולהו דתני בתר הכי בהבבא קאי:

(ב) והסודרין
הוא מטפחת. והוא גדול ממעפורת לקמן שבמטפחת מכסה בו כובע שבראשו ושפתות המטפחת מדולדלין ותלויין עד ממעל לכתפו:

(ג) והטרטין
הוא כובע שיש לו ב' כנפים מזה ומזה לכסות בהן האזנים כעין קלאפף מיטץ שלנו: [וכן מצינו [בנדה דף יד ע"א] דקאמר הא דמטרטין. ופירש"י שיש להכובע ההוא ירך מכאן ומכאן כעין מאזנים. דטרטון היינו מאזנים [כרשב"ם ב"ב דפט"א]:

(ד) והפליון של ראש
בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון. ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון. ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א] להכא קאמר הכא פליון של ראש. ובכל הנך שנזכרו במשנתינו יש בהן בשפתותיהן חוטין מדולדלין. כעין טראדעל בראשן או כעין פראניען בשפתותיהן סביב:

(ה) שש אצבעות
ר"ל רק ו' אצבעות הוה חיבור שיטמא א' כשיטמא חבירו. ולא יותר:

(ו) של אפקרסין
הוא לבוש תחתון. שקצר הרבה מגובה האדם. והוא עשוי כעין וועסט שלנו. או כעין יאקקע שלובשין אותו תחת הראקק:

(ז) עשר
דמדקצר הרבה מגובה אדם. יכולין להיות נימיו ארוכין ביותר:

(ח) נימי סגוס
כך נקרא בלשון יון רעגען מאנטעל שמתכסין אותו בדרך בזמן גשמים. והוא עשוי משער או מצמר [כרש"י נדרים נ"ב ב']:

(ט) והרדיד
הוא צעיף של נשים:

(י) והחלוק
חלוק יש לו בתי ידים ארמעל בל"א והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול והוא מרובע שמתעטף בו ממעל לבגדו כעין טליתות של מצוה שלנו:

(יא) ג' אצבעות
דמדכולן הן כגובה אדם להכי נומיהון רק ג' אצבעות שלא יתגוררו על הקרקע. כשילבש הבגד שהן בו:

(יב) נימי כפה של זקנה
הוייבע שיש בשפתותיה נימין ארוכין. ונקראת כך בשמה כיפה של זקינה ולא שלילדה יש מין כפה אחרת. [הרמב"ם. ונ"ל דכוונתו דמדלא הודיענו תנא כמה שיעור נומי ילדה. ש"מ דשל ילדה אין לה נימין כלל. וא"כ למאי נפ"מ הזכיר תנא מלת של זקינה ולא הול"ל אלא נימי כפה סתם. דהיינו כל שיש לה נימין שעורן כמו שהן. להכי קאמר הרמב"ם דמלת של זקינה לאו לדיוקא נסבה תנא. אלא דכך שמה כשיש לה נימין נקראת כפה של זקינה. וגם ילדה לובשתו לפעמים]:

(יג) והגומדין של ערביין
הוא מטפחת שגדלו אמה על אמה שמשימין הערביים על פיהן בקור:

(יד) והקולקין
הוא ג"כ מין מטפחת קטן ועב עשוי משער. וכך שמו בלשון יון לכל שער מסובך ועב וכך נקרא ג"כ שער מסובך שעל חזה בני אדם לפעמים קלקי הלב [כמקואות פ"ט מ"א]:

(טו) והפונדא
געלד קאטצע בל"א. והוא אזור חלול שמשימין לתוכו מעות [כרש"י שבת קי"ג א' ושם ק"כ ע"א]:

(טז) והמעפורת
מטפחת קטן פשוט שעוטפין בו רק הראש:

(יז) והפרגוד
מסך יקר שתילין על פתח מלכים. וי"א כתונת פסים:

(יח) נימיהן כל שהן
דאפי' הנימין שבהן ארוכים הרבה הו"ל חיבור:

(יט) שלש כסתות של צמר
שתפרן הכובס יחד כדי שלא יאבד לו א' מהן. או לסימן שכל התפורין יחד שייכים לאיש א'. או ר"ל שנארגו כמה בגדים ביחד. ומפסיק בין בגד לבגד חוטי שתי בלי ערב. כמו שיש בין טלית לטלית כשבאין מבית האומן:

(כ) שני סובריקין
מין מכנסים. וי"א שהן כמו בתי ידים אֶרמעל בל"א שלובשין אותן על הבגדים בשעת כתיבה או בשעת מלאכה אחרת. כדי לשמור הבגדים מלכלוך. וגם כדי שבתי ידים הרחבים שבגוף הבגד לא יעכבו להאדם במלאכתו. להכי לובשין על גביהן בתי ידים צרים אלו:

(כא) חלוק אחד
ולא יותר. וכן כולן:

(כב) קלובקרין
כסות עב לקור:

(כג) חבור לטומאה ולהזייה
כולן בנטמא אחד נטמא חבירו המחובר לו. ובהוזה על א' נטהר גם חבירו [והיינו בין לחומרא ובין לקולא]:

(כד) חוט המשקולת
זענקבלייא בל"א שתולין אותו בוני החומה על כל נדבך לבנים שיסדרו בחומה. לבחון על ידו אם מונחים ביושר ואע"ג דכל חבלין וחוטין אמק"ט מדאינן רק שזור [כת"כ שהביא רתוי"ט רפכ"ז] אפ"ה חבל זה מדמחובר להמשקולת שהוא כלי מתכות מק"ט. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

(כה) שנים עשר
ר"ל עד י"ב אמות הו"ל חבור. [כך היה נ"ל דאמה שנזכר במשנה בסוף אכולהו דתני מקמא הכי קאי. אולם הרמב"ם והרא"ש כתבו דר"ל י"ב טפחים ולא זכיתי לידע מאיזה מקור הוכיחו רבותינו כך. כי גם ממשנתינו גם מתוספתא נראה טפי דאמה שנזכר בסוף אכולהו דתני לעיל מנה קאי. ועכ"פ לפי דברי רבותינו ז"ל ה"ה אינך דמשנתינו כולן במנין טפחים קאמר. מלבד הנ' אמה שפי' בהו תנא דלאו בטפחים דלעיל מנה מיירי]:

(כו) של חרשין
ר"ל חוט המשקולת של בוני כותל עץ:

(כז) של בנין
ר"ל וחוט המשקולת של בוני מגדלים גבוהים:

(כח) אם רצה לקיים טהור
ר"ל אע"ג שרוצה לקיימן כך. אפ"ה אין היותר מהשיעור חיבור להשיעור דאע"ג דמה שלפנים מהשיעור מק"ט. אפ"ה מה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו וגם אמק"ט שם. [כך פי' הר"ש והר"ב. וכך פסק נמי הרמב"ם [פכ"א מכלים]. וק' כיון שדעתו לקיימן כך יחד הרי כל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]. ואת"ל כל שא"צ אהדדי לא אמרינן כל המחובר לטמא טמא [כפי"ט מ"ח]. עכ"פ למה הוצרכו רבותינו להדחק במלת אם ולפרשו כמו אע"ג. ולא פירשו כפשוטו דאם רוצה לקיים כך שישאר החבל ארוך אף שהוא יותר מצרכו. כולו טהור ואמק"ט דמ"ש מקורדם דבבולט ידו לאחריו יותר מהראוי דכולו טהור. אף מה שמהקתא תוך השיעור [וכמ"ש הר"ב במ"ד] וה"נ כשהחבל יותר מהשיעור. אינו ראוי להמשקולת וכלטול ממנו דמי ואמק"ט ככל חוטים וחבלים שאמק"ט [וכמש"ל] אבל בעתיד לחתוך מהחבל היתר מצרכו בשיעורו הנ"ל אז רק הנצרך להמשקולת מק"ט. והנותר אינו חיבור להשיעור דלמגזייא קאי. וי"ל דא"א לומר כן. דאי נימא דיש הכא חילוק בין דעתו לקיים החבל כך או לא. א"כ תקשי מ"ש הכא מלעיל בחבל היוצא מן המטה [רפי"ט] דלא מחלקינן בכך. אע"כ דהתם והכא דינן שוה. ואין חילוק בין דעתו לקיימן או לא. דבכל גוונא מה שלפנים מהשיעור טמא. ומה שחוץ מהשיעור נשאר בטהרתו. ואי משום קושייתינו דמ"ש מקתא במ"ד דפי' הר"ב דכשהוא יותר מהצורך כולו אמק"ט ע"כ צריך לחלק בין חבל רך לקתא קשה. דדוקא בחבל מטה [רפי"ט] וכ"כ בחבל של ציירים במשנתינו. שגם כשיש מותרות בהחבל מה שאינו נצרך לו יכול לכננו על ידו [כפרה פ"ז מ"ז] ויכול להשתמש בו כך אף שיש בו הרבה יותר מהראוי. וכיון שכך אותו החלק שצריך לתשמישו הו"ל חיבור ומק"ט והנותר אינו חיבור. אבל קתא מדהוא קשה. אם הוא ארוך יותר מהראוי אינו ראוי לתשמיש כלל. מה אמרת הרי אפשר שיקצץ הנותר הרי אז פנים חדשות בא לכאן. דאין לדמותו להעושה מפשוט פשוט דלא חשבינן ליה כפנים חדשות [כפכ"ח מ"ה] הכא שאני דקודם שקצץ היותר לא הוה חזי כלל. והו"ל שפיר לאחר שקצצו פנים חדשות. משא"כ התם. לפיכך הכא כיון שקודם שיחתוך היתר לא חזי כלל אינו חיבור. ויש ראיה לזה מלשון המשנה דיש לדקדק למה רק במשנתינו קאמר תנא דינא דיתר מכאן. ולא קאמר הכי בכל המשניות שאח"כ. אע"כ משום דבכל השיעורין שנזכרו בכל המשניות שבפרקן הדבר פשוט דמדיוקא שמעינן. דכיון דקאמר דבשיעור כך וכך כולו חיבור. ממילא שמעינן דכשהוא יותר מהשיעור. כולו אינו חיבור והיינו מדלא חזי כלל. דאף בחוטי מאזנים דמשנה ד' וכדומה. א"א לכננו או לענבו. שעי"ז יכבד הכף ולא יהיה יכול לכוון משקלו כראוי. אבל בחוט משקולת הכא שאפשר לכנן החוט על ידו וכדאמרן אצטריך תנא שפיר למתני. דאפי' אם רצה לקיימו כך. רק המותר טהור. אולם הרמב"ם [בפ"כ מכלים הי"א] נראה ברור מדבריו דס"ל דגם בקורדם רק היתר מהשיעור טהור ודלא כהר"ש והר"ב]:

(כט) ושל ציירין
היינו מסיידי ומציירי הכותל שגם הם צריכים למדוד שוויי פני הכותל:

(ל) כל שהן
דאפי' חבל המשקולת ארוך הרבה הו"ל חיבור:

(לא) חוט מאזנים
הוא חוט שקשור באמצע קורת המאזנים. שכשירצה לשקול. אוחז בחבל ההוא ושוקל:

(לב) שלש אצבעות
דבדברים חשובים הללו. מדקדק לשקלן עין בעין בצמצום וכשיתארך החוט יקל הרבה מכבדו. ואז יצטרך להוסיף בדבר הנשקל אבל בדברים שאינן חשובים כל כך אינו מדקדק אם יוסיף קצת על משקל הראוי [וכמ"ה]:

(לג) שלש אצבעות
דביוצא מאחורי יד האוחז טפי מג' אצבעות יעכבו בחטיבה. ולפיכך כולו אינו חיבור. דלא דמי לחוט משקולת [במ"ז] שכשהוא ארוך יותר מהראוי. יהיה עכ"פ מה שלפנים מהשיעור חיבור. י"ל התם אף שהחוט ארוך יותר מהראוי אף אם רוצה לקיימו כך. יכול הבונה להשתמש בו למדוד שווי החומה. ע"י שיאחז בהחוט במקום קצה השיעיר הראוי. אבל הכא ביד הקרדום וכדומה. אם גם יאחז במקום הנאות לו באופן שלא ישאר מעץ היד רק ג' אצבעות לאחורי יד המבקע. הרי עי"ז יתארך עץ הקתא שבין יד האוחז להברזל שבראש הקורדם. והרי גם שם יש שיעור קצוב שכשיוסיף עליו לא יהיה ראוי לחטיבה [כמבואר במשנה ה'] לפיכך כל שיש טפי מב' השיעורים לאו לקיימו כך עומד. וכנטול דמי ואינו חיבור. מיהו גם כשלא נשאר מאחורי יד האוחז כשיעור גא"צ ג"כ כולו אינו חיבור מדירא לחטוב בו מחשש שישמט הקרדום מידו:

(לד) רבי יוסי אומר טפח טהור
דס"ל דדוקא בבולט מאחורי יד האוחז טפח או יוחר. אינו יכול להשתמש בו כלל. ומחשב כנטול משם ואינו חיבור. אבל בבולט משם רק פחות מטפח אכתי חזי קצת בדוחק. אף שבולט טפי מג' אצבעות. אולם אין בין ת"ק לר' יוסי רק פחות מאצבע דכל אצבע שבש"ס היינו רוחב אגודל. וכל טפח הוא ד' אגודלין [כמנחות מ"א ב]:

שרגילין לשקול בה רק דברים שאינן יקרים כל כך. או של וכו':

(לה) של בעלי בתים
ששוקלין דברים שבביתן לצורך מה. ולפיכך אפי' שוקלין דברים יקרים אינן מדקדקים כל כך לשקול בצמצום מדאינן נותנין הנשקל לאדם אחר:

(לו) יד הקרדום מלפניו
היינו מה שיש בהקתא ממקום האחיזה עד הברזל:

(לז) שירי יד הפרגול
מחוגה צירקעל בל"א:

(לח) טפח
נ"ל דמדנקט הכא מלת שירי ש"מ דאין כל שיעורי טפח שבמשנתינו שוין. דטפח שבפרגול דקאמר. ר"ל אפי' כשנשבר יד הפרגול. דוקא בנשאר טפח הוה חיבור. וכ"ש בנשאר טפי מזה אבל בשנשאר פחות מטפח אינו חיבור מדלא חזי למלתי'. וה"ה בהיה מתחלה פחות מטפח דאינו חיבור אלא דאורחא דמלתא נקט. שנשבר ונשתייר רק טפח. דאילו מתחלה אטו בשופטני עסקינן שיעשה יד דלא חזי ליה. אבל אינך שיעורי טפח דנקט במתניתין היינו אפילו בפחות מטפח הוה חיבור. אבל רק עד טפח הוה חיבור. ולא כשהוא ארוך מזה. להכי בכהאי גוונא לא שייך למתני לשון שירי:

(לט) יד מקבת
מלת מקבת הוא ההפעיל ממלת נקב. ור"ל כלי שעושה נקב והוא הנקרא מייסעל בל"א. ותמונתו כסכין שראשו רחב ומחודד ומפתחין עמו כתב וצורות על לוח אבן:

(מ) טפח
היינו כשיעור כדי שיאחזנו בידו ולא יותר כדי שלא יעכבנו במלאכתו:

(מא) טפחים
משום שדרך לשקול מהם הרבה ביחד שמשקלו רב. להכי אוחז בחוט שבקורת המאזנים בב' ידיו משא"כ הנך דמשנה ה' שאין שוקלין מהן רק מעט מעט להכי די לו בשיאחז החוט ההוא ביד א'. לפיכך סגי ליה בשיעור טפח:

(מב) יד המקור
הוא קורנס חד לנקר אבן רחיים. שהאבן ההוא קשה יותר מאבנים הרכים שמפתח בהן צורות. להכי צריך לאחוז יד הקורנס ההוא בב' ידיו ומנקר:

(מג) יד המעצד של לגיונות
שטרייט אקסע. והוא כלי מלחמה שאוחזו בב' ידיו ומקפח שוקי האויב בכח:

(מד) יד הקורנס של זהבים
הם מרדדי טסי זהב שיהיו דקין מאד להכי צריך כח טפי:

(מה) ושל חרשין
היינו חרשי ברזל. והיינו נפחין שמרדדין או חותכין ברזל מלובן:

(מו) שלשה טפחים
שמפני שהברזל שמנקש עליו הוא חם. לפיכך מרחיק מקום אחיזת ב' ידיו בהקתא כשיעור טפח מהקורנס שבראש הקתא:

(מז) ארבעה
כבר פירשנו [פכ"ה מ"ב] דמרדע הוא מקל ובראשו א' מחובר ברזל מחודד כסכין לחתוך עמו השרשים שבקרקע כשחורש. והוא נקרא חרחור ובראשו השני יש ברזל כמסמר עב שיש חדודים על פניו סביב כעוקצי מחט. כעין שפארן שלנו כדי להכות עמו הפרה כשחורשת. והוא הנקרא דרבן. והחורש נושא המרדע. דהיינו החרחור כלפי מטה מול הקרקע לחתוך בו השרשים. והדרבן כלפי מעלה להכות בו הפרה ולהכי קאמר הכא שירי הדרבן. ר"ל אם נשבר מקל המרדע. ונשאר ממנו למעלה לצד הדרבן ד' טפחים הוה חיבור ולא בנשאר רק פחות מזה. משא"כ אינך שעורי ד"ט ד"ט דנקט במשנתינו. משמעות כולם דהיינו לא יותר. וכן כל שירי משמעותו ולא פחות. ואפ"ה לא נקט תנא כל שירי דפרקן סמוכין זל"ז. ה"ט משום דניחא ליה לתנא טפי למנקט סמוכין אותן ששעורן שוה. [ואעפ"כ קק"ל למה לא כלל תנא אותן ששיעורן שוה בחד בבא ולומר כל המינים הללו שיעורן כך וכך וי"ל]:

(מח) יד הבדיד
הוא כלי שעושין עמו גומות סביב האילן כדי שיתכנסו בהן מי גשמים סביבו. ועל שם הכלי הזה שנקרא בדיד נקראו הגומות הנ"ל בדדין [כמ"ק דד"ב]:

(מט) יד הקרדום של נכוש
לנכש ולנקר סביב עקרי אילן. וי"א שהוא כלי שמפוצץ בו אבנים וחוצבן מהסלע המחובר:

(נ) יד בן הפטיש
פטיש קטן:

(נא) ושל הפטיש
פטיש גדול:

(נב) יד הקרדום של בקוע
לבקע עצים:

(נג) ושל עדיר
לחפור בו קרקע לזריעה. שפאטען בל"א:

(נד) ששה
תמוה דהרי לעיל [מ"ד ומ"ה] מוכח דיד הקורדם בכללו הוא טפח וג' אצבעות. ונ"ל דקורדם דהתם לאו במיוחד לבקע עצים. רק לבקע דברים קטנים סגי ליה בטפח וג' אצבעות. וכן נראה בזמנינו שהקורדם שמבקעין בו עצים הוא ארוך ביותר. והיינו משום שהחוטב עצים עומד בקומה זקופה ואיך אפשר שיבקע עצים המונחות על הארץ. בקרדום שקתא שלו אינה רק טפח וג' אצבעות. שיצטרך עי"ז לישח קומתו הרבה. ועוד נ"ל דמדפרט תנא גבי פטיש שיעורו ששה. ויד קרדום ועידור כלל להו כחד ש"מ דקרדום של בוקע עשוי ג"כ לעידור. דאחר שחפרו הקרקע והוציאו הגושים מהארץ. וחזרו אח"כ לפצץ הגושים והרגבים עם והקורדם. וכדי שלא יצטרך המבקע בשעת מלאכתו לשוח א"ע סמוך לגושים המונחים בארץ. לכן יעשו הקתא של הקרדום ארוך ביותר. משא"כ קרדום שעשוי רק לחטוב עצים. הרי יכול להניח העץ המתבקע על מקום גבוה סמוך לו ולא יהא צריך לשוח קומתו:

(נה) ויד מקבת של סתתין
שמחליקין בו אבנים שסתתו [הר"ב]. ול"מ נ"ל שהוא הקורנס שמקישין בו על קרדום של נכוש הנ"ל ששעורו חמשה אבל הקורנס שמקישין בו על הקרדום שיעור ידו ששה:

(נו) שירי חרחור מלמטן
הוא בקצה התחתון של המרדע. וכלעיל [סי' מ"ז ועי' פכ"ה מ"ג]. והא דמפסיק תנא בין חרחור לדרבן בכמה מיני כלים אחרים. היינו משום דתנא סדר שיעורים הוא מונה. א ב ג ד ה ו ז ח ט י [רב"א]:

(נז) של בעלי בתים
לגרוף בו אפר התנור:

(נח) של סיידין
לגרוף בו הסיד כשכבר ערבוהו עם חול. ולהניחו על הלבנים שבחומה:

(נט) בית הלל אומרים עשרה
מיהו פלוגתייהו בהנך ב' מגריפות. לאו לענין חבור לטומאה אתמר. רק לענין הזאה איתמר בי מדרשא. ולהכי הו"ל ב"ה לקולא וממילא משתמע נמי פלוגתייהו גם לענין טומאה. אבל אי עיקר פלוגתייהו בחיבור לטומאה הוה. הרי הו"ל ב"ש לקולא. והרי לא חשיב להו בעדיות [רפ"ד]. וכן תירץ נמי הש"ס בכה"ג [בחולין דמ"ב ב']. א"נ נ"ל דהכא בלא פחות פליגי. דלכל חד כשהוא פחות מזה אינו חיבור. וא"כ גם בלטומאה יהיה ב"ה לקולא:

(ס) יתר מכאן
על כל השיעורים דלעיל קאי עד סוף מ"ג שנזכר בה בפירוש אם רצה לקיים טהור:

(סא) טמא
ר"ל הו"ל חיבור דלא דמי להנך דמשנה ג' דאפי' אם רצה לקיים טהור. י"ל דקים להו רבנן דהנך דמשנה ג' כל שהחוט הוא יותר משיעור הקצוב בו במשנה לא חזי למלתיה. משא"כ הכא בידות אם רוצה לקיימן. חזי לעבידתיה ולהכי הוה חיבור:

(סב) ויד משמשי האור
כיד של שפוד ואסכלא וצבת:

(סג) כל שהוא
אפי' ארוכים הרבה הוה חיבור. מדאדם מרחיק א"ע מהאש לפי שיעור גודל החמימות:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.