תפארת ישראל - בועז/פרה/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ פרה ג

(א) כך כתב הרמב"ם [פ"ב מפרה] וכך כ' גם רב"א. וזה דלא כהר"ש והר"ב שכתב שבכל יום הזו עליו מפרה אחרת. וק"ל על זה. וכי אפשר כן. והרי משנתנו אמרה שמזין עליו מכל החטאות שהיו שם. והרי לכ"ע רק ו' ימי הזאה היו. דביום ד' לפרישתו לא הוזה עליו [כיומא דח"ב]. ולכ"ע לקמן [מ"ה] היו שם יותר משש חטאות. והכי אמרינן לקמן לא מצאו משבע וכו'. וא"כ כיון שהיו צריכין להזות עליו מכל החטאות בו' ימי הפרישה א"כ הזאה דמהחטאות שהיו יתירות על ימי הפרישה מתי עבד להו. ויש לדחוק דהא דקאמר תנא דהזו עליו מכל החטאות לאו דוקא. אלא ר"ל מכל הפרות האפשריים. בהו' ימים. הזו עליו. אבל לעולם הזו עליו בכל יום רק מפרה א'. והן אמת דממשנה ה' משמע קצת כפי' הר"ש והר"ב. דקאמר לא מצאו משבע וכו'. וק' אכתי שבע מאן דכר שמי' דנצטרך להזות משבע. אע"כ דסמיך אמאי דקאמר במשנתנו דמזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם. והיינו כהר"ב דמזין עליו כל יום מפרה אחרת [אפ"ה כמו לעיל ל"ד ה"נ הכא]. אבל אעפ"כ אין בכל דקדוק זה כדאי לתרץ תמי' גדולה דק' לדברי הר"ב. דהרי כל הזאות הללו שמכל הפרות. הי' רק מחשש שאפילו יש מהן שלא נעשו בהכשר בדקדוק כתיקונא. אפ"ה לא ימלט שאחת מכל החטאות כתיקונה היתה בלי שום פגם. ואם כדברי רבותינו הנ"ל. מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי לא הזו מכל א' רק הזאה א'. והרי הזאה א' בלי השנייה לא מהני כלום. ויש ליישב בדוחק:

(ב) ונ"ל דלהכי לא בנו הבתים ע"ג כיפין כהכבש [לקמן מ"ו] דהרי גם בתים היו רגילין לבנות כן [כנגעים רפי"ב]. אפ"ה עשו כן הכא משום דבית שע"ג סלע קשה מנכר אזהרתן בהטהרה טפי. שבסלע אין חשש קבר. ואפ"ה נזהרו לעשות תחתיו חלול. אבל בכבש לא היה אפשר בענין אחר. א"נ הכא כבר מצאו חצרות בנויות ע"ג סלע. וכך משמע לישנא דמשנתנו. דקאמר היו בנויות. ולא קאמר בנו חצרות:

(ג) וכך כתב רב"א. וזה דלא כהר"ב. וכן מסתבר לע"ד. דרק ר"י ס"ל בברייתא שלא היו מביאין דלתות דשמא יוציא התינוק אחד מאבריו מחוץ להדלתות ויתטמא. ולהכי רק לדידי' היה צריך להביא פרות שכריסן רחבה. כדי שלא יאהילו כפות רגליו על הקרקע שאפשר שטמון בתוכו מת [כסוכה כא"א]. אבל לרבנן כיון שהביאו דלתות. ל"ל כרס רחבה של פרות:

(ד) וא"ת ומה מהני כל זה. והרי קיי"ל [גיטין דח"ב] דאהל זרוק לא שמי' אהל. וא"כ איך יחוץ אהל זה בין טומאה להתינוקות. ובשלמא לר' יהודה דס"ל בברייתא שלא הביאו דלתות כלל רק שוורים עם כרס רחבה. א"כ י"ל דאף דכרס נמי רק אהל זרוק הוא. עכ"פ שוורים שאני דגלי בהו רחמנא דהוו אהל כדיליף לה מקרא [סוכה כא ב']. אלא לרבנן דס"ל שהביאו דלתות והניחום על השוורים מה איכא למימר. דהרי דלתות ודאי אהל זרוק נינהו. ואי"ל כתי' רבעתו"ס [סוכה כא"ב] דבגיטין רק ר' יהודה ס"ל דלא שמי' אהל. ולהכי לדידי' באמת לקחו שוורים עם כרס רחבה. במחכ"ד א"א לומר כן. דהרי   אמרינן בפירוש [עירובין ד"ל ע"ב] דר' יהודה ס"ל אהל זרוק שמי' אהל. ואת"ל דכוונת רבותינו דהך תנא דפליג על ר' יהודה וס"ל דאהל זרוק לאו שמי' אהל. מודה בהא לר' יהודה שבאמת הביא שוורים עם כרס רחבה. עכ"פ קשה הלכתא אהלכתא. דאנן קיי"ל דמניחין דלתות על השוורים [כרמב"ם פ"ב מפרה]. ואנן גופן קיי"ל נמי דההולך בארץ העממים בשידה תיבה ומגדל נטמא. דאהל זרוק לאו שמי' אהל [כרמב"ם פ"א ממת ה"ה]. וי"ל דוקא גבי שידה תיבה ומגדל שהן כלים. אמרינן דכשהן כלים לא שמי' אהל. רק הן כשאר כלים. שנעשין אהל לטמא כל שתחתיהן ולא לטהר. דהיינו לחוץ בין טומאה לטהרה. ואע"ג שהן מחזיקין מ"ס ואמקט"ו. עכ"פ הרי גם כלי גללים ואבנים. ג"כ אמקט"ו. ואפ"ה מדהן כלים נעשין אהל לטמא ולא לטהר [כרפ"י דאהלות]. ורק כשכלי שמחזיק מ' סאה מונח במקומו נעשה אהל אף לטהר [כלעיל רפ"ד]. אבל הכא בהדלתות שאינן כלים לפיכך דוקא במונחים ע"ג אדם או ע"ג כלי המקט"ו. נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר. אף שהדלתות בעצמן אמקט"ו. מדהן תשמישי קרקע [כפי"א דכלים מ"ב]. עכ"פ מדנתמכין מאדם וכלים שמקט"ו. דינן כאדם וכלים גופייהו [כרפ"ו]. משא"כ כשמונח הדלת ע"ג בהמה. שגם היא אמקט"ו. וגם חוצץ אף בשעה שמהלך ולא נח [וכעדר רפ"ח] להכי אף בשעה שמאהיל בשעת זריקה מחשב אהל גמור. בין לטמא כל שתחתיו ובין לחוץ בין טומאה לטהרה. וכן מבואר ג"כ [באהלות פ"ו סוף מ"א]. אבל אי"ל כיון דרגלי השוורים נוגעים בקרקע. להכי לא מחשב הדלתות שע"ג כאהל זרוק. ליתא דאדרבה כל עיקר פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודא הוא בשרגלי שוורים נוגע בקרקע. וקיי"ל כרבי מחבירו. אבל כשעף באויר ממש לכ"ע ל"ש אהל. וכשמונח במקומו או אפילו נגרר ע"ג קרקע לכ"ע שמי' אהל [ועיין תוס' נזיר נה"א ד"ה והתניא ורמל"מ רפי"א דטומאה ד"ה ועוד נ' לומר]. וא"ת עכ"פ כיון דבכה"ג דלתות ע"ג שוורים חוצץ בפני הטומאה. א"כ למה אמרינן בחגיגה [פ"ג מ"ד] דאין מביאין נסכים מגליל מדהיה רצועה מתושבי כותים מפסיק בין גליל לא"י. ומקשינן התם. ולייתינהו בשידה תיבה ומגדל. ומשני דס"ל אהל זרוק לאו שמי' אהל. ולפי דברינו ק' דה"ל לאייתינהו בדלתות ע"ג שוורים. ואת"ל דהתם שאני. דמדאויר ארץ ז' העמים מקיף לכל צד. לא הוי מהני דלתות. ורק שידה וכו' מדסתומים לכל צד סד"א דלהני. לולא טעמא דאהל זרוק לאו שמי' אהל. וכן תי' באמת בתוס' חדשים. במח"כ ליתא. דא"כ הו"ל להעמיד ו' דלתות לו' רוחות ויאגדם יחד ולא הוו כלי ואמקט"ו. וחוצצין שפיר בפני הטומאה. דכמו שהדלת התחתון חוצץ בין הטומאה לטהרה. כ"כ הדלתות שבצדדים. וא"כ יכול שפיר להביאן דרך הרצועה הטמאה לא"י. ואי"ל כמו שעשו מעלה שאין כ"ח המוקף צמ"פ מציל בקודש. כ"כ אין דלתות מפסיקין הרי יש לחלק טובא. די"ל דבשלמא כ"ח במצ"פ מדעכ"פ לא מהני מלהוציא טומאה. [כפ"ח מ"ו] י"ל דבקודש החמירו דגם מלהכנים אינו מציל [ובזה יש ליישב קצת הצ"ע של תוס' חגיגה כ"ה ד"ה שונין] משא"כ הכא אמאי יחמירו בדלתות שמצילין בכל מקום. ומ"ש בקודש. וי"ל דשאני נסכים דלכל מסור' וחששו שמא לא יהיו נזהרים בהן יפה בהיותם על אדמה טמאה שגם אוירה טמא משא"כ פרה כל מעשי' ע"י ב"ד. והן יהיו נזהרים בהילדים שלא יטו א"ע נחוץ:

(ה) ונ"ל דאין ר"ל שיהיו המים צבור מתחתית הכוס עד למעלה על פני המים אלא ר"ל ע"פ מה דאמרינן [סוטה טז"ב] דאחר שנתן האפר לתוך המים מצוה לערב קאמר הכא שיתן כל כך אפר במים עד שאם יערב אח"כ האפר בהמים יראה האפר על פני המים. א"נ ר"ל שיתן כל כך אפר לתוך המים עד שכשיושם האפר לתוך המים. יראה על פני המים האפר המונח בשולי הכוס ולאפוקי בשיהי' האפר כל כך מעט עד שכשיושם לתוך המים יאבד במעוטו ולא יראנו עוד וכן משמע מדברי הר"ב [ספ"ד]:

(ו) ואע"ג דרק הזאה כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]. אבל קידוש הרי בפירוש תנינן [פ"ה מ"ד] דפסול ע"י קטן. ותו דגם במלוי פסק הרמב"ם [פ"ט מפרה] דפסול ע"י קטן. והכא הי' תרווייהו המלוי והקידוש ע"י קטן. י"ל התם בוודאי טמא. משא"כ הכא שבוודאי הכהנים והמתעסקים טהורים גמורים היו. וכל הדקדוקים שעשו היו רק לפרסם חומר טהרתה. לכן בחרו טפי בשנויים שא"א בהן להסתפק בשום פקפוק ספק טומאה. בהכהן ובהאפר ובהמים ובהכלים ובהממלאים ומזין. מדהיה הכל רק להכירא בעלמא בהך ניכר טפי:

(ז) ולהר"ש והר"ב כל פלוגתתן הוא רק האיך עשו בני הגולה כשעלו מבבל בימי עזרא. שהיו כולן טמאי מתים. ולא היו יכולין לעשות פרה בטהרה רק בכל הדקדוקים הללו. והיינו משום דבחורבן בית ראשון לא נשרף רק התקרה של בהמ"ק. אבל הכותלים נשארו קיימין. והאפר של משמרת נשאר טמון אצל כותל העזרה. ולא היו יכולין להתטהר מאפר ההוא. מדהיו כולן טמאי מתים. וכשיגעו בהאפר יטמאוה. דאף דאפר אמקט"ו מן התורה. עכ"פ מקט"ו מד"ס. להכי הוצרכו לכל תחבולות הללו להוציא האפר מהכד ע"י דילוג האיל. וגם הקידוש וההזאות עשו הכל ע"י קטנים כאלו שאין שום חשש פקפוק בטהרתן. וא"ת עכ"פ למה לקחו הילדים הטהורים הללו את האפר מהכד בידיהן ממש. דהרי בל"ז הוכרחו אח"כ ליקח האפר בתוך קמטי הסבך. ואף לרתוי"ט שכ' שלדעת הר"ש לא היה הר הבית חלול בימי בית ראשון. וא"כ גם כשהגיעו להר הבית לא היו יכולין התינוקות הללו לירד מהשוורים להושיט ידן לתוך הכד ליקח משם האפר. אלא כשדלג האיל. נתז המקל עם סבך החבל והאפר שבין הסבך. על הדלת שהילד יושב עליו. עכ"פ קשה דאפ"ה היו יכולין ליתן כף אבן ביד הילדים. ובעודם על השוורים יושיטו הכף הזה לתוך הכד ליקח מתוכו האפר לקדש בהכד שבידם עם מים. ולהזות. י"ל דאע"ג שנזהרו מאד בטהרת הילדים. אפ"ה חששו שמא אח"כ יוודע שום חשש טומאה בהילדים. או שלא טבלו כראוי. ונמצא שטימאו כל האפר שכל טהרת ישראל תלוי בו. ולהכי התקינו שגם הם לא לקחו מהאפר. וגם בכף אבן לא רצו שיקחו האפר מהכד. דאולי יוודע בהם אח"כ חשש זיבה. ונמצא שכשהגיעו האפר שבהכד בהכף שבידם. פסלו כל האפר שבהכד. א"נ דלהכי לא הניחו להילדים ליגע בהאפר שבכד ואפילו ע"י מגע דבר אחר. דהיינו ע"י כף של אבן. הכל הי' להכירא בעלמא. כדי שילמדו הרואים כ"א ק"ו בעצמו לבלי ליגע בהאפר כ"א לצורך מאוד. משום דהי' הכד הזה עומד במקום שהכל מצויין שם. וידים משמשניות הן. וגם נ"ל עוד שהאפר הזה שבכד מימי בית ראשון. הי' טמון תחת הכותלים במקום צנוע שלא היה ידוע רק ליחידי הדור. דאל"כ איך לא חשש שנטמאת האפר בשעת החורבן שהיו עכומ"ז אז מרקדין בהיכלו. ואף שלא גזרו על מגען והסיטן עדיין שיהיו כזבין לכל דבריהם. עד ימי הלל ושמאי [כפ"ק דשבת]. אפ"ה שמא שקצוהו וטמאוהו בשרץ ונבלה וכדומה שטמא מדאורייתא. ואת"ל כיון דעזרה ר"ה היא בזמן בניינו [כפסחים יט"ב] וכ"ש בזמן חורבנו. והרי ליכא רק ספק טומאה והו"ל ספק טומאה בר"ה וטהור. תדע מדאצטריך לומר [בשבת כא"ב] דטמאו כל השמנים. משמע ודאי. הרי גם מספק הו"ל לטמא השמנים אע"כ מדהו"ל בעזרה סט"ו בר"ה. א"נ כיון דהאפר אמקט"ו רק מדרבנן וכמש"ל. הו"ל ספק דרבנן אם נטמא. ולא חיישיינן לה. עכ"פ הרי אמרינן [שבת קמב"ב] נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה. א"כ נפסל האפר בהיסח הדעת. אע"כ כיון שהיה גנוז מעין כל חי. הו"ל כמונח בקופסא סגור. ובכה"ג אינו פסול משום היסח הדעת [וכמש"ל בס"ד לקמן]. אמנם תמוה מאד מה קמ"ל תנא בכל זה. הרי מה דהוה הוה. וכן הקשה הש"ס [יומא דה"ב]. וגם הכא מאי נ"מ במה שעשו בני הגולה כשעלו מבבל. ואת"ל דתנא רצה להשמיענו מה נעשה לעתיד למען נדע האיך נתעסק גם אנחנו להתטהר כאשר במהרה יבנה המקדש. ליתא דהרי או לא יהי' שום אפר פרה בעולם. כאשר הי' לבני הגולה. אלא ע"כ שכל קרבנות הצבור דחו הטומאה [כפסחים סו"א. ור"ה ד"ל ע"א. ותענית דיז"א]. ולכל קרבנות יחיד יצטרכו להמתין עד שיגדלו בני כהנים שלא נגעו בטומאת מת מעולם [כמ"ש הרמב"ם בפירושו כאן]. וא"כ הם ודאי יהיו יכולין לעשות פרה בטהרה בלי הזאות כלל. תדע דאלת"ה אלא דגם לעתיד בב"י לא יעשו פרה רק ע"י הזאות. קשה הרי לא יהי' אפשר כלל לעשות פרה הראשונה דהרי אין אפר בנמצא להזאה. וע"כ צ"ל שיעשוה בנ"א שלא נטמאו בטומאת מת מעולם א"כ למה הצריך לן תנא לאשמעינן מה שעשו עולי בבל שהי' להן עדיין אפר פרה טמון. ואף את"ל כרתוי"ט דעכ"פ אפר פרה שעשה משרע"ה היא קיימת לעד ויתגלה לעתיד מקום גניזתה ויתטהרו ממנה. עכ"פ ק' אם פלוגתתם רק האיך עשו כשעלו מהגולה היאך נעשו לעתיד. א"כ מה השיב ר' יוסי אל תתנו מקום וכו'. הרי בין בעלותם מבבל ובין בשובם לא"י לעתיד לא היו ולא יהיו צדוקים מצויין ואין לחוש ללגלוגן. דכשעלו מבבל היה לבם נשבר בקרבם. ובכו בכי רב בזמן חנוכו כנזכר בעזרא. וגם מדבנוהו בעוני ודלות [כקדושין סו"א ומנחות כח"ב]. ולכן לא היה להם שרירות לב כל כך ללגלג. וגם הצדוקים לא נצנצו רק זמן רב אח"כ. ואפילו את"ל דצדוקים דקאמר לאו דוקא. אלא ר"ל שאר אפיקורסים ככותיים וכדומה שגם בעלותם מבבל היו תמיד כספחת לבית ישראל. עכ"פ גם אם יהיו אני ולגלגו מה דהוה הוה. וגם לשון אל תתנו מקום לרדות. להבא משמע. ואי משום החשש לעתיד בב"י. ג"כ אין לחוש ללגלוג רשעים דאני יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם קודם ביאת משיח [כמגילה יז"ב]. וא"כ לגלוג מאן דכר שמי' אז. אלא ל"מ נ"ל דפלוגתתם במשנה היינו רק האיך יעשו פרה בכל פעם בזמן בית שני. וכן משמע סתמא דלישנא במתני'. ובתוספתא שעליה נסמך הר"ב בפירושו. קאמר רק שכשעלו מבבל הוכרחו מצד הדין לעשות כן בכל התחבולות ובדלוג האיל. מדהיו רוצים להקריב קרבנות היחיד מיד. והיה להן אפר. והיו כולן טמאי מתים. לכן לא הי' אפשר להם לעשות רק באופן הנזכר. ורק פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי היינו האיך יעשו כל פרה בזמן הבית. שאע"ג שכבר הי' להם בני אדם טהורים. אפ"ה דקדקו לעשות בילדים ובכל השנויין להיכירא. ולזהירות לכל הרואים כדי שידעו כמה צריך להזהר בטהרת האפר שיהיה אח"כ נמסר לכל קהל עדת ישראל במושבותם. ור' יוסי מודה בילדים בכל השנויים. ורק בדלוג האיל פליג מדנראה בעיני הצדוקים כתעתוע ויעשונו לצחוק בעיני הרואים. מיהו לכ"ע דוקא להקידוש של מי חטאת שהזו על הכהן שעושה הפרה ועל המתעסקים. היו נזהרים לשאוב המים ע"י ילדים כאלה. לעשות כל השנווין לכל מר כדאית לי'. וזה משום שהפרה שעל ידה יתטהרו כל ישראל רצו שתעשה בלי שום חשש פקפוק ספק טומאה שאפשר. ולכן כל יום ויום מז' ימי הפרשת הכהן השוחט הפרה הזו עליו הילדים כמפורש במשנה [עיין רמב"ם פ"ב מפרה]. אבל אח"כ כשנתחלק האפר בכל גבול ישראל כלקמן בפרקין וכשרצו להזות על טמאי מתים. לא היו נזהרים בכל אלה. אלא כל הנצרך הולך אל ראש המשמר שאצלו היה מופקד האפר בטהרה. ומקבל ממנו האפר בשפופרת. וגם דוקא גדול צריך לשאוב אז המים ומקדש. ומזה. כדמוכח בכולה מכילתין:

(ח) וא"ת הרי גם לרבא בסוגיא דברכות [כט"א] דס"ל דיוחנן לאו היינו ינאי. עכ"פ מודה דיוחנן החמיץ בסוף כדמשמע סתמא דהתם. והרי זה סותר לכללא דכייל הש"ס [יומא לח"ב] דכל שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא. שוב אינו חוטא. ותו ק' דגם הם אמרו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו [אבות פ"ג]. ומי מהבאים אחריו זיכה את הרבים יותר ממנו. בשימושו בכהונה גדולה פ' שנה ובתקנותיו הנכונות. ואי"ל דהחמיץ כשעדיין לא עברו רוב שנותיו. דהרי לבסוף נעשה צדוקי קאמר. י"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ [עירובין כז"א]:

(ט) ואע"ג דפרה אמקט"ו מחיים [כחולין עה"א] ורכ"מ [פ"ב מטומאת אוכלין ציין. ריש העור והרוטב. ולא נמצא שם]. וגם המתעסקים לא היו צריכים לילך בכבש זה. דעד האידנא מאן נטריינהו דהרי לא הפרישו ולא הזו רק על הכהן השוחטה לבד. והרי אפילו הילדים שהיו עוסקים בשאיבת המים שעלול טפי לקבל טומאה. יותר מהאפר שעסקו בו אנשים האלו [כלעיל כ"ו]. ואפ"ה קיי"ל דלא הזו עליהן. וכ"ש דלא הזו על המתעסקים. ומה הועיל שעבר על הכבש. י"ל כיון דהוצרכו לעשות כבש להכהן. דלדידי' שהופרש והוזה ודאי הועיל שהוליכוהו מלשכתו שבהר הבית להר הזתים ע"י כבש הזה. להכי לכבודו הוליכו עמו גם המתעסקים. וגם הפרה בעצמה. למען יכירו הכל למה הי' הזהירות היתירה בטהרתו צריכה:

(י) כך פי' הר"ש והר"ב. וכך כתבו גם תוס' [יומא דב"א]. וא"ת למה הוצרכו לזה. הרי בשנטמא ע"י סמיכות ידים. אינו רק דרבנן וכל טומאה מד"ס א"צ הע"ש [כרש"י ביצה יח"א ורמב"ם רפ"ט מאהט"ו]. ורק משום מעלת חטאת גם טומאה דרבנן צריך הע"ש. ומה צורך לכל זה. הרי בל"ז היה טבו"י דאורייתא. דהרי הזו עליו ביום הז'. ומדאורייתא הרי נשא מי חטאת שלא לצורך וצריך טבילה והע"ש מדאורייתא [ועיין יומא דיד"ב]. וי"ל הרי הא דצריך פרישה ז"י ממלואים ילפינן לה [כיומא דב"א]. והרי התם לא הוכשרו לעבודה עד יום הח'. וכדכתיב ויהי ביום השמיני קרא משה וגו'. א"כ ה"נ לא נעשית הפרה עד יום ח' מהפרשתו. שלא הזו עליו בו ביום. וא"ת עכ"פ מה הועילו חכמים בתקנתן שיסמכו ידיהן עליו. הרי לצדוקים אין ממש בטומאה זו. דהרי הסנהדרין טהורים גמורים היו. הרי אפי' היו נטמאים בשרץ מקודם. אפ"ה לא היו מטמאים מדאורייתא לכה"ג ע"י סמיכת ידיהן עליו. דאדם וכלים אמקט"ו רק מאהט"ו [כב"ק דב"א]. י"ל כיון דכל כוונתנו כדי שישראל קדושים לא לגררו בתרייהו דצדוקים והרי כולם ידעו שאנו מחזיקין טומאה בסמיכת ידי כל אדם טהור. מדנחשב כטמא להטהור לחטאת. אמנם להרמב"ם טמאוהו בשרץ ממש. וכך כתב רש"י [חגיגה כג"א]. ונ"ל דרש"י הוצרך לפרש כן לשיטתי'. דהרי ס"ל [ביצה דיח"א]. דלטומאה דרבנן א"צ הע"ש. וכן מסקו התוס' [חגיגה כא"א]. וכ"כ הרמב"ם [רפ"ט מאהט"ו]. וא"כ לדברי רבותינו אלו צ"ל דסמכו ידיהן עליו. היינו כעין שסמך משרע"ה ידיו על יהושע. שיהי' מעתה במקומו. כ"כ סמכו סנהדרין ידיו עליו כדי להודיע כי ברצונם יעשה הפרה ולפי דעתן ושלא כדעת הצדוקים. וכמו ששאלו לקמן מה"ט. אזוב זה וכו':

(יא) כך כתבו רבעתו"ס [עירובין נח"א] ד"ה בחבל. ונ"ל דמגג הוא מין גמי קשה שאינו ראוי רק לסכוך. ואמקט"ו [כסוכה דכע"א] דאי גמי רך. ודאי ראוי למפץ ומחצלת לשכוב עליו ומקט"ו. [כשבת פ"ד ע"ב וסוכה דכע"א]:

(יב) והקשה רתוי"ט דביומא [פ"ג מ"ח] יהבינן טעמא דלהכי לא יפנה ראש פר יוה"כ למערב כדי שלא יהי' אחוריו למזבח. דשמא יטיל גללים. וא"כ הכא דליכא הך חששא דמזבח. הול"ל שיהיה ראשו למערב. ובמח"כ התם אמרינן רק דבשעת סמיכה היה ראוי להיות ראשו למערב. שהכהן היה ג"כ יכול לאמן את ידיו שיהיה גם הוא פניו למערב בשעת וודוי. אבל הכא דאיירי בשעת שחיטה. הרי קיי"ל [זבחים קי"ג] שחטה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה. וא"כ אם בשעת שחיטה יהי' ראשה למערב. יהי' שחיטתה בין צפון לדרום. ולא כנגד פתח ההיכל. ותו דהרי אם יהיה בשעת שחיטה ראשה למערב. גם הכהן לא יהיה יכול לעמוד פניו למערב מול פתח ההיכל:

(יג) ובתוספתא אמרי' ששאל ג"כ להב"ד אשליך אשליך אשליך. והן משיבין לו הן הן הן. ונ"ל דשאלה זו היתה לחכמים מדדרשו אל תוך. דהיינו שישליך האזוב אל תוכה ממש. להכי שאלן אם כבר נתבקעה כדינה עד שיהי' ראוי להשליך כבר לשם הג' מינין. ונ"ל עוד דכל השאלות הללו היו רק בדברים שהצדוקים מפקפקין בהן. דלהן כל מיני ארז ואזוב כשרים. וגם ס"ל דמותר להשליכן לג' המינין לתוך השרפה גם בעוד שלא נתבקעה הפרה. ולהכי להוציא מלבן של צדוקים. שאל להסנהדרין שם על כל דבר ודבר שעושה אם הוא כראוי לפי דעתם כדי לפרסם שכל מה שעושה עושה כפי דעתם. ובזה יתורץ קושית רתוי"ט למה לא שאלו כה"ג בשאיבת המים לקידוש ובהזיית טמא מת. וגם לא במילי אחרינהו כהזיית המצורע. די"ל דהנך כולהו גם הצדוקים היו מודים בהן. ומה"ט נמי בקצירת העומר בשבת. שהצדוקים הכחישו הדין. הוצרכו לשאלות אלו בפרסום. להודיע כי לא מפיהן אנו חיין. ועוד נ"ל דאפילו במה שהכחישו הצדוקים. דוקא במה שנעשה בפרסום רב. כשרפת הפרה. וגם לחומר טהרתה שע"י יתטהרו כל ישראל רצו לפרסם ברבים שאין הדבר כמחשבת הצדוקים. משא"כ טהרת מצורע אף שגם בו אפשר פקפקו באזוב וכדומה. וכ"כ בהזאות טמא מת אע"ג שגם בו אפשר פקפקו בג' מינים אלו. אפ"ה מדנעשים ביחיד וחוץ לעיר וגם לא חמיר טהרתו כל כך מדהוא רק טהרת יחיד. להכי לא דקדקו לשאל כל שאלות כאלו. רק עשו כדעת התורה. ודיו:

(יד) והיינו מ"ד בתוספתא [ספ"ב דפרה]. של משמורות. ישראל מזין ממנו. זה שבהר המשחה. כהנים מקדשים בו וכו'. ונתקשה רתוי"ט מ"ש ישראל דקתני גבייהו מזין ומ"ש כהנים דנקט גבייהו מקדשין. אולם לפי דברינו בפנים מיושב שפיר דגבי הזאת כהנים נקט שפיר לישנא דמקדשין. מדאין הזאתן להתטהר. רק להתקדש בקדושה יתירה כפי הראוי לבהמ"ק. להכי הזו מהאפר המונח במקום המשומר בטהרה גמורה במקום שע"ג כיפין. אמנם רש"י בחומש פי' שאותו שבהר המשחה היה שמור רק להזאת כה"ג. וכמדומה דס"ל כר"א. דרק בכה"ג נעשית הפרה. ולהכי לטהרתו קודם שיעשה אותה. לוקחין לו מהאפר זה שבהר המשחה. אמנם לעיל [פ"ג מ"ג] משמע שהאפר של משמרת בהר הבית בו טיהרו הכהן העושה הפרה וכן פירשו כל רבותינו שם וצ"ע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.