תפארת ישראל - בועז/עדיות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ עדיות ד

(א) [ומ"ש רתוי"ט דהא מלתא נמי חומרא לב"ה היא ככל פרקן, דהרי מחמיר לגבי עניים. והקשה בתוס' חדשים, א"כ ב"ש מחמרי להיפך גבי בעה"ב. ותירץ הוא דהחומרא לב"ה, דדינו כמע"ש שאין מקדש בו אשה [כקידושין נ"ד ב']. ותמהני דנמדד לו כמדתו לרתוי"ט, אבל במדה יותר טפופה, דאי לעניין קדושין, וודאי יש חומר טפי לב"ש דמתקדשת ונאסרה לעלמא, יותר מחומרת ב"ה דאינה מתקדשת בו. וכעין זה הקשו תוס' קידושין [דס"ח א' ד"ה לחומרא], ותירוצם לא שייך הכא. ולפעד"נ כיון דפלוגתייהו דלב"ש חולין גמורים הם, רק צריכים פדיון מדכתיב הלולים אחליה והדר אכליה, וב"ה ילפי קודש קודש ממעשר, דהוי כמעשר שני. א"כ בלא קידושין יש כמה וכמה חומרות במעשר, שאין מוכרין ואין ממשכנין אותו וכדומה, וגם בירושלים יש כמה חומרות בדמי מעשר, שאינו קונה שם בהן רק פרי מפרי וגדולו מהארץ וכדומה, שכולן לב"ש אינן נוהגין בדמי רבעי. ואף שגם לב"ה מסתעפים כמה קולות. עכ"פ עיקרא דמלתא דאקרי קודש חומרא היא. אמנם במשנה ב' דבה"א שכחה נ"ל דמחשב חומרא לב"ה. מדהו"ל חומרא לבעה"ב, דאי"ל דלהוי כשאר דיני ממונות דלא שייך גבייהו חומרא, משום דמה שהוא חומרא למר הוה קולא למר, ומה"ט נ"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן, ודו"ק [ועי' תוס' ב"מ ד"כ ע"ב]. ליתא, דהיינו בב' בנ"א מיוחדין. משא"כ הכא רק הבעה"ב מיוחד וניכר לנו וידוע חומרא שעליו שיוציא מחזקתו. אבל עניים אינן מיוחדין ונכרים לנו, דהרי יכול ליתן לכל מי שירצה. והרי עדיפא מנה אשכחנא בערכין [דכ"ז ב'] דב"ש ס"ל אין מוסיף חומש על עלויו, ולב"ה מוסיף, ומקשינן ולתנייה גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, מדהו"ל חומרא נגד בעה"ב המוחזק, אף דבאיפכא הו"ל לב"ש חומרא להקדש, ויש לו תובעין מהגבאי. מכ"ש הכא שאין העני יכול לתבוע בדין מדמצי א"ל לחבירך אתן]:

(ב) וק"ל דמהכא משמע דצריך המתיר להודיעו להאוסר, כדי שלא יכשל לפי דעתו, אף שלפי דעת המתיר מותרין לגמרי, ואף דלדעתו אין כאן משום לפני עור לא תתן מכשל, אפ"ה אסור, דלא כמהר"ל בן חביב בתשובה [סי' קכ"א], וק' הרי בחולין [דקי"א] פליגי, דלרב דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח, ולשמואל מותר. ואמרינן התם דר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, והביאו לפניו דגים שעלו בכותח ולא אכל. א"ל שמואל, לרבך [ר"ל לרב] יהבי ליה ואכיל ואת לא תיכל. אתא לקמיה דרב, א"ל הדר ביה מר משמעתתא. א"ל חס לי דלספי לי מידי דלא סבירא לי, עכ"ל הגמ'. א"כ חס לן נמי לומר ששמואל אמר שקר לר"א שהאכילו לרב אע"כ שהאכילו לרב ולא הודיעו שעלו בקערה, וק' שפיר וכי רשאי היה שמואל להאכילו. וי"ל דהא דקאמר שמואל לר"א לרבך יהבי ליה ואכל, לא שנתן לו במכוון. אלא שקרה כך שאכלן רב אצל שמואל, מבלי שידע שמואל שעלו בקערה. והביא אח"כ ראיה לר"א דשריין, דאל"כ השתא בהמתן של צדיקים וכו' צדיקים עצמן לא כ"ש [כחולין ד"ה ב']. ור"א לא הבין דברי שמואל, וחשב שהאכילו במכוון ורב הדר בו. והשיב לו רב דחס ליה לשמואל להכשילו, רק דלא הבין דברי שמואל, אלא שקרה כך, והביא ראיה מדהזדמן שאכלתים ש"מ דשריין. ול"מ היה נ"ל דהא שהשיב רב חס ליה וכו', ר"ל מה אתה מסתפק שהאכילני מידי דלא ס"ל, וודאי הדרני בי. אלא שרש"י לא פירש כן. ובדברינו יתורץ קושית תוס' שם שהקשו אמאי דקאמר התם הך דרב לא בפירוש איתמר הרי אין לך בפירוש יותר מזה שאמר חס לי, ותירצו במח"כ בדוחק, והיו יכולין לתרץ אולי מחמיר על עצמו היה. אמנם לפי דברינו מתורץ בפשיטות. מיהו נ"ל טפי דהא דהודיעו ב"ש לב"ה וב"ה לב"ש הכא, ר"ל מתורת חסידות, ולא מצד דינא, דאל"כ מה קמ"ל. וכן משמע לישנא ביבמות [די"ד ב'] דקאמר דמודעי אהדדי, ללמדך שחיבה וריעות נהגו זל"ז. ואי מדינא אסור, מהיכא מוכח שחיבה וריעות נוהגת ביניהן. ומזה נ"ל ראיה לספר חסידים [סי' תק"ן] ותשובת שערי אפרים [סי' צ"ז וצ"ח] דאשה שאירעה אבל ולא ידעה, מותר בעלה לשמש עמה, דכ"ש הוא מהך דהכא:

· מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.