תפארת ישראל - בועז/סנהדרין/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ סנהדרין ז

(א) ולא הבנתי דברי הר"ן [ע"ז דשל"א ב'] וכ"כ כ' בש"ע [י"ד סו' קע"ח] בשם מהרי"ק, דלא אסרו אלא דברים שנהגו לשם ע"ז או לפריצות. ולדברי רבותינו הנ"ל ק', ל"ל לש"ס הכא לומר דה"ט דשרי להרגו בסייף מדכתיב כן בתורה, ואין בו משום ובחוקותיהם, הול"ל מדאינו חק לע"ז שיהרגו כן שרי. ואת"ל דעכ"פ גם זה בכלל פריצות הוא. דעב"פ ק' לר"ן שלא הזכיר לאסור רק בשהוא חק לע"ז, ק'.*) גם מלבד זה ק' דרבותינו הנ"ל כתבו דשריפה על המלכים שרי מדאינו חק לע"ז. רק מדהוא דרך כבוד, כלומר אין אדם ראוי להשתמש בכליהם. ובש"ס הכא קאמר, דשריפה על המלכים שרי מדכתיב באורייתא. ונ"ל דהכי כוונת רבותינו דמה"ט התירה תורה כמה דברים אף שהם מנהג האומות, מדאין חק לע"ז. עוד י"ל כיון דעכו"ם מענישין כך לרוצח מדחושבין שכך צותה ע"ז שלהן, אסור לנו לעשות מצות סריגה כדרך שהן עושין והיינו חוק ע"ז:

(ב) [כך נ"ל כוונת הרמב"ם פ"ו מע"ז ה"ג. והיינו דקאמר בש"ס דרך העברה בעינן. ר"ל מדלא כתוב לא תוליך בנך למולך, ש"מ דרך העברה בעינן, כמעביר חפץ ממקום למקום שנשאו, והא דקאמר רבא משוורתא דפורי', היינו משום דהכי אורתה שנושא אותה וקופץ, אבל באמת גם בנשאו על כתפו והולך, גם זה דרך העברה הוא, זהו לרמב"ם. מיהו לרש"י אינו חייב רק כשישאוהו הכומרים ויקפצו עמו ממעל לבור שהאש בתוכו. אמנם בין לרש"י בין לרמב"ם לא היה הבן נשרף. אבל היה ג"כ עבודה שנשרף הבן ממש אבל לא למולך רק לאלהי ספרוים [ועי' ש"ס]. אמנם לרמב"ן ואברבנאל. גם בעבודת המולך נשרף הבן ממש וכ"כ רש"י [ירמיה ז' פל"א. וע"ש], והא דאמרי' בש"ס דמעביר עצמו פטור, ואי נשרף ממש מה פטור שייך ביה הרי מת. תי' הרמב"ן דכששלט האש בא' מאבריו, נקרא מעביר למולך וחייב. ולפעד"נ עוד דנ"מ לקברו בין רשעים גמורים [כיבמות ל"ב ב' וסנהדרין מ"ז א'], עוד נ"ל מדחייב כרת, שגם לאחר שמת, נענש בידי שמים, קמ"ל דמעביר את עצמו פטור אף דבעה"ז לא נ"מ בזה מידי]:

(ג) אולם כגון דא וודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון (מהר"ש אלגאזי)*) זצוק"ל בעץ החיים. וז"ל בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו. לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו נחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת, לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקת. והעיר עוד הגאון הנ"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו. וכל איש נאמן אמור יאמר רק כך שמעתי, אבל אין אומר ואין דובר דברים "כך ראיתי" ולכן עכשיו כל עניינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ"ל שכתב כן לפני ב' מאות שנים:

(ד) אמרה בקי, אני בריה קלה ודקה. לישועת ה' פה אני עומד ומחכה, כי משנה י' היא משנה חמורה. ורבותינו המפרשים נ"ע, שמטו הדד מפי עוללים ויונקים העטופים ברעב לידע ולהבין דברי המשנה הקדושה על בוריין. דהרבה יש לדקדק בהן, (א) במה שפירש הר"ב דלהכי נקטה מתני' זה הדיוט המסית, למעוטי נביא המסית, והמסית להדיוט דנקט, היינו למעוטי מסית לרבים, וב' הנמעטין דינן בחנק. וזה תמוה, דהיינו לס"ד דש"ס, אבל במסקנא מוקמינן כולה כרבנן דאין חילוק. וכפי הנראה הר"ב העתיק וסמך עצמו על רש"י שפירש כן במשנה, אבל הרי ידענו שכן דרך רבינו לפרש המתני' כס"ד דש"ס. כדי שיהא שייך אח"כ על זה השקלא וטריא דש"ס, אבל אנן בפירוש המשניות צריך לן דרך סלולה. מרוקד בי"ג נפה כמסקנא כלולה. (ב) הא דקאמר תנא האומר יש יראה במקום פלוני וכו', הוא פסוקא יתמא דלא אשמעינן תנא דינו במה. ואם ר"ל דזהו מסיח, אין זה אמת, רק דהאומר כך זהו מגדף [כרמב"ם ע"ז פ"ב ה"ו], ואינו נקרא מסיח רק שיפתהו בפירוש לך עבוד ע"ז [ועי' רכ"מ בע"ז פ"ה ה"ב]. (ג) למה הפסיק התנא בין דברי המסיח. עם דיני הכמנה באמצע. ולמה זאת. (ד) דקאמר האומר אעבוד, אלך ואעבוד וכו' זהו מסית. והרי אין הדבר כן, דבאמר כן אינו מסית. עד שיפתהו לאתר לע"ז. וכבר נתקשה בזה רכ"מ (שם), והוצרך להדחק דה"ק המסית, אעבוד ואח"כ תעבוד גם אתה, ואחר מ"כ זה דוחק, דאיך נקט התנא מלת אעבוד שא"צ כלל, ועיקר ההסחה דהיינו ואחר כך תעבוד, חסר מהספר. (ה) דנקט תנא תרתי אעבוד, אלך ואעבוד, הנה אלה לכאורה דברי מותר, דשניהן ענין א' ', והנה נפתחו השמים וארא מראת אלהים, ויה"ר דאימא מלתא דתתקבל לעילא ולתתא כפי שהורוני משמים. ונקדים רק עוד תמיה א', דרש"י כתב בגמרא במסקנא דרבינא תירץ סיפא דמתני', ורב פפא תירץ הרישא. ואומר מי יגלה עפר מעיני רבינו מאור עינינו רש"י זצוק"ל, דהרי תלמידי תלמידיו אומרים דזה אחמ"כ דוחק, דא"כ הו"ל לבעל הש"ס למנקטינהו איפכא. מימרא דר"פ דקאי ארישא, קודם מימרא דרבינא דקאי אסיפא. ובקוצר השקפתינו לא מצינו במהירות בת בוקתא בש"ס לפרש תחלה הסיפא ואח"כ הרישא. ולולא מסתאפינא היה נ"ל. דלרב פפא לא צרכינן תו לתרוצא דרבינא, דס"ל לר"פ דכמו דהדיוט המסית ברישא, מקלינן בחייו בהכמנה, וכמו שפירש רש"י, כ"כ במסית להדיוט בסיפא מקלינן נמי בחייו, דאף דכל האומר אלך ואעבוד ע"ז, פטור, דדוקא עובד חייב ולא האומר [כסנהדרין ס"א א'], אפ"ה זה רק באינו מסית. אבל במסית לאחר, מקלינן בחייו, דמיד שאמר המוסת אעבוד, חייב. והא דלא נקט כן ר"פ בפירוש בדבריו. ה"ט, מדאינו צריך לכך, דבשלמא במסית צריך היה ר"פ לפרש לענין מה יהיה דינו כהדיוט ר"ל שנקל בחייו, דהיינו שלא יצטרך התראה דאינו מפורש במתני' כן, דאף דמפרש במתני' הכמנה, מאן יימר דא"צ התראה, דלמא באמת צריך התראה ממוסת [כמכות פ"א מ"ט], ואף שלא נזכר במשנה. מה בכך, וכי בכל דוכתא דתני דחייב מיתה, תני גביה דצריך התראה, דדבר זה פשיטא ומשנה שא"צ היא. דודאי כל חייב מיתה צריך התראה, וה"נ הכי, לפיכך צריך היה ר"פ לפרש דלענין זה מסית קיל דא"צ התראה. אבל לענין מה שמקלינן בחיי המוסת א"צ ר"פ לפרש, דהרי מפורש במתני' בסיפא מבואר, דכשאומר אלך ואעבוד חייב, ואפשר עוד דתרוצא דרב פפא דהקולא היא ההכמנה ובלי התראה, אתרווייהו קאי. דמסית ומוסת שניהן א"צ. התראה. ועתה נבוא לפרש המשנה בס"ד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.