תפארת ישראל - בועז/אהלות/טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ אהלות טז

(א) וכן מוכח לעיל בזיז (פי"ד) וכ"כ בחלון טע"ט ברום טפח שמביא הטומאה מבית לבית (בפ"ג מ"ז). וכ"כ בכמה דוכתי במכילתין. בכולהו לא גזרינן הקיפו אטו רחבו. ולא משום דכל הנך מחוברים מצד א' וא"א להקיף בהן מדת טפח. דהרי קורה שנתונה מכותל לכותל. או עמוד שמוטל לאויר (לעיל פי"ב מ"ו וז') אפשר שפיר להקיפן. ואפ"ה לא גזרו בהו הקיפן אטו רחבן. אלא ה"ט משום דדוקא בדבר המטולטל דלאחר שהאהיל נסתלק הדבר ממקומו שפיר אפשר שיטעה השומע. משא"כ בשהאהיל דבר המחובר וקבוע. הרי אפשר לברר להשומע טעותו. א"נ נ"ל דלא גזרו אלא דומיא דמרדע שהוא מטלטל. משא"כ כל דבר המחובר שהוא קבוע. מיהו כל זה לא נצרכה רק לת"ק. אבל לפי מה דקיי"ל כר"ע בסיפא. דלא גזרו רק בשנשא כלי שהקיפו טפח בשעה שהכלי זה האהיל על המת. פשיטא שלא גזרו רק במטלטל. אבל כל שמחובר לא שייך בו משא. והרי בהאהיל כלי כזה בלא משא לא גזרו כסיפא דמשנתינו. (וכרמב"ם פי"ב ה"ה). ומה"ט לעיל (ספט"ו) מצרכינן שיהיה בידיו פ"ט. ולא סגי לן בהיקף היד טפח. משום דהתם לולא צרוף האהל היה כל מה שבב' הבתים טהור לגמרי. ואעפ"כ נ"ל דמדנקט מתניתין מרדע. וגם ברמב"ם במקום הנזכר דייק ונקט דוקא מרדע. משמע דגם לר"ע דיקא דומיא דמרדע גזרו. וכמעשה שהיה דטעו בה. דהיינו אף שאין ברחבו טפח. עכ"פ היה בארכו טפח. אבל בשנשא למשל כדור שהקיפו מכל הצדדים טע"ט. והכדור הזה האהיל קצתו עליו וקצתו על המת לא גזרו. ואשכחן כה"ג בש"ס (חגיגה כג"א) שלא גזרו רק בספינה ובירדן. וכמעשה שהיה. אע"ג דאין סברא להחמיר דוקא בהנך טפי מבאחרינא מכ"ש הכא דמסתבר טפי להחמיר בשארכו עכ"פ טפח דאיכא למטעי גביה טפי:

(ב) ובזה יתורץ קושיית רתוי"ט (בד"ה טמאוהו) במה שהקשה להר"ב דס"ל חרב כחלל בכל הכלים. והניח בצ"ע. וא"ת עכ"פ למה טמאו המרדע מדהאהילה על הקבר. הרי מדלגין היו ע"ג ארונות דאינן מטמאין באהל מדרובן יש בהן פ"ט (כברכות יט"ב). י"ל דעכ"פ מדרבנן מטמא. והתם שרי. וכמבואר שם. א"נ דהתם מיירי בפתוח קצת מצד א' אבל הכא מיירי בסתום לגמרי (ועתוס' שם ד"ה רוב). וא"ת עכ"פ היאך נטמאה המרדע הרי הוא פשוטי כלי עץ שאמק"ט. רק כשמשמש לאדם וכלים. ביחד (פרמב"ם רפ"ד מכלים). י"ל דכיון דהחרחר והדרבן שהן של ברזל קבועין בב' קצות המרדע. הו"ל כעץ המשמש את המתכות דמק"ט ככלי מתכות (ככלים פי"ז מ"ז). ולתוס' שבת (די"ז א' ד"ה ועל) דהא דקיי"ל חרב כחלל. היינו לגמרי כחלל. לטמא גם בשרחב רק כ"ש והאהיל. א"כ א"א לאוקמיה בשתחוב בו הדרבן. דא"כ גם לר' טרפון היה האדם נטמא כשהאהיל המרדע עליו. אפילו היה המרדע רחב כ"ש. והוכרחו לתרץ דלעולם מיירי בשאין תחוב שם הדרבן. ואפ"ה לא מחשב המרדע פשוטי כלי עץ. מדיש ב"ק בראשו לתחוב שם הדרבן (ככלים פכ"ה מ"ב). ולא חשיב ב"ק העשוי למלאות דלא שמיה ב"ק (ועמ"ש בס"ד כלים פ"ב סימן פ"ט. ושם פי"ח מ"ח). די"ל דדרבן שאני דרגיל להוציאו משם וכדאמרינן (חגיגה דג"ב) דדרבן מתטלטל. והיינו דדרך להוציאו מהמרדע. וא"ת עכ"פ היאך טמא האיכר טו"ע מדנגע בהמרדע שנשא על כתיפו. הרי בגד האיכר היה מפסיק בין גופו להמרדע. והו"ל האיכר שלישי מהמת. ואע"ג שנגע בהמרדע בחיבורין. הרי הו"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. דהיינו שלישי מהמת. דאין בו דין חיבורין וטהור לגמרי (כע"ז לז"ב ורמב"ם פ"ה מטו"מ ה"ב). ואי"ל דלהכי טמא האיכר טו"ע מדנגע במרדע כשאחזו בידו בשעה שנשאו על כתיפו. ליתא דא"כ בלי גזירה דטעות הרואה היה האיכר טמא טו"ז. דהו"ל אדם שנגע בכלי שנטמא במת (כפ"א מ"ב) וכ"ש הכא דהו"ל חיבורין. אע"כ דמיירי שלא נגע בידו בהמרדע. רק ע"י כתיפו והרי שם גם טו"ע אין בו וכדאמרן. י"ל דהא דאין דין חיבורין בנוגע שלישי מהמת. היינו רק באדם באדם (ועי' ברמל"מ פ"ה מטו"מ ודו"ק). אבל כלי שנגע במת. כיון דחרב כחלל. דין המרדע כמת עצמו. א"כ הו"ל רק יקרב בדיקרב. ולמ"ד דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. צריך לאוקמיה הכא בשעדיין תחוב הדרבן במרדע:

(ג) וא"ת הרי הא דהנטמא באהל טטו"ז מפורש בקרא. ואפ"ה חיישינן שיטעו לומר שטמא רק טו"ע. א"כ כ"ש דהו"ל למיחש שיטעו לומר כשיראו שאנו מטהרין האדם שנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יחשבו שגם הנאהל מדבר שרחבו טפח נמי טהור. מדאינו אהל ממש. ואינו מפורש בקרא. ורק בהלממ"ס גמרינן לה (כברכות יט"ב). י"ל דידעו רבנן שאינן בקיאין בדיני אהל המטלטל. וחושבין דרק אהל קבוע מטמא טו"ז. אבל אהל המטולטל חושבים שמטמא רק טו"ע. ולפיכך כשיראה שאנו מטהרין לגמרי להנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יתמה ויישאל. ולא יטעה. מיהו י"ל דלתוס' (שבת יז"א ד"ה אמר) אפילו היה מפסיק בין המרדע להאיכר הנושאו כמה בגדים. או אפילו היה מפסיק ביניהן דבר שאמק"ט. אע"ג דבהנך ב' גוונים אין כאן טומאת חיבורין. ונמצא שמצד הדין נטהר אותו לגמרי. והרי אמרנו דלהכי בשהאהילה המרדע לא גזרו משום דנטהר אותו לגמרי. א"כ מה"ט הול"ל נמי אפילו בשנשא המרדע. עכ"פ בשמפסיקין הנך הנ"ל. הרי מדנטהר אותן מצד הדין א"א שיטעה השומע. והו"ל לשבקה אדיניה. אפ"ה גם בחיבורין לא בקיאי בני עולם. לחלק בין מפסיקין רק ב' כלים או יותר. ומשום לא פלוג גזרו גם בטהור לגמרי מדינא דחיבורין. כיון דעכ"פ נשא והאהילה עליו המרדע. אולם בשלא היה בהמרדע שום שייכות טפח. וכגון שלא היה בהדבר המאהיל כעובי המרדע. אפילו נטמא בו האדם באותה שעה טומאת ערב מדנגע בו. ג"כ לא גזרו שיטמא טו"ז. מחשש שיחשבו שהנטמא באהל טמא טומאת ערב. דגם זה ידוע לכל דאין אהל פחות מטפח. ורק בשיש בהקיפו טפח חיישינן שיטעו לומר זה כזה. והא דלא גזרו נמי על כלי כה"ג וכגון שהיו ג' כלים זע"ז וכולן נוגעין זב"ז. והעליון האהיל על התחתונים ועל המת יהיה גם כלי התחתון צריך הזאה וטטו"ז. אף שבעליון אין בשטחו רק בהקיפו טפח. וכדאמרן גבי אדם (ועי' פ"א מ"ב). תירץ הר"ש דרק באדם שמצוי כך. כמו שקרה אצל האיכר גזרו. אבל בכלים כה"ג מלתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן (כביצה יח"א). וא"ת עכ"פ בגדי האיכר הו"ל לטמויי טו"ז. דהרי מצוי טפי שיהא האיכר לבוש כשיחרוש טפי משיהא ערום. וא"כ גם כלי שלישי הו"ל לטמויי טו"ז בכה"ג. נ"ל דכיון שטימאו להאיכר טו"ז כבר יהיה להם הכירא שהנטמא באהל לא סגי ליה בטומאת ערב. ושאין חלוק בין אדם לכלי. ואדרבה י"ל דעבדי ביה הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים (ועי' שבת טז"א ומח"ב ועי' בהר"ב פכ"ה מ"ו):

(ד) ונ"ל דמדלא קאמר ר"י קרובה שיש רחוקה ממנה. או הו"ל למנקט רחוקה שיש קרובה ממנה. ש"מ דר"י לקולא פליג. וה"ק הא דמחמרינן בקרובה תוך נ' אמה. היינו דוקא בשאין קרובה ממנה אבל כשיש כמה תילין תוך נ' אמה. לא תלינן טומאה רק באותה הקרובה ביותר להעיר. אבל כשאין תל רק חוץ מנ' אמה מהעיר. אע"ג שהקברות מרוחק טפי. וכגון שהתל הוא ס' אמה מהעיר. והקברות הוא ע' אמה. אפ"ה גם לר"י טהור. דכל שאין הקברות סמוך בסוף נ' אמה מהעיר תו לא מחזקינן טומאה בתל (ועש"ס). והרמב"ם (פ"ט מטו"מ ה"ג) פסק כר' יהודה ולא הזכיר כלל נ' אמה לא בעיר ודרך ולא בתל כאן וכאן. והיינו משום דהקברות הרי הוא ודאי סמוך להסוף נ' אמה מהעיר. דברחוק טפי מזה. תו אינה עיר הסמוך לקברות. ולא מחזקינן טומאה גם בתל. וכש"ס. וא"כ דודאי צ"ל שהתל קרוב יותר מזה. דהיינו תוך נ' אמה. וגם מרש"י (כתובות ד"כ ע"ב) משמע כדברינו הנ"ל וע"ש:

(ה) אבל לענין שיטמא קבר עובד כוכבים באהל יש אוסרין לכהן ויש מתירין. ונהגו להחמיר. ולפי מ"ש הש"ך (שע"ב סק"ב) להקל בבתים הסמוכים לבית מת עובד כוכבים. כ"כ נ"ל דבדר כהן בחדר שבבית אחד. ובחדר שכנגדו באותו בית מונח מת עובד כוכבים. דבשניהן פשוט דאפילו בהיה מת ישראל. אפ"ה כשהכהן סוגר חדרו לבלי לצאת או לבוא שום אדם בפתחו עד אחר שיצא המת דרשאי להשאר שם. אלא דבמת עובד כוכבים אפילו אינו סוגר פתחו עכ"פ כיון דאין כאן רק חשש החומרא דסוף טומאה לצאת דרך הגעזימס שמקיף כל הבתים והגעזימס רחבו טפח ובולט להרחוב ממעל לפתח כל הבתים. בעובד כוכבים יש להקל. דאף שכל שבוודאי יוציאו המת דרך שם הלממ"ס היא (כמ"ש בס"ד לעיל פ"ז סי' ל"ד). אפ"ה י"ל אולי בעובד כוכבים אין כאן הלכה. וכ"כ בדר כהן בחדר. ומת עובד כוכבים בחדר שכנגדו. אע"ג דבמת ישראל בכה"ג. אפילו בשעה שהבית שהמת בתוכו סגור. אפ"ה אסור לכהן לצאת מחדרו. דאף דכשיש פתח לחדר המת. אע"ג שהדלת נעול אין דינו כקבר סתום. אפ"ה אסור לצאת מדסוף טומאה לצאת. עכ"פ גם סוף טומאה לצאת הלכה היא. ויש בו דררא ושייכות דאהל טמא. להכי י"ל דבמת עובד כוכבים לא גמירן הלכה. מיהו במגע ומשא י"א דאפילו המקילין אוסרין (ש"ך יו"ד סי' שע"ב). אולם בש"ס (יבמות ס"א ע"א) מסקינן בפירוש נהי דאמעוטי מאהל. ממגע ומשא מי אמעוטינהו קרא. וכן מסתבר דמי גרע מחמור. רק די"ל בטומאת עצמות דאינו בבהמה:

(ו) וא"ת מ"ש מתלוליות ישנות דחיישינן שיש שם קבר ונשכח. אף שאין לו שום הוכחה לחשוב שיש שם קבר. כ"ש הכא שבאמת כבר מצא שם קבר. הו"ל למיחש שנקבר שם בכוונה ונשכח. ויהיה אסור לפנותו. י"ל התם התל מוכיח שקבר שם. שכך רגילין. אבל הכא מאן יימר ומה הוכחה יש שנקבר שם בכוונה. וא"ת עכ"פ איך הכא מטעם דלא ידעינן שקברוהו שם בכוונה. תלינן שנקבר שם ארעי. ניחש דלמא מת מצוה היה שקונה מקומו. וכל המוצאו חייב לקברו במקומו. וא"צ רשות בעל השדה. ולפיכך לא נודע לבעלים שקברוהו שם. י"ל אילו מת מצוה היה. היה קול להדבר (כסנהדרין מז"ב). א"נ מת מצוה לא שכיח ולא חיישינן לה (כירושלמי נזיר פ"ט דלט"ב):

(ז) אמרה כלבית השטה כה וכה אחר פרנסתה בזה הים הגדול בין המון משברים וגלים מגלגלים. והנה פה מקום אתי. אשר צר ומצוק מצאוני בעמקי מצולות תהום רבה. וזחלתי ואירא מחוות דעי. כי עירום אנכי ואחבא. והרבה יגעתי באנחתי באחוותי. ובזיעת אפי לא אכלתי פת בגי. וכדוי לחמי. ולא מצאה היונה הצולעה מנוח לכף רגלה להבין דברי משנה הקדושה הזאת. ועמה תעלומות חכמה שבסוגיא ב"ב (דקב"א) דהא בהא תליא כשלהבת קשורה בגחלת. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים. גלויים להמגשש בלי עינים. ולכן מה נורא המקום הזה לניפול מרוט ועלוב הנמצא בין הכרמים. עטלף עיף ויגע. ילק פשוט בפנים נזעמים. שוכב דומם על קנו ערום אז מימים. דלו עיני למרום. כי עזבוני נשרי שמים בעלי כנפים. מגידי דבר. אשר תמיד חסוני בכנפיהם נותני לחמי ומימי. המה רבותינו הקדושים בעלי תריסין עלי שדה מלחמת התורה. והלבאים לא חלצו שדיהן להניק גוריהן ליתן אוכל למו. כראוי לאפטרוזא בר דנקא. גדי מסנקא. ובצפיתנו צפינו. רק לשבשמים אבינו. כי רק בשמו תרום קרני. כי רק הוא המושיעי בעים רוחו. ולו אך קוה קויתי. ויט אלי חסד רויתי. וארובות השמים נפתחו. ונבקעו עלי מאורות. להבין ולהורות. וראו נא אחי כי אורו עיני בקרני הודו. וכי עלי מאורי אור עולות. ומקצה השמים ישועות באות. וזה האות הנאות. דהנה הרבה יש לדקדק בבבא זו. (א) דהתנא קאמר אם יש בין זה לזה וכו' איזה זה וזה שהתכוון התנא אליו. דהנה רש"י (נזיר סד"ב) פי' אם יש בין קבר ראשון לשני. ולולא מסתפינא הו"א דזה ודאי ט"ס הוא. דהרי לשון מד' ועד ח' דקאמרה מתניתין. ודאי משמע שלא יהיה בין הקברים פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ואי בין קבר א' לב' קאמר תנא. ודאי יש בין קבר לקבר פחות ופחות מד' אמות. וכמבואר במשנה דב"ב למעיין שם. והרשב"ם בב"ב פי' אם יש בין זה לזה. ר"ל כשרחוק מת שמצא תחלה לקבר שמצא שלישי ד' אמות. אז חיישינן שהן הג' שנקברו בכותל שברוחב המערה. וכשרחוק הא' מהג' ח' אמות. חיישינן שהן מהג' הנקברים בכותל של אורך המערה. אולם רבינו זה לשטתיה אזיל. דס"ל שהנקברים במערה. יש להן בין כוך לכוך ב' טפחים. ולהכי כשנקברים ג' בד' אמות. ודאי הם הג' שנקברו בכותל של רוחב המערה. דהיינו ג' אמות לרוחב גופי ג' מתים. וב' טפחים בין כוך לכוך. וטפח בזוית הכותל מזה. וטפח בזוית הכותל האחר. הרי שוב אמה. דהו"ל ביחד ד' אמות. אולם על פי' זה כבר מחו לה אמוחא רבעתו"ס דזה דלא כמאן במשנתינו. וגם בל"ז ק'. דהרשב"ם קחשיב גם הטפח שבכל זוית לכלל מדת ד' וח' אמות דמצריך התנא. והרי התנא בין זה לזה קאמר. ואלו הטפחים אינן בין זה לזה. אלא מן הצד מכולם. ותו ק' דבמשנתינו מבורר שכשיש בין ראשון להשלישי יותר מח' אמות. תו לא חיישינן שהיו מהנקברים במערה א'. והרי לדברי רבינו אפשר שיהיו א' או ב' מהנקברים בקצה כותל הארוך אצל פתח המערה. והשלישי יהיה קבור בקצה האחר בזוית כותל הרחב של המערה. שהוא באלכסון מיל המת הראשון שקבור בזוית האחר. ויהיה לפ"ז בין ראשון להשלישי י"ב אמות. והרשב"א בחידושיו לב"ב. וכ"כ בשטה מקובצת ב"ב הביא בשם הראב"ד דה"פ. אם יש בין זה לזה מד' עד ח'. ר"ל אם יש בין כל הג' רווח כל כך דאז נוכל לשער שהוא הוא הרווח של המערה שרחב ד' על אורך ח'. וכגון שאיזה מהג' קבורים באורך הח' ואיזה מהן ברוחב הד'. ותמיהני דאם כן לא השמיענו התנא הדין במצא כל הג' קבורים בשורה א'. דאז מדאין קבורים בב' שורות. אין הוכחה כל כך שיהיו כולם קבורים במערה א'. וזה דבר חדש הוא. שהיה ראוי לתנא לאמרו כפירוש. ולא ברמז בעלמא כדמחוי לה במחוג. (ב) מה דקאמר תו במשנתינו בודק ממנו ולהלן כ' אמה מאיזה ממנו מיירי תנא. לרמב"ם (פ"ט מטו"מ) מלת מ מ נ ו אקבר שמצא אחרון קאי. ובמחכ"ר מאור עינינו. אין סוגית הש"ס ב"ב הנ"ל מסכמת לפירוש זה. דהרי חשיב כל אורך המערה שקבורים שם הג' מתים בכלל הכ' אמה. והוכרח רכ"מ ע"י קו' זו לומר שהיה לרבינו גירסא אחרת בסוגיא הנ"ל. אולם לפי דעת עני ואביון כמוני לא אוכל להשקיט נפשי העלובה בתירוץ זה. דאפילו נימא שהיה לרבינו גיר' אחרת שמסכמת לדבריו. אפ"ה נמלא עיינין מעפרות קדשו. דלפי עיני הכהות א"א לומר כלל כרבינו. דאי נימא דממת השלישי שמצא יתחיל לבדוק ממנו ולהלן כ' אמה. א"כ יהיה חילוק בין כשקבורים זה אצל זה תוך ד' אמות. ובין כשהקברים הם זה אצל זה במרחק של ח' אמות. דכשכל הג' קבורים במרחק ד' אמות. יהיה קצה גבול בדיקתו כ"ד אמות מקבר הראשון. וכשקבורים במרחק ח' אמות. יצטרך לבדוק כ"ח אמות מקבר הראשון. ואתמהה. מ"ש זה מזה. ולהראב"ד שם מלת ממנו אקבר שמצא ראשון קאי. וא"כ יהיה מקום ג' הקברים בכלל הכ' אמה שבודק. וכפי הנראה הסכים רכ"מ לפי' זה. ואני בעניי גם פי' זה לא הבנתי. דהרי מכולה סוגיא דב"ב שם נראה ברור שבכלל הכ' אמה שבודק. יהיה בכללם כל אורך ורוחב המערה שמצא בה הג' מתים. והרי אליבא דכ"ע שם בהסוגיא לא היו רגילין לקבור בזוית המערה ממש. וא"כ איך נוכל לומר שכשיתחיל לבדוק הכ' אמה מהמת הראשון יהיה כל המערה הראשונה בכלל הכ' אמה. ותו קשה כיון דבאמת צריך לבדוק כל אורך ורוחב המערה שמשער שמצא בה הג' מתים. א"כ מה ראשון ומה אחרון שייך כאן. והרי צריך לבדוק כל הדפנות סביב. ומאי ממנו דקאמר תנא. ותו אם גם לא היה מוכח בש"ס דבאמת צריך לבדוק כל המערה שמצא בה הג' מתים. דהיינו כפי שיעור מערה הראשונה. תמיהני איזה סברא יש שנמדד הכ' אמה מקבר השלישי טפי מהראשון או מהראשון טפי מהשלישי. דהרי איכא לספוקי שמא היו הב' מערות והחצר שביניהן למזרח ממקום המציאה או למערבו. (ג) קשה דלא הודיענו תנא לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיה שם המערות והחצר שביניהן אם לאורך או לרוחב. ואת"ל דצריך למדוד ולבדוק כ' אמה לכל רוח. וכמ"ש באמת הרשב"ם שם. וכן מסתבר דהרי לא ידעינן לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיו שם המערות והחצר שביניהן שיבדוק אחריהן. דלמשל אם מצא שלשה מתים קבורים בשורה אחת כזה* שג' הקווים האמצעיים הן הג' מתים שמצא תחלה בכה"ג אף דאין להסתפק שהיה ריוח חלול המערה במקום ג או במקום ד דמדמונח ארכן של ג' מתים בין א לב ניכר להדיא שאורך הכוכין בין ב' רוחות א או ב היו. עכ"פ עדיין יש להסתפק אם היה רווח המערה במקום א או במקום ב. ואת"ל דזה נוכל לידע ע"י המנהג שנהגו. דאם נהגו להניח רגלי המתים לצד פנימית המערה. וכמ"ש תוס' בסוגיא דב"ב הנ"ל. או בשנהגו להניח הראש לצד פנימית המערה. וכמ"ש בחידושי רשב"א ובשטה מקובצת לב"ב. וא"כ לאיזה צד שימצא הראשים או הרגלים כל עיר לפי מנהגה. ידע ששם היה פנימית המערה. ולאותו רוח יבדוק הכ' אמה. עכ"פ אפילו אם גם ידע לאיזה רוח היה פנימית המערה. עדיין יש להסתפק באיזה כותל של מערה היו קבורים ג' מתים אלו שנמצאו אם בכותל הארוך או הרחב של המערה. ואת"ל שגם בזה היה מנהג ידוע אצלם. אם לעשות אורך המערה בין מזרח למערב או בין צפון לדרום. וא"כ ע"י ראשי ורגלי המתים ידע באיזה צד היה חלול המערה. ועל ידי רוחות העולם נודע ג"כ לאיזה צד היה ארכה או רחבה של מערה. ורק ר"ש ס"ל במתניתין דב"ב דעושה ד' מערות לד' רוחות החצר. (ד) עכ"פ קשה לי כיון דלפי האמור יוכל לשער שפיר היכן היה אמצע חלול המערה. א"כ למה צריך לבדוק שם. הרי אין קוברין באמצע חלול המערה. דהרי רק תוך כותליה היו הכוכין. ולפיכך רק שם היה ראוי לבדוק ולא בכל רוחב חלול המערה. כדמשמע לכאורה כל סוגיא דילן. ואת"ל שבאמת אינו בודק רק כ' אמה מזה וכ' אמה מזה במקום שמשער שהיה שם כותלי המערה. ולא במקום שמשער שהיה שם חלול המערות. וכמ"ש באמת הרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. עכ"פ עדיין קשה ל"ל שיבדוק הו' אמות שמשער שהיה שם החצר שהמערות פתוחין לו. הרי בחצר אין קוברין כלל באמצע חללו. והרי גם כותלים אין לו. דהרי כל רוח של חצר פתוח הוא למערה אחרת. ואפי' את"ל דלהכי גם באמצע חלול המערות והחצר צריך לבדוק מדחיישינן שמא התגלגל לשם עצם מהמתים שקבורין בהכוכין סמוך להרווח ההוא או דה"ט דלא עדיף רווח חלול זה משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. דמשום יאוש בעלים נגעו בה (כמ"ק דה"ב). אי נמי דה"ט מדלא עדיף תוכה של מערה וחצר מתלוליות הקרובות לביה"ק. דחיישינן שקברו שם נפלים (כלעיל מ"ב). אעפ"כ בכל זאת לא תנוח דעתינו. דהרי אמרינן במתני' דלקמן דבודק אמה ומניח אמה. ובשלמא אם רק מחשש כוכין צריך בדיקת הכ' אמה. להכי שפיר כשחופר אמה בסירוגין אם יהיה מת שלם קבור שם בכוך. הרי ירגיש. דהרי רוחב כל כוך אמה. ובין כל כוך וכוך דופן אמה. וכדמפורש במשנה ב"ב הנ"ל. אלא אי אמרת שאחר עצמות יחידות הוא בודק מה מהני בדיקת אמה אמה בסירוגין. אולי בהאמה שיניח מלבדוק שם יהיה טמון עצם שהתגלגל לשם. וגם אי אפשר לומר דבאמת במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה אין צריך לבדוק כלל. והא דקאמר בש"ס דמהמקום שמצא שם הג' מתים בודק ממנו ולהלן כ' אמה. לא שכל המשך הכ' אמה מרגלי המתים ובכל רוחב מקום שכיבתן צריך לבדוק אמה אמה בסירוגין. אלא ר"ל דעד כ' אמה יש לחוש לקבר. אבל רק במקום הראוי לקבר ולא במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה. ומאי דקאמר בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום שמשער שהיו שם הכוכין שבמערות. אולם כל רבותינו המפרשים שרי' עצרו במילין. ולא מצינו לא' מהן שפירש לנו כן. (ה) תו ק"ל היכא סגי לן בבדיקת כ' אמה. והיינו כמדת אורך ב' המערות והחצר שביניהן. והרי צריך לבדוק מקצה הכ' אמה. עוד ד' אמות של אורך כל כוך וכוך. שאולי שם מונחים מתים בדופן אמצעית שבסוף מערה שניה. שהרי אורך הכוכין שאולי ישנם שם. הם חוץ מארכה של מערה השניה. דהיינו שהכוכין הם שם לרחבה של מערה. ולמה לא יבדוק שמא ימצא שם מתים כאשר נראה בתמונה זו . (ו) ותו קשה דבש"ס ב"ב שם מקשה. אמאי צריך לבדוק כ' אמה. הרי ב' המערות והחצר שביניהן. אינן רק י"ח אמה. מדאורך כל א' וא' אינו רק ו' אמות. ומשני הש"ס כגון דבדיק באלכסונה. ופי' רשב"ם דבדק כותלי מערה הראשונה באלכסון. דהרי רק במקום שמשער ששם היו כותלי המערה. שם צריך לבדוק אחר כוכין. וכל כוך ארוך ד' אמות. ואורך כותל המערה שבה הם הכוכין. הוא ו' אמות. נמצא שצריך לחפור ולבדוק כל השטח שהוא ו' אמות אורך על ד' אמות רוחב. ומתניתין מיירי שבדק שטח זה שהוא ו' על ד' אמה באלכסון. שאלכסון של מקום כזה הוא ח' אמה. ואמכ"ר דבר זה אין לו שחר. כמו שביררו רבעתו"ס שם בציור מדויק. ומה שתירץ הרא"ש בפי' משנתינו דכוונת הרשב"ם דלא דק התנא. גם זה אינו מובן לשכל קטין חריך שקא. דהרי בש"ס סוכה (דח"א) אמרינן דבטובא לא אמרינן לא דק. ואפילו לחומרא. והכא הרי באלכסון של רבוע ו' על ד'. חסר הרבה מח' אמות. וכידוע לבעלי חשבון. וכדבעינן למימר לקמן. והיכא נימא דלא דק. (ז) והיותר תמוה בסוגיא דב"ב הנ"ל. דלרשב"ם שם. וכ"כ לרש"י (נזיר סד"ב) וגם לרבתו"ס הכא והתם. משנתינו מיירי במערה שארכה ח' ורחבה ד'. ומתניתין באמת אתיא. גם לפי המסקנא דב"ב. כהתנא דברייתא אליבא דר"ש. והוכרחו כל רבותינו לומר כן. כדי ליישב לישנא דמתניתין. דקאמר מד' ועד ח'. שפירשו דר"ל שכשקבורין כולן במרחק ד' אמות. תלינן שהן הנקברים בכותל רוחב המערה. וכשמצאן קבורין וכשמצאן כולן במרחק ח' אמות. תלינן שהן הנקברין שבכותל אורך המערה. ואע"ג דבש"ס ב"ב מטרחינן לאוקמי' סיפא דמתני' כרבנן ובבדק באלכסונה. ואי מיירי במערה שארכה ח' ל"ל לאוקמי' בבדק באלכסונה אפ"ה מדתני במתניתין שעורא דד' וח'. מסתבר לומר דרישא ר"ש וסיפא רבנן. עכתד"ק. אולם אחר נשיקת עפרות קדשם. נראה שמלבד הלחץ זה הדחק שהשתמשו רבותינו בסכינא חריפא ופסקו למשנתינו לב' פרוסות. ולומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. תקשי נמי דנימא שיהיה רישא דמתניתין דתני סתמא דלא כהלכתא. ותו אי נימא דרישא דמתני' רק אליבא דר"ש אתיא. א"כ לפי מה דקיי"ל כרבנן דמתניתין דב"ב. דסתם מערה היא רק ו' על ד'. אם כן במצא ג' מתים. באמת דוקא בקבורין כולן במרחק ו' על ד' צריך לבדוק הכ' אמה. והרי הרמב"ם (בפ"ט מטו"מ) מצריך ג"כ לדידן שיהיו קבורין ד' על ח'. אז צריך לבדוק כ' אמה. ואי"ל דגבי טומאה חשש להחמיר כר"ש. דאפילו בקבורין כולן במרחק ד' על ח' ג"כ צריך לבדוק כ' אמה. ליתא. דאדרבה מש"ס נזיר (דסה"ב) מוכח דמקילינן לענין בדיקת הכ' אמה. דאמרינן עילא מצאו וטהרו א"י. שבעה קושיות אלו הכריחוני לחלות פני ד' אלהי אבותי צורי וגואלי. שיאיר עיני באור תוה"ק. ובעניי נדחקתי כסומכס לקדר בהרים. ולפלש בסבכי יערות כדי לפנות דרך לעצמי בעזרת שוכן שחקים בזו השיטה החמורה וטמורה גמורה. וד' שפתי תפתח. כי רק בך אבטח ולא אבוש. ועזרי מעם ד' עושה שמים וארץ:

(ח) ובזה אורו עיני להבין יפה בס"ד דברי הירושלמי (נזיר פ"ט ה"ד ד"מ ע"א) דמקהו בה אקהייתא. ונתקשו בה רבותינו קמאי. להבין דברי חכמים וחידותם. וז"ל הירושלמי הנ"ל. תמן תנינן (ר"ל בב"ב פ"ו מ"ח) ועושה חצר המערה ו' על ו'. כמלא מטה וקובריה. והכא את אמר הכין [ר"ל שם בב"ב קאמר תנא דו' על ו' אמה של רוחב החצר. הוא כשיעור מטה וקובריה. ובמשנתינו אמרינן דכשמצא ג' מתים קבורים כולן במרחק ד' על ח' אמה. חיישינן שהיה שם מערה. אלמא דד' על ח' אמה הוא כמלא מטה וקובריה. שצריך גם המערה שתחזיק אותן] ומשני הירושלמי. תמן במטה עוברת והכא במטה חוזרת. ועד איכן. עד חילופיהן וחילופי חילופיהן. עכ"ל הירושלמי. ונדחקו רבותינו מאד בפירוש תירוץ זה. וע"ש בקרבן העדה. ולפע"ד נראה דה"פ. דהרי כל קושית הירושלמי לא היתה מאורך החצר לאורך המערה. דהרי בשניהן היה אורך ו' אמה. דהיינו כפי הראוי לארון ד' אמות. ועוד ב' אמות לנושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה. אלא קו' הירושלמי קאי מרחבה של חצר דתנינן התם שהוא ג"כ ו' אמות. וברחבה של מערה תנינן הכא דסגי לן בד' אמות. ואיך בכל א' מהן תנינן ששיעור רחבו הוא כמלא מטה וקובריה. ועל זה משני הירושלמי התם בחצר המערה מצרכינן ו' על ו' אמה לכדי מטה וקובריה. מפני שהיא שם מטה עוברת. ר"ל שם בהחצר עוברת בדרכה מהבית להמערה דרך החצר. ובכל הדרך ההוא היה להנושאין חלופין וחלופי חילופיהן. וכדמסיק הירושלמי. דהיינו ד' בני אדם. ב' מהן להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו הנושא שעומד בראש המטה. וב' להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו נושא המטה שעומד ברגלי המטה. ומדלא היה בחצר מקום פנוי שתחזיק אותן ד' בני אדם. לא לפני המטה ולא לאחר המטה. דהרי כל ארכו של חצר אינו רק ו' אמות. והוא כפי שיעור הארון וב' הנושאין. משום הכי כדי לתת מקום לאלו הד' בני אדם המתחלפין. עושין רחבו של חצר ו' אמות. דהיינו ה' אמות יתרים מרחבה של מטה שהיא רחבה רק אמה. וזה כדי שיהיו אלו ב' המתחלפין יכולין לילך זה אצל זה בצדי הארון מכאן וב' מכאן. דאין הולכין זה אחר זה. כדי שלא יעכב האחד את חבירו כשירצה א' מהן להתחלף עם אותו שנושא המטה בראשה או עם האחר שברגלי המטה. וא"כ צריך שיהיה רוחב החצר ה' אמות. ואפ"ה עושין רוחב החצר ו' אמות. דהיינו אמה יתירה מהצורך. כדי שלא יצטרכו אלו המתחלפין להדחק עצמן בעברם שם עם המטה. אבל הכא במשנתינו. דאיירי ברוחב המערה שקוברין שם הארון הרי שם א"צ לד' המתחלפין. דהרי שם לא ישאו את המת להלאה. רק תיכף כשיגיעו לכוך שלו יריצו הארון לתוכו. להכי א"צ לרוחב המערה רק כדי חוזרת. דהיינו כדי שכשירצו להחזיר ולסבב המטה. ועי"ז יבא אורך המטה לרחבה של מערה כשירצו לתחוב הארון לתוך הכוך. וכדאמרן. ואז יהיו ב' הנושאין צריכין לעמוד בב' צדדי המטה. א' מכאן וא' מכאן. להכי סגי לרוחב המטה רק ד' אמות דהיינו כפי אורך הארון לחוד:

(ט) ומדת אלכסון של רבוע ארוך כזה שארכו יותר על רחבו. או גם כשארכו כרחבו. מבואר ביסודי אקלידוס מאמר ראשון סימן מ"ז. שהביאו גם רתוי"ט (פ"ג מכלאים מ"א ד"ה ומעתה זכינ' לדין. ובעירובין פ"ב מ"ה ד"ה ואמר עוד ונתבאר בתוספתא) דכל ריבוע. בין שיהא ריבוע אמיתי. דהיינו שארכו כרחבו. או ריבוע ארוך שארכו יתר על רחבו. כשתרצה לידע אלכסון של זה או של זה. תכפיל האורך עם עצמו. ותכפיל ג"כ מדת הרוחב עם עצמו ותצרף ב' הסכומים היוצאין מב' ההכפלות. שיהיו סך א'. ומזה תדע שצלע שיגדיר תשבורת הסך ההוא בריבוע הוא הוא שוה למדת האלכסון של הריבוע שרצינו לידע. למשל הריבוע שאנחנו עוסקים בו הרי הוא ריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. כאשר תחזינה עינינו בהציור שלפנינו. שמתחלת קבר א עד סוף קבר ג יש ה' אמות וכ"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש כסך הזה. א"כ אורך הריבוע הוא ה' אמות. ורוחב הריבוע הזה דהיינו מקצה קבר א עד קצה קבר ח הוא ד' אמות. דהיינו רוחב המערה שידענו שרחבה ד' אמות. וכ"כ מקצה קבר ג עד קבר ו הוא ד' אמות. נמצא שריבוע זה הוא ה' אמות על ד' אמות. וכשנרצה לידע כמה הוא מדת אלכסון של ריבוע זה. נכפיל סך האורך של ריבוע זה נאמר ה' פעמים ה'. הוא כ"ה. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ד' פעמים ד'. הוא ט"ז. ונצרף ב' אלו הסכומים כ"ה וט"ז הם מ"א. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה מ"א הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של הריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. והוא ריבוע שהוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 רוחב. דהרי אם נכפיל בריבוע כזה האורך עם הרוחב. דהיינו 2/5 3 אמה אורך עם 2/5 3 אמה רוחב. יבוא 24/25 40. והסך הזה הוא תשבורת שטחו של ריבוע שהוא 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 אמה רוחב. אבל הרי התשבורת של המרובע שנבקש צריך שיהיה 41 שלמין. דהיינו כפי סך ב' ההכפלות של האורך והרוחב של הריבוע הארוך של ה' אמות אורך על ד' אמות רוחב. נמצא שאלכסון של ריבוע ארוך של ה' על ד' אמות הוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה. וזהו האלכסון שמתחלת קבר א לסוף קבר ו. וכ"כ אם מצא ג' הקברים א ח ז או ב א ח . בין כך או כך לשער המרחק של קבר א מן קבר ז . והוא שוה להמרחק של קבר ב מן קבר ח שהרי בין המרחקים הללו שוין כנראה לכל עין. הרי ריבוע זה שאנחנו עוסקים בו ריבוע ארוך שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. דהרי מתחלת קבר א עד סוף קבר ב יש ג' אמות. וכ"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש ג"כ ג' אמות. זהו רחבו של הריבוע. ורוחב המערה הוא ד' אמות זהו ארכו של הריבוע. וכשנרצה לידע אלכסון של ריבוע זה. דהיינו המרחק שבין קבר א לקבר ז או שבין קבר ב לקבר ח. לפי יסוד הנ"ל נכפיל סך האורך של ריבוע זה. ונאמר ד' פעם ד' הוא ט"ז. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ג' פעם ג' הוא ט'. ונצרף אלו ב' הסכומים ט"ז וט' הם יחד כ"ה. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה כ"ה. הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של ריבוע שאמרנו שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. והיינו ריבוע שהוא ה' אמות אורך על ה' אמות רוחב. דאם נכפיל ה' פעם ה'. יבוא סך כ"ה כמו שבקשנו. נמצא שהמרחק מן תחלת קבר א לסוף קבר ז וכ"כ המרחק מסוף קבר ב לתחלת קבר ח בין כך וכך הוא ה' אמות:

(י) כך נ"ל פי' מסקנת הש"ס ב"ב בסוגיא הנ"ל במאי דמתרץ. לעולם רבנן וכגון דבדק באלכסונה לפע"ד מוקי גם הרישא כרבנן. ובזה מתרץ מה דהוה מקשי לרבנן דקאמרי דמערה היא ו' על ד'. א"כ למה קאמר התנא שב' המתים החיצונים יהיו רחוקים זמ"ז ח' אמות. הרי אורך המערה היא רק ו' אמות. על זה מתרץ. דה"ט דחיישינן שמצא הג' מתים באלכסון. שיש בין ב' קברים החיצונים ח' אמות. ומתורץ בזה גם קו' שניה של הש"ס לרבנן מהסיפא דמצריכן מה"ט לבדוק כ' אמה. ולא סגי לן בבדיקת י"ח אמות [ובפירושי בפ"ט דנזיר כתבתי שיטעה הבודק לחשוב ב' האלכסונים שמן ד לקבר ג. והאלכסון שמקבר ג לקבר ח ב' אלכסונים אלו שהן ח' אמות. יחשוב לנכותן מן הכ' אמות. והרי לפי הריבוע של מערה אינן רק ו' אמות. ולהכי הצריכוהו לבדוק עוד י"ב אמות. אולם אחרי שובי נחמתי. דא"א לומר כן. דאם כך היה בדיקתו איך ננכה לו ו' אמות. הרי כל בדיקותיו הי' בתוכה ואמצעה של מערה ושם אין קוברין כלל. דהכוכין רק בהכותלים עשו. וכן כ' גם הרשב"ם בסוף הסוגיא דב"ב דאמצעית המערה א"צ לבדוק ומטעמא דאמרן]. אולם אילה"ק גם לפירושינו הכא. אמאי לא ניחוש נמי שהב' מתים שימצא בב' קצוות. יהיה קברי א ח והקבר האמצעי יהיה א' משאר הקברים. וכיון שבאופן זה חפר ובדק כל הג' רוחות של המערה. יטעה לנכות מדת כל הג' רוחות שחפר. מהכ' אמות שצריך לבדוק. י"ל דדוקא במצאן בב' רוחות אפשר שפיר שיטעה לחשוב שהן קבורים בקו שוה. להכי ינכה החפירה מזה לזה. מן הכ' אמות שצריך לבדוק. אבל כשמצאן קבורים כעין סֶגוּל דהיינו בג' רוחות תו לא יטעה לנכות החפירה שמזה לזה מהכ' אמה שצריך לבדוק. דהרי עין בעין יראה שב' הקברים שבב' הקצוות הן מב' כותלי המערה שזה מול זה. ואיך יטעה לצרפן למדת הכ' אמה ודו"ק:

(יא) אולם מדנקט מצא א' בסוף הכ' אמה. וכן נקט נמי הרמב"ם כהך לישנא (בפ"ט מטו"מ) לכאורה היה נ"ל דלדיוקא נקט הכי. דדוקא במצא המת הזה אחר כלות מדת הכ' אמה כזה שהתחיל לבדוק הכ' אמה מנקודת א וכשכלו מדת הכ' אמה באות ב מצא מת במקום אות ג שהיה ח' אמות מאות ב דהיינו שיש בין המת שמצא באות ג לקצה הכ' אמה שמדד. כפי שיעור הראוי לעובי ב' כותלים האמצעיים של המערות. כותל אמצעי א' של המערה. שחשש לה שהיתה תוך הכ' אמה. וכותל אמצעי של המערה השניה שחושש לה שהיה המת שמצא במקום אות ג קבור בה. דהרי שיעור עובי כותל מערה הוא ד' אמות. כדי לעשות בהן כוכין. שכל כוך צריך להיות ד' אמות אורך כמ"ש תוס' (יומא לא"א ד"ה אמה) הא אם מצא המת באמצע הכ' אמה שמדד מג' מתים הראשונים. למה ניחוש שמשם התחילה מערה חדשה. ולא נימא שהיה כאן אמצעות. כמו דאתחזק מהג' מתים שמצא תחלה. והרי לזה אין חזקה כלל שיתחיל מכאן מערה. דאדרבה מהג' מתים שמצא תחלה. מוכח טפי שבמקום זה אין כאן התחלת מערה ודו"ק. אבל ממ"ש הר"ש והר"ב וז"ל מאן יימר שמת זה שמצא היה מביה"ק זה וכו'. א"כ ע"כ דרבותינו ס"ל דמיירי שמצא המת הזה תוך הכ' אמה שמדד. ואפ"ה חיישינן שהמת הזה קבור במקום התחלת מערה האחרת. והא דנקט תנא מלת בסוף הכ' אמה היינו רק לאשמעינן רבותא שחייב לבדוק בין הכל מ' אמה. דהיינו כ' אמה הראשונים וכ' אמה השניים:

(יב) ואם בדק כל הכ' אמה ולא מצא מת לרמב"ם (פ"ט מטו"מ) אז רק בין הקברים שמצא טמא. ולתוס' (נזיר סה"ב) אז רק הכ' אמה שבדקן. אף שלא מצא בבדיקתו קבר. אפ"ה כולן טמאין. אבל סביב להם טהור. וכן נראה דעת הראב"ד. ובדברי רש"י (נזיר שם) אין הכרע. ויש פנים בדבריו לכאן ולכאן (ודלא כרכ"מ שכתב שדבריו הם כהרמב"ם וע"ש). ול"מ הו"א דמסיפא דמשנתינו יש הכרע כדברי תוס' וראב"ד. דקתני דהמוציא העפר. אוכל בדמעו באותה שעה. ופי' הרא"ש. דהבודק זורק העפר שחופר. לחוץ ממקום חפירתו והכהן רשאי להוציאו משם. ומותר לאכול תרומה באותה שעה. וא"כ מדקתני. שרק המוציא העפר מותר לאכול תרומה באותה שעה. משמע הא החופר עצמו אי אפשר שיאכל תרומה בשעה שחופר. משום שאפי' לא ימצא טומאה. אפ"ה חשבינן ליה כעומד במקום הטומאה. ואיך יכניסו לשם תרומה. וא"ת כיון שגם כשלא ימצא טומאה יהיו הכ' אמה טמאים. א"כ לענין מה בודק. י"ל דלחומרא בודק. דאולי ימצא מת תוך הכ' אמה. יצטרך לבדוק משם ולהלן שוב כ' אמה. ואף לפי דברינו הנ"ל סי' (יא) י"ל דבודק שכשימצא שם מת יהיה אותו מקום טמא ודאי ולא תלוי בספק. וא"ת כיון שלא מצא. למה יטמא המקום וכי גרע מבדיקת בית הפרס לקמן (פי"ח מ"ה). י"ל דהכא גרע וגרע. דהרי לא בדק רק אמה אחת אחת בסירוגין. ושמא באמה אמה שלא בדק. שם היה קבר. כך נ"ל דעת רבותינו. אולם בשטה מקובצת (ב"ב דק"ב) כתב דעת שלישי. דבבדק הכ' אמה ולא מצא. טמא רק המקום שמשער שהיה שם המערה הראשונה שמצא בה הג' מתים. והשאר טהור. וזה דלא כחד מדעת רבותינו הנ"ל. ולתוספ' קשה היאך רשאי שם לאכול בדמעו. וצ"ע:

(יג) והר"ש כתב דאין להן תבוסה מדלא הונחו שם מדעת. וכן כתב הרא"ש. וכן העתיק רתוי"ט. וזה תמוה. דהרי אפי' הונחו שם מדעת הרי כל הרוג אין לו תבוסה. וכמדומה יש חסרון הניכר בדברי הר"ש וכצ"ל אין להם תבוסה מדהן הרוגים. וגם אין להם שכונה מדלא הונחו שם מדעת. אולם ק"ל היאך רשאי ללקט שם מההרוגים עצם עצם הרי מדנהרגו שם. מת מצוה הן וקנו מקומן (כב"ק דפ"א). ובשלמא במצא מת קבור. ומסופק אם מת במקום שמצאו קבור. הרי אמרינן בסנהדרין (מז"ב) דמת מצוה קלא אית ליה. ולהכי לולי שקברוהו שם פ"א בכוונה. קלא הו"ל למלתא (ועי' לעיל פט"ז סימן ל"ד). אבל הכא דודאי נהרג במקום שמצאו. א"כ ודאי קנה מקומו. ואפי' אית ליה יורשין שמחוייבים לקברו (כעירובין יז"א). ונ"ל דהא דנקט בזה במשנתינו הרוגים בלשון רבים. היינו לא לבד לאשמעינן דאע"ג דג' הן אפ"ה אין להן שכונה. דאי הכי מי הוה סני למנקט שנהרג שם ג' הרוגים. אלא אתא ג"כ לאשמעינן דבשדה מלחמה מיירי. ודוקא בנהרג אדם בעברו שם בדרכו. ולא פשע בהליכתו שם. אמרינן דבנהרג שם קנה מקומו. אבל אלו מערכת המלחמה. שהלכו בשדה אחרים אדעתא דהכי אם להרוג או ליהרג. הם עשו שלא כדין לעסוק במלחמה בשדה אחרים שודאי יפסידוהו. דהלא כזה וכזה תאכל. ודאי לא כל כמינהו לאפקועי זכות הבעלים משדה שלהן. ולכן הם עשו שלא כהוגן וגם להם ראוי לעשות עמהן שלא כהוגן להוציאן מהשדה שנפלו שם. ואע"ג דבסוגיא דעירובין הנ"ל חזינן דאפילו הרוגי מלחמה יקברו במקומן. התם כדמפרש דבמלחמת הרשות מיירי. דכדין עשו שערכו מלחמה גם בשדה אחרים ברצון המלך שפורץ גדר ועושה לו דרך (כסנהדרין ד"כ ע"ב) אבל הכא מיירי במלחמה שעשו יחידים ברצון עצמן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.