תפארת ישראל למהר"ל/מג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תפארת ישראל למהר"ל מג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בחלופים שיש בין דברות ראשונות בפ' יתרו ובין דברות בפ' ואתחנן במשנה תורה, שכאשר ראינו הדברות בפ' יתרו והדברות שבמשנה תורה מצאנו חלוף ביניהם והחלופים הם אלו, בדברות הראשונות בדבור לא יהיה לך כתיב וכל תמונה, בדברות האחרונות כל תמונה, בראשונות כתיב על בנים על שלשים ועל רבעים בדברות אחרונות כתיב על בנים ועל שלשים, בדברות ראשונות כתיב ולשומרי מצותי ובדברות אחרונות ולשומרי מצותו (המחבר ז"ל מדבר בכאן מן הכתיב, אבל הקרי הוא באמת גם באחרונות מצותי). בדבור זכור בראשונות זכור את יום השבת לקדשו בדברות שניות שמור, בדברות ראשונות לא כתיב שורך וחמורך בדברות אחרונות כתיב שורך וחמורך, בדברות ראשונות כתיב ובהמתך בדברות אחרונות כתיב וכל בהמתך, בדברות ראשונות למען ינוח בדברות אחרונות לא כתיב למען ינוח, בדברות ראשונות נתן טעם לשמירת שבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות אחרונות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, בדבור כבד בדברות ראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלקיך ובדברות אחרונות כתיב כאשר צוך ה' אלקיך, בדברות ראשונות לא כתיב למען ייטב לך בדברות אחרונות כתיב למען ייטב לך, אלו החלופים הם בין חמש דברות הראשונות שבפ' יתרו ובין חמש דברות ראשונות שבמשנה תורה. וכאשר ראינו דברי חכמים על זה אמרו במסכת שבועות (כ:) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר והאוזן יכולה לשמוע. והנה קשה אם אלו שני דברים נאמרו כאחד עדיין יש לשאול למה בדברות הראשונות כתיב זכור ובשניות שמור ולא הפך בראשונה שמור ובאחרונה זכור, ועוד מה נאמר בשאר החלופים אשר אמרנו, אם נאמר שזה הדין וזה המשפט גם כן בשאר החלופים למה זכרו זכור ושמור בפרט ולא זכרו כל שאר דברים לומר שנאמרו בדבור אחד, ועוד איך אפשר לומר שיהיו כל הדברים נאמרו בדבור אחד כי דבר זה שייך לומר בחלופים כמו זכור ושמור אבל דבר שנכתב במשנה תורה ולא נכתב כלל בדברות הראשונות מה שייך לומר שנאמרו בדבור אחד. אמנם מה שהקשה הראב"ע בפ' יתרו על דברי חכמים כי דבר זה שלא בטבע שיאמר ב' דברים כאחד, שהרי אי אפשר שיאמר האדם מלת זכור אלא אם כן יקדים הז' לכ"ף והכ"ף לרי"ש ומכל שכן שאי אפשר שידבר שני מלות שאין ענינם שוה בפעם אחד, ואם יאמר שדברי הקדוש ברוך הוא הם דרך נס ופלא יקשה כי איך אפשר שישמעו שני דברים כאחד שצריך שיכנס אות הראשון קודם באוזן ואח"כ השני ואי אפשר שיכנסו שני דברים כאחד באוזן, אלו הם דברי הראב"ע והוסיף עוד דברים כאלה וכאלה ואסף דברי רוח בחפניו ויש בוטה כמדקרות חרב. והוא פירש כי שמור הוא כמו זכור כי זכור פירוש שלא ישכח איזה יום מן השבוע לקדשו וכן שמור את יום השבת לקדשו שישמור יום השבת שלא ישכח מלקדשו. ואלו דברים כמו שרמז הרמב"ן ז"ל על הראב"ע שלא ידע מן השרשים אשר הם לחכמים, אשר אמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, לכך שמור את יום השבת לקדשו אין ספק שהוא לא תעשה ואילו זכור את יום השבת בודאי הוא עשה, ומכל שכן כי כאן מוכח בפירוש מן הכתוב שנתן טעם בראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובדברות שניות נתן טעם וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, שכל זה נראה כי הבדל יש בין זכור ובין שמור כמו שיתבאר בפירוש דבר זה. ומה שאמר כי איך אפשר דבר זה כמו שמבואר בדבריו, הלא אמרו ז"ל עצמם שאי אפשר אל פה לדבר ואל אוזן לשמוע, ורצו בזה כי לא היה קול גשמי ולא שמיעה גשמית רק קול רוחני, ואם כן מה שאלה בדבר זה כיון שהם בעצמם אמרו כך. ועוד מה עלה על דעתו וכי הדברים אשר דבר השם יתברך שוים אל דבור בני אדם, כי דבר זה אינו כלל, שהרי משה שמע הדבור וכל ישראל לא שמעו וכי דבר זה בדרך הטבע כאשר קול אחד יוצא שהאחד ישמע ואחד לא ישמע והכתוב אומר (דברים ד) השמע עם קול אלקים חיים מדבר וגו' ויחי ואם כן מאי קשיא:

וקודם שבאנו לבאר דבר זה, ראוי לך לדעת ההפרש שיש בין משנה תורה אשר בה גם הדברות השניות ובין שאר התורה. במסכת מגילה (לא:) אין מפסיקין בקללות וקאמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל בקללות שבמשנה תורה מפסיקין ואין בכך כלום מאי טעמא הללו מפי הקדוש ברוך הוא נאמרו ובלשון רבים נאמרו והללו משה מפי עצמו אמרן ובלשון יחיד ע"כ. ואין הכונה הזה ח"ו שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת, רק ההפרש שיש בין המשנה התורה ובין שאר התורה כי התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה. ואם היה אחד נותן לחבירו דבר והם שוים במדרגה אין כאן רק בחינה אחת כי שניהם שוים במעלה, אבל כאשר השם יתברך שהוא על הכל נתן התורה לישראל והם בארץ אי אפשר שלא יהיה כאן בחינה מיוחדת מצד הנותן ובחינה אחרת מצד המקבל. ולפיכך התורה כולה חוץ ממשנה תורה שהוא חומש האחרון ראוי שימצא בה הבחינה מצד הנותן, כי המקבל מקבל בסוף כאשר גמר הנותן את גזרת דבריו ואז המקבל מקבל, ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל, ויש בחינה מצד המקבל דכתיב במשנה תורה (דברים א) הואל משה באר את התורה הזאת כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור, וזהו ההפרש אשר יש בין התורה ובין משנה תורה. ולפיכך כל דבור שנאמר בתורה אף שמשה היה מדבר אותו מכל מקום היה כאלו השם יתברך מדבר כל התורה, שכך גזר וכך צוה השם יתברך והיה השם יתברך נותן הדבור בפיו וכמו שכתוב בעשרה דברות (שמות יט) משה ידבר והאלקים יעננו בקול, וכך היה בכל דבור שהיה מדבר משה, השם יתברך שם הדבור בפיו. אבל משנה תורה היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר צוה לו המשלח, וזה פירוש מה שאמרו חכמים קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרם כלומר שלא היה השם יתברך נותן הדבור בפיו שלא היה משנה תורה רק לקבל את התורה, והקבלה הוא על ידי מי שקרוב אל המקבל כי המקבל הוא עיקר במשנה תורה, לכך היה זה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא קרוב אל המקבל, כלל הדבר כי השם יתברך נתן התורה וישראל היו מקבלים אותה והקבלה היא בסוף וזהו משנה תורה שהיא בסוף, ולכך הדבור הוא כפי הראוי אל המקבל כי המקבל הוא עיקר שם, דהיינו כי משנה תורה לאוסופי אתי לבאר יותר כאשר ראוי אל המקבל וזהו עיקר גדול, ובזה יתורץ כל החלופים והשנוים שהם בדברות אחרונות. ועוד תדע כי התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל המקבלים את הברית, והברית הוא מחבר כורת הברית והמקבל את הברית ביחד, וכל דבר שמחבר את שנים ביחד בצד אחד הוא קרוב אל האחד ובצד השני קרוב אל האחר. ולכך התורה שהיא הברית בין השם יתברך ובין ישראל בצד אחד קרוב התורה אל השם יתברך אשר כרת הברית ובצד השני קרוב התורה אל המקבל הברית הם ישראל, ולכך כל התורה חוץ ממשנה התורה השם יתברך בעצמו דבר עליהם והוא הכורת הברית, אבל משנה התורה שהוא בסוף התורה והוא קצה השנית הוא קרוב אל ישראל המקבלים התורה, ולפיכך משנה תורה מפי משה שמעו כי משה קרוב אל ישראל הם המקבלים ומפני כך היו שני לוחות הברית גם כן ולא היה לוח אחד, מפני שהם לוחות הברית וכל ברית הוא בין שנים האחד הכורת והשני המקבל הברית, ולכך היו חמש כתובים על לוח אחד וכל החמש מה שלא יעשה אל השם יתברך אשר כרת ברית עמהם, ולוח השני נגד מקבל הברית הוא האדם ולכך על לוח השני כתובים מה שלא יעשה אל מקבל הברית. ודבר זה עצמו בתורה גם כן שהיא הברית גם כן בין השם יתברך ובין ישראל שכל התורה חוץ ממשנה תורה דבר השם יתברך בעצמו אבל משנה תורה הוא כנגד מקבל הברית הם ישראל, ולכך כל משנה התורה בלשון יחיד נאמרה מפני כי משנה תורה שהוא קרוב אל המקבל כמו שאמרנו הוא מאחד ומקשר את ישראל כאיש אחד, וגם כי כל התורה שהיה השם יתברך מדבר היה מדבר אל האדם מצד כי האדם הוא בעל שכל, ולפיכך כל הדברות היו כאשר ראוי אל האדם השכלי שאין צריך אליו ביאור ופירוש כל כך, אבל משנה תורה שהוא סוף התורה ואין קבלת התורה מצד השכל רק מצד המקבל החמרי ומצד הזה ראוי קבלת התורה לאדם ולא אל המלאכים השכלים, ולפיכך משנה תורה היה מדבר משה שהיה אדם והיה מדבר אל ישראל מצד שהם בני אדם המקבלים לכך צריך פירוש יותר, וזה שאמרו משנה התורה לאוסופי אתי, ואי אפשר לכתוב בפירוש רק שפתחנו לך פתח ותבין הדברים שהם דברי חכמה, וכל אלו דברים ברורים מאד והכל הוא ענין אחד ואין חילוק, ובשביל זה יבואר כל החלופים והשנוים שהם בפ' ואתחנן ובפ' יתרו, ומעתה תבין ותדע כי לא הוקשה לרז"ל בכל התוספת שיש בדברות משנה תורה כי הוא ביאור לתורה, וכל הדברים אשר זכרנו החילוף אשר בין חמשה דברות הראשונות של פ' יתרו ובין חמשה דברות ראשונות של משנה תורה הכל הוא תוספת ולא גרעון, כי מה שנאמר במשנה תורה כל תמונה בלא וי"ו אל תאמר שזהו גרעון, כי כאשר כתיב לא תעשה לך פסל הנה כלל הכל באזהרה אחת, וכאשר כתב לא תעשה לך פסל כל תמונה הרי יש כאן תוספת כאלו כתיב לא תעשה לך פסל דהיינו כל תמונה בעולם ולפרש כל פסל הוא דאתי, אבל פסל וכל תמונה משמע שני דברים ולא יהיה קאי לא תשתחוה להם רק על וכל תמונה שנזכר שנית, ולכך כתיב פסל כל תמונה בדברות אחרונות דהשתא קאי בודאי לא תשתחוה להם ולא תעבדם גם על פסל, ולא היה משמע כך כאשר היה נכתב פסל וכל תמונה שהיה בא לא תשתחוה רק על כל תמונה, ועוד יתבאר. ועל שלשים הוי"ו הוא תוספת בדברות אחרונות, ויראה כי הוא תוספת ביאור שלא תאמר כי השם יתברך פוקד עון אבות על בנים כשנתמלאה סאה שלהם, ואם לא נתמלא סאתם ולא שלם עונם ולא פקד על הבן יפקוד על בני בנים, ואם עדיין לא שלם העון יפקד על רבעים אבל על דור חמישי לא יפקד עון האב הראשון, וזהו פירוש הרמב"ן ז"ל, והוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק מה שכתב במשנה תורה ועל שלשים ועל רבעים שהוא בטעם או כלומר או שלשים או רבעים, אבל אין הפירוש כך, כי לכך הוסיף וי"ו בדברות אחרונות לומר כי פוקד עון על בנים ועל שלשים גם על רבעים, כי לפעמים הוא רשע גדול שפוקד העון על שלשים ועל רבעים, וכאשר יאמר על שלשים כל שכן שפוקד על בני בנים וכן כאשר יאמר על בנים כל שכן על עצמו. וכן מוכח מדברי חכמים במדרש (ילקו"ש שלח ר' תשמ"ג) משל לד' דיוטאות נפלה דליקה באחת מהן וכו', כמו שהתבאר למעלה, והדליקה הוא העונש ומוכח שפוקד העון על כולם ולכך הוסיף במשנה תורה ועל שלשים ופי' זה ברור. והכל הוא לפי מה שהוא רשע כאשר הוא אינו רשע כל כך אין העונש חל רק עליו, ואם הוא יותר רשע פוקד על בנים ואם יותר רשע פוקד עוד על בני בנים וכן כולם. ומעתה הוא דומה אל עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, שאם הוא צדיק יותר החסד הוא לבניו אחריו יותר עד לאלפים. ודבר זה הוסיף באור במשנה תורה בזה שאמר ועל שלשים, כי משנה תורה לאוסופי אתי כאשר היה הדבור בהר סיני על בנים על שלשים מכל מקום פירוש הדבור הוא על בנים ועל שלשים כי דבר ה' צריך לביאור, ולפיכך לא קשיא מה שאמר הכתוב בפ' ואתחנן (דברים פרשה ו') את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי בודאי גם זה דבור ה' רק שהוא תוספת ביאור, וכן מה שנאמר בדברות אחרונות מצותו הוא תוספות שהוא שייך אל דברות אחרונות. ועוד יש לך לדעת כי כאשר תעיין תמצא מן לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא שמדבר תמיד בלשון נסתר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שמו לשוא וכן אח"כ כי ששת ימים עשה ה' את השמים ולא כתיב אשר עשיתי וכן כל הדברות, והטעם בזה כי אנכי ולא יהיה לך הם שייכים אל השם יתברך עצמו כי אלו שני דברות מפי הגבורה שמענום וכמו שהתבאר למעלה, ולכך הם לנוכח לגמרי כי איך לא היה נמצא להם לנוכח שהרי זה קבלת מלכותו ובודאי בקבלת מלכותו יתברך נמצא להם ולפיכך הדבור באלו שנים לנוכח, אבל שאר הדברות אינם לנוכח כי אף על גב כי שאר דברי תורה גם כן לנוכח אינו דומה כי שאר התורה היה הדבור על ידי משה והיה מדבר עמהם לנוכח אבל עשרת הדברות השם יתברך היה המדבר כדכתיב משה ידבר והאלקים יעננו בקול, ולפיכך היה הדבור לא תשא בלשון נסתר ולא בלשון נוכח. ומפני כי ולשומרי מצותו הוא דבק אל לא תשא שאחריו נאמר, ולכך כתיב מצותו בלשון נסתר לפי שהוא דבק אל לא תשא שהוא גם כן בלשון נסתר. והרמב"ן ז"ל פי' כי לכך שם ה' אלקיך בלשון נסתר, כי אנכי ולא יהיה לך בלבד שמענו מפי הגבורה ומכאן ואילך משה ידבר והאלקים יעננו בקול ולכך כתיב בלשון נסתר כאלו משה ידבר לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. ואין צריך לומר כך כי אף על גב כי משה ידבר היה הדבור בא מן השם יתברך שהרי כתיב את עשרת הדברים דבר ה' אל כל קהלכם, אבל הפירוש כמו שאמרנו כי שני הדבורים שהם קבלת מלכותו יתברך זה היה לנוכח לישראל כי זהו עצם קבלת מלכותו הקדוש ברוך הוא עליהם ולכך היה הדבר לנוכח. ומפני כי הדברות האחרונות יותר מתחברים יחד כמו שיתבאר שהרי חמשה דברות אחרונות שבמשנה תורה הם בוי"ו החבור, ואף כי חמשה דברות ראשונות לא נאמר בהם וי"ו החבור מכל מקום הם מתחברים יחד וכמו שיתבאר, ולפיכך אילו כתיב במשנה תורה ולשומרי מצותי לשון מדבר בעדו ואח"כ הדבור הג' בלשון נסתר וכן כל שאר הדברות לא היה אל הדברות מן לא תשא ואילך החבור עם השני דברות הראשונים כי הראשונים בלשון מדבר בעדו ואח"כ בלשון נסתר, ולכך התיבה האחרונה מן לא יהיה לך שהוא לשומרי מצותו בלשון נסתר לחבר דבור זה עם אותם שבאו אחריו. וכן מה שנאמר בדברות האחרונות וכל בהמתך והוסיף שורך וחמורך מה שלא נאמר בדברות הראשונות, הכל הוא תוספת ביאור ללימוד שלהם כי כך ראוי לענין משנה תורה שהיא תוספת ביאור, אבל לפי מה שאמרנו כי משנה תורה הוא כנגד המקבל הוא האדם לכך כתב שורך וחמורך כי השור והחמור שעושה בהם האדם קרובים אליו מעבדו ואמתו, כמ"ש ר' יוסי (שבת קיח:) מעולם לא קריתי לשורי שורי רק שדי ולכך אין לכתוב במשנה תורה שהיא נאמרה אל המקבל עבדך ואמתך וכל בהמתך כי שורו וחמורו אשר הם לצורך האדם נחשב לו לאדם יותר משאר בהמתו ואינו כמו עבדו ואמתו. ומפני טעם זה כתוב ג"כ בדבור זכור ובהמתך ולא כתיב וכל בהמתך כמו שכתוב בדבור שמור, כי מאחר שלא הזכיר כאן שורך וחמורך רק החשובים ביותר ולא הזכיר כל מה שהוא צריך אל האדם המקבל לכך לא כתב וכל בהמתך אבל בדברות אחרונות שהזכיר שורך וחמורך אשר הוא צריך אל המקבל הזכיר גם כן וכל בהמתך שגם כן הוא צריך אליו. ועוד יש בזה דבר עמוק ותבין אותו ממה שאמרנו כי משנה תורה קרובה אל המקבל. וכן מה שלא נאמר בדברות ראשונות למען ייטב לך ובדברות אחרונות למען ייטב לך כבר בארנו לך למעלה, כי הדבר אשר אינו ראוי לעולם במה שהוא עולם גשמי ולפיכך אי אפשר שיהיה בעולם דבר שהוא אלקיי לגמרי בשלימות מבלי שיצורף אליו החסרון, וכאשר היה דבר השם יתברך אל ישראל פנים אל פנים היה הדבור הזה לאדם בצד שיש לאדם מעלה אלקית נבדלת, ומדרגה זאת אינה לאדם בשלימות רק בחסרון כי האדם אינו נבדל לגמרי רק הוא אנושי, ולפיכך לא כתיב בדברות הראשונות למען ייטב לך, כי הדבר שהוא בשלימות מבלי שום חסרון הוא טוב והדבר שמצורף אליו חסרון לא שייך אצלו טוב כי הטוב הוא בלא חסרון. ובדברות השניות אשר באר משה לישראל ואין דבר זה במדרגה כמו הדברות הראשונות ששמעו מפי השם יתברך, כי ראוי מדרגה זאת לאדם מצד שהוא אדם ומצד הזה אין חסרון והדבר שאין בו חסרון הוא הטוב, אבל המדרגה האלקית לגמרי אי אפשר שתהיה מדרגה זאת בשלימות ולכך לא נאמר בראשונות טוב. וכתיב בדברות האחרונות גם כן למען יאריכן ימיך חסר וי"ו לתוספת ביאור, וזה שכל מקום שנאמר ימים רבים אינם אלא של צער מפני כי דומים לו שהם רבים אף שהם מעט, והפך הימים הטובים נראים שהם אחדים כדכתיב (בראשית כט) ויהיו בעיניו כימים אחדים אף שהם רבים, ולפיכך כתיב למען יאריכן ימיך חסר וי"ו כלומר שהם ימים טובים כאילו אינם רבים שכך הם ימי הטובה ודבר זה מבואר. ובדבור זה הוסיף כאשר צוך שדבר זה תוספת ביאור שמבאר המצוה לומר שתקיים המצוה בענין אשר צוך, וכבר בארנו למעלה כי משנה תורה הוא ביאור ולפיכך נאמר כאשר צוך, וגם מפני כי כאשר צוך בא על חוזק האזהרה שיש לכבוד אב ואם, כי כבוד אב ואם נקרא משפט לפי שהוא מחוייב כמו שהארכנו למעלה. ומפני כי דברות אחרונות נגד המקבל כמו שאמרנו, והמקבל הוא מקבל חוזק האזהרה שהוא במצוה ולכך הוסיף במשנה תורה דוקא כאשר צוך, ועוד יתבאר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף