תפארת ישראל למהר"ל/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

תפארת ישראל למהר"ל מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הדבור הקדוש הרביעי זכור את יום השבת לקדשו. הדבור הזה אחר לא תשא כי הנשבע בשקר הוא מחלל כבודו ותהלתו, ואחר זה זכור את יום השבת לקדשו להודיע כי הוא פועל כל הנמצאים ומאתו נבראו, ומה שהוא יתברך פועל הנמצאים, ודבר זה אינו עצמו מה שהוא פועל זולתו, ומכל שכן הדברות שאחר זה שעוד הם יותר רחוקים מאמתת עצמו כמו כבד לא תרצח ודבר זה מבואר. ואם תאמר ולמה באה ההוראה על שהוא יתברך פועל הכל במה שנח ביום השביעי אדרבא יש לעשות מלאכה כל ששה ימים וזה יהיה הוראה כי הוא יתברך פעל הנמצאים בששת ימים. ואין זה קשיא כי ההוראה היא בשבת להודיע כי הוא יתברך פעל הכל והשלים הכל, וזה כי גם השמים הם פועלים אבל אין מנוח להם, וזה כי אין בפעולתם ההשלמה ומאחר שאין בפעולתם ההשלמה אין כאן שביתה והפסק כי השביתה וההפסק מורה על ההשלמה, אבל השם יתברך כיון ששבת יש בפעולתו ההשלמה, ולפיכך השם יתברך אשר שבת ביום השביעי מכל מלאכתו מורה דבר זה שמלאכתו בשלמות ואין עוד חסרון וכיון שאין חסר דבר שייך בזה שביתה. ובאולי אם יתמה האדם איך שייך אצל השם יתברך מנוח והוא לא ייעף ולא ייגע, אמרו במכילתא וינח ביום השביעי וכי יש לפניו יגיעה הלא ידעת אם לא שמעת נותן ליעף כח וגו' בדבר ה' שמים נעשו ומה תלמוד לומר וינח ביום השביעי אלא כביכול הכתיב הכתוב מנוחה לעצמו ומה אם מי שאין לפניו יגיעה הכתיב על עצמו שברא עולמו לששת ימים ונח ביום השביעי אדם שכתוב בו אדם לעמל יולד על אכו"כ ע"כ. דע כי כל פועל אשר יפעל בזמן שייך אצלו בסוף פעלו מנוחה, שכיון שהיה עיף ויגע מלפעול הכל בלא זמן והיה צריך זמן אל פעולתו, הנה גם כן כשכלה הפעולה שייך בזה לומר וינח ביום השביעי. אמנם מה שהיה השם יתברך פועל העולם בזמן הוא מצד המקבל, כי איך אפשר שתקבל האדמה הבריאה שלה בעצמה והוצאתה הצמחים כאחד, וסדר הבריאה כך הוא שהארץ תוציא צמחים וכן כל הדברים ולכך היה צריך המשך זמן אל בריאת העולם. וכמו שהזמן אשר היה לבריאה הוא מצד המקבל, כך המנוחה והשביתה גם כן היא מצד המקבל, וכאלו אמר מה שהיה השם יתברך פועל בזמן מפני המקבל שהמקבל עיף ויגע לקבל הכל כאחד ולדבר זה היה הנחה ביום השביעי. וכן אמרו במדרש (בראשית רבה פ"י) וינח ביום השביעי וינח לעולמו ביום השביעי כל זמן שהיו ידי קוניהן ממשמשין בהם היו נמתחין והולכים כיון שנחו ידי קוניהם ניתן להם הנחה, הרי שפירשו וינח ביום השביעי שהיה מניח לעולמו ביום השביעי וזה שהכתיב מנוחה לעצמו כלו' שהכתיב על עצמו מנוחה מפני המקבל כל שכן המקבל עצמו שהוא בעצמו בעל עמל ויגע שישבות ביום השביעי. וכבר אמרו (שם) וישבות מכל מלאכתו לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל וביגיעה ע"כ. מתחלה אמר שנברא העולם שלא בעמל ושלא ביגיעה ולבסוף אמר שנברא העולם בעמל וביגיעה. אבל הפירוש שמצד השם יתברך לא היה עמל ויגיעה, אבל העמל הזה הוא מצד המקבל שלא היה נברא רק בהמשך זמן בעשרה מאמרות ולפיכך אמר להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה, כי סוף סוף נברא העולם בהמשך זמן ובעשרה מאמרות ולכך הרשעים שמאבדין את העולם עתידין ליתן את הדין. והיינו ששנינו (אבות פרק ה') בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות וכו'. ופירוש זה כמו שאמרנו כי בודאי מצד הפועל אפשר לו לברא בלא המשך זמן ואם נברא בעשרה מאמרות זהו מצד המקבל כמו שהתבאר ואם כן למה כתב עשרה מאמרות כאלו לא היה ח"ו יכול שיברא אותו רק בעשרה מאמרות ולא הוה ליה למכתב בעשרה מאמרות כיון שהכתוב מזכיר פעל השם יתברך ומצד השם יתברך היה יכול לבראותו במאמר אחד. ומתרץ כי לכך נכתבו אלו עשרה מאמרות להודיע כי סוף סוף העולם מצד המקבל נברא בעשרה מאמרות, ובזה מלמד לך כי הרשעים שמאבדין את העולם עונש גדול יש להם שמאבדין עולם שנברא בעשרה מאמרות ויתן לצדיקים שכר טוב שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות, כי לפי מדרגת ומעלת הדבר שמאבד כך הוא עונשו וכן לפי מדרגת ומעלת הדבר שמקיים כך הוא שכרו, והדבר הזה ברור. ומה שאמר כי ששת ימים עשה ה' ולא אמר בששת ימים עשה ה', מפני שהיה משמע כי העולם נברא תוך ששת ימים והזמן של ששת ימים היה עודף על המעשה ובחצי יום כלתה המלאכה, ואם היה כך לא היה יום השביעי מקודש מצד עצמו רק מה שלא היה עוד מלאכה לעשות, ולכך כתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ לומר כי כל ששה ימים היה השם יתברך בורא העולם עד סוף יום ששי, וגם בשבת היה ראוי שיהיה מלאכה אלא שהשם יתב' רצה לקדש יום השביעי ואם כן יום השביעי מקודש. וכן אמרו ז"ל (אבות פרק ה') בין השמשות נבראו השדים ולא הספיק לגומרן עד שקדש היום וקדש היום ולא גמרן, שמזה תראה כי קדושת היום היה גורם הפסק המלאכה ולא שהפסק של המלאכה גורם קדושת היום. אמנם מה שראוי ששת ימים למלאכה ויום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. וזה כי העולם הזה הוא גשמי, וכבר ידוע כי הגשם יש לו חלופי צדדים ששה ועל ידם הגשם שלם והם המעלה והמטה וארבעה צדדין שהם ארבע רוחות הידועים כי אין גשם שלם רק כאשר יש לו ששה צדדין, והצדדים האלו שייכים לגשם כי הגשם הוא בעל רוחק שזהו גדר הגשם שהוא בעל רוחק, ויש עוד גבול נבדל לעצמו והוא האמצעי אשר הוא נבדל לעצמו ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל לא לפנים ולא לאחור רק עומד באמצע, ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים כי הצדדים הששה יש להם רוחק והרוחק הוא גדר הגשם ולכך על ששה הצדדין יאמר שהם צדדין גשמיים אבל האמצעי מפני שאין לו רוחק לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו ומתיחס אל בלתי גשמי. וכאשר ברא השם יתברך את העולם הגשמי הנה כמו שיש לגשם שש צדדין שהם צדדין גשמיים וכך הוא לבריאת עולם ששה ימים שבו נברא העולם הגשמי, ויום השביעי בו שביתה ולא היה בו הויה וזה כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשם, ודבר זה מבואר. וזהו ענין ששת ימי הויה והשבת שבו היה שביתה בלתי הויה ולכך יום השביעי הוא קודש, כי כבר אמרנו כי הוא כנגד האמצעי שאינו מתיחס לגשמי רק הוא בלתי גשמי והבן הדברים האלו מאד, גם בארנו זה למעלה, והתבאר מה שאמרנו כי יום השביעי ראוי לשביתה מצד עצמו. ומה שאמר הכתוב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו שהוא משמע שהיה מלאכה ביום השביעי. בבראשית רבה (פ' י') שאל רבי לרבי ישמעאל בר' יוסי אפשר שמעת מאביך מהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אתמהא אמר ליה כזה שהוא מכה בקורנס על הסדן הגביהו מבעוד יום והורידו משתחשך, אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקדוש ברוך הוא שהוא יודע עתיו שעותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. גניבא ורבנן גניבא אומר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה מה היתה החופה חסר כלה שתכנס לחופה כך מה היה העולם חסר שבת. ורבנן אמרי משל למלך שעשה לו טבעת מה היה הטבעת חסר חותם כך מה היה העולם חסר שבת ע"כ. החכמים האלו בארו מה שכתב ויכל אלקים ביום השביעי לדעת ר' יוסי לא היה בשבת הויה שיש בה תנועה לטעם אשר אמרנו כי ההויה שיש בה תנועה הוא לגשם, אבל קבלת הצורה שהיא הויה בלי תנועה כי אין בקבלת הצורה התנועה כי ההויה פתאומית ואין בזה הויה שכל הויה בזמן, ולכך אף שכלה מלאכתו ביום השביעי אין זה מלאכה כלל רק שתלה הצורה במקבל ודבר זה ידוע. ולכך מדמה למי שמכה בקורנס שמגביה אותו מבעוד יום, ור"ל כי התנועה של ההויה שהוא הכנה לקבל הצורה היה מבעוד יום ולא היה תנועה בשבת, וירידת הקורנס משתחשך, ור"ל כי קבלת הצורה שהוא השלמת הויה היה משתחשך, ודבר זה לא נקרא מלאכה כי אין כאן מלאכה שיש בו תנועה ואדרבה דבר זה קנין השלמות ומנוחה. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי קבלת הצורה היא בשבת וזהו הורדת הקורנס נקרא שאין צריך לירידת הקורנס פועל אבל הוא יורד מעצמו, וכך קבלת הצורה אין צריך לזה הויה זמנית ולא נקרא זה מלאכה כי המלאכה היא תנועה והתנועה היא לגשם, והשלמת העולם בכללו שהיה קונה צורתו אינו בזמן כלל ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, והבן הדברים האלו כי הם עמוקים מאד. וכן הוא דעת ר' ישמעאל בר' יוסי. והראב"ע היה מתמיה על קושיא זאת שאמר כי כלוי המעשה אינו מעשה וכאלו אמר ביום השביעי לא עשה מעשה, ודבר זה הבאי כי על בלתי עשיית מעשה לא יתכן לומר ויכל אלקים לשון פעל כי הכלוי אינה מפעולת פועל. ורשב"י פירש כי מה שאמר ויכל אלקים מלאכתו ביום השביעי, היינו בתחלת יום השביעי כי הב' אינה משמשת תוך יום השביעי רק הוא כמו והנוגע בבשר שאין פירושו בתוכו ובא ללמדך שהיתה המלאכה עד התחלת יום השביעי שאילו כתיב ויכל אלקים מלאכתו ביום הששי הייתי אומר שכלה מלאכתו קודם גמר הששי, ולא יתכן זה רק היה המלאכה כל יום הששי והזמן הוא מדובק ורגע שהוא סוף יום הששי הוא התחלת יום השביעי כי אין הזמן מחובר מעתות רק הזמן הוא מדובק, ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אחר שאי אפשר לך לומר שהזמן הוא מחולק רק הזמן הוא אחד וסוף הזמן של יום הששי הוא התחלת יום השביעי, וגם זה דבר עמוק מאד מאד. אמנם דעת גניבא ורבנן יש לך להבין מאד כי לדעת שניהם השבת עצמו הוא גמר מלאכה, ועל זה נאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וזה כי אף אם לא היה המלאכה ביום השבת מכל מקום השבת הוא השלמת העולם, וזה כי השבת קראו חכמים בלשונם כלה כמו שאמרו בבבא קמא (לב:) בואי כלה, ומה ענין כלה לשבת, אבל העולם הזה על ידי שבת יש לעולם חבור בו יתברך כי שאר ימים אינם מקודשים כמו השבת ומפני שהוא זמן קדוש יש לעולם חבור על ידו בו יתברך, ולכך נקרא השבת כלה שהיא עומדת להתחבר בבעלה וזהו השלמת העולם בודאי. ולכך מדמה דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה והיה חסר כלה שתכנס לחופה להתחבר בבעלה, כך מה היה לעולם חסר שבת שהשבת הוא החבור בו יתברך. וזהו ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי מלאכתו שהוא העולם כלה ביום השבת שקנה החבור הקדוש והדבוק העליון וזהו גמר מלאכת העולם. ורבנן גם כן הם אומרים כי השבת משלים העולם ולפיכך שייך לומר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת אבל עדיין חסר חותם, שהחותם עם שאינו מענין הטבעת שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו, וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים חסר העולם שבת שהוא קנין מעלה עליונה אלקית שהשבת קונה בעולם מעלה אלקית ביותר וזה היה קונה בשבת. והחלוק שיש בין גניבא לרבנן הוא זה, כי לדעת גניבא ראוי שיהיה השבת דומה לכלה כי הכלה יש לה חבור לבעלה וכן השבת יש לה חבור אל השם יתברך, ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם שהוא השלמת הטבעת וכן השבת הוא השלמת העולם. אמנם כאשר עוד תבין דברי חכמה עמוקה תדע להבין דעת גניבא ודעת רבנן, דע כי השבת קראו חכמים בשם כלה וקראו אותו גם כן בשם מלכה וכמו שאמרו ז"ל (שם) בואי שבת כלה מלכתא. וזה כי השבת יש בה שתי בחינות, האחת שהיום מבורך מצד עצמו ולכך נקרא כלה שהכלה יש לה ברכה, והבחינה השנית שהשבת מקודש נבדל משאר הימים ודבר זה מדרגה בפני עצמו מה שהוא מקודש נבדל משאר ימי החול, ולכך נקרא מלכתא שהמלכתא היא נבדלת משאר בני אדם, שזה הוא ענין המלך שהוא נבדל משאר בני אדם ואינו נכלל עמהם. וכנגד אלו ב' הדברים אמר הכ' ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו קרא אותו שהוא מבורך ושהוא מקודש, וכנגד אלו שתי שמות זכר כל אחד ואחד מן החכמים האלו דבר אחד, גניבא אומר משל למלך שעשה חופה מה היה העולם חסר שבת, קרא השבת כלה לטעם אשר אמרנו כי היום מבורך בעצמו, ודבר זה הוא שלמות העולם והרי הכלה טעונה ברכה ואיך לא יאמר ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, כי היום הזה שהוא מוכן שיקנה העולם המעלה העליונה שהיום הוא מבורך ומעלה זאת קנה העולם ביום השבת. ולכך מדמה גניבא דבר זה למלך שעשה חופה וציירה וכיירה מה היה עולם חסר וכו', כי עיקר החופה הוא הברכה כמו שאמרו (כלה פ"א) כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ורבנן אמרו משל למלך וכו', וזה כנגד המדרגה השנית שהשבת נבדל משאר ימים במה שהיום הזה הוא קדוש, וכנגד הקדושה שיש ביום הזה נקרא השבת מלכתא כי המלך נמשח בשמן הקדש, ולכך מדמה השבת לטבעת שיש בו חותם שהחותם עם שהחותם הוא עם הטבעת הוא נבדל מן הטבעת כך השבת נבדל משאר ימים והוא קדוש, וידוע כי הדבר שהוא נבדל הוא צורה בלבד, ולפיכך נמשלו ימי החול אל הטבעת שהוא גוף כך ימי החול שהם ימי המעשה הם גשמיים והשבת אל החותם שיש בו צורה והצורה נבדלת מן החומר, ולכך על ידי השבת יש בעולם קדושה נבדלת לכך ביום השבת נגמר העולם כאשר קנה הצורה, והדברים האלו הם ברורים ויקרים ואין לבאר יותר:

על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. במכילתא ברכו במן וקדשו במן, ר' עקיבא אומר ברכו במן וקדשו בברכה, ר' יצחק אומר ברכו במן וקדשו במקושש, רשב"י אומר ברכו במן וקדשו במאור, ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אומר משום ר' שמעון ברכו במן וקדשו במאור פנים של אדם (הראשון). לדעת כולם הברכה הוא במן, ואין הכונה במן בלבד רק כי המן הברכה היותר עליונה שהיא לשבת שירד בשביל השבת שני עומרים לגולגולת, ואף על פי שלא היה להם יותר בשבת מששת ימים שהיה להם עומר לגולגולת, ואין הכונה רק שהיה ברכה בשביל השבת למצא שני עומרים שזה היה ברכה יתירה שהיה מלקט כפי שאר ימי השבוע ומצא שני עומרים וזה ברכה. והקדושה גם כן במן כלומר שמה שלא ירד מן בשבת מורה שהיום קדוש שכל הויה היא בזמן וכל זמן הוא תולה בתנועה וכל תנועה היא לגשם שאינו קדוש ולכך כל הויה אין בה קדושה מטעם אשר אמרנו, ולכך קדושת שבת היה גורם שלא היה בו הוית המן. ואף על גב שהשבת ודאי יש בו התהוות טבעי כי הדבר הטבעי אין ראוי שיהיה לו שביתה כי מדרגת הטבעי אינו כל כך, כמו שאין בני נח מצווים על השבת מפני שהם טבעיים חמריים ואין לטבע החמרית שביתה והשלמה כמו שידוע לנבונים, וכן הדברים הטבעיים לשפלות מדרגתם אין להם מדרגת השבת אבל המן שלא היה טבעי לא ירד בשבת כי אין הויה בשבת ודבר זה מבואר. ולדעת רבי עקיבא שקדשו בברכה, ונראה לי דגרסינן שקדשו במלאכה כי מה שאין לעשות מלאכה ביום השבת הוא קדושה לשבת שהיום הזה אין בו תנועת מלאכה שכל תנועה גשמית. וכבר אמרנו כי מלאכת האדם אינו דבר טבעי רק הוא על הטבע, ולפיכך בטול מלאכה לאדם ביום השבת שאין בו תנועת מלאכה וזה מורה על קדושה. ולדעת ר' יצחק שקדשו במקושש, ודבר זה קדושה שמי שמחלל את קדושתו של שבת יבא עליו ההעדר, כי לא תמצא בכל המועדים שיש מיתה מי שמחלל קדושתו חוץ מן השבת שמחלל קדושתו ראוי לו ההעדר וזה מורה על קדושה עליונה של שבת, כי המתנגד אל הדבר שהוא קדוש יש בזה המיתה שהוא ההעדר, כי הקדוש ברוך הוא שהוא נבדל ואין בו החמרי הגשמי מבטל את דבר הגשמי, ודוקא מקושש מפני שהיה מיתתו על פי השם יתברך ולכך אמר במקושש שכאשר היה מקבל המיתה על פי השם יתברך נראה קדושתו של שבת. ולדעת רשב"י שקדשו במאורות רוצה לומר כי ביום זה יש תוספות כח לדבר הבלתי גשמי, וזהו בעצמו קדושה שאין קדושה רק אל דבר בלתי גשמי וכמו שאמרו ז"ל (ביצה טז.) נפש יתירה יש לאדם בשבת, ורוצה לומר כי הנפש שהיא דבר נבדל יש לה בכח יותר בשבת ממה שיש לאדם בימות החול, וזה שאמר שקדשו במאורות כי האור הוא דבר נבדל שאינו דבר גשמי כמו שהם שאר דברים גשמיים וקדשו במאורות שיש תוספות כח במאורות. ולר"ש בן יהודה במאור פניו של אדם, ר"ל כי הפנים הגשמיים מקבלים אור וזיו בלתי גשמי ודבר זה הוא קדושה בודאי מה שמקבלים אור וזיו. ובמדרש (ב"ר פ' י"א) עוד למה ברכו רבי דוסתאי ורבי שמואל בר נחמן רבי דוסתאי אומר שאין לו זוג חד בשבאי תרי בשבאי תלתא ארבעתא חמשתאי ערובתאי שבתאי לית ליה זוג רבי שמואל אומר שאינו נדחה, תני רשב"י אומר אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר לה הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהיה בן זוגך כיון שעמדו ישראל על הר סיני אמר הקדוש ברוך הוא זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך היינו דכתיב זכור את יום השבת לקדשו ע"כ. ביאור דבר זה לדעת רבי דוסתאי ראוי השבת לברכה במה שאין לו זוג, כי הדבר שיש לו זוג הרי הוא חלק דבר ודבר שהוא חלק אין בו ברכה רק כאשר הוא הכל ולפיכך השבת ראוי לברכה. ולדעת רבי שמואל בר נחמן שאינו נדחה והוא דבר נפלא ועמוק מאד מה שאינו נדחה, כי יום זה אין צריך לקדש אותו לא כמו שאר המועדים שבית דין מקדשין אותן ולכך הם נדחים אבל השבת הוא קדוש בעצמו ולפיכך אינו נדחה, וזהו ברכתו שאין צריך לקבל קדושתו על ידי בית דין כי הוא קדוש בעצמו וכל דבר שאין צריך לקבל הוא מבורך בעצמו, והבן זה מאד. ורשב"י אמר שאמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא וכו'. וביאור זה כי אף שאמרנו כי השבת יש לו מעלה במה שהוא אחד, מעלה זאת היא בערך שאר ימים כי שאר הימים יש להם זוג בימים כמו שהתבאר למעלה, ומעלת השבת שאין לו זוג בימים וזהו מדרגתו ומעלתו, ומכל מקום אי אפשר שיהיה אחד לגמרי מבלי הזדווגות בשום חבור אליו כלל שאם כן היה חסר, שאי אפשר שיהיה נמצא דבר שהוא אחד לגמרי רק השם יתברך שהוא אחד שלם אבל שאר הנמצאים אם הוא אחד לגמרי הוא חסר שאם היה אחד והוא שלם היה הוא אלוה כי הוא יתברך הוא אחד ואין זולתו, ולכך אם לא היה נמצא שום זיווג לשבת היה חסר שאין ראוי שיהיה נמצא במציאות דבר שהוא אחד. וזה אמרם במדרש (פדר"א פ' י"ב) לא טוב היות האדם לבדו עשה לו עזר כנגדו שלא יאמרו כשם שהשם יתברך אלוה בעליונים כך האדם אלוה בתחתונים לכך אעשה לו עזר כנגדו והוא זיווג שלו שלא יהיה אלוה בתחתונים. ורצו בזה כי אם היה האדם אחד היה הוא אלוה שאי אפשר שיהיה דבר אחד זולת השם יתברך וכבר התבאר דבר זה. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא כנסת ישראל יהיה בן זוגך כי כל דבר יש לו חבור אל זמן שלו כמו שאמרו (אבות פרק ד') אין לך אדם שאין לו שעה, והזמן המיוחד לישראל הוא יום השבת כי ראוי שיהיה ישראל מתחברים לשבת, כמו שהשבת נבדל משאר הימים שהם ימי החול, כך ישראל נבדלים מעכו"ם שהם חול, ולכך השבת ראוי דוקא לישראל וגוי ששמר את השבת חייב מיתה כי הוא מיוחד דוקא לישראל והרי מזדווג לאחר לכך חייב מיתה ומעתה אין כאן יחידות ולא נתנה שבת לשאר האומות עכו"ם כי אם לישראל שהיום הזה ראוי לישראל שהם עם קדוש כמו שהשבת הוא זמן קדוש וכל דבר יש לו חבור אל זמן המיוחד לו, וזמן הזה שהוא יום השבת שהוא זמן קדוש מיוחד לעם הקודש דוקא, ובודאי מזדווגים ומתחברים ישראל אל השבת כמו כל דבר שיש לו חבור אל זמנו המיוחד אליו וזה שאמר כנסת ישראל יהיה בן זוגך. ולפיכך אמר זכור את יום השבת לקדשו, פירוש כי ראוי מששת ימי בראשית שיהיו ישראל מקדשין השבת, כי לשון זכור משמע על דבר שהיה כבר ומששת ימי בראשית שקדש השם יתברך השבת והיה מיחד אותו מבין שאר הימים בקדושה אי אפשר שלא יהיה זוג אליו, כי דבר זה אי אפשר כמו שאמרנו למעלה שאין דבר אחד זולת השם יתברך שהוא אחד לגמרי:

ובמדרש עוד (הובא בתוס' חגיגה י') ג' מעידין זה על זה השבת וישראל מעידין על הקדוש ברוך הוא שהוא אחד בעולמו הקדוש ברוך הוא וישראל מעידין על השבת שהוא אחד בימים הקדוש ברוך הוא והשבת מעידין על ישראל שהם אחד באומות ע"כ. ביאור זה כי השבת וישראל מעידין על השם יתברך שהוא אחד, וזה כי השבת הוא אחד בימים וישראל הם אחד באומות, ואי אפשר שיהיה כל אחד ואחד בפני עצמו שאם כן יקשה מה שאמר השבת לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, וצריך לומר כי כנסת ישראל הם זוג לשבת, וכל שני דברים שהם מתחברים ומזדווגים יחד אי אפשר שלא יהיה חבור שלהם מן אותו שהוא אחד, כי בלא חבור אי אפשר כי מצד עצמם הם מחולקים כי זהו שבת וזהו ישראל והם מחולקים, וכיון שמצד עצמם הם מחולקים אי אפשר בלא אחד שמחבר אותם, ואותו שהוא מחבר אותם הוא אחד שאם אינו אחד איך יחבר את שנים להיות אחד והוא בעצמו אינו אחד, ואין מקבלים על ידו שיהיו בו נקראים אחד כי אם שהוא אחד בעצמו, ולכך השבת וישראל שהם זוג יחד מעידים על השם יתברך שהוא אחד. וכן הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד. וזה כי אם לא כן תאמר כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג, וזה מפני שאמרנו, כי הוא יתברך אחד ואין זולתו, לכך צריך שיהיה לכל אחד זוג שלא יהיה אחד גמור כי אין אחד גמור זולת השם יתברך ולכך אי אפשר שלא יהיה לו זוג, אלא על כרחך ישראל זוג לשבת, וכאשר ישראל זוג אי אפשר שלא יהיה ישראל אחד כמו שהשבת הוא אחד שאם אינם אחד הרי אין ראוי שיהיה בן זוג לשבת כי השבת הוא אחד וישראל אינם אחד ואין כאן זוג, ועוד מאחר שהשבת הוא אחד אם היה מתחבר לדבר שאינו אחד הוה יוצא מן אחדותו כאשר מתחבר לדבר שאינו אחד, ולכך השם יתברך שהוא אחד יש לו חבור אל ישראל שהם אחד ובזה בעצמו השם יתברך וכנסת ישראל מעידין על השבת שהוא אחד כמו שאמרנו. והבן זה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף