תיבת גמא/פרשת בראשית
|
< הקודם · הבא > |
א[עריכה]
בפסוק (בראשית ב טז) אכל תאכל ולא אבר מן החי (סנהדרין נו:). נסתפקתי אבר מן החי מבן פקועה אי שרי לבן נח[1] דרהיט ואזיל ושה מעליא הוא כמ"ש מהו לפדות בבן פקועה (בכורות יב.). ול"ד למפרכסת חולין ל"ג א׳ התם י"ל הואיל ושחיטה מהני למהוי כמתה לישראל ה"ה לב"נ משא"כ בן פקועה עיין תוס' שם ד"ה אחד בטעם חשוב כזה י"ל דל"ש מי איכא מידי. וכ"ש בהפריס דכל דרבנן ד"ת מלא תסור והכי אתני דלא ללקי עליה מ"מ לא שייך מי איכא מידי. ואסור להושיט לב"נ ומפסחים כ"ב ב' והרי אבר מן החי כדמות ראיה וי"ל מדאמר מנין משמע רק מלפני עור. ואי"ה פ' עקב יבואר עוד:
עוד נסתפקתי חלב מטריפה אי שרי לב"נ דלא שייך מי איכא מידי דאסור משום טריפה וי"ל דזה איסור אחר הוא ואבר מן החי בחלב הותר. ל"ד לפסול בשחיטה דאסור למכור בני מעיים לב"נ כמ"ש בפריי לי"ד כ"ז התם לא מהני השחיטה מידי. ול"ד למפרכסת קודם שתצא נפשה דאסור לב"נ התם לתא דאבר מן החי לא תאכלו על הדם. ולריש לקיש דלית ליה לכאורה האי כללא מי איכא מידי עיין תוס' חולין שם קשה לא לשתמיט בכל הש"ס לומר לדידיה חלב מטריפה אסור לב"נ ונהי כשירה י"ל ויקח חמאה וחלב ש"מ לכאורה כש"כ י"ד פ"א אות י"ב דמימי חלב שריא וגלי קרא דחלב לאו בכלל אבר מן החי ויש לדחות. ועיין בכורות וי"ו ב' חלב חידוש קשה להש"ך שם מאי חידושיה עיין מ"ש בפריי שם ואי"ה פ' עקב יבואר עוד. וגם פ׳ נח יע"ש ועיין פ׳ כי תצא:
ב[עריכה]
בפסוק והנחש היה ערום כו׳ לא תאכלו מעץ הגן כו' מפר"י עץ הגן כו' ומפר"י כו' פ"ן תמותון. הנחש הוכיח שציווי היה מכל פרי עץ הגן לא תאכל והותר רק מעץ עצמו ומעץ הדעת עצמו אסור כי אתרוג היה עצו ופריו שוה ראוי לאכילה ושאר אילנות העץ אין ראוי כ"א ע"י הדחק הותר ומש"ה נאמר אכל תאכל ולא אבר מן החי מאי שייאטיה דאבר מן החי לכאן אלא ה"פ עץ הגן הותר לכם שאין אכילה חשובה ע"י הדחק ועץ הדעת דראוי לאכילה אסור לכם ולא תימא אבר מן החי דבעינן כזית ומצטרף גיד ועצם ג"כ אין ראוי לאכילה אפ"ה אסור לכם אבר מן החי כה"ג ועיין תוס' חולין ל"ג א' ד"ה אחד דלב"נ בעינן נמי כזית ובר"מ ז"ל בפ"ט מה' מלכים דלב"נ כל שהוא אסור וכתבנו במקום אחר דתליא בפלוגתא אי אכילה כל שהוא והלכתא להקל דכזית לוקה או אכילה כזית והלמ"מ לחומר' עמ"ל פ"א מחו"מ ה"ז ד"ה וראיתי וכדמו' ראיה חולין חותך כזי"ת בשר משמע דסתם אכילה כזית דכותי לית ליה הל"מ וי"ל. ומש"ה אמר השם יתברך לא תאכל ממנ"ו אף מעצו וחוה השיבה טעות הוא מפרי עץ הגן נמי שרי וממילא האיסור רק מפרי עץ הדעת ומלת ?ממיו? כמ"ש רמ"א ז"ל ממנו תאכל וממנו המיתה החטא ממית שנברא משחית ולפי"ז מסופקת המיתה באם יש זכות תולה משא"כ אם מהשם יתברך העונש א"א להנצל וז"ש פ"ן תמותון והבן זה:
ג[עריכה]
עיין עטרת זקנים א"ח קס"ז ס"ב אות ד' המוציא לחם מן הארץ בורא פרי האדמה יע"ש והעולה מדבריו ארץ הוא ארץ ישראל חשובה ואדמה הוא עב ומגושם וכה"א על לא עשה אר"ץ וחוצות. ואמרו עתידה א"י תוציא גלוסקאות פירש רמ"א ז"ל כמו קודם החטא היה דגן ראוי לאכול כך והיינו גלוסקאות כמו פרי ולאחר החטא נתגשם. ואמרו עץ עושה פרי שינתה היינו לאחר החטא נתגשמה ופרי האדמה כולל גם העץ עיין ברכות. והיינו קודם החטא נקראת ארץ נתאוה הקב"ה דידה בתחתונים ומשם יושפע למעלה ולאחר החטא אדמה בה"א הנקיבה כי לית ליה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מלמעלה ואם ששניהם בלשון נקיבה עיין ?במ"נ? שורש אדם. וז"ש בנוסח הברכה המוציא לחם גלוסקאות היה ראוי לאכול כך כשהיתה במעלת אר"ץ ובורא פר"י כשהיא במעלת האדמה וז"ש ארורה האדמה בעבורך וז"ש אי לך אר"ץ שמלכך נער אדם הראשון מלך על הארץ עיין רמ"א שם וגרם מארץ רוחני אדמה מגושם אשריך ארץ שמלכך בן חורין משיח צדקינו אז בלע המות לנצח חירות ממות שיתוקן ויחזור לארץ כשהיה:
- ↑ וכן הסתפק רבינו בראש יוסף (חולין לג.). ובשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סימן יד) נקט בפשטות שאם מפרכסת מותר לבן נח הוא הדין בן פקועה ותלוי במחלוקת האמוראים בחולין שם.