תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/יא

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות קטו] בהרע"ב ד"ה הזורק מרשות היחיד לרה"ר. וביניהן ד' טפחים. היינו בחללו. ואם ליכא ד' רק בצירוף עובי המחיצות לא הוי רה"י רק על גבי מחיצות דחזי לאשתמושי עלייהו להניח דבר מזה על זה אבל תוכו לא הוי רשות היחיד והרשב"א (פ"ק דשבת דף ח') כתב דאם המחיצות חלושות גם על גבן לא הוי רה"י:

[אות קטז] ברע"ב בא"ד ועובי הכתלים של רה"י נדון. אף היכא דרוחב חללו כעשר אמות או כעשרים דלא חזי לאשתמושי על גבי הכתלים. מ"מ כיון דלאחרים עושים מחיצה לעצמו לכ"ש (תוס' סוכה דף ד' ע"ב ועיין שבת דף צ"ט ע"ב):

[אות קיז] שם במשנה ר"ע מחייב. דסבר ר"ע דלא בעי הנחה על מקום ד' על ד'. ובגמ' (דף ד') ודלמא הנחה הוא דלא בעי הא עקירה בעי. משמע דלא פסיקא ליה איך סבר בעקירה אך רש"י פי' דדייק מדלא מחייב רע"ק שתים א' משום הוצאה וא' משום הכנסה משמע דזה ודאי דעקירה בעי לר"ע ממקום ד' על ד'. ובתוס' בד"ה ודלמא הנחה הקשו על רש"י דדילמא הא דלא מחייב ב' משום דלא מחייב אתולדה במקום אב ויראה דבתוס' (דף צ"ז ד"ה למימרא) הקשה הר"פ מנ"ל דמחייב אתולדה במקום אב דלמא הא דמחייב ב' היינו בנודע וחזר ונודע ואור"י דא"כ לא היה ר"י משמיענו שום חידוש וע"ש. ולכאורה קשה הא מ"מ יש חידוש דמחייב ב' דמיניה ידעינן דאפילו עקירה לא בעי מקום ד'. אמנם לק"מ דהא אמרי' דלא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה דכמאן דמליא דמי ובזה אין חילוק בין הנחה לעקירה. וכיון שכן מיושב קושית תוס' דשפיר מוכח מדלא קתני ר"ע מחייב שתים היינו אף אם אינו מחייב אתולדה במק"א מ"מ משכחת דחייב ב' בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ממקום ד' אע"כ דבאמת עקירה בעי. ובהכי מתיישב לי הא דאמרו ודלמא הנחה לא בעי. ולרש"י דבא מכח הוכחה א"כ ודאי הכי הוא ואמאי נקט בלשון ודלמא ומצאתי אח"כ דהקשה כן הרשב"א (ובפשוטו י"ל דההוכחה רק דעקירה שני' מהנחה אבל מ"מ אינו מוכח דבעי ממקום ד' די"ל דעקירה בעי ממקום מונח ממש ולא מאויר אלא כיון דעכ"פ מוכח דעקירה גרע לזה פריך ודלמא בעי ממקום ד') ולפי האמור ניחא דהכי אמרי' דהא כפי דקתני התם ר"ע מחייב אפשר למטעי ולספק דדלמא הנחה לא בעי דיש מקום סברא לחלק. ממילא מוכח דהאמת כן הוא מדלא קתני ר"ע מחייב ב' לאשמועינן דאפי' עקירה לא בעי. דודאי אם לא הוה שום סברא לחלק בין הנחה לעקירה לא היה הוכחה כלל די"ל מה דלא קתני מחייב ב' היינו דבהעלם א' אינו חייב אלא א' ובנודע וחזר ונודע אין חידוש. לזה הקדים דהא באמת יש לטעות דדלמא הנחה לא בעי. ממילא ההוכחה קיימת מדלא קתני להדיא מחייב ב' לאפוקי מסברא זו. ע"כ משום דבאמת עקירה בעי:

ומה דהכריח רש"י לזה ולא כפשוטו דמקשה רק דרך דלמא הנחה לא בעי. דהיה קשה לרש"י דמה מרויח רב יוסף בתירוצו דה"מ ר' היא דמ"מ יקשה ודלמא הנחה הוא דלא בעי וכקושית תוס'. וכן במה דמשני ר"ז הא מני אחרים קשה דמה מרויח בזה הא מ"מ לא שמעינן רק הנחה ולא עקירה. והגאון מוהר"ש איידלס בתוס' ד"ה זרק ונח הרגיש בזה דתוס' הו"מ להקשות בפשיטות על ר"ז. אבל באמת יותר הוי מצי להקשות דמה הועיל ר"ת בתירוצו דגרסינן בהזורק יתיב ר"י כו' הא זהו מספיק על ר"י דמה דקאמר ר' היא היינו ההיא דזרק מרה"ר דלא ס"ל דמיירי ברה"י מקורה אבל מ"מ תשאר הקושיא על שנויא דר"ז דאמר ה"מ אחרים היא דמה הרויח בזה. הא עדיין קשה דלמא הנחה הוא דלא בעי. וזהו שהכריח לרש"י לפירושו והיינו דמדר"ע מוכח דס"ל דעקירה בעי והוי קושיא אלימתא. והרויחו בתירוצם דה"מ ר' היא וה"מ אחרים דעכ"פ אינה הוכחה ויכולים לסבור דגם עקירה לא בעי:

ובהכי מיושב היטב גם קושית תוס' ד"ה זרק ונח במ"ש דלגרסת ר"ת בהזורק יתיב ר"י וקשיא ליה אתי שפיר דר"י היה מתני דברי ר"י על רבי וע"ז הקשו מבסמוך דפריך והא איתמר כו' הו"מ למפרך הא דקשיא ליה לר"י בהזורק דר' לא מחייב אתולדה במקום אב. וזהו אינו קושיא כל כך דבפירכא זו דר' לא מחייב ב' ליכא קושיא רק על העקירה דדלמא בעי ד' לזה עדיפא פריך דאפי' על הנחה ליכא ראיה וכדמוכח בהא דפרכינן ודלמא כאביי. אבל באמת לענ"ד קשה ביותר דעדיין יקשה איך אמר ר"י ה"מ ר' היא והיינו ההיא דהזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע הא ר"י בעצמו הקשה בהזורק על דברי ריא"ש. וא"כ אין קיום לדברי ריא"ש דר' מחייב ב'. וא"כ עדיין קשה דלמא עקירה בעי. ולפי הנ"ל מיושב היטב דהא כפי מה דביארנו בכונת תוס' בהזורק הנ"ל דעיקר הקושיא רק לפי האמת דמיירי ברה"י מקורה דבזה אא"ל דמיירי בנודע וחזר ונודע דא"כ ליכא חידוש דחייב ב'. אבל אילו לא מיירי ברה"י מקורה שפיר היה מקום לומר דמחייב ב' ומיירי בנודע וחזר ונודע. והחידוש דאפי' עקירה לא בעי ד'. וכיון שכן רווחא שמעתתא דר"י לנפשיה ס"ל דר' מיירי ברה"י שאינו מקורה. ולזה ס"ל דמה שקיבל ריא"ש מרבותיו דר' מחייב ב' מתקיימות היטב דליכא עלה קושיא ומיירי בנודע וחזר ונודע והחידוש דאפי' עקירה לא בעי. מש"ה אר"י שפיר ה"מ ר' היא אלא דבהזורק הקשה על שמואל לשיטתיה דאמר לא מחייב ר' אלא ברה"י מקורה וליכא למימר בנוחו"נ דא"כ מאי למימרא. אבל מ"מ ס"ל לר"י דקבלת ריא"ש מרבותיו היא אמת דר' מחייב ב' וקושייתו בהזורק רק על שמואל לשיטתיה. ודו"ק:

אך עדיין יש לפקפק קצת דמאי פריך ר"י בהזורק על שמואל דלמא הא דאמר שמואל לא חייב ר' רק ברה"י מקורה לא דקדק כן מדלא נקט רה"ר באמצע כדס"ל ר"י לנפשיה. דאין זה דקדוק אלא דס"ל לשמואל בפשיטות דעקירה בעי ודאי ממקום ד' וכיון דקיבל מרבותיו דר' מחייב שתים מוכח דמיירי ברה"י מקורה. וא"כ שפיר י"ל דמיירי בנודע וחו"נ והחידוש דחייב ב' דמזה נדע דמיירי ברה"י מקורה ומשום דכמאן דמליא דמי. ואילו לא היה אמר דחייב ב' היה אפשר לומר דלא מיירי במקורה או דאף במקורה לאו כמליא דמי אלא דחייב על ההנחה. דאפשר דלא בעי מקום ד' כדס"ל לרע"ק ויש ליישב:

ב

[אות קיח] בהר"ב ד"ה הזורק פטור כו'. למעלה מעשרה שמצינו. ובמושיט למטה מעשרה רצו בתוס' להוכיח דחייב וכתבו (בדף ד') ד"ה אבל למעלה וז"ל יש להוכיח קצת מכאן דמושיט חייב נמי למטה מי' דאת"ל פטור לפי שלא מצינו במשכן מושיט למטה מי' כו' א"כ לימא הכא אבל למעלה מי' ד"ה חייב דילפינן זורק ממושיט עכ"ל. וקשה לי הא לפי האמת דהוכיחו דלמטה מי' חייב ג"כ במושיט א"כ מוכח דאף דקי"ל כרבנן דר"ע דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש מ"מ למטה ממעלה ילפינן דדמי יותר זה לזה וא"כ מה הוכיחו דלמא באמת לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט דבעי דמי ליה ממש גם למטה ממעלה לא ילפינן. אבל למאן דיליף זורק ממושיט דלא בעי דמי ליה ממש מכ"ש דיליף למטה מלמעלה ומש"ה לא הוי מצי למימר איפכא דלמעלה מי' ד"ה חייב דאם ילפינן זורק ממושיט מכ"ש דילפינן למטה מלמעלה אבל לעולם לדידן דלא ילפינן זורק ממושיט גם למטה מלמעלה לא ילפינן וה' יגיה חשכי:

[אות קיט] שם בר"ב ד"ה חולית הבור. דבור וחולייתו מצטרפים. כתבו תוס' דמתני' מיירי דהחוליא בעצמה גבוה יו"ד כיון דקתני והנותן ע"ג וע"י צירוף י' לא הוי רה"י אלא תוך הבור אבל לא על החוליא אלא ע"כ דמיירי בחוליא עצמה גבוה י' ומיירי שאין בחללו רוחב ד' אלא חללו ועובי החוליא הם ד' ואשמעינן מתני' דבור וחולייתו מצטרפים לרוחב ד' ומחייב בנותן ע"ג חוליא דראוי' להשתמש וליתן שם נסר רחב אבל חללו לא הוי רה"י כיון דבחללו אינו רחב ד'. ועי' תוי"ט (פ' בתרא דערובין מ"ז) ד"ה ממלאים:

ג

[אות קכ] שם בהר"ב ד"ה למטה. אלא ד"א מצומצמות. ודעת תוספות בפירקין (דף צ"ט ע"ב) דבעי' ד"א חוץ מעובי דבילה:

[אות קכא] תוי"ט ד"ה בכותל. בפני הכותל. וכי אמרינן למטה מי' ברוחב ד' הוי כרמלית וכשאין רחב ד' הוי מקום פטור היינו בתשמיש מסויים כגון ע"ג כותל או עמוד אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה"ר גמור ולמעלה מי' מקום פטור עכ"ל רש"י (פ"ק דף ז' ע"א) ד"ה חייב. ובתוס' שם דר"ת ס"ל דמ"מ בעי' שיהא פני הכותל רחב ד' דבעי' הנחה ע"ג ד' וריב"א ס"ל דלא בעי' ד' דכיון דנח בפני הכותל וראה את הקרקע חשוב כמונח בקרקע:

[אות קכב] שם בתוי"ט ד"ה הזורק. גמרא גמירי לה. בירושלמי פריך על דעתיה דבן עזאי דמהלך כעומד דמי אין אדם מתחייב על ד"א ברה"ר לעולם דנעשה כמי שהונחה על כל אמה ואמה ויפטר ומשני משכחת לה בקופץ. ובשבת (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה בשלמא לבן עזאי כתבו והש"ס דידן לא חשיב לה פירכא כדאמר בהזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירי לה ולהכי לא מקשה עלה וכן קלוטה לרע"ק אע"ג דכמי שהונחה דמי בזורק ד"א ברה"ר חייב ול"א כמי שהונחה תוך ד"א ברה"ר. וריב"א מספקא ליה כיון דבד' אמות ברה"ר לא אמרי' מהלך כעומד דמי אע"ג דבעלמא כעומד דמי לבן עזאי אם חייב לב"ע אפי' עמד לפוש תוך ד"א אם לאו וכן אם לא עמד וכו' וכן קלוטה לר"ע אם אמר כמי שהונחה דמי חוץ לד"א אפי' קלטה אחר כו' כיון דתוך ד"א לא אמרינן עכ"ד. (וקשה לי לאידך צד דמ"מ בסוף ד' אמרי' לב"ע מהלך כעומד וכן לרע"ק קלוטה כמי שהונחה א"כ מעביר ח' אמות ברה"ר לבן עזאי וזורק ח' אמות לרע"ק לחייב שתים בנודע וחזר ונודע דבסוף ד' הוי כמונח ואח"כ הוי עוד מחדש מעביר או זורק וצ"ע) וקשה לי דלכאורה נפשט ספיקתם מסוגיין בדף צ"ז ע"ב מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר ר"י מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן עליה מחייב היה ר"י שתים א' משום הוצאה וא' משום העברה דאי ס"ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן פטרי לגמרי הא אפיק לה מרה"י לרה"ר ע"ש. והיינו דרבנן לא ס"ל דקלוטה כמי שהונחה שתהיה כמו שהונחה משיצאה מפתח הבית דחזרה ונעקרה לסוף ד' ור"י סובר דכמי שהונחה כשיצאה מפתח הבית וחזרה ונעקרה ונחה לבסוף וע"ש ברש"י. הרי דאלו לא מחשבינן להונח בתחלת ד' וחזרה ונעקרה לא היה מחייב משום העברה דבהעברת ד"א ברה"ר בעינן שיהיה עקירה ברה"ר תחלת ד' והנחה בסוף ד' (ומ"ש תוס' בסוכה (מ"ג א' ד"ה ויעבירנו כו')) וטעם זה לא יתכן דגבי העברה נמי כו' וטעם ראשון נראה א"כ משמע לכאורה דאם עוקרו מכרמלית ומעבירו ד"א ברה"ר חייב. נראה דרק כוונתם דלטעם א' י"ל דחיישינן לענין דיעמוד לפוש בינתיים והוצאה ליכא דהא לא הוציא מרה"י ומטעם מעביר איכא כיון דעמד לפוש הוי אח"כ עקירה ברה"ר. ואולם בתוס' עירובין (ל"ג א') כתבו דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והובא דבריהם בח"ר שבת (צ"ז א') וצ"ע הרי דחייב לר"י משום מעביר אף ע"י קלוטה. ול"א דממנ"פ אם תדין להקלוטה להונחה להוי כהונחה בכל אמה ואולי יש לחלק דהתם דכבר היינו דנין קלוטה להונחה לענין דנגמר מלאכת ההוצאה מרה"י לרה"ר מש"ה ממילא הוי אח"כ עקירה גם לענין מעביר ד"א. ודוחק:

אבל עוד תמה אני בדבריהם איך הונח להם בתירוצם דזורק לרע"ק הוא משום דזורק ד"א ברה"ר הלכתא גמירא לה. הא עדיין יקשה מסוגיא הנ"ל דלר"י חייב ב' משום הוצאה ומשום מעביר. וע' תוס' שבת (פ' א') ד"ה והא אמר רבא דהוכיחו מסוגיא דעירובין דר"י לא ס"ל דקלוטה באויר כהונחה דמי אלא דר"י מיירי במתגלגל על הקרקע ברה"ר. וא"כ בזה תשאר הקושיא דנימא בכל אמה הוי כמונח דהא ההלכה דזורק משכחת לה באינו מתגלגל על הקרקע דלא הוי כמונח וכן למה דתירצו תוס' (עירובין צ"ח ע"ב) דלר"י לא הוי כמונח אלא באומר כ"מ שתרצה תנוח אבל באם אינו רוצה שתנוח כאן ל"א בי' קלוטה כמי שהונחה דמי וקשה ג"כ כהנ"ל. דבאומר כ"מ שתרצה תנוח אמאי חייב לר"י משום מעביר נימא דכל אמה ואמה הוי כמונח. וההלכתא מתקיימת באינו רוצה שתנוח עד סוף ד' דלא הוי כהינחה וה' יאיר עיני:

ד

[אות קכג] בהר"ב ד"ה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו כו'. לאשמעי'. בש"ס משמע דאשמעי' דדיוקא דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך אבל תשמיש ע"י הדחק ל"ש תשמיש:

[אות קכד] שם בתי"ט ד"ה רקק. לאשמעי' דאפי' רקק רחב ד' אמות. דסד"א דאקופי מקפי ליה כו' כצ"ל:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.