תוספות רבי עקיבא איגר/גיטין/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ גיטין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות י] תוי"ט ד"ה ור"י מכשיר. כיון דאיכא תרי. הך לישנא אינו מפורש בש"ס אלא סתם ת"ק סבר גזרי' דלמא אתו לאחלופי ור"י סבר ל"ג. ורש"י הוא דפי' דטעמא דר"י דל"ג כיון דצריכי' תרי על הכתיבה וכן מבואר מתוך דברי התוס' ד"ה במאי פליגי. לפ"ז ממילא ר"י לא פליג רק בסיפא אבל ברישא דא' אומר בפנ"כ וא' אומר בפנ"ח מודה ר"י דפסול. ומזה תמוה לי לשון רש"י במתני' ד"ה ור"י מכשיר דכיון דמצריכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאחלופי ובגמ' אמרי' חלוק היה ר"י בראשונה עכ"ל. ותמהני הא הגמרא אמר כן בלישנא בתרא דמיירי באתיוה בי תרי וטעמא דר"י דס"ל דב' שהביאו א"צ לומר. מש"ה פליג גם ברישא. אבל למה דנקט רש"י דטעמא דר"י דבזה לא אתו לאחלופי והיינו לישנא קמא דמתני' מיירי באין גט יוצא מתחת ידי שניהם. בזה לא פליג על רישא דפסול כיון דליכא ב' מעידים על הכתיבה החשש אחלופי במקומו. ומלשון רש"י או הוא או אחר משמע דאפילו בעד אחד מעיד על הכתיבה מועיל לענין אחלופי. ומש"ה כ' רש"י דפליג גם ארישא. אבל הא רש"י כתב להדיא בסוגיין דכיון דאיכא ב' המעידים על הכתיבה וצע"ג:

[אות יא] שם ד"ה אחד אומר בפנ"כ. שכיון שיש שנים א"צ שיאמר כו'. לפ"ז הא דקתני א' אומר בפנ"כ גם לרבה הוא מיותר כיון דמיירי ביוצא מתחת ב' עידי החתימה וב' שהביאו א"צ לומר כלל. והרי תוס' שהביא התי"ט עצמו בתחלת דבור זה כתבו למאן דס"ל לפי שאין עדים מצויים לקיימו אפי' אין שם עד מעיד על הכתיבה. משמע דלרבה הוא בדוקא. אבל הדבר פשוט לרבה מיירי בלא אתיוה בי תרי וצריכים לאמירת בפנ"כ אלא דהשליח הוא הא' שאומר בפנ"כ והשליח נאמן כבי תרי. ועל החתימה יש ב'. וזהו כמ"ש התי"ט בדרך ואין לומר. ומה דסבר התי"ט שכל שלא העיד כתקנת חז"ל אינו כלום. זה אינו דדווקא עד החתימה אם אינו מעיד כתקנת חז"ל היינו שלא העיד גם על הכתיבה. אף דיש ב' עדים על הכתיבה מ"מ פסול. וזהו רישא דמתני' ומטעם דעד החתימה צריך להעיד על הכתיבה כיון דעדותו ענין קיום שייך אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא אבל עד הכתיבה עדותו מעליא אף שאינו מעיד על החתימה ומה"ט בסיפא כשר והוא ברור. ומותיבנא תיובתא על התי"ט הא מבואר בסוגי' ללישנא בתרא דמיירי מתני' ביוצא מתח"י שניהם. וברישא פסול דב' שהביאו צריכים שיאמרו. ולהתי"ט יקשה כיון דצריכים שיאמרו אמאי כשר בסיפא הא לא העיד כתחז"ל א"ו דעדותו על הכתיבה לחוד הוי עדות מעליא. וה"נ לל"ק באין יוצא מתח"י שניהם כיון דב' מקיימים החתימה אף דמ"מ צריכים לאמירה בפנ"כ מ"מ מהני כיון דהוא שליח והוי כתרי והכי איתא להדי' בסוגיי' על סיפא דמתני' א"ר אמי אר"י ל"ש אלא שהגט יוצא מתחת יד עד הכתיבה דנעשה כשנים מעידין ע"ז וב' מעידין ע"ז וכו'. ודברי תי"ט בזה הדיבור תמוהים מאד:

ב

[אות יב] תוי"ט ד"ה ור"ש מכשיר. ורבנן ס' כו' כשיבא הגט ליד האשה כו'. והיינו דס"ל דיש להבעל פירות עד שעת נתינה. ואמת שכן הוא בסוגיי' דר"י ס' עד שעת נתינה. אבל עכ"ז תמוה דמנ"ל דרבנן פליגי גם בהא עם ר"ש בדין פירות. הא י"ל דת"ק ס"ל כר"ש לענין פירות דמשעה שנותן עיניו. אלא דס"ל דמוקדם פסול משום חיפוי. ותיקון זמן באמת משום חיפוי ומשום פירות ג"כ ופליגי רק אם חיישינן לחיפוי או לא. והוא תמוה טובא לכאורה. ומצאתי אח"כ שתמה כן במהר"ם שיף. והנלע"ד בהקדם דברי התוס' עד שעת נתינה וכו' וא"ת ולר"י היאך כותבין גט לאיש וכו' וי"ל דגבי כותבים וכו' וא"ת ואמאי כותבים שמא תזנה וכו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה. ביאור דבריהם דאמאי לא תירצו מיד דלא מקדים אינש פורענותא היינו דניחוש דשמא באמת גמר בדעתו לגרשה לזמן פלוני וכותב במכוון מיד הגט כדי לעשות קנוניא על הלקוחות לטרוף מזמן הכתוב בו לזה הוצרכו לתרץ דמסתמא נותן גט בפרהסיא ויוציאו קול ויאמרו אייתי סהדי (כי הוא כמו גט הנמצא המוזכר בתוס' שם), וע"ז הקשו דמ"מ ניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעא משום חיפוי ולזה תירצו דהא ודאי לא יקדים לכתוב הגט בשביל שמא תזנה דודאי לא אסיק אדעתא לחוש שמא תזנה וא"כ ממילא בלא טעם אינו מקדים פורענותא ואינו כותב הגט עד שעת נתינה ממש. ולפ"ז ניחא כיון דמוכח דת"ק דפוסל מוקדם דחייש לחיפוי ממילא מוכח דס' דיש לבעל פירות עד נתינה דאל"כ אמאי כותבים גט לאיש בלא אשתו ניחוש שגמר דעתו לגרשה לזמן פלוני והוא מקדים לכתוב הגט מיד כדי שתטרוף הפירות דאף דימסור בפרהסיא מ"מ לא יוכלו לומר אייתי ראיה. דהא אף אם מטא גיטה לידה אח"כ טורפת פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. ואף דבאמת כדין תטרוף מ"מ ניחוש לשמא תזנה בינתים וימסור לה הגט בצנעא ויהיה חיפוי שלא כדין. אע"כ דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא לא ירויח מידי בהקדמת כתיבת הגט כיון דהפירות שלו עד נתינה לא תוכל לטרוף דיאמרו אייתי ראיה ממילא לא יקדים מעשה הכתיבה עד נתינת הגט דלא מקדים פורענותא לנפשיה דהא לא יעשה כן מחשש שמא תזנה. ולענין פירות לא יועיל כלום דיאמרו אייתי ראיה כנ"ל. והוא נכון מאוד בעזה"י:

[אות יג] בהרע"ב ד"ה אין כותבין במחובר. מפני שמחוסר קציצה. ואם לא יקצוץ ויתן לה במחובר ג"כ אינו גט דבעי' נתינה מיד ליד או דמספר ממעטינן מחובר. רשב"א. ובקרבן עדה בפי' להירושל' הקשה דא"כ נמעט ג"כ עבד כדאמרי' בכ"מ יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות:

[אות יד] במשנה עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. וא"ת למ"ל למנקט וחתימתו כיון דהיתה כתיבתו בתלוש. וי"ל דמשכחת שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו עכ"ל תוספ' בריש מכילתין (ד"ד א'). א"כ ממילא משמע דאם היה כתיבתו וחתימתו באילן תלוש ואח"כ נטעו והשרישו ועקרו ונתן לה דכשר דאף שהיה בזמן מה מחוסר קציצה מ"מ כיון דבשעת כתיבה וחתימה (ונתינה) היה ראוי ליתן לה הגט בלא קציצה כשר. ובאמת קושי' תוס' לענ"ד אינה חזקה די"ל דר"י בעי לאורויי דבעצמות צריך הכתיבה וגם החתימה (במחובר) [בתלוש] דוכתב קאי אתרוייהו אכתיבה וחתימה ומזה נשמע דה"נ פסול דשלא לשמה הוא בין בכתיבה בין בחתימה. ודברי תוס' אלו רק בסוגי' דהתם במה דמשני ר"א ה"מ ר"י דתנן ר"י פוסל ובעי למידק מיניה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה מש"ה צ"ל השליח בפנ"כ ובפנ"ח א"כ מוכח דמפרש למתני' כתבו במחובר היינו תורף וחתמו היינו עדים (דאילו מפרש כהך מ"ד דכתבו היינו טופס וחתמו תורף ומתני' ר"א א"כ ר"י דקאמר כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף דס"ל משום גזירה טופס אטו תורף אפילו דיעבד פסול. א"כ אין מוכח דס' דוכתב קאי אתרוייהו ויקשה כתיבה בעי חתימה לא בעי). מש"ה שפיר הקשו דאם כתיבה בתלוש ממילא החתימה ג"כ בתלוש. אבל לפי"מ דנקט הרע"ב דכתבו היינו טופס וחתמו תורף א"כ ר"י דקאמר עד שיהיה כתיבתו וחתימתו היינו טופס ותורף ממילא ליתא לקושית תוס' דשפיר משכחת כתיבתו היינו טופס בתלוש והתורף היה במחובר שהקדים לכתוב תורף קודם להטופס:

[אות טו] תוי"ט ד"ה על הנייר. והרא"ש מפרש דמתניתין בעדים על המחק והגט שלא על המחק. וכ"כ תוספות (ואף הגט לפנינו כתוב על הנייר אם כן ידעינן דלא נמחק ולא זייפה מ"מ כיון דהיה בידה לזייף ולמחוק הוי שטר פסול). וקשה לי דאמאי מכשירים חכמים ע"י ע"מ הא מ"מ היה בידה לזייף דימחוק הכתב ויהיה הוא ועדים עהמ"ח דכשר ולא תצטרך להביא ע"מ דנהי' דנין דמסתמא נמסר כהלכה כמו כל גיטין דעלמא. וגם כיון דכותבין עדים עהמ"ח והוא על הנייר איך כשר בהוא ועדי' עהמ"ח בלא עידי מסירה נחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדי' עהמ"ח צריכה להביא ע"מ ובזה ר"א מחמיר ור"מ מיקל. דלר"מ בהוא ועדים עהמ"ח כשר כמו כל שטרי דעלמא ולר"א בעי' ע"מ. א"כ תקשי להיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע"מ הא חזינן דכתוב על הנייר ולא זייפה כלום ואי דחיישינן דיכולה לזייף ולמחוק והא אם תמחוק יהיה הוא ועדים עהמ"ח ויצטרך להביא ע"מ. דרך כלל ק' איך שייך בהוא על הנייר ועדים עהמ"ח להכשיר בע"מ דמה תועלת יש בע"מ הא בלא"ה ידעינן דהיא לא זייפה כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע"מ. אם בהוא ועדים על המחק בעי ג"כ ע"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי' ע"מ מה מהני ע"מ דהשתא הא יכולה למחוק ולא תצטרכה לע"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו בלא ע"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדים עהמ"ח בעיא ע"מ והוא על הנייר ועדים על המחק כשר בלא ע"מ מ"מ איך תליא זה בפלוגתא דר"מ ור"א הא גם לר"מ היה באפשרי לחז"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדים על המחק כשר ובשניהם עהמ"ח פסול וכמו שהקשו תוס' ב"ב באמת. וא"כ אין זה תלוי בפלוגת' דע"ח או ע"מ כרתי. גם הא להדיא כ' הב"י (סי' קכ"ד) דבשניהם עהמ"ח כשר בלא ע"מ זולת לשיטת רש"י והעיטור וא"כ יקשה כנ"ל דבהוא על הנייר ועדים עהמ"ח למאי נ"מ בע"מ הא חזינן דלא זייפה וליכולה לזייף לא מהני הע"מ דעכשיו דהא יכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ וצ"ע:

ה

[אות טז] בהרע"ב ד"ה ואפי' חש"ו. ואדעתא דנפשייהו עבדי. לא הבנתי בעבד דהוא ישראל מעליא אלא דלאו בר גיטין וקדושין הוא. מה שייך ביה אדעתא דנפשיה עביד (*אף שהרמב"ם סובר ג"כ בעבד. אך מטעם שאינו בן כריתות):

[אות יז] תוי"ט ד"ה אפילו חש"ו כו'. כ"כ הר"ן שם. הר"ן כ"כ לשיטתו שהחליט דלפי אוקימת' דמתני' מיירי בטופס. לא מוקמי בגדול עומד ע"ג. אבל לפירוש הר"ע והרמב"ם דבעי' תרוייהו טופס וגעע"ג אבל בלא געע"ג באמת גם בטופס פסול א"כ באמת דינו כמו במחובר (מ"ש רבינו שפסול הוא לר"י וה"ה לת"ק אסור לכתחילה כי לדעת הרמב"ם מותר לסופר להזמין טופסי גיטין):

[אות יח] הרע"ב ד"ה ונכרי. דליתי' בתורת גיטין כו'. בלא"ה ליתא בכלל שליחות גם בעלמא כדדרשינן מה אתם בני ברית אלא דמכח טעם זה גם עבד פסול לשליחות גט. והא דלא נקט במתני' עבד דהוי יותר רבותא מנכרי. היינו דבא לאשמועינן דאפי' נתגייר אף דבאותו שעה היה דעתו להתגייר מ"מ פסול דבזה נכרי יותר רבותא מבעבד דאין בידו להשתחרר. תוס'. אבל דעת הר"י מגא"ש דעבד באמת כשר להולכת גט דדווקא לענין קבלה בעינן מידי דחזי לנפשי' ורק נכרי פסול משום דלאו בר שליחות הוא. והר"ן כ' דבירושלמי מוכח כדעת הרע"ב. וזהו שיטת רש"י ותוס' והרי"ף והרמב"ם (אך דעת הרשב"א לחומרא לפסוק כדעת הר"י מגא"ש): והנה בעיקר קושי' תוס' דאמאי נקט בר היתירא הא בלא"ה פסול משום דהא נכרי לאו בר שליחות. לענ"ד יש ליישב למ"ש האבן העוזר בא"ח (סי' קפ"ט) ליישב להסוברים (והוא דעת תוספות בסנהדרין ע"ב) דמומר לאו בכלל בני ברית אמאי מומר יכול לעשות שליח לגירושין הא דרשינן מה אתם בני ברית. היינו דסגי להיות שלוחו דומיא דאתם בחד מלתא. דעבד אע"פ שאינו דומה דאתם לענין מה אתם ישראל מ"מ מהני כיון דהוי דומיא דאתם לענין בני ברית (כסברת הגמ'. ופסול משום דאינו בתורת גו"ק) וכן מומר דהוי דומיא דאתם בחד צד לענין מה אתם ישראל. זהו תורף דבריו עיי"ש. ונראה לפ"ז למ"ש המשאת בנימין בתשוב' והובא במג"א (סי' תמ"ח סק"ד) דנכרי לנכרי נעשה שליח (וכ"כ המוריק"ש חוה"מ (סי' קפ"ח)) והיינו כיון דהשליח דומה למשלח. ה"נ י"ל דנכרי נעשה שליח למומר דדומה בחד צד שליח להמשלח דשניהם אינם בני ברית. ורק נכרי לישראל א"נ שליח דאינו דומה בשום צד להמשלח דהמשלח הוא ישראל ובן ברית והשליח אינו בשניהם וא"כ מש"ה לא מצי למנקט הטעם דאין שליחות לנכרי דהא משכחת דנעשה שליח להביא גט ממומר לאשתו. מש"ה נקט טעם דלאו בר היתירא הוא:

[אות יט] תוי"ט ד"ה וסומא. דסגי בקל קולמסא. קשה לי הא לכאורה קן קולמסא מהני דיכול לומר בפנ"כ דהוא משום לשמה או משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. אבל לענין בפנ"ח דצריך משום קיום ואף לרבה הא מסקינן דרבה אית ליה דרבא לכאורה לש"ל דקן קולמסא מקרי קיום א"כ י"ל דסומא פסול משום דאי"ל בפנ"ח:

ז

[אות כ] במשנה שהכתב מוכיח. בסוגיין מוקמינן לה בח"ל דאדיבורא דידה סמכי'. ואי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה כמ"ש הרע"ב בריש מסכתין ולא תהיה מקולקלת מש"ה נאמני'. אבל בא"י היכי דלא אמרה בפ"נ דאם אתי בעל ומערער משגחינן ביה י"ל דלמא לקלקלה לצרה מכוונא ולא מהימנא. ואם בא"י אמרה בפ"נ דמהני לסלק ערעורו דהבעל דעת תוס' והרמב"ן דנאמנים כיון דלא מקלקלה לה. אבל הר"ן בשם הרשב"א כתב די"ל דאיהי לאו דינא גמירי דכיון דכולהו דמייתי בא"י לא קפדי' בין אמרה ללא אמרה ואי אתי בעל ומערער משגחינן בי' אף זו סבורה דאף שאומרת בפ"נ אי אתי בעל ומערער נשגח ביה וסבורה לקלקל ולא מהימנא: ומדברי הרע"ב דלא העתיק לאוקימתא דהש"ס. נלע"ד דס"ל כתוס' והרמב"ן דבא"י אם אמרה נאמנת וכיון דכבר כ' הרע"ב (בפ"א מ"ג) דבזה"ז אף בא"י צ"ל בפ"נ ממילא דינא דמתני' דהכא בזה"ז גם בא"י. והא דכ' הרע"ב בפרקין (מ"ה) לענין סומא אוקימתא דהש"ס דבא"י נאמן. היינו דנ"מ גם לדידן במקויים הגט דכשר סומא להיות שליח אבל הכא דבמקויים בלא"ה נאמנים להביא הגט ליכא נ"מ לדידן. אמנם י"ל דהרע"ב ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל. אלא דלדידן דבכל הגיטין צ"ל בא"י בפ"נ ואי אתי בעל לא משגחי' ביה אף להרשב"א נאמנים. דהא בכל הגיטין אי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והוי כמו בח"ל בזמן הש"ס. ובין כך ובין כך ק"ל לפמ"ש לעיל (בפ"א מ"ג) (א"ג) דנראה מלשון הרע"ב (שהביא התי"ט שם) דגם בזה"ז באותה מדינה אין צ"ל בפ"נ א"כ בזה עכ"פ אם אינן אומרת בפ"נ אין נאמנים להיות שליח הגט. והו"ל להרע"ב להעתיק אוקימתא דהש"ס כמו שהביא לענין סומא. וצ"ע:

[אות כא] בהרע"ב ד"ה ובלבד שהיא צריכה כו'. ודוקא כשהתנה הבעל כו'. והא דלא מהימנא (שלא) לומר בפ"נ במיגו דגרשני בעלי בגט זה בקבלתי מידו דלא היתה צ"ל בפ"נ. היינו דהא הטעם דבגרשה סתם ל"צ לומר בפ"נ דכיון דגמר ומגרש לא יבוא ויערער וכמ"ש בריש מסכתין בשם הר"ן. ואם באמת יבא ויערער ערעורו ערעור אלא דלא חיישינן דיערער וא"כ הכא דכפי דברי עצמה דאמר לה לא תתגרשי עד דמטית לב"ד של פלוני. דבזה דלא מגרשה בקבלתו ליכא ראי' דגמר לגרש וחיישי' דימלך ויבא לערער ולגבי ערעורו לא יהיה לה מגו דהא אף בגרושה סתם אם מערער ערעורו ערעור. ולענין החשש דשמא יערער ל"ש מגו דסוף סוף כיון דלא נתן לה הגט להתגרש מיד יש חשש דיערער ודו"ק. (וזה כוונת הר"ן שהביא התי"ט). אח"כ ראיתי בספ"י דנדחק בזה הרבה. ולענ"ד העיקר כמ"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.