תוספות רבי עקיבא איגר/בבא קמא/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא קמא ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות כה] תוי"ט ד"ה בעל החבית. קמ"ל דאין הולכים בממון אחר הרוב. ואף לרב דסבר הולכים בממון אחר הרוב הכא מודה כיון דהמוחזק טוען ברי שאני מהמיעו'. (כ"כ תוס' וק' לי א"כ מאי פרכי' בסוגיא דב"ב (דצ"ב) דאלמנה נשאתיך הא התם המוחזק טוען ברי דאלמנה נשאתיך דגם היתומים מקרי טוען ברי. דכל מה דאיהו מצי למטען אנן טענינן כדמוכח (רפ"ב דכתובות) וכמ"ש הרא"ש שם. ובזה י"ל דכוונת תוס' דדוקא במוחזק ברי ואידך שמא מודה רב דאין הולכים בתר רוב אבל בברי וברי הולכים אחר רוב מ"מ עדיין ק' דמנ"ל למפרך דלמא רב ס"ל דדוקא במוחזק שמא והמוציא ברי. ובפרטות למ"ש תוספות בכורות (די"ט ע"א) להדיא דטעמא דרב גבי נגחן משום דהמוציא טוען ברי. אבל בשמא ושמא אין מוציאים ברוב. א"כ מכ"ש בברי וברי דאין מוציאין כדחזינן לסומכוס דבשמא ושמא יחלוקו. ובברי וברי ס"ל לחד מ"ד דלא אמר סומכוס יחלוקו. הרי דמוחזק ברי אף היכא דגם אידך טוען ברי אלים חזקתו יותר מבשמא ושמא. וא"כ יקשה כנ"ל דמאי פרכינן מאלמנה נשאתיך. וביותר דמאי פרכי' משור שנגח וא"י אם עד שלא נגחה. והא התם דמיירי בשמא ושמא או ברי וברי דרב מודה דאין הולכים אחר הרוב להוציא. וצע"ג:

[אות כו] תוי"ט ד"ה והוחלק. וסובר הרע"ב דלר"י מתני' לא אתי לאשמעי'. מדברי התוי"ט נראה דפליגי אביי ור"י דלר"י מתני' לא מיירי בשעת נפילה ולאביי מיירי ג"כ בשעת נפילה. אבל המעיין בסוגיא ובתוס' (ד"ה פליגי) דלר"י באמת פלוגתייהו גם בשעת נפילה היינו בלא אפקר אלא דלא היה שהות לסלקה ופליגי אי נתקל פושע הוא (דבהיה לו שהות לסלק ולא הפקיר לכ"ע חייב דממונו הוא) ומה"ט פליגי ג"כ בלאחר נפילה דהיינו ביש שהות לסלק אלא דהפקיר דלר"מ דנתקל פושע הוי מפקיר נזקים לאחר נפילת פשיעה וחייב. ולר"י דנתקל ל"פ הוי מפקר נזקים לאחר נפילת אונס ופטור. וא"כ הוי רק חד פלוגתא בנתקל אם פושע הוא או לא (ולזה סתם הרע"ב דפלוגתי' אם נתקל פושע הוא). אבל לאביי פליגי בב' יסודות בשעת נפילה ולא היה שהות לסלק ולא הפקיר ופליגי בנתקל פושע. ועוד פליגי ר"מ ור"י בלאחר נפילה דהיינו בהי' לו שהות והפקיר. דר"מ ס"ל דחייב בנתקל דהוא פושע. ור"י ס"ל דאף בפשיעה ממש בשיברה בידים מ"מ כיון דהפקיר אינו חייב דבור ברה"ר פטור. ומתני' מיירי בתרווייהו מדקתני מים וחרסית. ובשעת נפילה מה דאר"י אם נתכוין היינו לשברה. ובלאחר נפילה דהיינו בהפקיר אם במתכוין היינו מתכוין לזכות בחרסי' דבלא"ה אף נתכוון לשברה פטור. והנה תמיה לי במה דדייק אביי דמדקתני תרתי מוכח דפליגי בתרתי הא עדיין י"ל דפליגי רק בנתקל פושע. ומה דקתני תרתי היינו הוחלקה במים משמע דתקלת מימיו הוא אחר שנפלו המים לארץ. ולקה בחרסיה איכא לאוקמא באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על אדם מכחו כמבואר בתוס' בשמעתין ד"ה והתניא נשברה כדו. וכיון דבאמת לר"י פוטר נתקל אף באדם המזיק אינו חייב כדאיתא בס"פ האומנין (ד' פ"ב) במעביר חבית דש"ח פטור וש"ש חייב ואמרי' עלה דהא כדאיתא והא כדאיתא הרי דש"ח מדינא פטור אף במעביר ובכחו הזיק החבית. ואף דאדם מועד לעולם מוכח דנתקל הוי כמו אנוס קרוב לגניבה ובזה גם אדם מועד אינו חייב. אלא בקרוב לפשיעה כמו אבידה כמבואר בתוס' בסוגיא (דכ"ז ע"ב ד"ה ושמואל) וא"כ באמת לר"י אף בלקה בחרסית שנפל השברים בהלוכו על אדם פטור. ור"מ ס"ל דאפי' פושע הוי מדמחייב על תקלת מימיו. וא"כ צריכי תרוייהו דלקה בחרסית קתני' לאשמעי' משום דר"י דנתקל הוי קרוב לאונס (דמדהוחלק ה"א דסבר ר"י דנתקל קרוב לפשיעה. אף שהוא אונס). והוחלק במים אצטריך משום דר"מ לאשמעי' דס"ל דאפי' פושע הוי ועיין היטב וצע"ג:

ב

[אות כז] במשנה והוזקו בהן אחרים חייב בנזקן. תוס' (ד"ל ע"ב ד"ה דבר) הוכיחו דל"ג הכא כל הקודם זכה דהא מסקי' דהיכא דליכא שבח לא קנסו גופן. וק"ל הא בלא"ה גם לס"ד דרב קנס בכ"מ. ג"כ סובר דל"ג לה דאל"כ יקשה מזה לזעירי דפליג על רב דל"ק על גופן. וצ"ע:

[אות כח] הרע"ב ד"ה השופך. אע"ג דברשות. דאל"ה מאי קמ"ל מתני' הא כבר תנן כן במשנה שמקודם בהוחלקה. גמ':

[אות כט] שם ד"ה המצניע. שאין דרך ב"א. אבל בלא"ה היה חייב דבור שחייבה עליה תורה בין בחופר ברה"ר. בין בחופר ברשותו סמוך לרה"ר או שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. ואם חפר בור ברשותו ואח"כ הפקיר רשותו ובורו. דעת רש"י בפרקין (דכ"ח ע"ב) דחייב ג"כ כמו בחופר ברה"ר ודעת תוס' שם דפטור כיון דבהיתר חפר וגם הפקיר דלאו בעל הבור הוא פטור. והכי קי"ל בש"ע (סי' ת"י) וכן העתיקו בתוי"ט לקמן (ריש מ"ו דפ"ה):

[אות ל] תוי"ט ד"ה חייב בנזקו. פי' דעצמו. לא ידעתי אמאי לא כ"כ התוי"ט במשנה הקודם לזה בהוחלק א' במים דמיירי דוקא בהוזק האדם ולא כליו ובסוגיא איתא כן גם אמתני' הנ"ל:

ג

[אות לא] הרע"ב ד"ה כל המקלקלים. ואפי' עושים ברשות. ומה דקתני וכל הקודם זכה לאו בהכי מיירי דבעביד ברשות מה"ת לקנסוה. אלא דהוא בבא בפ"ע וקאי אלעלמא דעביד שלא ברשות (תוספות):

ד

[אות לב] תוי"ט ד"ה הראשון חייב. כדאיתא בגמ'. הכי ס"ל לר"י. וכן פסק הרי"ף אבל רנב"י ס"ל דגם בשלא היה יכול לעמוד חייב משום דהיה לו להזהיר. והרא"ש כתב דראוי לפסוק כן דגמ' פריך לר"י (היינו ממתני' דבסמוך דעמד בעל הקורה חייב. מאי לאו דעמד לכתף ומשום דהיה לו להזהיר) ושנינן בשינוי' דחיקא. דהא דמשני דמיירי בעומד לפוש ומה דלא נקט בסיפא דלכתף פטור. דאשמעי' דבלפוש אם אמר עמוד פטור. הא זהו אין בו חידוש כ"כ. ויותר הו"ל לאשמעינן דעמד לכתף עיי"ש. ותמוה לי הא הרא"ש שם מסיק דמכח דהיה לו לעמוד או היה לו להזהיר לא מחייב מדין אדם מזיק אלא דהוי רק בור. א"כ איך אפשר דמיירי מתני' בעמד לכתף ומשום שהיה לו להזהיר. אמאי חייב על החבית הא בור פטור על כלים. ואפשר לומר דבאמת מיירי רק לפוש אלא דלר"י דס"ל דל"א כלל דהיה לו להזהיר א"כ היה לו למיתני בסיפא חידוש יותר דאם עמד לכתף פטור. אבל לרנב"י נהי דלכתף פטור. מטעם דבור פטור על כלים מ"מ ליכא קושיא דליתני בסיפא דלכתף פטור דהא לר"י דמחייב כלים בבור הוא חייב ולא רצה מתני' למיתני בפלוגתא. ומדוקדק דהרא"ש (סי' י') דנקט דמתני' בעומד לפוש והיינו כנ"ל. ומיושב היטב דברי הטור (דבסי' תי"ג) בב' קדרים כתב דהיה לו להזהיר והיינו כרנב"י. ובסי' שע"ט גבי חבית וקורה כתב דדוקא עומד לפוש ולפי הנ"ל ניחא דבעומד לכתף נהי דהיה לו להזהיר מ"מ פטור על החבית דהוא רק מדין בור. אך מ"מ קשה לישנא דהטור (בסי' שע"ט) דלכתף פטור דמשום דטרוד לא היה לו להזהיר היינו כר"י וצע"ג. עי' בסמ"ע (רס"י תי"ג) דמחלק בין טרדא לטרדא:

ה

[אות לג] תוי"ט ד"ה זה בא. ופגע זה בזה. ודוקא בכה"ג דגם בעל החבית מסייע בשבירתו דבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו. אבל בעמד בעל החבית חייב בעל הקורה כיון דעשה כל ההיזק לבדו. תוס'. והכי פסקינן בש"ע:

[אות לד] שם ד"ה ואם עמד. דאורחא הוא פטור. והא דתני ואם אמר לבעל החבית וכו' ולא תני ואם לכתף פטור דקמ"ל דאף על גב דעמד לפוש כי קאמר ליה עמוד פטור. גמ':

ח

[אות לו] תוי"ט ד"ה ח"נ. מה שיוכל לגבות מגופו. נ"י. לענ"ד דברי הנ"י אלו רק לשיטתו שכתב אח"כ גבי תם במועד דמה שהזיק התם למועד חשבינן רק חציו וזהו רק מנכין ממה שהזיק המועד אותו. וכדדייק הרא"ש מדברי תוס'. מש"ה היה נראה דמה שא"י לגבות מגופו לא נחשב לו לנכות מהיזקי שהזיק אידך לו. וכן פסקי' בש"ע (סי' ת"ג). אבל למה דהביא התוי"ט מיד בסמוך דברי הרא"ש דדייק מלשון רש"י דכל הנזק שהזיק התם למועד חשבינן לנכות ממה שהזיק המועד להתם. והטעם משום שהתחילו יחד אין כאן חבלה אלא במותר. ממילא ה"נ דאף מה שא"י לגבות מגופו מנכין לו דאין כאן חבלה אלא במותר דתחלה מוקמי נזק נגד נזק והמותר הוא דנקרא חבלה (וגם בשני תמים הדין כן) וא"כ לא הו"ל להתוי"ט להעתיק בתחילה דברי נ"י בסתמא ואח"כ דברי הרא"ש הנ"ל:

[אות לה] במשנה ר"ע אומר כו' במותר נזק שלם. ומ"מ דוקא מגופו לא מן עלייה. גמרא:

ט

[אות לז] תוי"ט ד"ה נוטל. קמ"ל דהוחלט השור כרע"ק. והיינו דלא כר' ישמעאל דס"ל יושם השור. ובתוס' ד"ה א"ב וכו' ועוד דרע"ק אית ליה בהשולח דיוצא בשן ועין דצריך גט שחרור וכו'. תמוה לי על דבריהם הקדושים דנראה דבאו להקשות כיון דרע"ק ס"ל דיוצא בשן ועין מוכח דלא זכי עד העמדה בדין ואמאי אמרי' הכא לרע"ק דזכה למפרע. וזה תמוה דמאי קושיא דזהו גופא הטעם דהתם כיון דעדיין צריך גט שחרור מש"ה לא מצי זכי למפרע. אבל הכא דלא מחוסר דבר זכי למפרע וצע"ג. ואחרי העיון נלע"ד שלא נתכוונו בזה להקשות עוד קושיא אלא דבאו לחזק קושייתם הראשונה דבמרובה משמע דאי לא כתיב תחת עינו דמשמע ולא תחת עינו ושינו דיוצא בעינו ושינו. ומוכח דלא זכי עד שעת העמדה בדין. דלכאורה זהו אינו קושיא כ"כ די"ל דאחר דגלי קרא התם ולא תחת עינו ושינו ילפי' דבקנס זוכה למפרע. מש"ה אמרי' הכא דהקדישו ניזק קדוש לרע"ק דילפי' מהתם. ולזה באו לאלם קושייתם ועוד דרע"ק אית ליה וכו' היינו דליכא לפרש הכא דילפי' מהתם דהא הכא קאי לרע"ק ורע"ק הא לא דריש כלל ולא תחת עינו ושינו. כיון דס' דצריך ג"ש. וע"כ דהכא מסברא אמרינן כן דזוכה למפרע וישאר הקושיא דהא חזינן למאן דדריש ולא תחת עינו ושינו דצריך קרא להכי הרי דס"ל מסברא ל"א דזכי למפרע. ואיך אמרי' הכא לרע"ק דמסברא זוכה למפרע. מנ"ל דרע"ק ס"ל הכי מסברא ופליג בזה עם התנא דהתם במרובה. ואף דלשון ועוד משמע קצת דהיא קושיא אחריתא מ"מ נ"ל דכוונתם לזה והוא נכון מאוד בעזה"י. ותירצו דבאמת לאו מסברא אמרי' הכא כן אלא דגלי קרא דמשמע לרע"ק דמכרו אניזק ומזיק קאי. ולפ"ז לענ"ד מיושב קושייתם בתחלת דבריהם דגם לר"י להני הקדישו דניזק למ"ד למפרע הוא גובה. דלר"י דדריש ומכרו על הב"ד א"כ ליכא גילוי בקרא וקיימי' על הסברא דבקנס אין זוכים למפרע כלל דהוא סובר ג"כ בפ' השולח (ד' ל"ב ב') דצריך ג"ש כרע"ק. מש"ה לא שייך למפרע גובה דלא נתחייב עד העמדה בדין:

[אות לח] הרע"ב ד"ה וכן הלכה. מנכה לו חצי שבח. ולפ"ז בנגח לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' ואח"כ נתייקרה הנבילה ושוה בשעת העמדה בדין ק"ך משלם לו רק מ' דהא נתחייב לו מתחלה רק חמשים ומנכה לו חצי שבח דהוא עשרה. אולם ברמב"ם וש"ע כתבו דבכה"ג במועד משלם לו צ' דגם במועד פלגי לשבח נבילה ובתם כה"ג משלם לו מ"ה. וביאר ביש"ש משום דתמיד התם משלם הפלגא ממועד ודיינינן רק דחצי השבח שנוטל המזיק מוסיפים על דמי הנבילה וכאלו הנבילה היה שוה מאה ועשר והמותר נקרא היזק כאילו הזיקו צ' ומשלם דתם מ"ה:

י

[אות לט] תוי"ט ד"ה פטור. אף ע"ג שאינו מתכוין חייב. בסוגיא (ספ"ב) ילפינן דממשמע שנאמר ושלחה ידה אני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוין להזיק אע"ג שלא נתכוין לבייש. וקשה לי למאי צריך קרא לזה הא מבואר בסוגיי' (דמ"ב ע"א) דדרשי' אנשים דכתב גבי בושת למעט שוורים ואם איתא דבעי דוקא נתכוין לבייש למאי צריך למעט שוורים הא בשוורים ל"ש נתכוין לבייש. וצ"ע. ואף שי"ל שבספ"ב ילפי' מהחזיקה שצריך נתכוין להזיק. אבל קושית רבינו על הלשון אע"ג שלא נתכוין לבייש:

יא

[אות מ] תוי"ט ד"ה היו שנים. ומודה בקנס פטור. והמהרש"א (רפ"ה) דלקמן כתב דכיון דהיה רודף בפנינו ואיכא אומדנא דהזיק א' אי מודה באמת דהזיק הוי אנן סהדי דהזיק ולא מקרי מודה בקנס עיין שם. וקשה לי דא"כ הא דאמרי' במסכתין (מ"א ע"ב) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא. וכן (בדף מ"ג ע"ב) גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו הא משכחת בראינו שרדף והוא מודה. ובעיקר קושית מהרש"א לענ"ד לק"מ דמיד שנולד ספק בלא טענותיהם והדין דיחלוקו הוי כעדים שהממון לשניהם ואף אם מודה מחוייב ליתן החצי דעל אותו החצי שנתחייב בלא טענותיהם לא מקרי מודה בקנס כנלע"ד נכון בעזה"י. ואף בשמא ושמא די"ל דהיה ביד המזיק לכפור והיה שמא וברי דבכה"ג לא אמר סומכוס (עי' תוס' ספ"ג דמסכתין ד"ה מדסיפא) מ"מ זהו לא מקרי מודה מחמת שלא כפר דכל דשתיקתו מחייבתו. אף שהיה בידו לכפור לא מקרי מודה. ובפרט כשטוען באמת שמא אין שם הודאה עלה. ודברי תוס' דרפ"ה היינו דל"ש שבועה דשבועה הוי רק כדי שיודה ובקנס דאם יודה יפטר ל"ש לחייב שבועה. וברור (* וברישא דמתני' אפי' יודה יפטר לחכמים דמודה בקנס פטור. ומ"מ צריך להטעם דהממע"ה דאל"כ אם יודה יחייב כמו לסומכוס כנלע"ד בכוונת רבינו):

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.