תוספות רבי עקיבא איגר/בבא בתרא/ג

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ בבא בתרא ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות יט] בהר"ב ד"ה חזקת הבתים. נאמן לומר שהם. ובפחות מג"ש אם יש עדים שאכל ב' שנים וטען לקוח צריך להחזיר גם הפירות שאכל ואפי' ליכא אלא חד סהדא שאכל ב"ש דאילו טען לא אכלתי היה צריך לישבע נגד העד והשתא דמודה דאכל א"י לישבע והוי מחוייב שבועה ואי"ל משלם. אבל ליכא עדים כלל על האכילה אם טען שאכל ג"ש א"צ לשלם הפירות שאכל. דממנ"פ אם אתה מאמין לו שאכל ממילא הוי חזקה. ונאמן לטעון לקוח. ואם טען אכלתי ב' שנים וליכא עדים על האכילה. א"כ יש לו גבי הפירות מגו דלא אכלתי. אבל לדעת תוס' (ד' ל"ג ע"א ד"ה קריבית) צריך לשלם הפירות דכיון דצריך להחזיר הקרקע. ממילא צריך לשלם הפירות. וכ"כ בהגהת אשר"י. ומה דאמרי' דבחד סהדא דאכל ב"ש חייב משום איל"מ היינו דהוא טוען אכלתי ג"ש וע"א על ב"ש. אולם דעת הרמב"ן ונ"י דנאמן לגבי הפירות במגו. וכן נראה דעת תוס' (שם ע"ב ד"ה ואי טעין). (* ולפענ"ד לא מצאתי דעת התוס' כן יעו"ש ואפי' היכי דיש עדים על האכילה נאמן לומר לפירות ירדתי דלאו מי אמר ר"י האי מאן דנקט מגלא ותובילא ואמר איזיל איגדריה לדיקלא דפלניא דזבנא ניהלי מהימן אלמא לא חציף אינש דגזר דיקלא דלאו דילי' ה"נ לא חציף אינש למיכל פירי לאו דיליה. ופרכי' עלה דא"ה ארעא נמי (היינו בטוען דלקח הקרקע יהא נאמן לגבי פירות שאכל. תוס'). ומשני אמרי' לי' אחוי שטרך אבל לפירות ירדתי נאמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. ודוקא באכל או לקטן אבל על להבא ליקח הפירות א"נ. ויעויין בחי' הרמב"ן דע"כ דוקא דאמר איזיל דאל"כ בההיא דבב"ק (ד' צ"א ע"ב) נטיעותי קצצת להימן דאתה אמרת לי משום דלא חציף אע"כ דאמר דוקא. והא דלא מהימן בההיא דבב"ק בליכא עדים שקצץ במגו דלהד"ם משום דאין דרך ליתן רשות לקצוץ עיי"ש. ותמוה לי דלפ"ז דסברת לא חציף אלים מסברת מגו דהרי אילו היה שם בב"ק שייך לא חציף היה נאמן אף דאין דרך ליתן רשות לקצוץ. ומדין מגו לא מהימן מכח סברא דמסתמא אין נותנים רשות. וא"כ איך אמרי' דבעד א' א"נ ומשום דאמרי' ליה אחוי שטרך הא היכא דיש לו מגו דלהד"ם נאמן לקוח וטענת אחוי לא מהני במקום מגו וא"כ מכ"ש דלא להני במקום דלא חציף. וצע"ג (* ואף דזה הוא נגד חזקת הקרקע אבל ביש לו מגו דלהד"ם אינו נגד החזקה אך אפשר כוונת רבינו למה בעד א' צריך לשלם הפירות ובפרט לפי דעת הרמב"ן דל"ס סברת התוס' כיון דהקרקע יוצא מתחת ידו כנ"ל. ועיין). ובעיקר מימרא דר"י הנ"ל האי מאן דנקיט מגלא הקשו תוס' בשבועות (ד' מ"ו ע"א) אהא דאמרי' התם אר"נ האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטליה לדיקלא דפלניא ואשתכח דקטיל ושדי ל"א דהוא קטלי' אלמא אמרי' גזים איניש ולא עביד. והא בלא"ה נאמן במגו דזבנתה לי דמהימן משום דלא חציף. ותירצו לחלק בין לקיטת פירות לקציצת אילן. ואני בעניי היה נ"ל בישוב קושייתם דאי לאו טעמא דגזים אינש לא היה נאמן התם לומר זבנת ניהלי מטעמיה דלא חציף דהא כשאמר איזיל ואקטליה דקלא דפלניא ולא אמר דזבנא לי משמע דעדיין דפלניא וכיון דאמר כן מסתמא יעשה כן א"כ לא מהימן לומר לקוח מטעם לא חציף דהא באמת אף בלא זבין לו ג"כ היה חציף לקצצו דהא החציף לומר דאקטליה אף בשעה דדיקלא של פלוני. וכיון דחציף ואמר חציף ג"כ לעשות כן. ושאני בההיא דהכא דאמר איזיל ואגדריה לדקלא דפלניא דזבנא ניהלי דאמר מיד דזבנא ניהלי (משא"כ התם בשבועות דבשעה דאמר אקטליה לדיקלא דפלניא לא היה לקוח. אפ"ה חציף ואמר א"כ אתרע חזקה זו). מש"ה צריך לטעמא דעביד אינש דגזים. ואפשר דמה"ט באמת אף בראו עדים דקטלי' נאמן לומר לקוח דלא חציף למקטל דיקלא דלאו דיליה דמה דאמר אקטליה היה רק דיבור ומחזקינן דלא עביד ולא היה מחצף למקטליה אם לא זבנא אח"כ. מ"מ י"ל דמ"מ חציפות לומר כן אתרע חזקה זו אצלו דהאמירה ג"כ שייך בו קצת לא חציף. וזה צ"ע לי לדינא אבל עכ"פ מיושב קושית תוס' דבלא ס' דגזים ולא עביד. ואמירתו כמו מעשה הרי חזינן דהחציף וא"נ אח"כ לומר דזבנא ניהלי (* וגם בב"ק הנ"ל לא הוכרחו תוס' להחילוק בין לקיטה לקציצה. כי יש לחלק באופן אחר דאין דרך ליתן רשות לקצוץ):

[אות כ] תוי"ט ד"ה הרי י"ח חדשים. ואני תמה על תמיהתם זאת. ולענ"ד אין כאן התחלת קושיא דתמיהת תוס' שפיר דכיון דמדר"י נשמע היסוד דבעינן רצופים נהי דמדברי ת"ק לא נשמע כן מ"מ מה"ת לעשות פלוגתא בזה. ומה דאמר ר"י זה דבעינן רצופים היינו כיון דבא לפרש לשון חזקתן ג"ש וא"צ מיום ליום ס"ד דהפירוש דשלש שנים בעי אבל ל"צ מיום ליום היינו דא"צ רצופים לזה השמיענו דרצופים בעינן אלא דל"צ מיום ליום היינו דמהני מקוטעות. וא"כ אדרבא. משמע מה דנקט ת"ק מיום ליום היינו דצריך ג"ש שלימות ובעינן ג"כ רצופים. דבכל חזקות בעינן רצופות כדמצינו לר"י ולא מצינו חולק בזה. ופשוט:

ב

[אות כא] תוי"ט ד"ה ויבא. אלא עצה טובה קמ"ל כדאמרי' בגמרא. ומאוד תמוה לי על תוס' (דמ"א א' ד"ה כמאן וכו') קשה לרשב"א כו' והיינו דלא כר"י הא י"ל דגם ר"י ס"ל דמחאה שלב"פ הוי מחאה אלא דעצה טובה קמ"ל. וביותר דהא מרא דשמעתא דשם הוא ר"נ ואיהו בעצמו אמר דל"ט דר"י עצה טובה קמ"ל וצע"ג (* קושית תוס' על רב ענן כפשטות הסוגיא. וכוונתם דבוודאי הדין דהמחאה יכול להיות שלא בפניו הוא מחמת דסבר כרבנן אבל לר"י אינו מוכרח עי' תוס' (דל"ט ד"ה ליתיב) דהקשו ליסייעי' מדרבנן וד"ל):

ג

[אות כב] הרע"ב ד"ה אין צריך. ומיהו ראיה בעי כו'. והיכא שיש להיורש מגו דמינך זבנתי ואכלתי שני חזקה נאמן לומר שאביו דר בה חד יומא. וטענינן שלקוחה היה ביד אביו. זהו דעת תוס' (ד' ל' ע"א) (דהא היורש אינו אומר דזבנא מינך יעו"ש). אבל הרמב"ן כתב דלא טענינן ליה אנן אא"כ שיש עדים דאביו דר ביה חד יומא שרגלים לדבר שלקחה כיון דדר בה. אבל אם הידיעה דדר בה הוא ע"י המגו לא טענינן ליה אנן. ובזה מרווח לי סוגיא דמ"א ע"ב ההוא גברא דדר בקשתא בעלייתא וכו' וחזיתא לדעתיה אי א"ל קמי דידי זבנה מינך מהימן במגו דאי בעי אמר אנא זבינא ממך. ולכאורה מחוסר ביאור דאיך תלו זה במה דאמר מעיקרא ואמרי לי' וכי אין אדם עשוי ליקח ולמכור בלילה. והנלע"ד דהנה בתוס' לעיל הנ"ל כתבו דהא דמהני בטוען קמי דידי זבנא ממך. היינו דווקא בטוען כן מיד דלאח"כ א"נ דהוי מגו למפרע. (ועי' בש"ך סי' קמ"ו ס"ק ט"ו) דס"ל בדעת הרא"ש דנאמן משום דלא מקרי מגו למפרע כיון דאומר דמה דאמר תחלה דזבנא מינך היה כוונתו דבפני זבנא מינך עיי"ש. אך תוס' לשטתייהו מוכרחי' לומר כן מדצריך ראיה דדר ביה חד יומא הא אית ליה עתה כשאומר דדר בה חד יומא מגו לומר דקמי דידי זבנא מינך. והרא"ש כ"כ לפי גרסתו בסוגיא א"ל מפלוני זבינא דאמר לי דזבנא מינך א"כ א"י לומר עתה קמי דידי מש"ה צריך סהדי דדר ביה חד יומא. ואם אמר סתם מפלניא זבינתא דזבנא מינך י"ל באמת דאם אמר אח"כ דדר ביה חד יומא נאמן במגו דיכול לומר עתה קמי דידי זבנא מינך. אבל לגירסת תוס' מפלוני זבינתא דזבנא ממך מוכח דא"נ לומר אח"כ קמי דידי מדאיצטרכת' ליה סהדי דדר ביה חד יומא ולא מהימן בכך במגו דקמי דידי זבנא ממך. אבל להרמב"ן הנ"ל ליכא הוכחה דהא אף היכא דנאמן דדר ביה חד יומא במגו מ"מ לא טענינן עבורו כיון דלא אתחזק בפנינו דדר ביה חד יומא. והנה י"ל דודאי לפום מה דהקשה רב וכי אין אדם עשוי למכור בלילה נראה דהיה ס"ל דטעמא דבעי חד יומא משום דאין עשוי למכור בלילה והוי כמו ריעותא דניכר שאינו שלו בזה בוודאי היה הדין כשיטת התוס' דהיכי דטוען דדר חד יומא ויש לו מגו דנאמן בכך לסלק הריעותא ומהימנינן ליה דבאמת דר וליכא ריעותא. ודברי הרמב"ן הנ"ל רק למסקנא דטעמא דר"ח באמת דבעינן דר ביה חד יומא כי היכי דלתחזק בפנינו ויהיה רגליים לדבר שקנאה בזה בעינן דוקא אתחזק בפנינו בעדים אבל לא ע"י מגו וא"כ י"ל שיש חיוב דבר דמתחלה ס' דטעמא דר"ח דצריך להיות שיהיה דר ח"י משום ריעותא והא דא"ל אית לך סהדי היינו דאין לו מגו דא"נ לומר עתה קמי דידי זבנא. מש"ה הקשה לו וכי אין אדם עשוי כו' ואמר וחזית' לדעתיה דאי אמר קמי דידי זבין היינו דאי אמר עתה קמי דידי נאמן דלא הוי מגו למפרע (כסברת הרא"ש הנ"ל) וא"כ מדאיצטריך ר"ח למיתי סהדי על דדר ביה ח"י ולא הימני' במגו דטען קמי דידי זבנא ע"כ דלא מהני בירור דדר ביה ח"י ע"י מגו אלא דוקא בעדים. ומוכח דהטעם דלתחזק בפנינו. ולא משום ריעותא ונסתלק הקושיא וכי אין אדם עשוי כו' ודו"ק:

ד

[אות כג] במשנה משלשין ביניהם. ל"ש למפרך דלימא קמאי אנן מנא ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי אתי אהאי ארעא ואנן לחייב מחזיק פירות קאתינא. כדפריך בב"ק (דכ"ד) גבי שור ולימא כו'. דכיון דמחזיק מביאן לב"ד ובודאי לטובתו באו כדי להחזיקו בקרקע ולא כדי לחייבו בפירות. תוס':

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.