תוספות יום טוב/נזיר/ד

תוספות יום טוב ‏ נזיר ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואמר ואני ואני. כלומר שנים שמעו לראשון שקבל נזירות והאחד אמר ואני וכן השני אמר ואני [תוספות]:

ואני ואני כולם נזירים. פירש הר"ב והוא שהתפיס כל אחד בתוך כדי דבור חבירו. דחד בחבריה מתפיס ולאו בקמא. הכי אפשיט בגמ'. ולפיכך משנתינו ששנאה ואני ואני ה"ה אפי' עד מאה דהא א"צ שיתפיסו בתוך כדי דבור של ראשון אלא דתנא לאו כי רוכלא ליחשב וליזל ומיהו תרתי איצטריך לאשמועינן משום דבעי למיתני הותר האחרון האחרון מותר מכלל דאיכא אמצעי ולמידק אחרון הוא דליכא אחרינא בתריה אבל אמצעי דאיכא אחרינא בתריה °משתרי אותו שאחריו הכי מסיק בגמ' ומוכח בהדיא דל"ג אלא תרי ואני דלא כיש ספריס דגרסי תלת:

כולם נזירים. פי' הר"ב והוא שהתפיס כל אחד מהן בתוך כדי דבור של חבירו וכו' גמ'. ומסייע להו להתוס' שכתבתי בשמם בריש פ"ק גבי הריני כזה דהריני לא סגי כמו אהא דהא ה"נ ואני לחוד לא מהני אלא ע"י התפסה דתוך כדי דבור אע"פ שהנזיר עומד לפניו ושיעור הדבור כתב הרמב"ם כדרך בינונית:

ב

ואמרה אמן. דאי לא אמרה אמן היא מותרת שאינו יכול להדירה בעל כרחה תוס'. וכן פירש"י בברייתא בגמ'. וכבר כתבתי ג"כ בזה במשנה ה' פרק ה' דכתובות:

מיפר את שלה ושלו קיים. כן הגירסא בכל הספרים ובספר הרמב"ם פי"ג מהלכות נדרים א"ל הריני נזיר ומה תאמרי האת נזירה כמותי ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר לה שלו בטל שזה כמי שתלה נדרו בנדרה וכן העתיקו ב"י י"ד סימן רל"ד ושם בש"ע שלו ולא העיר בזה כלל. והרי הוא היפך דין המשנה ואין נראה שתהא לו גירסא אחרת. דבגמ' מוכח שהגירסא כן היא במשנה מיפר שלה ושלו קיים. לפיכך נ"ל שיש טעות סופר בדבריו שאחר ה"ז יפר חסר מן הספר וכצ"ל את שלה ושלו קיים. א"ל הריני נזיר אם את נזירה כמותי ואמרה אמן שניהם נזירים ואם הפר לה וכו' ודין הראשון הוא השנוי במשנתינו והדין השני שהגהתי הוא מה שאמרו בברייתא ואוקימתא דאביי ודוק בלשון הרמב"ם שקודם לזה ואין להאריך כאן:

ג

והיתה שותה ביין וכו'. פירש הר"ב ואח"כ הפר לה הרי זו סופגת כו' דבעל מיגז גייז ולא מעקר כדלעיל:

סופגת. מפורש במ"ה פ"ו דזבחים:

רבי יהודה אומר וכו'. ופסקו הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ב מהלכות נדרים וכתב הכ"מ משום דמשמע ליה דלאו לאפלוגי אתא אלא לפרושי ע"כ. וכיוצא בזה רבים שנשנו בלשון פלוגתא אע"פ שלא באו לחלוק וכתבתי בפ"ג דבכורים:

תספוג מכת מרדות. פי' הר"ב מדברי סופרים וכו' וכתב הר"ן בפ"ד דכתובות ולמה קורין אותו מכת מרדות מפני שמרד בדברי תורה ובדברי סופרים [*ע"כ והטעם שכתב שמרד בדברי תורה אתיא אליבא דסבירא ליה דמכין על מצות עשה ומכין על דברי סופרים שניהם שוין בלא אומד ובלא מספר ועד שתצא נפשו. וכן דעת הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק ששי. אבל הר"ן עצמו לא מסיק כן דא"כ יש חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. אלא כהרמ"ה דכתב שמכין אותו באומד °ולהקל ממלקות של תורה. וכך הם דברי הר"ב. וכתב עוד הר"ן ומיהו ודאי מכת מרדות שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו דברי חכמים ומ"מ אין מדקדקין במכות מרדות ברצועה של מלקות וגם אלו הדברים אפשר שהם בכלל דברי הר"ב]:

ד

אם שלו היתה בהמתה תצא ותרעה בעדר. דכי אקני לה מידי דצריכא לה מידי דלא צריכא לה לא אקני לה. גמ'. [*ועמ"ש במ"ד פרק דלקמן]:

ואם שלה וכו'. פירש הר"ב כגון שנתן לה אחר במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוספות שצריך ג"כ שיאמר לה [אלא] מה שאת נושאת ונותנת לפיך כדתנן במ"ח פרק בתרא דנדרים. ועיין מ"ש שם. וכך כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' נזירות:

החטאת תמות. כדמפרשינן בגמ' לעיל [דאשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה צריכה כפרה וסליחה שנאמר (במדבר ל') אישה הפרם וה' יסלח לה] והויא כחטאת שמתו בעליה דגמירי דלמיתה אזלא. רש"י. [*ועיין בריש פרק ו' דיומא וריש פ"ד דתמורה]:

ואינם טעונים לחם. וטעמא פי' הר"ב במ"ב פ"ג דמעילה:

סתומין. פירש הר"ב שלא הפרישתן אלו הם לחטאת ואלו הם לעולה כו'. לאו דוקא. אלא אפילו אמרה אלו לחטאת ולעולה ולשלמים. ואיכא דאמרי אפילו אמרה אלו הן לחובתי מפורשים הן. וכא"ד פסק הרמב"ם בפ"ד מה"נ:

יפלו לנדבה. טעמא שם במעילה במשנה. וכתבו התוס' דלא חשמ למתני הכא אם שלו הן חולין כדתני ברישא:

לים המלח. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דמסכת עבודה זרה ועיין מ"ש ברפ"ב דפסחים:

ולא מועלין בהם. דכיון דלים המלח אזלי לא קרינן ביה קדש לה' וה"ה דלעיל גבי בהמה מצי למתני לא נהנין ולא מועלין. תוס':

יביאו שלמים. ואצ"ל דאין מועלין בהן וכדמפרש בפ"ק דמס' מעילה. רש"י. ועוד ממשנה גופה מפורש דמידי הוא טעמא דיפלו לנדבה. אלא משום דדמי שלמים מעורבים בו שמע מינה דבשלמים אין מועלין [*ומיהו אע"ג דפשטא דמתני' דבמעילה הכי משמע ליתא למסקנא אלא דיפלו לנדבה הלכה היא בנזיר כמ"ש שם בס"ד]:

ה

נזרק עליה אחד מן הדמים. עיין במ"ט פ"ו ומ"ש שם בס"ד:

אינו יכול להפר. כתב הר"ב דלאחר שנזרק כו' היא יכולה לשתות יין ולהטמא למתים לישנא דמתני' ט' פרק ו' [הוא] דנקט. אבל ודאי דבמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש:

רבי עקיבא אומר וכו' אין יכול להפר. פי' הר"ב משום הפסד קדשים. ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השרפה שהיא אינה צריכה לחטאת. וגם לא יכול לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה:

אבל בתגלחת הטומאה יפר. אע"פ שקרבו הקרבנות של תגלחת הטומאה. רמב"ם ספ"ד מה"נ:

אי אפשי באשה מנוולת. פי' הר"ב מעונה ומנועה משתיית יין ומצינו ניוול עם שם הענוי בסוף פ"ט דנדרים שהעניות מנוולתן. והקשו התוס' דלמה לא אמר לישנא דענוי וצריך לומר דקאי אדרבי עקיבא דקאמר [שאפילו] שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר לבא להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד [שיזרק הדם] ויש כאן ענוי נפש פורתא [*בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר] בשביל הפסד קדשים אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול שסותרת ובעיא לממני נזירות אחרת [מודה] שיכול לומר לה אי אפשי [בענוי] גדול ע"כ:

אי אפשי באשה מגלחת. כתב הר"ב ותנא קמא סבר אין הגלוח נוול שהרי יכולה לעשות פיאה נכרית ור' סבר בפיאה נכרית איידי דזוהמה [שאינה מגופה ומגניא לבעלה] לא ניחא ליה. גמרא:

ו

האיש מדיר את בנו בנזיר. פירש הר"ב כשהוא קטן עד שיביא ב' שערות. עיין בפירושו ספ"ג דסוטה ומ"ש שם:

היתה לו בהמה מופרשת כו' כדלעיל במשנה ד':

ז

מי שהיה אביו נזיר כו' ומת ואמר וכו'. כתב הר"ב בין שהיו כו' וכלומר או שהיה וכו'. ועיין ספ"ג דסוטה [וא"נ יש לגרוס בדברי הר"ב אלא *)בין שמת]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---