תוספות יום טוב/מקואות/ו

תוספות יום טוב ‏ מקואות ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כמה שהם. לפי שהן חשובים כמו המערה עצמה. וכה"ג אמרי' גבי שבת בפ"ק דשבת חורי רה"י כרה"י דמו. מהר"ם:

עוקת המערה. לשון הר"ב גומא שבשולי המקוה. בקבוב. הרמב"ם [*והוא לשון קבה ואהל הנעשה בשיפוע כמו כיפה]:

ב

הרי אלו טהורים. לתרומה אבל לא לקדש. כדתנן ברפ"ג דחגיגה. כ"כ הרמב"ם אסיפא. אבל להר"ב איתא נמי ארישא:

ואם לא טבל אין המים מעורבים כו'. ונ"א במים המעורבין. ופי' הר"ש כלומר אין מטבילין במים המעורבין כי ההיא דתנן בפירקין דלעיל חריצין ונעיצין ופרסות החמור המעורבים לבקעה עד שיהיו מעורבים כשפופרת הנוד. ע"כ. ותרתי קתני. והכי איתא הגי' בפ"ג דחגיגה דף כב. ואמרי' עלה דה"ק ואם א"צ להטבילו ומים המעורבים עד שיהו כו'. אבל ק"ל דלמאי איצטריך לאשמועי' הך דמים המעורבים דהא כבר תנא ליה בפירקין דלעיל. ונ"ל דהכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו. נעשה כמים המעורבים. כלומר כיון דליכא מגו דסלקא ליה טבילה כו' נעשה כטובל בשאר מים המעורבים דצריכים עד שיהא כו':

ג

בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה. והר"ב העתיק בזה כ' ובזה כ' כו' וכן הל' במשנה שבגמ' דפוס ישן:

המקואות טהורין. פי' הר"ב ואפי' השאוב שהרי שני הכשרים מתערבים יחד ואפי' נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כג' לוגים מים שאובים שפוסלים את המקוה חסר. דהכא נתחבר לכשר קודם שבאו השאובים לתוכו [כלומר הג' לוגים]. ועוד דאפילו שאוב באמצע אין נפסל בכך. כדלקמן. הר"ש. [*ושנתבטלו ברוב נראה לפי שהשאוב עם שנים מתערב. ומסתמא נעשה התערובות עם שניהן בבת אחת ולשונו של הר"ב שכתב ומה שירדו ממנו לכל א' הנה לשונו של הר"ש נ"ל מתוקן יותר שכתב ומה שנתערב ממנו עם כל א']:

המקואות כמות שהיו. פי' הר"ב שהכשרים כשרים להקוות עליהם וכו' ואע"פ וכו' לא מיפסלי כו' נתבטל ברוב קודם שירדו למקוה. ומים שאובין המתבטלים חוץ למקוה אין פוסלין אותו כדתנן לעיל פ"ד [מ"ד] גבי מים שאובים ומי גשמים שנתערבו בחצר ובעוקה. הר"ש:

ד

שהיו בהן ג' לוגין. פי' הר"ב מים בלועים ודבוקין בהן וכו' ולאו דוקא שכל הג' לוגין בלועין ודבוקין בהן. אלא אפי' מקצת מהן נמי. וז"ל הר"ש כשאין בהן ג' לוגין בעין. אא"כ תצטרף עמהן המים הדבוקים בהן. ע"כ. ואתי שפיר נמי. דבדלי אין סברא שיהא נבלע בו ג' לוגין. ולהרמב"ם והרא"ש פי' אחר בדלי. שמפרשים דלי שפיו צר ובו ג' לוגין מים שאובים ונפל למקוה ולא יצאו כל המים שבתוכו אלא נתערבו עם מי המקוה:

ה

השידה והתיבה. פי' הר"ב כלים גדולים. עמ"ש בזה ברפי"ח דכלים:

שבים. ובס"א ל"ג שבים. וכן נראה לכאורה מל' הר"ב. הואיל ומפרש ומונחים בתוך מקוה אבל בסמוך מטבילין בהן כמו שהן [*כתב] אם הם בים. ומסיק נמי במקוה. גם הרמב"ם בפ"ו מה"מ העתיק שבים. וכ"כ לעיל רפ"ה בשם הרא"ש:

אא"כ היו נקובים וכו'. ומיירי שמוקפין בתוך הים כמ"ש ברפ"ה בשם הרא"ש:

רי"א בכלי גדול. פי' הר"ב כגון בר ט' וכו'. ויש חלוק לר' יהודה בין כלים לעוקה אבל רבנן משוו להו אהדדי. הר"ש:

[*או קופה. פי' הר"ב סל וכו' ולא ידעתי למה לא פי' שהוא כעין שק דהיינו מין בגד גס. וכדמשמע בספכ"ד דכלים וסוף מס' כלאים]:

אלא מטבילין אותן. מצאתי בנא"י מוגה ומטבילין אותן. אבל נ"ל שא"צ דה"פ אלא אפי' מטבילין אותן:

ומעלין אותן כדרכן כו'. כתב הר"ב דאמרי' לקמן. פ"ז מ"ו:

ו

גסטרא שבמקוה. פי' גסטרא כלי חרס שנחלק לשנים ונעשה גיסי תרי. כן לשון הר"ב במ"ב פ"ד דכלים. ולשון הרמב"ם בפ"ו מה"מ [הלכה ט] גסטרא טמאה שהיא בתוך המקוה ושפתה למעלה מן המים והטביל בה הכלים. טהרו מטומאתם. אבל כשיגביהם מן המים עד שהן באויר הגסטרא. מתטמא המים שעל גבן מאויר הגסטרא וחוזר ומטמא אותן וכו' שאין כלי חרס מתטהרין במקוה. וכתב הכ"מ שפי' הר"ש שאע"פ ששפתה למעלה מן המים. אפילו הכי כיון דשבר כלי היא. בטלי מימיה אגב מקוה וכשר להטביל [*בה] כלים. והרא"ש כתב דהיינו טעמא שיש בה פגימות בשפתה כמו כלי חרס שנשבר שאין מקום השבר שוה. ונכנסים המים לגסטרא דרך אותם פגימות. ונמצא שמי המקוה מחוברין למים שבתוכה. ע"כ:

הוא טהור וידיו טמאות. מאויר התנור ולא גופו. שאין כלי מטמא את האדם אבל ידיו מתטמאין מאוירו כדתנן בריש פרק ג' דידים. וכן כתב הרמב"ם. ונפלאתי מהר"ש שכתב לפי שנגעו בשפתי התנור:

ואם היו על גביו רום ידיו. שנמצא כשטבל. ידיו למעלה מן התנור. הרמב"ם [בחיבורו שם]:

ז

ערוב מקואות כשפופרת הנוד. ועיין מ"ש בזה בספ"ח דטהרות [ד"ה ומשקה] :

וכן כזית מן המת כו'. דשיעורין כולן הל"מ מסיני. הרמב"ם:

רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור. וכה"ג תנן נמי לענין נטילת ידים במ"ב פ"ב דמס' ידים. ופירשו הר"ב והרמב"ם דהיינו שאינו חוצץ אבל הר"ש פי' שם דטהור ליטול בהן הידים. והביא ראיה מפ"ב דזבחים דף כב. דתניא רשב"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ע"כ. ולפיכך נראה בעיני דגם הכא מפרש כן. וכך הראה מקום בכאן על פ"ב דזבחים. ולישנא דטהור שייך שפיר בהכשר מקוה. כדאשכחן בפירקין מתניתין ג המקואות טהורים. וה"נ ברפ"ד וב"ה מטהרין כו' ומודים בשוכח שהוא טהור. וכן עוד ברפ"ח. והא ל"ק אמאי לא מייתי התם ממתני'. דהואיל ובבריי' מתניא בהדיא מטבילין בו. ניחא לגמרא למייתי מינה. וכה"ג איתא בכמה דוכתי. וקשיא לי דהרמב"ם פוסק דלא כרשב"ג הכא ובידים. והא דמטבילין פסק בפ"ח מהל' מקואות [הלכה י"א] . ולא העיר על זה הכ"מ אך בספרו ב"י בטוי"ד [סי' ר"א] כתב אמתני' דהכא וז"ל כתב הרמב"ם דאין הלכה כרשב"ג. וכן פסק בפ"ח מה"מ [הל' ו'] ואע"ג דאמרי' בפ"ב דזבחים דכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ופסקה הוא ז"ל בפרק הנזכר. משמע דס"ל דלת"ק דרשב"ג. אע"פ שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו. מ"מ ממעט בנקב כשפופרת ופסק כמותו. וכן נראה שפוסק הרא"ש דממעט שלא הביא אלא דברי ת"ק בלבד. ע"כ [*וזה כנגד הסברא שיהיה כשר לטבול בו. ואפ"ה ימעט שלא יוכשרו המקואות] אבל לי נראה דאף במטבילין פוסק הרא"ש [*דלא כרשב"ג]. וגם הטור לא הביא כלל. ועוד משמע דעת הטור כן בענין ידים. כמו שאכתוב במקומו בס"ד. ולפיכך נ"ל כפי' הר"ש דרשב"ג דהכא במתני' קאמר במלתיה דמטבילין בו. ומשמע דבהא נמי פליג ת"ק בהדיה. ות"ק אשמועי' רבותא דאפי' ממעט וכ"ש דאין טובלין בו ורשב"ג אשמעינן רבותא דטהור לטבול בו וכ"ש דאינו ממעט. ונמצא לפי זה אי איכא למפסק כרשב"ג בהא דמטבילין. שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ לענין מיעוט שאינו ממעט. אע"פ שי"ל דרשב"ג ה"ק דמהדר לת"ק היכי אמרת דממעט והרי כל שתחלת ברייתו מן המים טהור ומטבילין בו. ובהא גם אתה מודה בכך. וא"כ למה יהא ממעט. מ"מ מאן מעייל לן בהך דוחקא. וכ"ש דהא דמטבילין בו רשב"ג קאמרה ולא שמענוהו מתנא אחר. וגם הסברא נותנת דהא בהא תליא. דמאן דמטהר לטבול. ס"ל דאינו ממעט. ומאן דס"ל דממעט. קסבר נמי דאין טובלין בו. ולכך נ"ל דכיון דיש לפסוק כרשב"ג בההיא דטובלין. מהטעם שכתבתי. דכמו כן יש לפסוק כמותו שאינו ממעט ואפי' את"ל דת"ק אע"ג דמודה בטובלין פליג בממעט. אפ"ה נ"ל שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ בענין המיעוט. לפי מה שכתבתי במ"ה פ"ד דפסחים. שכתב הרא"ש בשם הרי"ף דכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לאו דוקא אלא עד דאיכא טעמא. ש"מ דכי איכא טעמא פסקינן כמותו והכא טעמא רבא איכא שאם הוא טהור לטבול בו. כ"ש שלא יהא ממעט ג"כ. כללא דמלתא להרמב"ם דפוסק מטבילין נראה שיש לפסוק ג"כ דאינו ממעט וכ"ש בנטילת ידים. וקשיין דברי הרמב"ם מדידיה אדידיה. אבל להרא"ש והטור נראה דממעט וכן אין טובלין. ואין נוטלין. ועוד אכתוב בזה במסכת ידים בס"ד:

ח

העליון מן התחתון. פי' הר"ב כגון שהיה העליון מים שאובים וכו'. וכ"ש איפכא. כדלעיל פ"ג מ"ב ועיין מ"ש שם בס"ד:

מביא סלון של חרם או של אבר. ואע"ג דשל אבר מקבל טומאה דכלי מתכות פשוטיהן מקבלין טומאה. כדתנן ברפי"א דכלים ואנן הוייתן ע"י טהרה בעינן. כמבואר במ"ה פ"ה. כבר כתב הרא"ש דה"מ בממשיך מי גשמים בעלמא אבל הכא דמחברה למקוה אחר שהוא כשר. לא מפסל משום דמתכשר ע"י השקה. וכתב הב"י דאע"ג דממשיך מים מן המעין לכלים. נפסלו אפי' המים היוצאים מן הכלי משום שאובים. ולא מהניא להו חבורם למעין. כמו שנתבאר לעיל רפ"ה. שאני התם דהוי כלי שיש לו בית קבול ונפסלו משום שאובים. אבל הכא דאין בו בית קבול אע"ג שהוא מקבל טומאה. שפיר הויא השקה אע"פ שהמים נמשכים עליו. וכתב עוד הב"י שהרשב"א והרמב"ן פירשו למתניתין דהכא כשהסילון מחובר לקרקע דווקא דהשתא אינו מקבל טומאה כלל. כדתנן בפי"א דכלים מ"ב. ועיין בפירוש הר"ב דמשנה ד פ"כ דכלים. ולי קשיא ממניח ידיו תחתיו. דהא פוסל ליה ר' יוסי [*והלכתא כוותיה] בפ"ה מ"ה אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה. כמ"ש שם בשם הרא"ש:

של חרס או של אבר. כתב הר"ב וה"ה של עץ וכו'. דהכי תניא בתוספתא והביאה הר"ש. וכתב מהר"ם ושמא נראה משום דזמנין אין המקואות מכוונים זה כנגד זה ושל חרס ושל אבר. בקל יכולים לעשותם עקומים. או פשוטים. כמו שירצו. להכי נקט של חרס ושל אבר. ע"כ:

ומניח ידו תחתיו. פי' הר"ב כדי שלא יצאו מים לחוץ כו'. וז"ל הר"ש מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון. וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו למטה. שיהו מושקים למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד. וטובל אפי' בעליון. ולפעמים שלמעלה מגיעים המים עד שפת הסילון ובראשו של מטה מועטים כחוט השערה. ומסיים מהר"ם כגון שראש הסילון של מטה שוכב גבוה יותר מראשו העליון ע"כ. ולהכי נקט מניח ידיו תחתיו שלא יצאו מים לחוץ וכו'. וכתב מהר"ם ולשון תחתיו נ"ל לפרש משום דזמנין שראשו העליון נמוך מאוד. שהמים צפין למעלה משפת הסילון. וראשו התחתון גבוה מאוד. שאם לא היה מניח ידו על הסילון בראשו שלמעלה. היו המים שוטפים ויוצאים שם מן הסילון. ולא היו המים באים למטה אפילו כחוט השערה. לה"ק מניח ידיו תחתיו. פי' בתחתיתו של הסילון בראשו הנמוך מניח ידיו עליו שלא ישטפו חוץ לסילון וילכו תחת ידו עד למטה שיבואו המים למטה לכל הפחות כחוט השערה. עכ"ל. [*והסילון אינו מוקף מד' צדדים אלא מג'. ומג' הוא פתוח]:

אפי' כשערה דיו. וכך העתיק הר"ב. גם הרמב"ם בחיבורו פ"ח עד שעה שישיק ויתחברו עם המקוה האחר:

אפי' [כשערה]. דהקלו מה"מ [הלכה ז]. אבל מלשון הר"ש נראה דגרס כחוט השערה. בשאיבה שהיא דרבנן. אבל אם היה העליון חסר מכשיעור. ובא וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ומה שפי' הר"ב דהקלו בשאיבה להכשירו ע"י השקה להשלימו לכשיעור. אין די בהשקה כשערה. שהוא דרבנן. וכ"כ הר"ש. וכתב עוד ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס. ע"כ. כלומר דתנן בספ"ח דטהרות דקטפרס אינו חבור כו'. וצ"ל דמיירי הכא דווקא כשנשאבו ע"י כלי גללים ודומיו. דאל"כ הוי מדאורייתא. וכמ"ש בשם הר"ש בפ"ב מ"ג [ד"ה שיש]. אבל כבר כתבתי שם מ"ו בשם הרא"ש דהשקה מטהרת אפי' למ"ד כולו שאוב דאורייתא ע"ש. ולענין קטפרס משמע מדברי התוס' פ"ב דגיטין דף טז. דכשהמים סופן לירד ודאי וליפול למקוה הוו קטפרס חבור. ומה"ט אפי' גוד אסיק נמי איכא למימר במקום שהוא בכה"ג. כיון שהעליון ראוי ודאי לירד. אמרינן גוד אסיק ודו"ק. [*גם עיין [מ"ש] במ"ב פ"ג [ד"ה ויטהרו]]:

ממלא בכתף ונותן לעליון כו'. כתב הר"ב דמאחר שיש במקוה ארבעים סאה כו' אפילו כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דהא ודאי דעל כרחין צריך *)ליטול בו יותר ממ' סאה. הרא"ש [*וכ"כ התוס' דב"ב פרק המוכר את הבית דף סו. ונראה דטעמא משום דא"א לצמצם שיהא ארבעים סאה. שאם מצמצם אינו יכול לסמוך עליו דשמא אינו מ' סאה]. ועיין מ"ש במ"ג פ"ג [ד"ה עד שיתחשב] :

ט

שנסדק לשתי. פי' הר"ב מלמעלה למטה. לערב מימין לשמאל. וכ"כ הרמב"ם. ויש לתת טעם בדבר. דלהכי בלערב אין מצטרף משום דמחשבין למה שעל הסדק כאילו סותמו:

מצטרף. ואם היה בשניהן ארבעים סאה מטבילין בכל אחת מהן. הרמב"ם פ"ח מהלכות מקואות [הלכה ה] :

רי"א חלוף הדברים. טעמו שמעתי מפי רבינו מהור"ר ליווא ז"ל שכשנסדק מימין לשמאל. מתחשב כל שע"ג הסדק כאילו אינו:

ועל רוחב כשפופרת הנוד. לשון הרמב"ם ברוחב שתי אצבעות:

י

בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שהאביק [הוא] כלי. קודם היותו קבוע ואע"פ שנתחבר. לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הרמב"ם בנא"י. וצ"ע במ"ט פ"ח דכלים. עוד שם פ"כ משנה ד ששם פי' הר"ב והרמב"ם דמשמש עם הקרקע טהור:

האמבטי. הוא רהט המרחץ. הרמב"ם ובמ"ד פ"ד דנדרים כתב כיור המרחץ:

רביעית. פי' הר"ב שהוא שיעור מקוה דאורייתא. לטבילת טומאה. אבל טבילת הכשר כלי עובדי כוכבים. בעי מ' סאה. כדכתב הר"ב בסוף מסכת ע"ז כך כתבו התוספות דהתם. ועיין עוד מ"ש ס"פ דלקמן:

יא

התחתונה וכו' והעליונה כו'. שאחת עומדת בגובהו של מרחץ ואחת בשפולו. הר"ש:

פסול. אם אין בו ארבעים סאה. הר"ש:

אחד מש"ך. כתב הר"ש בשם הרמב"ם אם היתה הבריכה עשרים סאה כו'. ואם יש בו שמנים צריך שיהיה בו אחד מתר"מ בבריכה. כן לשונו בנא"י:

שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו. ור"י אומר בהיות [זאת] הנגיעה באמצע המים הנה הם מים שאובין שנפלו תוך המקוה. הרמב"ם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---