תוספות יום טוב/מנחות/ז

תוספות יום טוב ‏ מנחות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר"מ זוזי וקי"ל דמנה דאורייתא כ"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר':

עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז"ל הרמב"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע"כ:

רבוכה. כתב הר"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש"י בפירוש החומש פרשת צו ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ"ט אדתנן התם דבחביתי כ"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ"ש בחביתי כ"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי"א ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ"ש רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה. עכ"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם דספ"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ"ש שם בס"ד]:

ב

[*ורבוכה. כתב הר"ב דכתיב במלואים וכו']. וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים. בפ' שתי מדות דף פ"ט דהלכה למשה מסיני חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה וכמ"ש בפי' הר"ב לקמן סוף משנה ד'. ומ"מ לאו לימוד הוא דמשום הא דכתיב לחם שמן שתהא רבוכה כדאיתא בגמרא דדלמא לחם שמן ממש פירש"י שמן קרוש עגול כמו לחם אלא כדדריש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו (ויקרא ו) . וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו פרש"י [כלום] חייבין בניו בשביל משיחת אביהם ע"כ. אלא מקיש חנוכו הוא המילואים להמשחו הן החביתין מה המשחו רבוכה דכתיב בפ' צו מרבכת תביאנה אף חנוכו רבוכה:

הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. דת"ר שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן [לפי שבתודה חצי לוג ומחציתו לרבוכה שאינה בנזירות] יכול לכל מה שאמור בענין. ת"ל מצות. לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות:

ושלא יטול כו'. בגמרא גרס שלא יטול. וכן העתיקו רש"י והר"ב:

ג

השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן:

ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי"א. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש"י] ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר"ב הוא פירש"י פרק ה' דפסחים ד' ס"ג והר"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר"ר אברהם יצ"ו בירושלמי ספ"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי"א דף צ"ה שם כ' רש"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ"ש הר"ב ושם אופין המנחות וכ"כ בפי"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מה"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ"ש במ"ג וד' דפי"א. ובנא"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

שחטה ונמצאת טריפה. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים:

שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ"כ רש"י בגמ'. אבל במ"ג פרק ט' דזבחים פי' הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר"ב דבהאי מומא סבר ר"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר"א סבר בבעל מום שלא קדש:

וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי:

ד

נסכים שקדשו בכלי. כתב הר"ב לאו דוקא בכלי שאין נסכים מתקדשים כו' ואע"פ שנתקדשו בכלי אלא בשחיטת הזבח וכו'. ה"פ דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם אלא אף בשחיטת הזבח ומיהו קדושת כלי נמי בעינן כדמפורש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. ומ"ש הר"ב שאין נסכים מתקדשין ליפסל ביוצא ולינה וכ"פ רש"י וכתבו התוס' דלא יתכן דהא תנן בספ"ב דמעילה דמשקדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' בלינה. ואין לדחוק דהתם תנן מנחת נסכים ואילו הכא נסכים תנן ואינן אלא יין דהא פרישית במ"ג פ"ד דזבחים דנסכים אף הסלת בכלל ועוד התוס' העתיקו הא דמעילה נמי נסכים כו'. ואע"פ שכתבו ג"כ דיש לדחות דהתם דוקא בנסכים הבאים בפני עצמן מ"מ הכריחו דמפסלי בלינה בכלי שרת ופירשו דהכא מיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר וכן הרמב"ם סתם וכתב בפירושו דהכא וכן בחבורו פ"ב מהמה"ק שאם נתן הנסכים לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה ובפי"ב מה' פה"מ כתב משנתינו זו וז"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשי הנסכים ליקרב. נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח מה יעשה בהן אם היה שם זבח אחר כו' ואם לאו כו' נעשו כמו שנפסלו בלינה ע"כ. הרי שגם הוא מפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ואני תמה על הכ"מ דמפרש להרמב"ם כפירש"י דמפרש הסוגיא לענין ליפסל בלינה. ועוד בפ"ב מהמה"ק אדכתב הרמב"ם שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה כמו שהעתקתיו בסמוך. כתב הוא דממשנתינו למד דתנן נסכים שקדשו בכלי כו' ואם לאו יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ע"כ. וזה דבר תימה דהא מתני' מפרשינן דהכי קתני נעשה כמו שנפסלו בלינה. ועוד מה לו לדחוק ומשנה שלימה שנינו בספ"ב דמעילה. אלא דאה"נ דמאותה משנה הוא שהעתיק הרמב"ם. ומשנתינו דהכא מפרשה לענין שלא לשנותו לזבח אחר וכדעת התוס' ומ"מ לענין הלכה איכא בינייהו דהרמב"ם והתוס' כמו שאכתוב לקמן בס"ד:

ונמצא הזבח פסול. לשון הר"ב שנפסל בזריקה דאילו בשחיטה נפסל לא קדשו נסכים. דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כדלעיל. דפירש"י בפ"ב דף ט"ו. דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ע"כ והא דכתב הר"ב בזריקה הכי איתא בגמ' ולאו דוקא דהא איכא נמי קבלה והלוך. אלא נקט זריקה שהיא תכלית עבודת הדם. וה"ה בקבלה והלוך. וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב מקבלה ואילך כמו שהעתקתי לשונו לעיל:

אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים. רש"י:

יקרבו עמו. כתב הר"ב בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין כו' אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. והקשו התוספות בפ"ב דף ט"ז דא"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליה משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגול בשאר עבודות. כלומר והתם תנן דדוקא לר"מ מתפגלין ולא לרבנן כדפי' הר"ב שם. ופירשו דסוגיא דהכא אתיא לר"מ אבל לרבנן מתניתין כמשמעה דכשנפסל הזבח ואפילו בשחיטה מותר לשנותו לזבח אחר ואפילו בשל יחיד ע"כ. ולפי שהרמב"ם פסק למשנתינו כאוקימתא דבזריקה ובשל צבור ופסק נמי בפי"ח מה' פסולי המוקדשים דלא כר' מאיר אלא שאין הנסכים מתפגלין כלל. וגם הר"ב פסק כך לעיל במשנה ד' פ"ב הלכך נ"ל לתרץ דסברת חכמים דהואיל ודין הנסכים שיהו נקרבים אפי' לאחר כמה ימים וכן ראוים לשנותן לזבח אחר בצבור. הלכך אע"פ שאם נפסל הזבח מקבלה ואילך נדחו הנסכים בשל יחיד. אפ"ה אין בהם פגול כיון שאינן תלוים בזבח להקריב עמהם מיד וכן יכולים להשתנות בשל צבור:

ואם לאו יפסלו בלינה. כתב הר"ב דחסורי מחסרא וה"ק בד"א וכו' אבל אם לא היה זבח זבוח כו' נעשה כו' גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה. ומיד היו הנסכים לזבח אחר. דמי כאילו לשם האי זבח הובאו לנסכים. ולא אתו למימר נסכים שהפרישו כו'. רש"י:

ולד תודה כו'. עיין במשנה ב' פרק ג' דתמורה:

שנאמר והקריב על זבח התודה. [התודה] בה"א הידיעה. הרמב"ם שם:

ה

תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב"ש דרפ"ב דנזיר. דס"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע"א והקדש כו' [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ה דתמורה וע"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי"ב:

ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ק דמעשר שני:

ו

אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ"ג יליף לה ר"ע מדכתיב (ויקרא ז') זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ"ש לעיל רפ"ה:

מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ':

לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ"מ. רש"י:

והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים יד) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.