תוספות יום טוב/מכות/א
|
מפרשי הפרק רע"ב מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לשון הרמב"ם. מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין. ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכת לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענות ולהלקות. אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ח) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו. ע"כ:
א[עריכה]
כיצד העדים נעשים זוממין וכו'. כתב הר"ב הכי קאמר אותם עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהם דין הזמה וכו'. דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים °זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה *א) כל עיקר. אלא מלקות [ארבעים]. וכיצד כו'. גמ':
באיש פלוני. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין:
שהוא בן גרושה. לשון הר"ב בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד. וכן לשון רש"י. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון[1]. כלשון רש"י בפירוש החומש בפסוק ועירד ילד. ע"ש:
בן גרושה. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו' דזה הוה שייך בין בישראלים בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוס':
בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר"ן. ועמ"ש במשנה ג' פ"ט דיבמות:
אלא לוקה ארבעים. כתב הר"ב דאמר קרא והצדיקו וכו' משום דהרשיעו וכו' בתמיה. אי הצדיקו והרשיעו בדיינים קאמר. וצדיק ורשע בבעלי דינין ל"ל והצדיקו צדיק וכו' לכתוב כי יהיה ריב בין האנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. דאתא קרא למתלי מלקות בהצדיקו והרשיעו. אלא על כרחך בעדים משתעי. עדים שקרים שהרשיעו ואתו עדי אחריני וכו' והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות. והפילו השופט והכהו. רש"י. ובגמ' ותיפוק ליה מלא תענה פירש"י כל עונשי לאוין מלקות. אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו. ע"כ. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עמ"ש במשנה ג' פ"ג. ועיין בפרקין משנה ג':
שהוא חייב לגלות. וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן. והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכילת חלב [כדתנן ברפ"ג דכריתות] וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. אבל קשה מהא דתנן בפ"ב משנה ג' דשונא *ב) [אינו גולה לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה] [*כלומר וכי לא מיירי נמי בכה"ג]. ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר. ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו. יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד. כמו בלא אכלתי [חלב]. אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא. תוס':
אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. כתב הר"ב שאם נתאלמנה וכו' יטלה לוקח ואם מתה יירשנה וכו' וכך יתנו העדים לבעל. וכך דעת הרמב"ם בר"פ כ"א מה' עדות. ורש"י הקשה דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה ויפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד. ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד. והיא מחוסרת גוביינא. ואם באו למכור לאחר זו זכות ספקה וזה זכות ספקו. שלו נמכר יותר משלה. וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה. ואותו לא ישלמו שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן. אבל אותם דמים לא היו מפסידין אותו שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. ובשומא זו מפסידין הזוממין ויתנו יותר מאלו היו שמין זכות ספקו. כיצד הרי שהיתה כתובתה מאה מנה אם בא למכור זכות ספקו יתן לו הלוקח חמשים מנה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה. לפי שאין זכות ספקה שוה כמו זכות ספקו. כדפרישית. לכך כשהוא מוכר זכותו בחמשים מנה. היא מוכרת בארבעים מנה. והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה. וא"נ דאה"נ דשמין זכות ספיקו. וזהו שנותנין לבעל. ומתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן וכו'. ושמין ב"ד זכות ספיקו ויתנו לו. כך פירש"י והתוס'. ומ"ש בכ"מ שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו. לא עיין יפה. שלא על פירושו זה כתב כן אלא על הפירוש ששמע מזולתו. ומיהו ודאי דלישנא דמתני' דחיקא טובא לשני הפירושים הללו. גם הרא"ש הקשה עליו. ופי' שהיא כפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן רהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום וכו'. ה"נ שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד. שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש. או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם. כי שמא תמות בחייו. אלא דבבא הסמוכה. השומא ידועה. אבל שומא זו מסיק דשמין באשה אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסבלה ויגרשנה. וכן שמין בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זבורית. דבכל זה נותן הלוקח את עיניו:
בכתובתה. וא"ת ולחייבו שאר כסות ועונה דהא מפסדי לאשה. וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות ועונה ועוד י"ל °שאומרת גרשתני וא"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים. תוס'. ובפירוש שאר כסות ועונה. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות:
ב[עריכה]
שלא השם המביאו לידי מכות. פי' הר"ב מלקות מלא תענה [*כדתנן במתני' דלקמן ועמ"ש בדבור דלקמן] דגמר ממוציא שם רע. מה מוציא שם רע לוקה ומשלם [דכתיב (דברים כ"ב) ויסרו אותו וענשו אותו. וקיי"ל רסרו זה מלקות] אף כל לוקה ומשלם. מה למוציא שם רע שכן קנס [וכל קנס חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן]. סבירא להו עדים זוממין קנסא הוא. ועמ"ש במשנה ג':
כל המשלם אינו לוקה. כתבהר"ב דכתיב כדי רשעתו. על רשעה אחת וכו' אלא משלם ואינו לוקה. דבפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. יד ביד למה לי. דבר הניתן מיד ליד. ומאי ניהו ממון. גמ' פ"ג דכתובות דף ל"ב. ועיין מ"ש ברפ"ח דב"ק ועוד שם משנה ג'. וא"ת ומהיכא תיתי להלקותו. והא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא כמ"ש לעיל בריש פרקין וי"ל כמו שכתבו התוס' בדבור המתחיל ורבנן וכו' דלבתר דגלי לן קרא והצדיקו דשייך ביה מלקות. יש לנו לומר דלקי מלא תענה [עיין מ"ש במשנה דלקמן] °ובגמ' ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה [דממון ודאי לא בעי אזהרה. תוס'] מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין [שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא ענש עונש הגוף אא"כ הזהיר. תוס'] ורבי מאיר נפקא ליה מוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה [לאחר שנענשו צריכין ב"ד להכריז [על] כך וכך נהרג פלוני כההיא דתנן במשנה ד' פרק בתרא דסנהדרין לענין זקן ממרא] ור' מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא ואזהרה מלא יוסיפו. [*ומ"ש הר"ב ש"מ דכל היכא וכו' כלומר גבי עדים זוממים דבהו קיימינן. דהא בפ"ח דב"ק משנה ג' כתב דבכל התורה כולה לוקה ואינו משלם חוץ מחובל וכו'. אלא ה"ק בענין עדים זוממים. לשון הרמב"ם שזה בעדים זוממים. והחובל בחברו בלבד]:
ג[עריכה]
משום לא תענה. לשון הר"ב שהרי כשאי אפשר לקיים בעדים ועשיתם וכו' הכא דאיכא וכו' לאו דאתיא ליה במכ"ש דהא ק"ו פריכא הוא. דאדרבה דמשום שא"א לקיים וכו' הלכך לוקה. אבל כשמתקיים אימא דתו לא לקי משום לא תענה אלא ה"ק דהואיל ומשכחת לה שחייבהו הכתוב להלקות משום לא תענה כשא"א לקיים וכו'. כדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' הלכך תו נמי מחייביה משום לא תענה אפי' כשמתקיים ועשיתם כיון דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות בלא תענה הלכך לעולם נחייבהו משום לא תענה ובהך סברא כיון דגלי לן קרא וכו' כמ"ש במשנה דלעיל לא פליג אדרבנן אלא דר"מ יליף ממוציא שם רע כדכתבתי לעיל. דהואיל ומוציא שם רע חייב בלא מעשה הכי נמי עדים זוממין. וכיון דגלי לן וכו'. וא"ת ומ"מ תקשה להר"ב ל"ל למתלי בהא דהרי כשאי אפשר וכו' תיפוק ליה משום דנפקא לן ממוציא שם רע וכו' לא קשיא דמוציא שם רע גופיה לא ידענא דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע. דלמדנו ויסרו דבמוציא שם רע מויסרו דסורר ומורה והתם כתיב בן. וילפינן ליה מבן הכות הרשע כמו שהביאו התוס' בד"ה גמר [ממוציא שם רע] וכו'. גמ' דכתובות פ"ד דף מ"ו:
משלשין בממון. כתב הר"ב אם היו שלשה עדים וכו' דהא מקשינן ג' לשנים. כדתנן במשנה ז'. ועוד י"ל דמשום מלקות איצטריך לאסבורי בשלשה דמלקות אפשר בהשלשה. שיגיע לכל אחד [ואחד] י"ג ואי אפשר לחצותו לשנים:
ואין משלשין במכות. כתב הר"ב דבעינן ועשיתם וכו' וממון מצטרף וכו' הרי קבל וכו' אבל להלקות שלא קיבל כלום אלא שמלקים לעדים כאשר זממו להלקותו ואע"פ שיהיו נלקים בין שלשתן המלקות האחד. לא נתקיים כאשר זמם שאין כאן מלקות אחד כלל משא"כ בממון שמצטרף ויש כאן קבלת ממון כאשר זמם להוציא ממנו:
ד[עריכה]
עד שיזומו את עצמן. כתב הר"ב דכתיב והנה עד שקר העד. עד שיהיה השקר בגופן של עדים מדלא נאמר עדות שקר. הרמב"ם:
אין אלו זוממין. והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו [ואלו] וכאילו אין שם עדות כל עיקר. הרמב"ם:
שהרי אתם הייתם עמנו וכו'. ואין אנו יודעים אם זה הרג את זה ביום זה במקום פלוני כמו שאתם אומרים או לא הרגו. הואיל והעדים שהזימום לא השגיחו על עצמה של עדות כלל. אם אמת היה או שקר הרי אלו זוממין. אבל אם אמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם הואיל וההכחשה בעדות עצמה היא אינם זוממים ואצ"ל אם לא אמרו כלל עמנו הייתם אלא שאמרו ההורג וההרוג היה עמנו ולהד"מ שזו מוכחשת היא. מהרמב"ם פי"ח מה' עדות. ועיין לקמן מ"ש להטור:
במקום פלוני. רחוק מאותו מקום שאתם אומרים יותר °ממהלך יום. הר"ן:
ונהרגין על פיהם. ר"ל שיהרגו העדים על פי אלו שהזימו. ואע"פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של [עדים] ולא באו להעיד על [עצמה] של עדות לא לקיימה ולא לבטלה. לפי שהם אומרים אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדות אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני. לכיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים. הרמב"ם. ולשון הטור סימן ל"ח ומפני זה האחרונים נאמנים כיון שמעידין על גופן של העדים והן אינן נאמנים על עצמן לומר לא עשינו כך וכך והוי כאילו העידו עליהם שהרגו נפש או שחללו שבת. ע"כ. ונראה דלסברתו כל שאמרו עמנו הייתם הרי הם מעידים על גופן וכאילו אמרו שהרגו נפש וכו' ואפי' העידו ג"כ על הורג והרוג:
ה[עריכה]
איסטסית היא זו. כתב הר"ב כלומר זאת הכת היא סרה וכו'. ובגמ' אפי' כת ראשונה נמי לא אמר ר' אבהו שקדמו והרגו. מאי דהוה הוה [ולמה לי למתני אלא כת ראשונה] אלא אמר רבא ה"ק אם אינה אלא כת אחת נהרגת. אי איכא טפי אין נהרגין. הא בלבד קאמר [משמע שיש עוד אחרת]. קשיא. [*ולקמן אכתוב בזה]. ומ"ש הר"ב פירוש אחר וכו' דסבירא ליה לר' יהודה דלאחר דאתזמא לה כת ראשונה תו לא מקבלים סהדותא דכת שניה וכו' דלא קרינא לה ועשיתם וגו' וכן פי' הרמב"ם. ויש לתמוה מאי איסטסית היא זו. והא לאו משום המזימין קאתינן עלייהו. אלא משמע איפכא דהא משום דתו לא מקבלים סהדותא וכו' הוא ומחזיקין למוזמין ולכל המעידים כמותם שהם שקרנים ושהמזימים העידו באמת. ונראה בעיני דיש לפרש דר' יהודה שאמר איסטסית היא זו לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דסבריתו דמקבלים סהדותא דכת שניה. ואין מחזיקין למוזמים ולמעידים כמותם שכולם עדים שקרים הם. אפ"ה לא הוה לכו לדון להריגה לכל המוזמים. אלא הוה לכו לומר איסטסית היא זו אבל לדידי בלאו הכי אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. משום דאין מקבלין וכו'. וא"ת ומאי דוחקיה דהרמב"ם דמפרש דר' יהודה לדבריהם דרבנן קאמר להו. ונראה בעיני משום דלפי מאי דמפרש הרמב"ם ניחא לישנא דמתני' דתנן אלא כת הראשונה בלבד ואזלה לה קושית הגמ'. דהא השתא דאמרן דלר' יהודה לאחר דאתזמא כת הראשונה תו לא מקבלים וכו' לא משכחת אלא דוקא אי קטלה לה לכת הראשונה. ולפיכך שפיר קתני אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד אבל היא נהרגת ואפילו איכא טפי דאי לאו הכי שאינה נהרגת לא משכחת דלא מקבלין סהדותא דכת שניה אבל גמ' דסלקא לה למתני' בקושיא היינו דסבירא ליה דלא אמרי' טעמא דר' יהודה משום דאין מקבלין וכו' אלא דטעמיה כפשטא וכפי' הראשון שכתב הר"ב. ואל תקשה דאף ע"ג דלישנא דמתני' ניחא לפירוש הרמב"ם מכל מקום לא הוי ליה לחדש סברא זו בדברי ר' יהודה דס"ל דאין מקבלין וכו' ולפרש דלא כהגמ'. דאה"נ דאיהו לא חידש סברא זו. ולא מלבו היתה זאת אלא סברא זו עצמה. היא סברא שנזכרת בגמ' בדברי ר' יהודה בההוא עובדא דההיא איתתא דאיית' סהדי ואשתקור ואיית' סהדי ואשתקור וקאמר ריש לקיש הוחזקה זו. ואמר ליה ר' יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו. ואמרינן לימא ר"ל דאמר כר' יהודה ור' יוחנן דאמר כרבנן. אמר לך ר' יוחנן אנא דאמרי אפי' לר' יהודה ע"כ לא קאמר ר' יהודה אלא התם דאמרי אטו כ"ע גבי הנהו הוו קיימי וכו' ופי' הרי"ף לימא ר' יוחנן דאמר כרבנן דכיון דקאמרי רבנן אפי' מאה יהרגו. שמעינן מינה דסברי רבנן אע"ג דאתזמא ראשונה אי אתיא כת שניה ומסהדא על אותו פלוני שהרג את הנפש מקבלינן סהדותא וקטלינן אפומה. וכן אי אתזמא לה כת שניה נמי וכו'. ומש"ה כד מתזמו כולן יהרגו כולן דכל כת וכת קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם והו"ל ר' יוחנן דאמר אם היא הוחזקה וכו' למימרא דמקבלינן סהדותא דמאן דאתי ומסהיד בתר דאשתקור סהדי קמאי כרבנן ור"ל דאמר כיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן וכו' כר' יהודה דאמר אין נהרגת וכו' וכיון דאתזמא לה כת הראשונה לא מקבלינן וכו' ומש"ה כד מסהדי ומתזמי לא קטלינן דלא קרינא בה וכו'. ע"כ. דחזינן השתא דסברא זו דלר' יהודה אין מקבלין וכו' אחר שהוזמה ונהרגת הראשונה היא סברא דס"ל לגמ'. אלא דלמסקנא דאמרי' דר' יוחנן אמר אפילו לר' יהודה לא קיימא הך סברא אלא טעמיה דר' יהודה משום דאמרי' אטו כ"ע גבייהו הוו קיימי כלומר איסטסית היא זו. וכפירוש הראשון שכתב הר"ב ועל המסקנא הזאת ודאי דקשיא קושית הגמ'. דכיון דחזינן דאיסטסית היא זו אפילו כת הראשונה לא תהרג ומשנינן לה ה"ק אם אינה וכו' וקשיא הא בלבד קאמר וליכא לפרוקה. וכ"כ הרמב"ן בספר מלחמות דזו הסוגיא דקאי לישנא דמתני' בקושיא דוקא למסקנא היא אבל אליבא לימא דאמרן לא קשיא. אלא אדרבא דוקא כשכת הראשונה נהרגת הוא [דמשכחת] דלא מקבלין אבל בלאו הכי לא. ולפי שלאותה סוגיא דלימא ניחא לישנא דמתני' ולא קאי בקושיא. מש"ה תפס לו הרמב"ם בפירוש המשנה כפי אותה סוגיא. אע"ג דלמסקנת הגמ' לא קיימא לפי שנראה בעיניו יותר לפרש המשנה שתהא קיימת בלא קושיא. ועלה בידינו ששני הפירושים שכתב הר"ב גם שניהם הם בגמ' ושהראשון שכתב הר"ב הוא האחרון שבגמ' ובמסקנא. אלא דלישנא דמתני' קאי בקושיא דלא הוה למתני בלבד. והפירוש האחר שכתב הר"ב הוא הראשון שבגמ' בדסלקא דעתיה לימא וכו'. ולאותו פירוש ניחא לישנא דמתני' ובדוקא נקטה בלבד. ויצא לנו ג"כ מכל זה ששני הפירושים שזכר הר"ב בפירוש מלת אסטסית [*וחלוף הגירסאות] גם שניהם עולים לשני הפירושים. ולא חלקם הר"ב אלא לפי שהלשון הראשון מצא בפירש"י והעתיקו כלשונו פי' המלה ופי' הענין. והלשון האחרון מצא בפירוש הרמב"ם ובדברי הרי"ף והעתיקם ג"כ כלשונם בפירוש המלה והענין. אבל ודאי דלשני הלשונות פירוש מלת אסטסית וגרסתו אינה נתלה כלל בפירוש הענין:
ו[עריכה]
שנאמר נפש תחת נפש. בעדים זוממין כתיב ולא תחוס עינך נפש בנפש. רש"י. *)[*ולא גרסינן במשנה נפש תחת נפש שאותו כתיב בפרשת משפטים בוכי ינצו]:
לעשות לאחיו והרי וכו'. משמע שהרי אחיו עדיין קיים. רש"י:
יכול משעה שקבלו עדותן. ובאת להם הזמה מיד קודם גמר דינו של נדון יהרגו. רש"י:
עד שיגמר הדין. דהשתא מקיימו שפיר נפש תחת נפש דמשיגמר דינו מקרי גברא קטילא. כדאשכחן במשנה ד' פ"ח דסנהדרין ואם משנגמר דינו ברח וכו'. ועמ"ש במשנה ט' דאחר שנהרג לא וע"ש:
ז[עריכה]
להקיש שלשה לשנים. ה"ג בכל הנוסחאות והכי מייתי לה בסוף ב"ב דף ק"ס. ולכאורה אפכא הוה ליה למתני להקיש שנים לג':
מה ג' מזימין השנים. דהא רובא נינהו. נ"י:
ת"ל עדים. לומר אפילו מאה אין להם אלא דין שני עדים. נ"י. והתוס' כתבו תימה אימא דעדים אתא אפילו לארבעה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול יותר מן השלש דכתיבי בקרא אבל טפי מארבעה לא. וי"ל דכיון שכת אחת מזמת שתי כתות ה"ה מאה. ע"כ: ר"ש אומר מה שנים אינן נהרגים וכו'. ר"ש סתמא ר"ש בן יוחאי הוא שהוא תלמיד ר"ע ואין לחוש שנשנה קודם לרבו כמ"ש התוס' ב"מ דף ד' [סוף ע"ב] אברייתא. וכבר כתבתי כיוצא בזה במשנה י' פ"ג דבכורים:
[*מה שנים וכו'. כתב הר"ב ואמר מר וכו'. ועיין עליו בפירושו למשנה ג' פ"ו דסוטה]:
עד שיהיו שלשתן זוממין. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ה דסנהדרין בשם התוס' דדוקא בשכיונו עדותן וכו'. ומ"ש הר"ב והוא שהעיד וכו' בתוך כדי דבור. דוקא בשלישי וכן אם הם יותר אבל לא בשנים הראשונים וכ"כ בהדיא הטור סימן ל"ח ושעור תוך כדי דבור מפורש רפ"ד דנזיר. ומ"ש הר"ב אבל אם העידו וכו' הרי הן ב' כתות לכל דבר וכפירש"י ועיין מ"ש במשנה דלקמן דהתוס' והרמב"ם חולקים בזה:
ר"ע אומר לא בא השלישי וכו'. לשון רש"י לא הוצרך ללמדנו זאת דממילא ידעינן ששנים מזימין את השלשה שהרי השנים כשרים לכל עדיות וממילא ידעינן שאין זוממין עד שיזומו כולם שהרי כולם כאחד נעשו עדים וקרא כתיב והנה עד שקר העד ולא בא וכו' ע"כ. וכתב הרמב"ם ודברי ר"ע ור"ש קיימין ואין עליהם חולק ע"כ. וכן אין שניהם חלוקין זה על זה והא דמתניין בלישנא דפלוגתא: הא אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי וכמ"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים אבל נ"י כתב ז"ל וריב"א מפרש דר"ע חולק על ר"ש ומפרש כך לא בא השלישי להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו לומר שנהרג מיהא כשניזם אבל אם הוזמו שנים הראשונים נהרגים אע"פ שלא הוזם השלישי ועוד פי' הר"י גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממים. וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהשנים הוזמו ולא השלישי. דאילו הוזם השלישי גם הוא היה נקרא עובר עבירה. והרי נעשה דין שלישי כדין השנים בטפולו להם ולא בהזמתו. ומ"מ אף לפירוש זה הלכה כר"ש דת"ק אית ליה דר"ש והוה ליה ר"ע יחידאה ע"כ. והתוס' פ"ה דסנהדרין דף מ"א פירשו דר"ע אית ליה דר"ש ומוסיף הוא מה שנים נמצא אחד מהן קרוב וכו' כדתנן לקמן דאילו לר"ש תתקיים העדות בשאר:
על אחת כמה וכמה ישלם שכר וכו'. לשון הר"ב שמדה טובה מרובה וכו' במדה טובה הוא אומר (שמות ל"ד) נוצר חסד לאלפים. במדת פורענות הוא אומר (שם) על שלשים ועל רבעים רש"י. ועיין מ"ש בסוף פרק בתרא:
ח[עריכה]
מה שנים. נמצא אחד מהן קרוב וכו'. יש לפרש שהוא סיום דברי ר"ע דגם לענין זה הוקש השלישי לשנים. או שנאו מפני מחלוקת ר' יוסי ור'. נ"י. וכבר כתבתי לעיל דברי התוס' [*ולא ידעתי למה הוצרך למצוא טעם למה שנאו. ומבואר הוא שנתלה בפירוש הכתוב ששנאו]:
[*עדותן בטילה. נראה לי שזה מכלל אמרם ז"ל הרי זה בא ללמד ונמצא למד שהרי עדיין לא שמענו בשנים שעדותן בטלה]:
בזמן שהתרו בהן וכו'. דברי ר' הן ור' יוסי פליג וסבירא ליה אפילו בזמן שלא התרו בהן. וכ"ה בהדיא בגמ'. והקשו בתוס' א"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים. והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות. דשרינן אשת איש שיש בה מיתת ב"ד. וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוין אחד מן הקרובים להעיד. ומה שתירצו דתרתי בעינן שיכונו להעיד ושיעידו בב"ד ואי לאו הכי לא פסלי. והא דפריך מה יעשו שני אחין וכו' ה"פ שמא יבא ויעיד אחר שכבר העיד אחיו. והוא לא ידע שכבר [העיד ואפילו] הוא לאחר כדי דבורו. תירוצם זה אינו עולה לפירוש הר"ב שמפרש לעיל דלאחר כדי דבור הרי הן ב' כתות לכל דבר דהתוס' סבירא להו דלא אמרו שהן שתי כתות אלא להזמה בלבד. לא לנמצא קרוב וכו' כמבואר בדבריהם. הלכך צריך לומר שדעת הר"ב בזה כדעת הרמב"ם פ"ה מהלכות עדות דלא בעינן תרתי אלא בכונתו להעיד בלבד מפסלי. ולענין קושיית התוס' מנתינת גט. מצאתי למהר"ר ואלק כהן שכתב בש"ע סימן ל"ו דיש לתרץ שהרי יכול המגרש להזמין עדים כשרים. ואז לא יפסול הפוסל בכוונתו כמ"ש שם הטור דכיון דהזמין עדיו והוציא את אחרים מכלל העדות לאו כל כמינייהו לבטל העדות. ע"כ. ומיהו בהא דלענין תוך כדי דבור דעת הרמב"ם [בפרק עשרים] כדעת התוס' דלא אמרו אלא לענין הזמה ואין להאריך בזה:
מה יעשו שני אחין שראו. עם שלישי מן השוק באחד וכו'. רש"י:
ט[עריכה]
ואחד מתרה בו באמצע. תימה אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. ויש מפרשים דנקטיה משום רישא דקתני רואין אלו את אלו ומסתמא היינו ע"י המתרה שאומר לעדים לאלו ואלו ראו את [המעשה] הרע שזה [עושה] ונראה למשי"ח דנקט לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בסיפא. אינו חייב עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו. תוס':
בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. ל' הר"ב אם היו שתי הכתות שבשתי התלונות רואים אותו וכו'. וז"ל הרמב"ם בפירושו כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הן כולן רואין את המתרה וכו'. ע"כ. ול' מקצתן לא דייק הכי ולשון התוס' שמקצתן רואין אלו את אלו. מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ע"כ. ולקמן אעתיק לשון הרמב"ם שבחבורו:
ואם לאו וכו'. מסקי התוס' דמיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם. אלא שמעו המתרה שמתרה כך ובכך סגי דהא קיימינן לרבנן דפליגי ארבי יוסי דבסמוך ולא בעי פי שני' עדיו מתרין בו כמו ר' יוסי. ע"כ. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין והוי השתי כתות כעדות אחת כדקתני רישא בזמן שמקצתן וכו' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים וכו' אלא בחד סגי וכמבואר בדבריהם. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות היו שני עדים רואין וכו' בזמן שמקצתן רואין וכו' ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדיות. ע"כ. נראה מדבריו שחזר ממ"ש בפירושו ומפרשו בחבורו כדברי התוס' שמקצתן דוקא הוא. ולפיכך התנה בסיפא ולא צירף וכו' דאילו צירף המתרה בלבד הוי כמקצתן שראו וכו' והוי ככת אחת:
והשנייה פטורה. אם הוזמה הכת השנייה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם. שוב אין נהרגין דקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב (דברים י"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה נ"י. ועמ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב דמשמע דלענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבינן ליה לשלומי. ודעת הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות דלא מבעיא לענין ממון אלא דאפי' לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. וחתר הכ"מ למצוא מנין לו כל זה ואשתמיטתיה דלענין ממון יש לו על מה לסמוך אותה ששנינו במשנה ד' פ"ג דב"ב. אך הביא דברי התוס' דרב"ק שהעתקתי אני שם בב"ב דמיישבין למה בממון אפי' כאשר עשה ואין דבריהם מספיקים לענין מלקות. ולפיכך תירץ הכ"מ דסבירא ליה להרמב"ם דזה שאמרו ולא כאשר עשה דדוקא בהריגה היא שכיון שנהרג זה על ידיהם גדול עונשם מנשוא דוגמא לדבר [סנהדרין דף ס"ד]. נותן כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעו ולא כל זרעו אבל במלקות לא שייך כולי האי. ועוד י"ל דמאחר שאלהים נצב בעדת אל לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ומדהוסכם ונעשה הוכחה היא זו דגברא קטילא קטלי. ע"כ. ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק. ובשלמא ממון מצאנו המשנה דב"ב שהיא מראה פנים לחלק. נאמר שיש לסמוך על קבלתם או אולי מקרא מצאו ודרשו. אע"פ שלא הזכירוהו חכמי הגמ'. אבל הרמב"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ"ש להעמיד עליו בנין כזה:
שנאמר על פי שנים עדים. כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע"פ שנים העדים. נ"י:
דבר אחר על פי וכו' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ"י. ונראה בעיני דאע"ג דאין אנו צריכין לטעמיה דקרא. דר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא מ"מ בכאן אנו צריכין לכך. דאי לאו דמסברא בעלמא נפקא לן מנא ליה לר' יוסי להוציא אלו ב' הדרשות מן הכתוב אלא דעיקר קרא דריש עד שיהו פי שני עדיו וכו' ודבר אחר מסברא אית ליה ואסמכיה אקרא. וקסבר דמלתא דסברא כי האי לא איצטריך קרא אלא כי אתא קרא לאשמועינן עד שיהו פי שני עדיו וכו' והשתא דכתיב קרא אסמכינן נמי עליה שלא תהא סנהדרין שומעת וכו':
י[עריכה]
ובא לפני אותו ב"ד. שנתחייב בו אין סותרין לחזור ולישא וליתן אולי יזכה. רש"י. ובגמ' לפני אותו ב"ד הוא דאין סותרין הא לפני ב"ד אחר סותרין. הא תני סיפא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין וכו' אמר אביי לא קשיא כאן בא"י כאן בח"ל. דתניא וכו' מח"ל לארץ סותרין את דינו מפני זכותה של א"י פירש"י אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות:
ופלוני ופלוני עדיו. דדלמא יש להזימם או להכחישם:
סנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל. דת"ר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם (במדבר ל"ה) למדנו דסנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל א"כ מה ת"ל בשעריך בשעריך אתה מושיב [כלומר אתה חייב להושיב] בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. ובח"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. ופלך פירש"י הפרכיא. והיינו מלכות כמ"ש לשונו במשנה ג' פ"ג דתענית:
ובחוצה לארץ. כתב הר"ב כ"ז שיש ב"ד הגדול בלשכת הגזית שנאמר לבלתי שמוע וגו' בזמן שיש כהן וכו' מסיים הרמב"ם ובלבד שיהו הסנהדרין בלשכת הגזית כלומר במקדש ממש. ע"כ. ובפ"ה דסנהדרין דף מ"א מפרש רש"י טעמא שנאמר (דברים י"ז) וקמת ועלית אל המקום. מלמד שהמקום גורם. ע"כ. ולא דק דההוא לענין המראתו דזקן ממרא כתי'. ולגביה נדרש הכי בפרק הנחנקים דף פ"ז. ומנלן לדיני נפשות אחרינא אלא מועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא (שם) נפקא לן. בפ"ק דעבודה זרה דף ח'. מלמד שהמקום גורם. וא"ת והרי ג"ז בזקן ממרא כתיב. ואכתי מנלן בשאר דיני נפשות וכך כתבו התוס' שם וז"ל וא"ת מנלן קפידא במקום בשאר חייבי מיתות שלא בזקן ממרא. דקרא לא כתיב אלא בזקן ממרא וי"ל דדרשינן כ"ז שסנהדרי גדולה [במקומה] כדין אצל מזבח. אז שופטים תתן לך בכל שעריך. לשפוט דיני נפשות. נסתלקו הם. בטלו כל דיני נפשות. ע"כ. כלומר השתא דגלי לן קרא בזקן ממרא דקפיד אמקום אית לן למדרש נמי כ"ז וכו' אצל מזבח וכו' וא"כ אין לתפוס על רש"י דנקיט ליה קרא דוקמת ועלית דכיון דגם שניהם בזקן ממרא כתיבי מה לי הא. ומה לי הא. ועוד דרש"י פירש כן בעבודה זרה [וז"ל] והאי קרא בדיני נפשות כתיב בזקן ממרא. ור"ל דמזקן ממרא למדין לכל דיני נפשות. איברא דדעתו כך. אבל בעיני נראה דגם שם בעבודה זרה אין הפירוש לא כמ"ש הוא ולא כמו שכתבו התוס' דהא איכא למידק אגמרא אמאי לא נסיב ליה קרא דוקמת ועלית דנסבה ליה הברייתא דפרק הנחנקין ולמה לה לגמרא לאנסובי קרא אחריני. אלא נ"ל דהכי דריש ליה דכתיב ועשית וגו'. ואם אינו ענין לזקן ממרא שכבר נאמר בו מקום. תנהו ענין לכל שאר דיני נפשות לומר שהמקום גורם. והשתא בדוקא נקט גמרא קרא דועשית. ושפיר קאמינא דשלא בדקדוק נקט רש"י קרא דוקמת. והא דאמרינן דהמקום היינו לשכת הגזית. עיין מה שכתבתי במ"ב פרק בתרא דסנהדרין:
אחד לשבעים שנה. בגמ' איבעיא להו אחד לשבעים שנה נקראת חבלנית. או אחד לשבעים שנה אורחא הוא. תיקו:
לא נהרג אדם מעולם. פירש הר"ב שיבדקו העדים וכו' ואם תמצא לומר שלם הרג. פירש"י שיאמרו בדקנוהו לאחר מיתתו מכל י"ח טרפות. ע"כ. ומ"ש הר"ב שמא במקום סייף נקב היה. מסקי התוס' דלאו דחיישינן להכי. דהא אזלינן בתר רובא. אלא הכי קאמר רוב פעמים לא היה נהרג שע"י שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם מגלה עריות הוא ראיתם כמכחול בשפופרת. פירש"י ואין עדים מסתכלין בכך. שפופרת קנה חלול שנותנים בו כחול לכחול עינים. מכחול הוא קיסם דק. שבו נוטלין הצבע מתוך הקנה. ע"כ. ובגמרא ורבנן סגי להו משיראו מנאפים שינהגו ענין נאוף ששוכבין בקירוב בשר ונוהגים בדרך תשמיש. וכתבו התוס' תימא עובד ע"ז ומחלל שבת מאי איכא למימר. דהתם לא מצינו למפטריה. והיכי קאמר לא היה אדם נהרג. ויש לומר. דמכל מקום קאמר שפיר לא היה אדם נהרג. משום דלא שכיחי כולי האי כי אם ברוצח ועריות. ע"כ. וכדמות ראיה לדבריהם דהני שכיחי. מהא דתנן במ"ט פרק בתרא דסוטה משרבו הרצחנים וכו' משרבו המנאפים וכו':
אף הן מרבים שופכי דמים בישראל. קפיד טפי על שפיכות דם מעל גילוי עריות לפי שהוא רע לשמים ולבריות. והרי חומרא יתירא נודעת לרציחה (שנימת) [בהמית] שלא בעדים. כדתנן במ"ה פרק ט' דסנהדרין וע' לשון הרמב"ם שהעתקתי שם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |