תוספות יום טוב/ידים/ד

תוספות יום טוב ‏ ידים ד

< הקודם · מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף רע"ב תוספות יום טוב תפארת ישראל - יכין מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם ר"ש הון עשיר דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

טמאה מדרס. לשון הר"ב דעריבה קודם שנסדקה נמי היו רגילים לישב בה. והיתה משמשת ישיבה עם מלאכתה. וזה דבר תימה שא"כ גם קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. שכן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס. שמשמשת ישיבה עם מלאכתה. כדתנן במשנה ט' פי"ט דכלים ובפ"ך דכלים מ"ב מפרש הר"ב בעריבה זו. שכשנסדקה אינה ראוי' אלא לשכיבה וכשלא נסדקה א"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. והר"ש כתב וז"ל טמאה מדרם בת"כ מרבה לה מדכתיב כל כלי. וממעט כפה סאה. מדכתיב אשר ישב. (והעתיקה הר"ב במשנה ג' פ"ך דכלים) והדר קאמר מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן. ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. כלומר דעריבה קודם שנסדקה. נמי רגילים לישב עליה. ובפ' עשרים דכלים (משנה ב') פירשתי שרגילים ללוש בה וכשנסדקה נמי חזיא ללישה. שהעיסה סותמת הסדק. ואין המים יוצאין ע"כ. מבואר מדבריו דבראשונה הוא סבור. דעריבה זו מכי נסדקה. לא חזיא לשום מלאכה והוקשה לו לשון הברייתא שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וזו אינה ראויה למלאכה כלל. ומש"ה הוצרך לפרש דהא דקאמר שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. היינו קודם שנסדקה. ועל כרחינו צריכין אנו לומר דלא שהיו משמשים ישיבה עם מלאכתם. כלומר בשעת מלאכה. דא"כ אף קודם שנסדקה תהא טמאה מדרס. אלא ה"ק שאף ע"פ שהיא נעשית למלאכה. מ"מ עם זה היו רגילים ג"כ לישב עליה. אלא שאין יכולים לעשות בה מלאכה כשיושבים עליה וצריכין שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ועיקרה ודאי למלאכה נעשית. ולפיכך קודם שנסדקה אינה טמאה מדרס. אבל אחר שנסדקה ואינה ראויה למלאכה. נמצא שנשארת לישיבה. כמו שהיתה ג"כ מאז מקודם שנסדקה. דחזיא לישיבה נמי. לפיכך כשאינה ראויה עוד למלאכה. נשארת לישיבה וטמאה מדרס. ומיהו משמשת ישיבה עם מלאכתן דגבי תיבה שפתחה מצדה. היינו בשעת מלאכתם. ראויה לישב עליה ג"כ. ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. ולפיכך לעולם טמאה מדרס. כך צריכין לפרש לדברי הר"ש הראשונים. והן הנה דברי הר"ב דהכא. אבל הוא פירוש רחוק. שבברייתא ההיא דת"כ שנאו בהדדי. תיבה שפתחה מצדה. ועריבה זו שנסדקה. וכמ"ש הר"ב בפ"כ דכלים משנה ג' ואתרווייהו מסיק מרבה אני את אלו שמשמשים ישיבה עם מלאכתן. וצריך אתה לומר דלצדדין קאמר. והא כדאיתא. והא כדאיתא. ולכך הדר ביה הר"ש מהא. וכתב דבפ"ך דכלים פירש בענין אחר. דאף אחר שנסדקה חזיא ללישה אבל אין מקפידין עוד על מלאכתן ומשמשת ישיבה עם המלאכה. דהיינו שאין אומרים לו עמוד. וכן מפורש בדבריו שם. שכתב* שנסדקה אמר ליה עמוד כו'. אבל כשנסדקה משמשת ישיבה עם מלאכתן. ומ"מ קצת דוחק ג"כ. דעם מלאכתן דתיבה היינו שעושים בה מלאכה. ובאותה שעה הוא יכול לישב עליה. ואילו דעריבה אין נראה שלשין בה והוא יושב עליה. אלא ששוין הן ישיבה ומלאכה. ואין הישיבה נדחית מפני המלאכה. שאין אומרים לו עמוד כו'. והר"ב כתב שם בכלים פ"ב שכשנסדקה אינה ראויה אלא לשכיבה. ולשון הרמב"ם שם אינה ראויה ללוש בה. וראויה לכפתה ולישב עליה כו'. ולפיכך נ"ל שכל מה שנדחק הר"ש. הוא ללא צורך. דמאי דהוקשה לו לישנא דמשמשת ישיבה עם מלאכתן. מעיקרא לאו קושיא הוא. דמשום תיבה שפתחה מצדה. איצטריך למתני הכי. דודאי דהיא ראויה למלאכה. וא"כ מן הדין היה לנו להוציא מדין מדרס. לכד אמר שמשמשת ישיבה עם מלאכתן. והא ודאי דמכ"ש העריבה שאין לה מלאכה כלל אלא ישיבה בלבד. שבדין אנו מרבים אותה לטומאת מדרס. וזו היא דעת הרמב"ם. וכפי' הר"ב דכלים והוא עיקר. ולא כפירושו דהכא. נ"ל:

שר"ע אומר כו'. וסתם מתני' דכלים דלא כר"ע. הר"ש:

ב

כל הזבחים כו'. ברפ"ק דמסכת זבחים שנויה זו הבבא. והבבא שאחריה אמר ר"ש בן עזאי כו' שנויה שם במ"ג:

ג

עמון ומואב מה הן בשביעית. לשון הרמב"ם וראוי להוציא התרומה והמעשר בח"ל. (מארצות הסמוכים לא"י. והם מצרים. ועמון ומואב ובבל. וכל זה) מדרבנן. כמו שנתבאר במקומות. תוספתא ע"כ:

גזר ר"ט מעשר עני. כדמסיק טעמא שיהיו עניי ישראל נסמכים עליה. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא נתקן. אלא יהא הכל מ"ע. אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. תוספות פ"ק דחגיגה דף ג' (ד"ה עמון):

שאתה מחמיר. לפי שמעשר שני קדש. ומעשר עני חול. הרמב"ם:

שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. וסוף הפסוק הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' אם לא אפתח לכם ארובות השמים. והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

וכשבא ר"י בן דורמסקית אצל ר"א בלוד. שר"א לא היה אצל המנין מפני המחלוקת. שע"י כן ברכוהו. כמ"ש הר"ב במשנה י' פ"ה דכלים. כ"כ הרמב"ם:

אל תחושו למנינכם. אל יהו לכם שום חשש וגמגום. במה שמניתם ותקנתם. שהרי הסכמתם להלכה. רש"י פ"ק דחגיגה דף ג':

הלכה למשה מסיני. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' מיהו בתוספתא משמע דהל"מ ממש קאמר. וכ"כ הר"ש. והא דקתני והנדון שלפנינו מעשה זקנים. היינו מקמי דידעי עדותו של ר"א. והכ"מ בפ"ו מהלכות מתנות עניים [הלכה ה'] תמה על הרמב"ם שכתב הל"מ מהא דקתני מעשה זקנים. ולי נראה דלא מכרעא כלל:

ד

א"ל ר"ג הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו'. ותמיה בעיני. מאי ס"ד דר"ג. וכי לא ידע ר' יהושע מה שכתוב בתורה (עיין מ"ש בשם התוס' במשנה י' פ"ח דזבחים). אף יהודה הגר עצמו מסתמא הואיל ודחק עצמו לבית הועד של חכמים הגדול הזה כבר ידע מה שכתוב בתורה. וא"כ מה עלה על דעת (ר"ג) (כצ"ל הגר) שנסתפק ושאל. ונ"ל דר"ג כבר ידע הספק של בלבול סנחריב ושזאת היתה שאלת הגר ותשובת ר"ג מן הכתוב הוא. מה שיש בפסוק תרי לא יבא. ולכך סבור היה ר"ג. שזהו מה שרצה הכתוב לאסור בזמן מן הזמנים שיהיה ספק עלינו אם אסורים הם. ור"י חשב שאפשר שר"ג סובר ספק אחר. ואתא לאתויי מלא יבא. והשיב שיש להתיר מסנחריב שבלבל כו' וא"ל ר"ג הכתוב אומר וכו' כלומר אף אני יודע בלבולן של סנחריב ועל זה הייתי דורשה מקרא דאתא לאתויי משום דקרא מסייענו ואח"כ חשיב וגו' ואתי שפיר מאי דקאמר וכבר שבו. ומנליה. אבל למאי דפרישית למד כן מיתורא דקרא והשיב לו ר"י דהא לא מכרעא. דהא כתיב ושבתי את שבות בני ישראל וגו' ועדיין לא שבו. ה"נ דשל בני עמון. ויתורא דקרא. לדרשא אחריתא. *[כמו בממזר שכתב (ביה) נמי תרי לא יבא וא"א לומר לאסור ספק. דהא מותר הוא מדאורייתא. כדאיתא פ' י' יוחסין דף ע"ג]:

ה

וכתב עברי. פי' הר"ב הכתב הבא מעבר הנהר. ועברית שהוא לשון הקדש ג"כ. ע"ש שכך היה לשונם של בני עבר הנהר וכן פירש"י בפרשת לך לך. אברהם העברי שבא מעבר הנהר. ומ"ש הר"ב אבל הכתב שאנו כותבים וכו' ונקרא אשורי שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם לפי שאותיותיו בלתי מתדמות. ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו. ואין כזה שאר הכתיבות. הרמב"ם.

*[ועל העור. ואילו לענין כתיבת מגילה דתנן במשנה ב' פ"ב דמגילה על הספר. ופירש הר"ב קלף. ובפ"ח דשבת משנה ג' דתנן העור וקלף כל חד מלתא באפי נפשיה הוא. ולכך צריך לי עיון. אמאי סגי הכא בעור]:

ו

צדוקים. כ' הר"ב המכחישים כו'. ועיין מה שכתבתי במשנה י"א פרק קמא דאבות:

כתב הר"ב כדתנן בסוף פ"ב דחגיגה:

קובלין. פי' הר"ב מתרעמים. וכתב הערוך והיה כי יצעק אלי (שמות כא) מתרגמינן ארי יקבל קדמי. אקבל קבילתי':

*[והרי אומרים עצמות חמור טהורים. כדתניא בס"פ בהמה המקשה. בנבלתם ולא בעור. ולא בעצמות כו']:

שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. לפי דבריהם היה משיב להם. כדפי' הר"ב בכתבי הקדש. דלפי האמת או בעצם אדם כתוב בתורה. אבל מצאנו כן לפי האמת בעור האדם במשנה ב' פ"ט דחולין:

אף כתבי הקדש לפי חבתן כו'. פי' הר"ב שלא יעשה אדם שטיחין כו' בתוספתא הביאה הר"ש. דומיא דלפי חבתן שלא יעשה אדם עצמות כו' ומשום הכי ליכא לפרושי דר"ל שלא יפסידום העכברים:

ז

מטהרים את הנצוק. כתב הר"ב דתנן במסכת מכשירין. פ"ה משנה ט':

שאתם אומרים שורי וחמורי כו'. כך מצאתי מוגה בנא"י. ולשון הרמב"ם כבר ידעת כי מדינינו כי העבדים שהזיקו אין חייבין אדוניהן בתשלומין *כלל. כמו שכתוב בב"ק (פ"ח משנה ד') נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה. החובל בהן חייב. הן שחבלו באחרים פטורים. ואמנם היות האדם חייב כשהזיקה בהמתו. הוא לשון התורה כי יגח שור וגו' וכי יבער איש וגו' הרמב"ם:

ח

בגט. כתב הר"ב שהיו מונים כו' בסוף הגט כותב. כדת משה וישראל. וכדתנן במשנה ה' פ"ח דגיטין. אבל בריש ר"ה מפרש הר"ב דבכל שטרות כותבין. וכ"פ הרמב"ם בכאן. בהיותכם כותבין אותן. בשטרותיכן כו' ולשון גט כבר בארתיו בריש מסכת גיטין. שכל השטרות נקראו כך:

שאתם כותבין את המושל עם השם בדף וכו'. אמרו לו חכמים כי אין זה גרעון לשמו של מרע"ה. ואין בזה גדולה לאותו המושל שאנו כותבים (ג"כ) בתורה. ה' עם פרעה. ולא די בזה אלא שעוד נקדים שם פרעה כו' (הרמב"ם):

וכשלקה מה הוא אומר כו'. כתב הר"ב כדי שלא להשלים כו' וה"נ בסוף מ"ק והא דבסוף פיאה מסיים כי השוחד יעור. הא תני וגו' ולא על אותו הפסוק בלבד נתכוין. אלא הוי גומר עד שלא תעמוד בדבר רע דבתר הך קרא סמך צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו':

סליק מסכת ידים < הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---