תוספות יום טוב/אהלות/טו

תוספות יום טוב ‏ אהלות טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

סגוס עבה כו'. כתב הר"ב הך מתניתין פירשנוה לעיל כו'. מיהו התם לענין נתונין תחת הסדק והכא לא בהכי מיירי. אלא כשסגוס. או הבגדים מונחים זעג"ז. וטומאה רצוצה תחתיהם. א"נ ביניהם. שכ"כ הרמב"ם. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכתב. וז"ל סגוס עבה וכופת עבה אע"ג דתנינא חדא זימנא לעיל פרק יא. נ"ל דאיצטריך. דמההיא דלעיל לא שמעינן לה. דה"א התם הוא דקאי אבית שנסדק ואכסדרה שנסדקה. דאמרינן טומאה בצד זה כלים שבצד אחר טהורים. ואמרינן עלה נתן את הקנה בארץ. אינו מביא את הטומאה. עד שיהא קנה גבוה מן הארץ פותח טפח. ואהא קתני סגוס עבה וכופת עבה כו'. כלומר אם סגוס עבה או כופת עבה. מונח בארץ כנגד הסדק. אין מביאין את הטומאה מצד זה של הסדק לצד אחר. וסד"א התם הוא דאין מביאין את הטומאה דתרתי לא אמרינן לומר רואין כאילו ניטל תחתית של הסגוס ושל הכופת ונשאר צד העליון שבהם והוא גבוה טפח. ואז נימא גוד אסיק צד העליון לסתום הסדק. דהיינו תרתי. לומר קליש. ולומר גוד אסיק. אבל הכא אמרינן כגון סגוס וכופת שהן גבוהין מן הקרקע פחות מטפח. וטומאה תחתיהן בצד זה וכלים מצד אחר תחתיהן. סד"א נימא קליש כאילו ניטל מקצת עוביין של מטה. ויביאו הטומאה על הכלים. קמ"ל. דאפילו קליש לחודיה לא אמרינן. ולא זו אף זו קתני. ברישא אשמועינן דתרתי לא אמרי'. והדר אשמעינן הכא דאפי' קליש לחודיה לא אמרינן. עכ"ל. וכתב הראב"ד בפי"ז מהט"מ [הלכה ד'] שההפרש שיש בין סגוס עבה ולקפולין זו על זו. ולטבלאות של עץ מונחות זו על גבי זו. שהסגוס הואיל וכלי אחד הוא אין רואין הצד העליון אע"פ שגבוה מן הארץ טפח שיהא כאהל ויטמא מה שתחתיו באהל אלא נדון כטומאה רצוצה ובוקעת כנגדו ולא יותר. אבל כשהוא שני כלים אע"פ שדבוקים זב"ז. העליון שהוא גבוה טפח מן הארץ נעשה אהל ומביא. וכן הטעם לאדם שהוא נתון (על) [צ"ל באהל] המת [כדתנן במ"ג פי"א] לפי שהוא חלול נעשה כשתי טבלאות. ע"כ:

ואם היו של שיש טומאה בוקעת וכו'. כתב הר"ב לפי שהן נחשבות כארץ. וז"ל מהר"ם הוי להו כגל של צרורות המונח באויר או גל של עפר. דטומאה וכלים תחתיו טהורין. [*כדלקמן משנה זיז. ע"כ:

ב

[*טמא טומאת ז'. כתב הר"ב. ואע"ג דתנן וכו'. ואי משום חבורים נמי ליכא. דהוי דיקרב בדיקרב לדיקרב. כמ"ש הר"ב בר"פ דלקמן. דאין טמא אלא טומאת ערב. וא"ת והתנן בפרק במה מדליקין כל היוצא מן העץ. אינו מטמא טומאת אהלים וכו'. ל"ק דההיא לשיהא האהל טמא בעצמו אף לאחר שהוציאו המת מתוכו. והכא בעוד שהמת בתוכו דהוי כמלא טומאה. ועיין בפ"ז משנה ב [בפירוש הר"ב] ור"פ דלקמן בד"ה וטמאוהו כו']:

ג

והן נוגעות זו בזו בפותח טפח. משום סיפא נקט נמי ברישא בפותח טפח דלגופיה לא אצטריך. דכיון דתחת עצמה אינה מביאה הטומא'. אלא בוקעת ועולה כו'. כ"ש שאינה מביאה אל החבית שאצלה ואפי' נוגעת בפותח טפח:

טומאה בוקעת ועולה כו'. כתב הר"ב אבל מה שבתוכן טהור. ולהרמב"ם שכתבתי בכמה דוכתי בפרק כוורת. אף מה שבתוכו כשהוא כנגד הטומאה. נמי טמא:

אבל אם היו טמאות כו'. כתב הר"ב שאין התחתונות סותמות כו'. מידי דהוה אקפולין כו'. והתחתונה כמאן דליתא דמי. ואותה שעל גבה מביאה הטומאה לכל מה שתחתיה ובוקעת ועולה כל כנגדה עד לרקיע. כדפירש לעיל פרק כוורת. דאדם וכלים נעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ולהכי הוו אהל להביא את הטומאה. לכל מה שתחתיהן. וכמאן דמלי טומאה כל מה שתחתיהן דמי וחוזרת ובוקעת למעלה כנגד כל החבית. דאין נעשים אהלים להפסיק בין הטומאה. והא דנקט תחת כולן טמא. ולא נקט למעלה מהן. נ"ל משום דבטהורות נמי שגבוהות טפח איירי. דחוצצות בפני הטומאה דאיירי בחבית של שייטין [*דמתניתין ג פרק ב] [דכלים] וכיוצא בהן שהן סתומין וטהורים לגמרי ודמו לטבליות של שיש דלעיל ולא לכלים הטהורים העשוין לקבלה. דנעשים אהלים לטמא ולא לטהר. ע"כ ל' מהר"ם:

ד

כלים שבחצץ טהורים. פי' שאחורי החצץ. אבל שבתוך החצץ צריך שיהיה שם פותח טפח. כמ"ש הר"ב במשנה ו. כך נ"ל. ושוב מצאתי שכך כתב מהר"ם. והנאני:

ה

שארצו של בית כמוהו עד התהום. ולשון ספרי כל אשר באהל. לעשות קרקע הבית כמוהו. הרמב"ם. [*ועיין מ"ש במשנה ז פרק ג]:

ז

בית שמלאהו עפר. ה"ג בספרים. ובנ"א תבן והכי מייתי לה בפ"ז דעירובין ד' עח. ובפ"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר:

ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש"מ דנ"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב"ם העתיק בטלו. ופי' דר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ"ז לא הבינותי שכתב שם וז"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]:

[*טומאה בוקעת כו'. כתב הר"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ"ז]:

ח

חצר הקבר. איזהו חצר הקבר זו הגת שהמערות פתוחות לתוכה. תוספתא הביאה הר"ש. ובספ"ו דב"ב מפורש ג"כ שהחצר הוא כמו גומא יורדין לתוכה והמערות פתוחות לתוכה:

טהור עד שיהא בו ד"א. פי' הר"ב כל זמן שיש בה ד"א טהור העומד בה. וצריך לומר דאזיל בשידה תיבה ומגדל. דאל"ה כיון שיש ד' מערות לד' רוחות כבר נטמא כשהלך על הקברות שבמערות. כ"כ הרשב"ם והתוס' בפ"ו דב"ב דף קא. ומ"ש הר"ב וה"מ חצר הקבר כו' אבל מת בעלמא תופס כו'. בפ"ח דסוטה דף מד דייקי' הכי. מדאצטריך למתני העומד לתוכה טהור. ש"מ ה"מ חצר הקבר דמסיימי מחיצות כו' וטעמא פירש"י דחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בד' אמותי. כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו. ויהא סבור שלא האהיל. ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל. ולאו אדעתיה. אבל חצר הקבר דכיון דמערה חלוקה הימנה. ומחיצותיה נכרות. לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיהם לצד המערה דכי גזור רבנן ד' אמות. במת המוטל באויר. וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה. אבל כאן יש היכר. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואם אין שם אלא שלש מערות כו'. צ"ע טעמא מאי [*והר"ש הביא תוספתא ששנויה כך. ופירשה דהיינו כמסקנא דסוטה. ואם באנו להשווינה למסקנא דסוטה לא דק הר"ב כלל. דהתם מסקינן אדברי ב"ה בד"א שפתחה מן הצד אבל פתחה מלמעלה ארבע אמות] ופירש"י הטעם דכשעשוי לחצר מדרון [צריך] לצאת דרך צדדים. איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להו להא [חצר] בד' טפחים. והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו. דא"צ לטפס ולעלות שיפשט זרועותיו ויאהיל כנפיו על חלל הפתח. דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו. אבל כשחצר מוקפת מערות מד' רוחותיה ואינה פתוחה בשום רוח דהשתא פתחה מלמעלה. אי אפשר דלא מאהיל כיון דאינו אלא ד' טפחים א"א לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות. אלא א"כ האהיל על חלל הפתח. ע"כ. [*והשתא פירוש התוספתא בכל שהוא היינו ד' טפחים דמתני' וקרי להם כ"ש. [שהוא] שיעור מועט החשוב בשאר דוכתי. וא"כ היאך מפרש הר"ב ואם אין שם אלא ג' מערות כו' דאדרבה משנתינו דוקא בהכי מיירי. ומש"ה ס"ל לב"ה דסגי בד"ט והיינו כל שהוא. ודוחק לומר דהר"ב על דברי ב"ש מהדר. וכמו שהוא קאי בדברי ב"ש. דקשיין תרתי חדא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן. ותו דה"ל לפרש כ"ש שהוא *) ב"ש ועוד בה שלישיה מנליה לפרש כן אדברי ב"ש. אלא ודאי שהר"ב אין לו פירוש בב"ש. אלא כמשמעו. וקאי אדברי ב"ה. ואין טעם בדבר. ומ"ש הר"ב ובלבד שלא יגע במשקוף. תוספתא. ופירש הר"ש דקי"ל [בספי"ב] טומאה בבית הנוגע בשקוף טמא] ולהרמב"ם פי' אחר ואין להאריך:

עשה ראשה גולל לקבר. לשון הר"ב. והרי היא עומדת על הקבר כמו אילן. כ"כ הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ה']. והקשה הראב"ד. דא"כ היינו עומדת. אלא סיפא שהקורה שוכבת בקרקע וראשה נכנס לתוך הקבר נעשה לו גולל. ורישא הטעם בזמן שהיא עומדת או מוטה על צדה וסומכת על הקבר. כל הקורה צריכה לראשה התחתון שהוא גולל לקבר. לפיכך כל שהוא כנגד הפתח של קבר טמא. אבל כשהיא שוכבת אינו כן לפיכך מה שעתיד לקוץ אינו חבור. ע"כ. כלומר דמוטה על צדה אינה שוכבת ומוטלת לארץ. אלא מוטה בהטייה וזקופה קצת שנסמכה על הקבר במקצתה. וקצתה האחר זקוף ועולה. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם שהוא מפרש דעומדת ומוטה על צדה. תרוייהו כשהקורה מוטלת לאורך הקבר. אלא דעומדת היינו שהטילה על הקבר לרחבה. וקתני שאם היתה ארוכה. או רחבה יותר מהקבר. אין טמא אלא כנגד הקבר דוקא והשאר טהור. לפי שא"צ לגולל. אבל כשהעמידה על הקבר כמו אילן. אע"פ שמתוך שכולה עומדת על פתח הקבר היה ראוי לטמא כולה אפי' כשעתיד לקוץ. מתוך שא"צ לגולל ממנה אלא קצתה. לא טימאו ממנה. אלא עד ד' טפחים. והוא שעתיד לקוץ. ע"כ. ודוחק לפירושו מאי דקרי עומדת כשמוטל על הקבר לרחבה. ולכן נראה לפרש דעומדת הוא שעומדת זקופה. ואיכא בין רישא לסיפא. דברישא שעומדת על עמדה על שרשה. ושם היא עבה ורחבה ויוצאת חוץ מהקבר בצדי הרוחב של הקבר. וקאמר דאין טמא הנוגע באותן הצדדים. כיון שאינן כנגד הפתח. וסיפא עשה ראשה גולל. היינו שנתהפכה ועומדת על ראשה. ושם היא צרה. ואינה יוצאת חוצה לצדדין. וקמ"ל. דאין טמא בארכה אלא עד ד' טפחים ופשיטא דברישא נמי כי קתני עומדת ה"מ לאשמועי' הא דאין טמא אלא עד ד' טפחים אלא כיון דאיכא למשמע התם. דאין טמא מן הצדדין שלא כנגד הפתח סגי ליה בהכי. וקמ"ל השתא הא דעד ד' טפחים בגוונא אחרינא. וממילא שמעינן דה"נ בעומדת על שרשה. דאין טמא אלא עד ד' טפחים. דודאי דלא שנא. וכן ג"כ אי משכחת בעשה ראשה גולל דאפ"ה יוצאת חוץ לצדדי הקבר. כגון שהקבר צר מאוד. שהוא קבר של נפל. או שהקורה עבה גם בראשה. דאה"נ דטהור הנוגע בצדדים היוצאים חוצה. אלא שדברו בהווה ורגיל להיות:

ט

הנוגע בה. פי' הר"ב כל זמן שהוא גולל. לא שתטמא בהיותה חלק מהקבר. ואם יגע בה כאילו [נגע בקבר]. אבל היא תטמא במגע כל [זמן] שהוא על הקבר. וכאשר הוסרה מן הקבר נשארה טהורה. הרמב"ם. ובמשנה ז פ"ק דעירובין מפרש הר"ב דאף לאחר שפירש מטמא. והוא מלשון רש"י דהתם. ועיין מ"ש עוד לעיל פ"ב משנה ד [ד"ה הגולל]:

בהמה. שכפתה. הרמב"ם פ"ו מהט"מ [הלכה ד']. וטעמו פי' הכ"מ. משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן. ואין כאן גולל. [*ובסוכה בפ"ב דף כג אמרי' טעמא הכי. אדאמר ר"מ שאין עושין אותה דופן לסוכה. וגם שם אמר ולא גולל לקבר]:

י

המאהיל על המת והנוגע בכלים טמאין. פי' הר"ב טומאת שבעה מטעם חבורין. כגון דבשעה שנגע כו'. וכ"כ הר"ש. ובר"פ דלקמן [סד"ה על האדם] מפרשים דא"נ שלא בחבורים. ושם אפרש בס"ד. והרמב"ם כתב וז"ל כבר קדם לך בפרק הראשון מזאת המסכת שהאדם כאשר נטמא במת ונגע בכלים יטמא אותן טומאת שבעה. ולזה כאשר נטמא אדם במת אם נגע בו או האהיל עליו. ואח"כ נגע בכלים. הנה אלו הכלים טמאים אבל אם נגע במת או האהיל עליו. עוד האהיל על הכלים. הנה לא יטמא אותן. לפי שטמא מת אינו מטמא באהל. אמנם יטמא במגע. אם לא שהאהיל בידו אחת כו'. ועיין [מ"ש] ספי"א [מ"ט ד"ה והמנורה]:

הנוגע במת ומאהיל על הכלים טהורים. כתב מהר"ם. ואע"ג דהאדם טמא דכולן מביאין טומאה על עצמן בכ"ש מיהו אינו מביא את הטומאה בפחות מטפח. ע"כ:

אם יש בידו פותח טפח. לפי שקטן בן יומו מטמא טמא מת [כדתנן במשנה ג' פ"ה דנדה] ואפשר שיהיה נער קטן הרמב"ם. וכלומר דפותח טפח באדם בינוני משערינן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.