תוספות הרי"ד/מעשרות/ג/א

תוספות הרי"ד מעשרות ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ניחא בניו וב"ב ואין לה עליו מזונות כמ"ד אין לאשה מזונות דבר תורה כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית ויעשו אותה כפועל שאינו יפה שו"פ הדא אמרה שלא עשו אותה כפועל שאינו יפה שו"פ אפילו כמ"ד וכו'. הסוגיא הזאת חמורה ופירוש המפרשים ז"ל לא הבנתי והנה הסוגיא הזאת מובא עוד ב' פעמים בירושלמי מס' כתובות בריש פרק המדיר ובפ' שני דייני גזירות. וכבר פירשתי בע"ה שמה הסוגיא באר היטב ותרצתי בזה קושית התוס' ז"ל במס' כתובות דף מ"ז ע"ב שקשה על שיטת הרשב"א ז"ל וכעת לא נאריך רק לבאר פי' הסוגיא הזאת וזהו דגרסינן שם גבי המדיר ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומסיק כמ"ד אין מזונות לאשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית וכו' פי' אין מזונות לאשה ד"ת אלא מע"י עיקר ומזונות תחת מע"י ולא' דמזונות דאורייתא ז"א אלא דמע"י עיקר וע"ז תקנו רבנן מזונות תחת מע"י ויש לחקור בזה הא דתקנו רבנן מזונות תחת מע"י אם תקנו בתורת חוב כמו דהיא חייבת מע"י כן נמי הוא חייב לה מזונות או דהוי בתורת פרעון דתקנו רבנן מזונות לפרעון על מע"י ונ"מ בדלא ספקה מע"י למזונותי' אם נאמר דהוא בתורת חוב אפילו בדלא ספקה נמי מתויב ליתן מזונותי' דכל אחד משלם חוב שלו היא נותנת לו כל חובה דמע"י והוא נותן לה כל חובו של מזונות אבל אם נאמר דהיא בתורת פרעון דתיקנו לה רבנן פרעון על מע"י א"כ בדלא ספקה יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך [ובדלא ספקה אם יכול לומר צאי מע"י במזונותיך פליגי בה אמוראי בפ' שני ד"ג בירושלמי שם ר' יוסי ור' ירמיה דר"י סבר דיכול לומר צאי מע"י במזונותיך בדלא ספקה ופריך כהדא שמעינן לי' בתמי' ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה ד"ת ומסיק הסוגיא הזאת] ועוד נ"מ בחקירה הזאת לענין שביעית דגרסינן בירושלמי פ"ק דמע"ש אר"י מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ ברם כר"י בדין הוא שיהא מותר למוכרו מק"ו מה וכו' מע"ש שפורעין חוב מדמיו אינו דין שיהא מותר למוכרו והא אשכחן שפורעין חוב מדמיו כיי דתנינן תמן משך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים כו' משך הימנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע נותן לו סלע של חולין וסלע של מע"ש שלו. א"ר יוסי שניא היא שמשעה ראשונה מע"ש חייב אילו חייב הי' לו ונתן לו סלע של מע"ש יאות ע"כ פי' דר' ירמי' מדייק ממתניתין דפורעין חוב ממעות מע"ש דבמשך הימנו מעשר בשתים ועמד בסלע מחלל בסלע אחת של חולין והוא פדיון על המע"ש ומשלם לו בעד חובו סלע הב' ממעות מע"ש דנתחלל רק על הסלע אחת ועל הסלע הב' נותן לו על חובו גם סלע של מע"ש אלמא דפורעין חוב ממעות מע"ש וע"ז קאמר ר' יוסי דממשנה הזאת אין להוכיח דשניא היא הכא דהרי החוב הוא מע"ש גופי' משעה הראשונה דהא לקח ממנו מע"ש וחייב לו מע"ש אילו הי' חייב לו חוב של חולין ופרע לו מע"ש יאות דהוי אז מוכח דמותר לפורעו חוב ממעות מע"ש אבל ממשנה הזאת אין להוכיח דהרי חייב לו מע"ש גופי'. מוכח מזאת הסוגיא דוקא לפרוע מע"ש בעד חוב של חולין הוא דאסור אבל לפרוע מע"ש בעד חוב של מעשר שני גופי' מותר [עיי' בתוס' יו"ט ז"ל במשנה דמשך הימנו מעשר בשתים ותמצא כן] ולפ"ז במזונות אשתו אם הוא פרעון בעד מע"י של חולין אסור לפרוע מדמי שביעית אבל אם אינו בתורת פירעון אלא בתורת חוב ונמצא דבשנה השביעית שיש לבעל דמי שביעית ופירות שביעית מחויב ליתן לה הפירות שביעית גופא ואינו בתורת פרעון על המע"י דחולין אלא תוב בפני עצמו דחייבוהו חכמים לזון את אשתו מפירות שיש לו בביתו ממילא בשנה השביעית דפירות שביעית בביתו משועבדין הפירות שביעית גופא לאשתו ולא הוי הפירות שביעית הללו פירעון בעד מע"י דחולין אלא הם חוב בפני עצמם שהפירות שביעית בעצמם הם משועבדין לאשה לא בעד מע"י דחולין וכיון דמחויב לה פירות שביעית מותר ליתן לה הפירות שביעית. וכיון דתנינן אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית ע"כ דהוא בתורת פרעון על מע"י. וע"כ מביא הכא הברייתא דמוכח דאין מזונות האשה מד"ת אלא מעשה ידיה עיקר והמזונות הוא בתורת פרעון על המע"י וכיון שכן שפיר ניחא דאין ב"ד פוסקין לאשה מזונות מדמי שביעית אבל אי הוי מזונות ד"ת ומזונות הוא החוב ונמצא דפירות שביעית גופא חייב לה למה אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אלא ע"כ דאין מזונות האשה ד"ת אלא מע"י עיקר ומזונות הוא פירעון בעד מע"י ע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית בעד פירעון של מע"י וע"כ מביא שפיר ר' ירמי' ראי' דבדלא ספקה יכול לומר לה צאי מע"י במזונותיך דכיון דלא הוי בתורת חוב אלא בתורת פירעון ע"כ בדלא ספקה פטור דאם היה בתורת חוב אפילו בדלא ספקה חייב דהא כל אחד מחויב חובו היא נותנת לו כל מה שהרויחה בין מעט בין הרבה והוא מחויב במזונותי' אבל כיון דהוי בתורת פירעון א"כ בדלא ספקה פטור וע"כ אין ב"ד פוסקין מדמי שביעית דהוא פירעון על מע"י של חולין. אבל אי הוי מזונות ד"ת אין בהן פירעון בעד מע"י. ופריך הגמ' דאפילו המזונות הוא מדרבנן ואינו ד"ת אלא מע"י עיקר ורבנן תיקנו מזונותי' תחת מע"י מנ"ל דרבנן תיקנו המזונות בתורת פירעון דלמא רבנן ג"כ תקנו מזונות תחת מע"י לא בתורת פירעון אלא בתורת חוב ועשו חוב כנגד חוב דמדאורייתא החוב על האשה למע"י ועשו רבנן חוב על הבעל למזונות כמו דמצינו חוב דמזונות גבי פועל מן התורה דהתורה חייבה לבעה"ב את המזונות דפועל והוא לא בתורת פירעון על שכר פעולה אלא בתורת חוב [בעד שכר פעולה] דהא פועל שאינו יפה שו"פ נמי אוכל וע"כ לא בתורת פירעון אלא בתורת חוב ומצינו מזונות דפועל כה"ג. ואימא ה"נ אפילו דאין מזונות האשה מד"ת אלא בעד מע"י מדרבנן אימא דתיקנו לה רבנן ג"כ המזונות בעד מע"י בתורת חוב כמו דמצינו חיוב דמזונות כה"ג גבי פועל דבעד שכר פעולה נתנה לו התורה מזונות דאינם בתורת פירעון אלא בתורת חוב בעד שכר פעולה וה"נ אפילו אם רבנן תיקנו המזונות בעד שכר מע"י אימא ג"כ דתיקנו בתורת חוב כמו בפועל שאינו יפה שו"פ וג"כ אוכל מן התורה אלמא דהוא בתורת חוב דהוא עושה המוטל עליו היינו פעולתו והבעה"ב חייב לו חובו המוטל עליו דמזונות ולפ"ז אפילו בדלא ספקה נמי חייב מזונותי' ומסיק הדא אמרה שלא עשו אותה כפועל שאינו יפה שו"פ אלא דאוכלת בעד פירעון פעולתה של מע"י ע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. וע"כ שפיר מוכרח מהך ברייתא דבפ' שני ד"ג דאליבא דר"י דבלא ספקה פטור. ומוכח מהך ברייתא דאין מזונות האשה מד"ת אלא חכמים תיקנו בעד מע"י ולא תיקנו כפועל שאינו יפה שו"פ בתורת חוב אלא בתורת פירעון בעד פעולתה של מע"י וע"כ אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. וע"כ עולה הסוגיא כהוגן במס' כתובות פ"ז ובפ' שני ד"ג:

וה"נ סוניא דידן ע"פ פירוש הר"ש והרע"ב והתוי"ט והשנו"א ז"ל דקמו בחד שיטה דהטעם דמשנתינו גבי פועלין דלא יאכלו הוא משום מכח ואינן אוכלין מן התורה וע"כ פריך ב"ב ואין לה עליו מזונות והוי כמקח כמו פועל [וכן מפרש בשנו"א ז"ל] ע"ז משני דאין מזונות האשה ד"ת ואין לה עליו מזונות מד"ת ודמי למתנה ואינו כמקח ואפי' למ"ד יש לאשה מזונות מד"ת והוי כמקח ואינו דומה לפועל האוכל מן התורה דמותר ואינו כמקח דשאני פועל דגזה"כ הוא מכנפשך וכן מפורש בירושלמי נמי אתי שפיר כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית וכו' כן גורסת השנו"א ז"ל ומפרש דמסיפא מוכיח אבל ניזונית היא אצל בעלה בשביעית דאצל בעלה לא מיחשב פירעון וגם כאן לא הוי כמקח מה שניזונית אצל בעלה וכן לפי גירסתינו בספרים שלנו נמי אתי שפיר דבהדא דתני מביא ראי' דאין מזונות האשה מד"ת כמו בכתובות פ"ז ופי"ב שם כנ"ל אבל באמת בסוגיא דידן אפילו כמ"ד מזונות האשה ד"ת נמי אתיא שפיר דהא ניזונית אצל בעלה ע"ב גרס השנו"א ז"ל ואפילו כמ"ד מד"ת ומי שפיר דמי כיון דניזונית אצל בעלה ומביא כהדא דתני ראי' בין מרישא ובין מסיפא דמרישא מוכח דאין מזונות האשה ד"ת ומסיפא מוכח דאפילו היה מד"ת נמי שפיר דמי דניזונית אצל בעלה לא הוי כפירעון ולא כמקח. ופריך היכי משכחת לה דניזונית אצל בעלה בבית בעלה דלהוליך לבית אחר אסור דאין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית אבל ניזונית היא אצל בעלה והאיך משכחת לה דניזונית אצל בעלה הא אימתי לא חשיב כפירעון רק דווקא באוכלת אצל בעלה בבית בעלה אבל אם אוכלת בביתה אסור דמחזי כפרעון חוב וכמקח א"כ באשה שיש לה בית דירה א"כ נמצא דאוכלת בתוך ביתה ולא אצל בעלה וע"כ פריך ואפילו כמ"ד אין לה מזונות ואין לה עליו בית דירה בתמי' א"כ נמצא דאינה אוכלת בבית בעלה אלא בביתה וע"ז משני דאין לה בית דירה כהדא דתני אנשים ששיתפו שלא מדעת נשים שיתופן שיתוף ונשים ששיתפו שלא מדעת אנשים אין שיתופן שיתוף ומוכח מזה דאין לה בית דירה וכן כתב מהרא"פ ז"ל דמהאי ברייתא מוכח שאין לה בית דירה א"כ נמצא דאוכלת בבית בעלה:

ולשיטת הרמב"ם ז"ל דמפרש למשנתינו בטעם דפועלין בזמן שיש להם עליו מזונות דאסור הוא משום דהוי פריעת חוב מן הטבל וכיון דאינו אוכל מן התורה אלא מפני התנאי הוי בתורת פרעון ע"כ דמפרש כסוגיא כמו שמפרש הפ"מ ז"ל דמקשה ב"ב ואין לה עליו מזונות וא"כ הוי כפורע חוב. וע"ז משני דאין מזונות האשה מד"ת והוי כמו מתנה ואפילו כמ"ד מזונות האשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה וכו' אבל ניזונית היא אצל בעלה וכו' כגי' השנו"א ז"ל ואצל בעלה לא הוי כפרעון חוב וע"כ דהגי' זו דגרס בשנו"א ז"ל עיקר היא והיא קילורין ועינים בע"ה דלכאורה קשה מאד על הרמב"ם ז"ל דפסק מזונות האשה מד"ת ופסק כההיא תוספתא אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית והרי בשתי הסוגיות בירושלמי דמס' כתובות פ"ז ופי"ב קאמר הגמרא דהאי ברייתא אתיא כמ"ד אין מזונות האשה מד"ת אבל לפ"ז שפיר יפה דסמך על האי סוגיא דמסיק אפילו כמ"ד מזונות האשה מד"ת כהדא דתני אין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית וס"ל דתקנת חכמים הוא משום מראית העין דמחזי כפורע חוב אך אצל בעלה מותר ולא גזרו רבנן וה"נ מותר אצל בעלה כנ"ל ולפ"ז אפילו מ"ד דמזונות האשה מד"ת נמי ס"ל כההיא ברייתא דאין ב"ד פוסקין מזונות לאשה מדמי שביעית. וע"כ פריך בסוגיא דידן בפשיטות ב"ב ואין לה עליו מזונות וא"כ אסור מדרבנן משום דמחזי כפריעת חוב וע"ז משני דאין מזונות האשה מד"ת והוי כמתנה ואפילו כמ"ד ד"ת ומחזי כפריעת חוב מ"מ אצל בעלה שרי. ובזה ניחא מה דלכאורה קשה דברפ"ג דדמאי גרסינן ר"ג הי' מאכיל את פועליו דמאי וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דהלכה כחכמים דס"ל דאסור להאכיל את הפועלים דמאי משום דאין פורעין חוב מדמאי ולכאורה קשה הא הפועלין אוכלין אצל בעה"ב ואצל הבעה"ב לא הוי כפריעת חוב [ובפרט לפי מה שבארתי בע"ה דר"ג דמתיר הוא דווקא באוכל מן שולחן בעה"ב ולא מן האבוס שלפני הפועלין] וא"כ לפ"ז קשה למה גבי אשה פסק דאצל בעלה מותר וגבי פועלין אפי' אצל בעה"ב אסור אבל לפי הנ"ל ניחא שפיר דבוודאי גבי אשה דכל האיסור הוא רק משום מראית העין דמחזי כפריעת חוב אבל באמת אין זה פירעון חוב ורק דהוי כמו פריעת חוב וע"כ כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' משמיטה ויובל הי"ד דהוי כפריעת חוב בכף הדמיון אבל לא פריעת חוב ממש משום דמזונות האשה מד"ת ולא פריעת חוב הוא כנ"ל רק משום דמחזי כפריעת חוב ע"כ בניזונית אצל בעלה דלא מחזי כפריעת חוב מותר משא"כ בפועלין דאין אוכלין מן התורה אלא מזונותן עליו מפני שהתנה עמהם ובפרט בפועלין שעוסקין במלאכת הבנין וחרישה באלו פועלין באין ספק דהוי פריעת חוב גמור מן הדין וע"כ לפ"ז אפילו באוכל אצל בעה"ב דלא מחזי כפריעת חוב מה בכך דלא מחזי הא פרועת חוב גמור הוא ומה לן דלא מחזי כפריעת חוב כיון דמדינא הוי פריעת חוב משא"כ באשה דמדינא לא הוי פירעון חוב אלא משום דמחזי כפריעת חוב לפיכך אצל בעלה כיון דלא מחזי כפריעת חוב מותר ודו"ק:

ודע דבסוגיא דידן מפרש לה הר"ש ז"ל דטעם דמשנתינו בפועלין משום דמקח קובע דלדידהו הוי נגמר מלאכתם דאין בדעתם לקצות אלא לאכול ולוקח עיניו במקחו ע"כ עיי"ש ובתוי"ט ז"ל. ונראה לפענ"ד דהנ"מ גבי פועלין אמרינן דלא תשיב דלא נגמר מלאכתו משום דעיניו במקחו וחשיב גמר מלאכה משא"כ אצל בניו וב"ב לא אמרינן עיניו במקחו אלא עיניהם בכל הגורן כמו הוא בעצמו דהוא משום ריווח ביתא כדאיתא בכולא תלמודא. וע"כ מוכרח כן דאל"כ למה בניו וב"ב פטורין הא אצלם הוי גמר מלאכה וע"כ הוא כסברת הר"י קורקוס ז"ל שכתבתי לעיל בפ"ב דדווקא חנות ושער אין טובל לאחרים וכן נמי רוכלין אבל חצר אחר טובל אף לאחרים א"כ כיון דהוי אצלם גמר מלאכה וראית פני החצר למה אוכלין עראי א"ו דלדידהו משום ריווח ביתא אין עיניהם במקחן אלא כמו הוא בעצמו ודו"ק ר' יוחנן בשם ר' ינאי ערימה של בצלים שהשרישו התולש מהן בשבת פטור ואינו רוצה בהשרשתן וכו' עד סוף הסוגיא תני לא יתלוש עבר ותלש אית תניא תנא חייב אית תניא תנא מותר מ"ד אסור מותר מ"ד חייב פטור ניחא דלא צורכא דלא מותר רשב"ל אמר חייב ע"כ. הסוגיא הזאת חמורה מאד מאד ופי' הפ"מ ז"ל לא הבנתי בפירוש מ"ד אסור מותר מ"ד חייב פטור ניחא לא צורכא דלא מותר לא הבנתי כלל וכן מה דמסיק רשב"ל אמר חייב לא שייך הכא כלל ופי' הפ"מ ז"ל דרשב"ל לטעמי' אזיל לא הבנתי כלל מאי שייך הכא הלא כבר אמר רשב"ל לעיל דחייב ופליג על ר' יוחנן ומהרא"פ ז"ל מהפך הגירסא בהסוגיא מפטור חייב מותר אסור עיי"ש סוף דבר שהסוגיא הזאת תמורה מאד וראיתי בס' בית דוד מהגאון ר"ד טבלי ז"ל שמביא הירושלמי הזה ומאריך בפירושו ומביא ביאור הגר"א ז"ל ביור"ד סי' רצ"ד וכתב שדברי הגר"א ז"ל הוא לנגד הירושלמי הזה ומסיים על הגר"א ז"ל בזה"ל ותמה אני איך נעלם מעיניו הבדולח עיניו המשוטטות בכל האיך נעלם ממנו לפי שעה דברי הירושלמי במקומן ע"כ. וע"כ נראה לפענ"ד לפרש הסוגיא הזאת בע"ה כעין חומר לאמיתה של תורה והסוגיא נכונה בלי שום חילופי גירסאות והגירסא כמו שהוא ויהי' דברי הגר"א ז"ל קילורין לעינים כאשר יתבאר בע"ה והסוגיא יומתק כדבש ונופת צוף. ונציע מתחלה דעת הגר"א ז"ל בשו"ע יור"ד סי' רצ"ד סכ"ו גבי הנוטע בר"ה וז"ל הגר"א ז"ל ס"ק ס"ג ראייתו של הרא"ש ז"ל ממ"ש בפ' בתרא דמעשרות בצלים שהשרישו בעליה וכו' אלמא כנטועין בשדה ולמד דאף בתרו"מ חייב כמ"ש בתשו' וכו' אבל הוא תמוה דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לתרו"מ כמ"ש בתוספתא פ"ג דמעשרות בצלים שהשרישו זב"ז בקופה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אם היו טמאין לא עלו מטומאתן ומותר לתלוש בשבת השרישו זב"ז בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשר ולשביעית אם היו טמאין עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור נפלה עליהן מפולת והן מגולין כנטועין בשדה אסורין בשביעית וחייבין במעשרות וכ"כ הר"ש ז"ל שם ומ"ש נפלה עליהן וכו' וכן במתניתין שם לא קאי אעליה אלא בארץ ממש ונראה לי דט"ס בתוספתא מ"ש שם ואם תלש פטור דלענין שבת ודאי חייב וכו' עכ"ל כונתו ז"ל מבואר ע"פ מה דמבואר לקמן בפ"ק דמס' ערלה ר"י בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשרות דכתיב עשר תעשר את וגו' היוצא השדה ובשביעית צריכא דכתיב ושבתה הארץ וגו' וכתיב שדך לא תזרע וגו' פי' דמשדה ממעטינן בית ומארץ מרבינן בית לפיכך מעשרות ממעטינן הנוטע בבית משדה דבית אינו בכלל שדה ונתמעט בית מן תיבת שדה לענין מעשרות אבל לענין שביעית מבעיא לן דכתיבי תרי קראי בחדא כתיב הארץ ובחדא כתיב שדך ע"כ מיבעיא לן האיך דינו בנטוע בבית לענין שביעית ע"כ. וס"ל להרא"ש ז"ל דעלי' לא נתמעט מן שדה ע"ז תמה הגר"א ז"ל דהא מפורש בתוספתא דעלי' נתמעט מן שדה דהא גרסינן השרישו זב"ז בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית אלמא מפורש דנתמעט עליה מן שדה וכ"ת א"כ הוא דהטעם דתוספתא דנתמעט מעשרות גבי עליה משדה א"כ מאי דמסיק לענין שבת עבר ותלש פטור קשה מאי טעמא דפטור מאי שייכות הוא מיעוטא דשדה לענין שבת דלענין שבת ודאי חייב. בשלמא אם היינו מפרשין טעם דהתוספתא דהשרישו בעליה פטורין ממעשרות ומשביעית הוא מטעם דאינו רוצה בהשרשתן וכדס"ל לר"י בהדיא בירושלמי דבאינו רוצה בהשרשתן פטור בשבת וזהו טעם דתוספתא הנ"ל ע"כ ניחא דבשבת פטור אבל אי התוספתא מיירי ברוצה בהשרשתן ופטור מטעם שדה א"כ אמאי פטור בשבת ע"כ מסיק הגר"א ז"ל דיש ט"ס בתוספתא וגרסינן באמת ואם תלש חייב ע"כ הרי מבואר לנו שיטת הרא"ש ז"ל והגר"א ז"ל וע"ז הקשה בס' בית דוד הנ"ל סי' א' על ביאורי הגר"א ז"ל דהא מהאי ירושלמי דסוגיא דידן מוכח בהדיא כפירוש הרא"ש ז"ל דהתוספתא מיירי באינו רוצה בהשרשתן ולפיכך פטור גם גבי שבת וא"כ אינו ענין כלל להך דתשו' הרא"ש ז"ל ולעולם לא ממעטינן עליה משדה וגם על הגי' שהגי' הגר"א ז"ל. גבי שבת דגרסינן עבר ותלש חייב ע"ז הקשה הא בירושלמי פלוגתא דאמוראי הוא ועוד כתב שקשה להולמו בפירושו של הירושלמי האי אית תניא תנא חייב פטור ומגי' בס' בית דוד ז"ל כפי המהרא"פ ז"ל וז"ל ויהי' איך שיהי' עכ"פ פלוגתא דאמוראי הוא בזה. ועוד הקשה דאם תימר דטעמא דתוספתא דפטורין ממעשרות ומשביעית משום מיעוט דשדה א"כ מאי מיבעיא בירושלמי בפ"ק דערלה גבי שביעית אם נתמעט מן שדה או דנתרבי מן הארץ ולמה לא פשטינן מהאי ברייתא מפורש דנתמעט מעשרות ושביעית משדה אלא ע"כ דהטעם דתוספתא הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן ולא מטעם שדה ע"כ תוכן קושית הס' ב"ד ז"ל:

ונראה לפענ"ד דאדרבה דדברי הגר"א ז"ל לקוחים מהאי ירושלמי ומהאי ירושלמי מסייעא לדבריו ז"ל ומתחלה נבאר בע"ה פירוש של אית תניא תנא חייב אית תניא תנא מותר פי' דלענין תלישה בשבת אית תניא תנא חייב ואית תניא תנא מותר. וע"ז פריך הגמ' לר"י דס"ל התולש מהן בשבת פטור מטעם דאינו רוצה בהשרשתן וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור א"כ קשה ר"י כמאן אתיא דאין שום ברייתא כוותי' דלא כהברייתא דתני חייב ולא כהברייתא דתני מותר וע"ז קאמר בשלמא אי היו נחלקו הברייתות כך אית תניא תנא חייב ואית תניא תנא פטור או דהיו נחלקו באופן אחר דאית תניא תנא אסור ואית תניא תנא מותר הי' ניחא פי' יש לו לר"י ברייתא דקאי כוותי' אם היו נחלקו בחייב ופטור א"כ הי' ס"ל כהברייתא דפטור ואם היו נחלקו באסור ומותר א"כ הי' ס"ל כהברייחא דאסור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אבל השתא דנחלקו הברייתות בחייב ומותר א"כ ר"י דלא כחד לא כהברייתא דחייב ולא כהברייתא דמותר וע"ז קאמר מ"ד אסור מותר כלומר אם היו נחלקו באסור ומותר מ"ד אסור ומ"ד מותר או דהיו נחלקו מ"ד חייב פטור כלומר אם היו נחלקו בחייב ופטור מ"ד חייב ומ"ד פטור ניחא דהי' לו לר"י תוספתא דקאי כוותי' אבל השתא דנחלקו בחייב ומותר א"כ ר"י לא כחד ע"ז משני לא צורכא דלא כלומר לא צריכא אלא [כדרך ולשון הירושלמי בכ"מ] מותר רשב"ל אמר חייב כלומר לא כמו דגרסינן לעיל דנחלקו ר"י ורשב"ל בפטור וחייב ז"א אלא דנחלקו במותר וחייב דר"י ס"ל דמותר ורשב"ל ס"ל דחייב א"כ נחלקו ר"י ורשב"ל כהנך ברייתות ויש לו לר"י ברייתא דקאי כוותי' והיא הברייתא דמותר וזהו דמסיים לא צורכא דלא מותר רשב"ל אמר חייב כלומר ר"י ורשב"ל נחלקו במותר וחייב ע"כ קאי ר"י כההיא ברייתא דמותר:

ועפ"ז גירסת הגר"א ז"ל בהתוספתא ברור כשמש בצהרים דהא ע"כ בהאי תוספתא דגרסינן לא יתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור ע"כ דלא גרסינן ואם תלש מותר דהא תני בהדיא לא יתלוש מהן בשבת וע"כ או דגרסינן ואם תלש חייב או דואם תלש פטור ואי ס"ד דגרסינן ואם תלש פטור א"כ ע"כ הוא מטעם שאינו רוצה בהשרשתן א"כ לפ"ז יש לו לר"י תוספתא דמסייעא לי' דפטור ולמה לנו לשנות הגירסא בר"י ורשב"ל דנחלקו במותר וחייב משום דר"י אין לו ברייתא דכסבור כוותי' הא יש לו תוספתא דקאי כוותי' דתני פטור אלא ע"כ דבהאי תוספתא גרסינן ואם תלש חייב בלא ספק ומוכרח מהכא גירסת הגר"א ז"ל בתוספתא הנ"ל. וא"כ לפ"ז קשה על ר"י מהאי תוספתא דתני בהדיא גבי שבת ואם תלש חייב וגם רשב"ל דפריך. לי' מאי איכפלה שבת גבי מעשרות פי' דמאי מדמית שבת למעשרות דכיון דבמעשרות פטור גבי אינו רוצה בהשרשתן ע"כ בעית לדמות שבת למעשרות ז"א דלא דמי שבת למעשרות וקשה מהיכן פסיקא לי' דבמעשרות פטור באינו רוצה בהשרשתן הוא ע"כ מהאי ברייתא דהשרישו בעליה דקתני בחזקתן למעשרות ולשביעית הי' לו למיפרך בקושיא חזקה הא חזינן בהדיא בברייתא דלענין שבת חייב דל"ל דיתרץ לו ר"י אנא כאידך ברייתא דס"ל מותר גבי שבת ס"ל ז"א דאם רשב"ל ידע מהך ברייתא א"כ מאי קמותיב לר"י מאי איכפלה שבת גבי מעשרות הא איכא תנא דס"ל כוותי' דר"י ואלא ע"כ דלא ידע מהך ברייתא דמותר א"כ ליקשי לר"י קושיא חזקה מהאי ברייתא גופי' דתני בה פטור דאינו רוצה בהשרשתן לענין מעשר מפורש בהדיא דלענין שבת חייב ואמאי פריך מכח סברא מאי איכפלה שבת גבי מעשרות כלומר אע"ג דלענין מעשרות מודינא לך אבל מאי איכפלה שבת א"ו דלא מצי למיפרך מהאי ברייתא לר"י משום דר"י משני לי' דמהאי ברייתא אין ראי' דהברייתא לא מיירי באינו רוצה בהשרשתן אלא דמיירי ברוצה בהשרשתן ופטור מטעם מיעוטא דשדה לענין מעשרות ושביעית כההיא צד באיבעיא דאף שביעית נתמעט מן שדה וע"כ גבי שבת חייב אלמא בפירוש דע"כ ס"ל לתרווייהו בין ר"י ובין רשב"ל דיש לאוקמי הברייתא אפילו ברוצה בהשרשתן ופטור ממעשרות ממיעוטא דשדה וע"פ דברינו דיש לפרש הברייתא בשני אופנים או באינו רוצה בהשרשתן וזהו הפטור או משום מיעוטא דשדה ושניהן אמת יש מקום לפרש הירושלמי ע"פ דברינו דרשב"ל יפרש להתוספתא מטעם אינו רוצה בהשרשתן ור"י מפרש מטעם שדה על זה קאמר ר"ז לר' אבוה חמי מה אמר לא אמר אלא מאי הוכפלה שבת גבי מעשרות אבל שביעית הוכפלה מכיון דרשב"ל מפרש להתוספתא משום שאינו רוצה בהשרשתן ע"כ דגם שביעית בכלל דהא קתני בחזקתן למעשרות ולשביעית אלמא דגם שביעית פטור באינו רוצה בהשרשתן דבלא רשב"ל היינו מפרשין להברייתא מטעם מיעוטא דשדה ולא משום שאינו רוצה בהשרשתן אבל לרשב"ל דמפרש להברייתא משום שאינו רוצה בהשרשתן ע"כ דגם שביעית פטור באינו רוצה בהשרשתן דהא קתני התם גם שביעית ושביעית חידוש ורבותא הוא דפטור באינו רוצה בהשרשתן דלא דמי למעשרות דגבי מעשרות כתיב תבואת זרעך דמשמע נזרע בידים כדאיתא במס' מנחות דף פ"ג ע"ב אין לי אלא שנזרע עלו מאיליהן מנין וכו' עיי"ש רק דמרבינן משדה אבל הנ"מ ברוצה לכל הפחות בהשרשתן אבל לא באינו רוצה בהשרשתן אבל גבי ספיחי שביעית דגזר רחמנא בנילו מאיליהן היכן מצינו חילוק בין רוצה בהשרשתן לאינו רוצה ואי משום הברייתא דבצלים דבחזקתן למעשרות ולשביעית ה"א מטעם מיעוטא דשדה כדס"ל לר"י אבל השתא לרשב"ל דמפרש להתוספתא מטעם דאינו רוצה בהשרשתן א"כ מוכח דגם בשביעית פטור באינו רוצה בהשרשתן ע"ז אמר ר' מיישא לר"ז ודא היא דרובה פי' מאי רבותא קמ"ל מדברי רשב"ל דהטעם דתוספתא הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן דבלא"ה ה"א משום מיעוטא דשדה ז"א דפשיטא דהטעם דתוספתא הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן משום דתני בצלים בלשון רבים ע"כ דאינו רוצה בהשרשתן כמו דאיתא לקמן בפ"ק דכלאים מן מה דתני ר"ח אגודה של בצלים הוי לית טעמא דלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עיי"ש אלמא כל היכא דתני אגודה בודאי הטעם משום שאינו רוצה בהשרשתן א"כ מאי רבותא קמ"ל דהטעם דהברייתא משום שאינו רוצה בהשרשתן הא זאת פשיטא כיון דתני בצלים רבים בודאי הטעם משום שאינו רוצה בהשרשתן אילו תני בצל יחידי יאות הי' לן רבותא לאשמעינן דהטעם משום שאינו רוצה בהשרשתן אבל מכיון דתני בצלים פשיטא דהוא משום שאינו רוצה בהשרשתן. היוצא לנו מזה דיש לאוקמי להתוספתא דמיירי ברוצה בהשרשתן ופטור ממיעוטא דשדה ולשיטת רשב"ל דהתוספתא מיירי באינו רוצה בהשרשתן אפילו לאו בעלי' וע"כ קאמר נהי דבמעשרות מודינא לך אבל מאי מדמית שבת למעשרות ולא מצי פריך מהברייתא גופה לר"י דז"א דר"י יכול לאוקמי להתוספתא דמיירי ברוצה בהשרשתן והפטור הוא משום שדה ולפיכך חייב גבי שבת וכיון שכן אין לנו לעשות פלוגתא בזה אי נתמעט משדה או לא דאי ס"ד דעלי' לא נתמעט מן שדה א"כ למה לר' מיישא לאשמעינן מדתני בצלים לשון רבים ואי הוה תני בצל יחידי לא ידענא דה"א דמיירי ברוצה בהשרשתן ז"א דא"כ אמאי פטור הא עלי' לא נתמעט מן שדה אלא ע"כ דעלי' נתמעט מן שדה ויש לנו לומר דאפילו ברוצה בהשרשתן פטור מטעם שדה ע"ז קמ"ל דהתנא דס"ל דפטור בשביעית הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן לפיכך תני בצלים לשון רבים ולרשב"ל ע"כ דס"ל דאין ה"נ דאפילו ברוצה בהשרשתן נמי פטור מטעם שדה והא דפטר בתוספתא משום שאינו רוצה בהשרשתן הא אפילו ברוצה בהשרשתן נמי פטור מטעם שדה ז"א משום דס"ל דשביעית לא נתמעט מן שדה והברייתא נקט שביעית ג"כ וע"כ דהוא משום דאינו רוצה בהשרשתן אבל לכולהו אמוראי נתמעט עלי' מן מיעוטא דשדה כמו בית וגם רשב"ל לא פליג על מיעוטא דשדה לענין עלי' רק משמע לי' הברייתא מטעם שאינו רוצה בהשרשתן משום שביעית דס"ל כחד צד דהאיבעיא דשביעית לא נתמעט מן שדה ולפיכך נקט בצלים לשון רבים מטעם שאינו רוצה בהשרשתן אבל על ר"י לא מצי פריך מהאי ברייתא משום דר"י יכול לשנויי דהברייתא מיירי ברוצה בהשרשתן ולא מדייק בצלים לשון רבים כמו ר' זעירא דקאמר לר' אבוהו חמי וכו' דלמד זאת מדרשב"ל אבל לא מדייק מהברייתא גופה מדתני בצלים לשון רבים אלא דפטור מטעם שדה וס"ל כההיא צד דהאיבעיא דשביעית נמי נתמעט מן שדה אבל אי ס"ד דליכא מיעוטא דשדה אעלי' א"כ הי' לו להקשות על ר"י מהאי תוספתא כנ"ל:

וכן משמע דעת הרמב"ם ז"ל דפוטר בעליה ממעשרות מטעם שדה אפילו ברוצה בהשרשתן דז"ל בפ"ק דמס' מעשרות הל"י אילן שנטעו בתוך הבית פטור ממעשרות שנאמר עשר וגו' היוצא השדה ובהל' י"א בצלים שהשרישו זב"ז אפילו השרישו בקרקע עלי' פטורין מן המעשרות ע"כ ומשמע דדין אחד וטעם א' הוא עם הל"י. ומה שהק' בס' ב"ד הנ"ל א"כ דטעם דברייתא הוא משום שדה א"כ מאי קמיבעיא לן גבי שביעית דניפשוט מהברייתא הזאת אבל לדברינו ניחא שפיר דזה גופי' מיבעיא לן אם דשביעית נתמעט מן שדה והברייתא מיירי ברוצה בהשרשתן ורק משום מיעוטא דשדה או דשביעית לא נתמעט מן שדה והברייתא הוא משום שאינו רוצה בהשרשתן דבזה גופי' תלוי השקלא וטריא בסוגיא דידן כדברינו. ועוד נראה לפענ"ד לתרץ בע"ה ע"פ מה דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביכורים ה"ט וז"ל הגדל בעציץ אע"פ שהוא נקוב הגדל בספינה אינו מביא כל עיקר שנאמר בארצכם אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה עכ"ל וס"ל דמעציץ נקוב נמי אינו מביא רק מן הגדל בגג ולכאורה קשה על הטעם דכתב הרמב"ם ז"ל דמעצ"נ אינו מביא שנאמר בארצכם הא עצ"נ נמי נקרא מארצכם דעצ"נ הרי הוא כארץ ולכאורה חשבתי דט"ס הוא וכצ"ל שנאמר מארצך והוא דרשה דר"י במס' מנחות דף פ"ד ע"ב עיי"ש דבעינן משבח ארץ דיליף מארצך ולא כל ארצך ומצאתי בס' נשמת אדם ז"ל דכתב ג"כ שט"ס הוא אבל לאחר העיון לא נראה לפענ"ד דע"כ מוכח דהרמב"ם ז"ל לא נחית בדינא דר' יוחנן משבח ארצך בהלכה זו דהרי בהל"ג כתב עיקר דינא דר"י לא מתמרים שבהרים כו' ואם הביא לא נתקדשו ולא כתב שם כלל הטעם משום פסוק ואח"כ הפסיק בכמה הלכות אחריני עד הלכה ט' ובהל' ט' כתב הטעם מקרא ואי ס"ד דהאי קרא הוא מארצך והוא דינא דר"י הו"ל למינקט בעיקר דינא דר' יוחנן לא בהל' ט' וגם הו"ל ליכתב הך דינא בהל' ד' בענינא דשבח ארצך בדינא דר"י בתר הלכה ג' ולמה הפסיק בדינים אחרים בינתים עד הל' ט' דאי כולם משם אחד הו"ל למינקט בהדדי זאח"ז א"ו דליכא ט"ס ולאו בדינא דר"י עסיק בהל"ט אלא דינא אחרינא הוא ולאו משום שם זה דשבת ארצך קעסיק. ונראה לפענ"ד דה"פ ע"פ מה שכ' בתוס' ז"ל במס' שבת דף צ"ה ע"ב אליבא דר"ש דס"ל נקוב כאינו נקוב דמי זה דווקא לענין מעשר ופיאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדך וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקוב רק לענין הכשר זרעים או שבת דלא כתיב שדך ולא תליא אלא בתלוש ומחובר בהנהו חשיב נקוב מחובר ע"כ וע"ז פליגי רבנן על ר"ש וס"ל דאפילו בדבר התלוי בשדה חשיב נקוב כשדה כיון דיונקה מהארץ. אבל מ"מ במקום דכתיב ארצך גם רבנן מודו דלא חשיב נקוב ארצך זולת גג ועלי' דהוא מחובר ממש ועדיף מעציץ נקוב כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשו' דגג ועלי' חשיב יותר מחובר מעציץ נקוב וראי' לזה סוגיא מפורשת במס' נדרים דף נ"ו ע"א בבית לרבות את היציע בבית לרבות את העלי' וכו' למה לי קרא וכו' איצטריך קרא סד"א בבית ארץ אחוזתכם כתיב דמחובר בארעא שמו בית והא לאו מחובר בארעא קמ"ל פירש"י ז"ל הואיל וסמיכי אקורות הבית כבית דמי ע"כ אלמא במקום דכתיב ארץ אז ה"א אף למעט עלי' וגג אך רבינהו קרא דכיון דסמיכי אקורות הבית אבל עציץ נקוב לא מצינו ריבוי במקום דכתיב ארץ ע"כ נתמעט עציץ נקוב מארץ וע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דעציץ נקוב לענין ביכורים אינו מביא לאו משום טעמא דשבת ארץ אלא מטעמא דנתמעט מן ארץ דכתיב לענין ביכורים ורק גג ועלי' איתא בכלל ארץ משא"כ עציץ נקוב ואין להקשות למה באמת הצריך הרמב"ם ז"ל טעם מן בארצכם הא עציץ וספינה משמע בכולה סוגיא דמס' מנחות דף פ"ד דלא הוי מובחר ז"א דדווקא מעציץ שאינו נקוב פריך שם בסוגיא על דר' יוחנן אבל לא מעציץ נקוב דעציץ נקוב הויא שפיר מן המובחר ותדע דהא בברייתא דפריך מינה לעולא גרסינן שם אין לי אלא מה שבשדות שבגג שבחורבה שבעציץ שבספינה מנין וכו' ובכל מקום חשיב עציץ נקוב בכלל שדה ולא נתמעט עציץ לענין מעשר מדכתיב היוצא השדה לרבנן דר"ש אלא ע"כ דמעציץ שאינו נקוב פריך וא"כ עיקר הקושיא היא מעציץ שאינו נקוב אבל עציץ נקוב הוי נמי מן המובחר וע"כ לא נתמעט רק מבארצם וס"ל להרמב"ם ז"ל טעמא דהמסקנא דמסיק שבעציץ וספינה אינו מביא הוא משום דנתמעט מן ארץ רק גג וחורבה לא נתמעט ועיקר הקושיא דפריך על ר' יוחנן הוא מעציץ וספינה ושיטת הרמב"ם ז"ל כמו שכתב הכ"מ ז"ל ובתשו' הרא"ש ז"ל ע"כ עיקר הקושיא הוא מעציץ כדפריך אין לי אלא מה שבשדות שבגג ושבחורבה ושבעציץ ופריך מעציץ והוא ע"כ עציץ שאינו נקוב דעציץ נקוב לא נתמעט מן שדה לרבנן דר"ש וע"כ דפריך מעציץ שאינו נקוב וא"כ י"ל דמעציץ נקוב נקרא שבח ארצך ע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל דעציץ נקוב לא נתמעט מן שבח ארצך ורק נתמעט מן בארצם ועפ"ז ניחא מה דהק' בס' ב"ד על ביאור הגר"א ז"ל דא"כ דטעמא דהתוספתא הוא משום דנתמעט מן שדה א"כ קשה למה לא נפשוט האיבעיא דבפ"ק דערלה לענין שביעית בתוך הבית משום דכתיבי תרי קראי ושבתה הארץ וכתיב שדך אם אזלינן בתר ארץ או בתר שדה ונתמעט שביעית הא בהאי תוספתא מפורש בהדיא דנתמעט שביעית מן שדה וע"כ השרישו בעלי' פטור משביעית וע"פ דברינו לא קשה דהא לכאורה קשה למה מיבעיא לי' בשביעית ולא מיבעיא לי' גבי פיאה דכתיבי נמי תרי קראי את קציר ארצכם וכתיב לא תכלה פאת שדך ועוד קשה מה שהק' הפ"מ ז"ל למה השמיט הרמב"ם ז"ל הך בעיא דלא איפשיטא גבי שביעית ועוד קשה מאי קמיבעיא לי' כלל הא הוי כלל ופרט כמו בכל התורה כולה והוי ה"נ ארץ כלל ושדה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט לדוגמא כמו בריש מכלתין עשר תעשר כלל כל תבואת זרעך פרט ה"נ ארץ כלל שדך פרט אבל ע"פ דברינו ניחא שפיר דלפי מה דמסקינן לעיל לדעת הרמב"ם ז"ל דארץ ממעט עציץ נקוב ועציץ נקוב לא הוי רק בכלל שדה לרבנן דר"ש ולא בכלל ארץ א"כ אי לא הי' כתיב גבי שביעית שדה אלא ארץ ה"א דעציץ נקוב פטור משביעית כמו מביכורים וע"כ כתיב שדה דמרבה עציץ נקוב ונמצא דלא הוי כלל ופרט אלא כל אאד מרבי דידי' דהא עכשיו ל"ל דהא דנתרבה מן ארץ נתמעט משדה דהיינו בית ז"א אלא אדרבה מה שנתמעט מן ארץ נתרבה משדה והשתא ארץ מרבה בית ושדה מרבה עציץ נקוב ול"ל דאדרבה דארץ ממעט עציץ נקוב ושדה ממעט בית ז"א דהא בכל התורה כולה כן הוא דהיכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא דרשינן לחומרא. עיין במסכת קידושין דף כ"א ע"א ובירושלמי פ"ה דפסחים ר"י ב"ז בעי קומי ר"י עד דאת דיין לה לפטור דונה לחיוב וכו' עיין שם וכהנה רבות עצמו מספר:

והשתא ניחא מה דלא איבעיא ליה בפיאה כנ"ל דהא התם שוה מרבה לאילנות כדגרסינן בפ"ק דמסכת פיאה ובקצרכם אין לי אלא קוצר תולש מנין ת"ל לקצור עוקר מנין ת"ל קצירך אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל בארצכם אילנות מניין ת"ל שדך ע"כ וא"כ ליכא למיבעיא בבית אם חייב בפיאה או לא אם אזלינן בתר ארץ או בתר שדה ז"א דהא שדה לא הוי מיעוט אלא כל אחד מרבי דידי' דארץ הוא. ריבוי ושדה הוא ריבוי דארץ מרבה קטניות ושדה מרבי אילנות אבל גבי שביעית לא צריך לרבות אילנות דהא כתיב מפורש וע"כ שדה הוא מיעוט ולא ריבוי והוא ממעט בית ונמצא דתלוי בזה להך תנא דס"ל דעציץ נקוב נתמעט מן ארץ ולא הוי רק בכלל שדה א"כ הוי שדה ריבוי וכיון דפלוגתא דתנאי הוא במסכת מנחות דף פ"ד ע"כ שפיר מיבעיא לי' אם שדה הוא מיעוט מן ארץ או דהוא רבוי לארץ וע"כ ליכא למיפשט מהך תוספתא דהשרישו בעלי' דחזקתן למעשרות ולשביעית אלמא דשביעית נתמעט מן שדה ז"א דאימא הך תנא כאידך תנא ס"ל דעציץ נקוב לא נתמעט מן ארץ והוי שדה דשביעית מיעוט והוי כלל ופרט אבל לאידך תנא דעציץ נקוב נתמעט מן ארץ א"כ הוי שדה ריבוי ולא מיעוט ולא ממעט בית אלא דארץ מרבה בית ושדה מרבה עציץ נקוב א"כ לפ"ז ליכא למיפשט מהאי תוספתא כיון דתלוי בפלוגתא דתנאי אבל הרמב"ם ז"ל דפסק בהל' ביכורים כמ"ד דארץ ממעט עציץ נקוב א"כ ממילא הוי שדה רבוי ולא מיעוט ע"כ הארץ מרבה בית ושדה עציץ נקוב ע"כ שפיר השמיט הך איבעיא דלא איפשיטא ולא כתב שום חילוק לענין שביעית ולעולם מחייב בשביעית אפילו בבית וכן בעציץ נקוב חייב בשביעית כההיא עפר חו"ל שנכנס בספינה לארץ דחייב במעשרות ובשביעית אפילו למ"ד דממעט גבי ביכורים עציץ נקוב מארץ הכא חייב משום רבוי דשדה:

ועפ"ז ניחא מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' תרומות הכ"ב פירות א"י שיצאו לחו"ל פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות שנאמר אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבין בתו"ל פטורין וכו' וכן פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות חו"ל ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם עכ"ל וכ' הכ"מ ז"ל לכאורה נראה מדברי רבינו ז"ל שהוא מחלק בין חלה למעשרות בפירות חו"ל שנכנסו לארץ שחייבים בתלה מדאורייתא ובמעשרות אינן חייבים אלא מדבריהם ויש לתמוה מאחר דמקרא דשמה יליף לפטור גם מתרו"מ בפירות א"י שיצאו חו"ל ממילא אית לן למילף ג"כ לחייב מדאורייתא פירות חו"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשר ואיפשר לומר דס"ל לרבינו ז"ל דאע"ג דקרא דשמה אהני לפטור פירות א"י שיצאו חו"ל אינו כדאי לחייב מן התורה פירות חו"ל שנכנסו לארץ משום דכתיב באכלם מלחם הארץ והאי לאו לחם הארץ הוא ובין בחלה ובין בתרו"מ פטור מן התורה וכו' דמדבריהם שכ' בסוף דבריו קאי גם לחלה. וגם איפשר לומר בענין אחר דאה"נ בפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה מדאורייתא וה"ה לתרו"מ מיהו הנ"מ כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשר דומיא דחלה דמיירי בנכנסו לארץ קודם גילגול אבל אם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעתן למעשרות היו בחו"ל פרח מהן חיוב תרו"מ ופטורין מן התורה אבל חייבין מדבריהם ושיעור לשון רבינו ז"ל כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בחו"ל חייבין במעשרות מדבריהן אחר שנכנסו לארץ עכ"ל הכ"מ ז"ל. ודעתו ז"ל דרבינו ז"ל לא מחלק בין חלה לתרו"מ בין לפטור שיצאו מא"י לחו"ל ובין לחיוב כשיכנסו מחו"ל לארץ ישראל דבתרווייהו שוין לחיוב ולפטור ופירות חו"ל שנכנסו לארץ או דשניהם חייבין מדבריהם או דשניהם מדאורייתא ותיבות אחר שנכנסו לארץ קאי אלמטה ולא אלמעלה ונקט ברישא חלה וה"ה לתרו"מ ובסיפא מסיים חייבים במעשרות וה"ה לחלה. היוצא לבו מזה דחלה ותרו"מ שוים בזה ואם שדחוק בלשון הרמב"ם ז"ל לפרש כן כמו שכ' הפ"מ ז"ל אבל ההכרח לפרש כן מכח קושית הכ"מ ז"ל הנ"ל. ולכאורה י"ל דע"כ הרמב"ם ז"ל מחלק בין חלה לתרו"מ בשנכנסו מחו"ל לארץ דבחלה דווקא חייב מן התורה משא"כ בתרו"מ הוא רק מדבריהם כפי' הפ"מ ז"ל בדעת הרמב"ם ז"ל ולכאורה ראי' עצומה לזה ממתניתין דרפ"ב דחלה וז"ל המשנה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה וכו' עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ חייב במעשרות ובשביעית אמר רבי יהודא אמתי בזמן שהספינה גוששת וכו' עכ"ל המתניתין ולכאורה קשה למה בסיפא דמתניתין גבי עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ לא נקט רק חייב במעשרות ובשביעית ודולג חלה וברישא נקט רק חלה ולא תרו"מ וע"כ דבחלה לא שייך הך דינא דהא לא גרע משנכנסו פירות חוץ לארץ לארץ ולא איכפת לן על שנגדלו בחוץ לארץ ולמה גרע עציץ שאינו נקוב מפירות חוץ לארץ לגמרי כיון דהם בארץ ולא שייך הך דינא דספינה גוששת רק במעשר ושביעית דאם אינה גוששת פטורה ממעשר ושביעית משא"כ בחלה כנ"ל וא"כ מוכח ע"כ דבמעשר לא שייך הך דינא כמו בחלה בנכנסו מתו"ל לארץ והרי גם הרמב"ם ז"ל בהלכה כ"ג שם כתב ג"כ הדין בעפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ אם הספינה גוששת הרי הצומח בו חייב בתרו"מ ושביעית כצומח בארץ ישראל עצמה עכ"ל הרי ע"כ דפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ דחייב לא שייך רק בחלה ועפר חוץ לארץ שבא בספינה גוששת לא שייך רק במעשר ושביעית ולכאורה הוא פליאה עצומה מאד על הכ"מ ז"ל אבל ז"א דלפי מה שבארתי לעיל וע"פ הירושלמי דרפ"ב דחלה עולה יפה כהוגן דגרסינן שם מה מקיים ר"ע לחם הארץ בספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת מן החוט ולחוץ פטורה ע"ד דר"ע היא ספינתו היא עיסה תני היא הכנסתן שהכל הולך אחר קרימת התנור מודין חכמים לר"ע בהכנסתן לארץ שהכל הולך אחר קרימת התנור מן מה דר"ע מותיב לר"א והוא מקבל מיניה ע"כ ומבואר היטב בדברינו דה"פ דר"ע דריש לחם הארץ על ספינה שנכנסה לארץ אם קרמו פניה מן החוט ולפנים חייבת דה"פ לחם הארץ מכיון שנעשה לחם בארץ אע"פ שנתגדל בחוץ לארץ אך מכיון שקרמו פניה מן החוט ולפנים ונתהווה לחם בארץ תני היא הכנסתן היא קאי אלמעלה דפריך ר"ע לר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חייבין בחלה ולא גידולי פטור הן והוא מקבל מיניה אר"י תמיהני איך ר"ע מותיב לר"א והוא מקבל מיניה תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו וכו' ע"ז קאמר היא הכנסתן כלומר הכנסתן לארץ דלדברי ר"ע הוא כמו מחו"ל לארץ שהולך אחר קרימת התנור וע"ז קאמר מודים חכמים לר"ע בהכנסתן לארץ שהכל הולך אחר קרימת התנור מן מה דמותיב ר"ע לר"א והוא מקבל מיניה וה"פ דלקמן בפ"ג דחלה פליגי ר"ע וחכמים גבי גר שנתגייר והיחה לו עיסה דס"ל לחכמים דתלוי בגילגול העיסה ואם נתגלגל בהיותו נכרי פטורה ור"ע ס"ל דתלוי בקרימת התנור ואם נתגייר קודם קרימת התנור חייב אבל חכמים ס"ל דאם נתגייר אחר הגילגול קודם קרימת התנור פטור. וע"ז קאמר אף על גב דבעיסת הנכרי ס"ל לרבנן דאזלינן בתר הגילגול ואף על פי שנעשה קרימת התנור ביד ישראל אפילו הכי פטור אבל בהכנסתן לארץ ומצאו שם קמחים וסלתות ביד הנכרי דהוי ב' חסרונות א' דהוי עיסת נכרים וב' דהוי חוץ לארץ ומ"מ ס"ל לר"ע דחייב דס"ל דלחם שנעשה בקרימת התנור בארץ ישראל מחדש החיוב א"כ בזה מודים חכמים לר"ע דלחם דא"י מחדש החיוב דאימתי ס"ל דלא איכפת לן על הלחם רק צריך להיות גלגול ביד ישראל הנ"מ בארץ ישראל גופה אבל הנכנס מחוץ לארץ לארץ ישראל דאז לחם דא"י מחדש החיוב אפילו שנתגלגל ביד העכו"ם מ"מ לחם דהכנסת ארץ ישראל מחדש בחיוב אפילו שמצאו בהכנסתן עיסה ביד נכרי לאחר הגילגול הכנסתן מחדש החיוב דלחם של קרימת התנור וזה ברור וא"כ לפ"ז לא דמי עציץ שאינו נקוב לפירות שנכנסו מחוץ לארץ לארץ ישראל כמו דלא דמי עיסה שהיתה ביד עכו"ם לאחר הגילגול דפטורה ובהכניסה לארץ ישראל חייב אפילו לאחר הגילגול משום דהכנסת ארץ ישראל מחדש החיוב מגזה"כ וא"כ עציץ שאינו נקוב פטורה ורק הכנסה מחוץ לארץ לארץ ישראל מחייב משום אשר אני מביא אתכם שמה דדריש ר"ע מינה דהבאה מחוץ לארץ לארן ישראל מחייב א"כ עציץ שאינו נקוב פטורה והבאה מחוץ לארץ לארץ ישראל שאני משום דזה הוא חיוב חדש מן אשר אני מביא דהבאה מחוץ לארץ לארץ ישראל מחייב יותר משקנה מן הנכרי בארץ ישראל גופה דזה חיוב חדש מאני מביא א"כ שפיר כתב הכ"מ ז"ל דגם תרו"מ חייב בהבאה כמו חלה ועפר חוץ לארץ בספינה גוששת דווקא משא"כ באינה גוששת. והא דלא נקט בסיפא בדין עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ דחייב בחלה ובמעשרות ובשביעית ז"א דבחלה כתיב ארץ ולא מהני עציץ נקוב כמו בביכורים כדעת הרמב"ם ז"ל דעציץ נקוב נתרבה בכלל שדה ולא בכלל ארץ רק מעשרות ושביעית דנתרבו מן שדה כמו דברינו לעיל. ועפ"ז מובן מה דאיבעיא ליה לר"י במסכת כלאים פ"ז ר"י בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ דשם קאי אעציץ נקוב ומבעיא לי' אם אומרין עליו ברכת המוציא לחם מן הארץ דהא עציץ נקוב אינו בכלל ארץ והאיבעיא קאי אעציץ נקוב ואל תשיבני הא בערלה כתיב ג"כ ארץ ואעפ"כ חייב בעציץ נקוב ז"א דלא שייך ארץ מיעוט רק כמו גבי חלה דכתיב בי' והיה באכלכם מלחם הארץ. וכך בשביעית דכתיב ושבתה הארץ וגזה"כ הוא מתיבת הארץ למעט עציץ נקוב ולא על ביאת הארץ משא"כ בערלה דלא כתיב בי' חיובא דארץ אלא כי תבואו אל הארץ ונטעתם האי הארץ קאי על ביאת הארץ והא דחייב הנוטע בתוך הבית לאו דהארץ מרבי בית ז"א אלא דלא כתיב בי' שדה למעט בית ודו"ק סליק פירקא וכולא מסכת בסייעתא דשמיא.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף