שערי ישר/ז/כד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ז כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והנה לענין צירוף עדים לענין תשלומי קנס, אם שני עדים מעידים על שני מעשים שכ"א מעיד על מעשה אחת שלא ראה חבירו, נלענ"ד דבודאי איכא דין צירוף, דכיון דמהני צירוף גם אם כ"א מעיד על חקירת בי"ד של שני עדים, אף שחקירת בי"ד אינה סבה המחיבת, מ"מ מועיל כ"א לגרום חצי קיום הדבר, כאילו היו שומעים בעצמם חקירת בי"ד ראשון, הרי לפי"ז עדות של אחד שמעיד על מעשה המחיבת תשלום קנס, בודאי שחשיב שנגמר, הדין ע"פ לגרום חצי קיום לענין כפית בי"ד וכשבא עד שני נגמר ענין זה שיכופו בי"ד לשלם תשלומי קנס וכן החליט הקצוה"ח בסי' ל' דלא כהט"ז והתומים, דכמו דמהני בקנס אם העידו שני עדים זאח"ז, כמבואר במס' ב"ק ד' ע"ד דלא בעינן הגדה ביחד, כ"כ לא בעינן ראי' כאחת, ובנה"מ תמה על דברי הקצוה"ח וז"ל, ולפענ"ד טעה בזה, דודאי עדות מיוחדת כשר בד"מ כגון שראה א' מחלון זה וא' מחלון אחר, שהי' על מעשה זו ב' עדות, אבל לצרף ב' עדות שכ"א ראה מעשה אחר, כגון שא' ראה היום שנגח שורו ונתחיב קנס, וא' ראה כיום שני שפתה בתו או נגיחת שור אחר, זה לא יאמר בר בי רב דחד יומא שמצטרפים לחייבו בממ"נ, דא"כ אפילו אחד מעיד שראה שנתחיב קנס ע"י נגיחת שור, וא' ראה שלוה מעות ונתחיב יצטרפו ג"כ, והא ודאי ליתא דקנס שלא היו עדים בדבר אין בו שום חיוב, דאשר ירשיעון אלקים כתוב בקנס, ובעינן שהבי"ד יהיו יכולים לחיבו מכח מעשה זו, וזה פשוט וברור, ולזה מביא הט"ז ראי' שפיר מעדי יחוד לענין קדושין שא' ראה שחרית וא' ערבית דלא מצטרפי, והטעם כתבו כיון דבקדושין לא נגמר בלא עדים לא מהני ראית אחד כלל, וה"נ קנס אין בו שום חיוב כשלא הי' עדים בדבר. עכ"ל. ואנא גברא קחזינא ותיובתא לא חזינא, ובפשטות נראה דגם אם ע"א מעיד על חיוב קנס וא' מעיד על הלואה ג"כ מצטרפים, ומאיזה טעם פשוט להגאון בעל נה"מ דבכה"ג אי אפשר להצטרף, לא נתבאר לי, וכנר' סובר דכיון דבקנס בעינן אשר ירשיעון אלקים, הכונה שבי"ד מחדשים חיוב קנס בתור עונש על המעשה שמתברר לפניהם עפ"י שני עדים, וכיון דבעדי צירוף אין לבי"ד על כל מעשה רק ע"א, אינם יכולים לחייבו, ונשאר המעשה בלי חיוב, ודבר זה נסתר מדברי הרא"ש ז"ל שהבאנו לעיל, דמבואר לנו הטעם דמהני תפיסה בקנסות בזה"ז דמה דצריך בי"ד בקנסות, הוא רק לענין כפי', אבל לעיקר סבת החיוב אי"צ בי"ד, ולענין כפי' עביד איניש דינא לנפשי', ולפי"ז אין שום הבדל לענין צירוף עדות בין דיני ממונות לדיני קנסות, דלשני ענינים אלה בעינן שיהי' מתברר לבי"ד על כח הכפי' שיש להם בענין זה לכוף את הנתבע, ואם בדיני ממונות קיי"ל שיש לבי"ד כח כפי' ע"י עדות מיוחדת ומעשים מיוחדים, כ"כ בדיני קנסות יש להם כפי', ע"י שני עדים מיוחדים, ולומר דבקנסות ראית עדים מקימים את דין החיוב, כמו בעדי קדושין, וכמו דנראה מדברי הנה"מ בסי' א' סק"ה שכ' דגם בזה"ז בעינן שיטעון התופס שהוא יודע שהיו עדים בשעת מעשה, יעו"ש, דבר זה הוא רחוק מן הדעת מאד, דהלא ענין זה שעדים מקימים הדבר, לא מצינו רק בדברים הנעשים ע"י אדם, וכח אדם מחדש הדין, כגיטין וקדושין, ויבום וחליצה לכמה שיטות, אבל מיתת הבעל מתרת בלא עדים, ובכן זנות אוסרת בלא עדים ובכל כה"ג לא איברו סהדי אלא לשיקרא, אף שבקנס אין אדם מחויב לשלם עפ"י עצמו אף לצאת י"ש, אין החסרון בעדים גורם לזה, אלא משום חסרון כח כפית בי"ד, והיכא דאיכא כח כפית בי"ד מאיזה סבה שיהי' אם ע"י מיגו וכדומה, חל דין שמים לזכות את התובע ולשעבד את הנתנבע כמו שאר חיוב ממון, ולכן נלענ"ד ברור שדינו של קצוה"ח בזה הוא דין אמת, דמהני עדי צירוף גם בקנסות, ועוד גדולה מזה נלענ"ד דגם עדים על שמיעת חקירה בבי"ד בדיני קנסות, אף שעדיין לא אמרו בי"ד צא תן לו או חייב אתה ליתן לו, מהני עדות זו שיחיבו בי"ד שני מחמת עדים הראשונים כמו דמהני בדיני ממונות, וכן מוכח לענ"ד מהא דאמר ר"ע אין עדים זוממים משלמים עפ"י עצמם, ומשמע דעפ"י עדים משלמים, והתם עדיין לא גמרו בי"ד הדין לחיבם כאשר זמם, דאל"ה הי' משלמים עפ"י עצמם, דלאחר העמדה בדין הוא דין ממון, ואעפי"כ אם הי' עדים ע"ז היו מתחיבים בבי"ד השני, וענין הזמה הוי רק כחקירת בי"ד, ולא כאשר מעשים המחיבים קנס, דשמא שקרו עדים שהזימו אותם, וזה פשוט לענ"ד:

וכן נלענ"ד דבדין צירוף בקנסות ע"י שני עדים מיוחדים על שני מעשים מיוחדים, שבי"ד יגמרו הדין לשלם כפחות משתי התביעות, שאם הנתבע יודע בעצמו ששני המעשים אמת כדברי העדים, שאז מחויב הנתבע לשלם מדין שמים, ואם יודה יתחייב גם עפ"י בי"ד, דכיון שדין הכפי' על הפחות יוצא מחמת שתי התביעות יחד, אז זוכה הנתבע בתשלומין כמו שהדבר באמת, וכמו שבארנו לעיל בעדים שמעידים על אחד משני שוורים תמים קטן וגדול, שאם יודה שהגדול הזיק ישלם, כ"כ יהי' הדין בשני עדים ע"י צירוף כנ"ל:

והנה בדין צירוף עדים מצינו אופן אחר, שאם התובע תובע שתי תביעות דמי חבית יין ודמי חבית שמן, שלפי טענתו היו שני המעשים בזמן אחד, וע"א מעיד על דמי יין וע"א מעיד על דמי שמן, דקיי"ל שגובה הפחות, משום דאמרינן דשני העדים אינם משקרים רק טעו בדמיונם, וכן במנה ומאתים, כמו שמבואר בגמ' וטוש"ע סי' ל', ודין זה לכאורה תמוה מאד, דאם אנחנו מחליטים שע"א טועה הוא איך מחיבים ממון על פיו, ומאי נפ"מ אם אחד משקר או אחד טועה, הרי עכ"פ ליכא כאן רק ע"א שראוי לחיב ממון על פיו, והנה בנה"מ שם ס"ק ג' האריך בענין זה, והעלה בזה שתלינן הטעות בעד האומר סך הפחות כגון במנה ומאתים תלינן העד האומר מנה טעה במה שאומר שלא הי' אלא מנה, יעו"ש, ולדעתי אינו מובן דבריו כלל, דלדבריו אם היו שתי כתי עדים מכחישים זא"ז בכה"ג הי' ראוי לגבות מאתים וזה אינו אמת, דאין גובים רק הסך הפחות, ועוד בא' אומר דמי יין וא' אומר דמי שמן, אין מועיל כלום אם נתלה הטעות בהעד שאומר בסך הפחות:

ונראה לענ"ד לחומר הענין שיש לומר דשאני טועה ממשקר, דבמשקר איכא חסרון מלבד חסרון בירור האמת גם חסרון פסול עדות, ודין פסול עדות הוא שאף אם אומר אמת אמרה תורה שלא יתקים דין על פיו, כמו שפסלה תורה פסול קרובים אפי' משה ואהרן, ובטועה אינו כן דעד שטועה בדמיונו הוא עד כשר ומצווה עפ"י דין תורה להעיד לפי מה שראה או שמע לפי דמיונו אלא אם מתברר לבי"ד שהעד טועה, אין לבי"ד לקבלו לעד, ולפי שחסר מעדותו בירור האמת, ולפי"ז בעדים שמכחישים זא"ז, היכא שאי אפשר לתלות בטעות שמתברר לבי"ד שאחד משקר והוא עד פסול, בודאי אי אפשר לפסוק דין על פיו, אפי' אם אחד מעיד האמת, אבל היכא דתלינן בטעות, שכ"א מעיד לפי דמיונו ושניהם עדים כשרים, ובירור הטעות הוא עפ"י מציאות האמת, שאם הי' המעשה שלוה מנה בע"כ העד שאומר מאתים טעה בדמיונו, בכה"ג ליכא חסרון עדות בזה, שכיון שע"י מציאות האמת מתברר הטעות, יכול הדין להתקים גם ע"י הטועה לפי ערך המציאות, ונגמר דין אמת לפי הכרח המציאות, והכלל בזה שאם עד טועה בראיתו ושמיעתו אם לא יסובב ע"י טעותו מכשול לתוצאת הדין, ליכא בזה גרעון בדין עדות, ויכול הדין להתקים עפ"י העדים האלה, וכ"ז אם בע"ד תובע את שניהם כגון בדמי יין ודמי שמן כמש"כ הרמ"א דבעינן שיתבע את שניהם, אבל אם הבע"ד תובע רק תביעה אחת, שלפי"ד אין להגדת העד השני שום תורת הגדה, דאף אם נאמר שאין העד משקר אלא טעה בדמיונו, אין לעד כזה דין עד כלל, דאם ידעינן שעד זה טעה מהוכחת הודאת בע"ד, שלא מחמת מציאות האמת, דהודאת בע"ד מועלת לחצאים, דהרי באומר לא לויתי, מהימנינן לי' שלא פרע, אף שאינו נאמן במה שאומר לא לויתי, כ"כ הכא אם הבע"ד תובע מנה וע"א מעיד כדבריו, ועד שני מעיד מאתים, עדותו של עד שני בטלה לגמרי, דהודאת בע"ד מהני להחזיק את העד לטועה או למשקר, ובכה"ג אנחנו מחזיקים את העד לטועה שלא מחמת מציאות האמתית, אלא עפ"י הודאת בע"ד, ועד שמוחזק לנו לטועה, אין עדותו כלום, ובזה מיושב מה שתמהו רבים במה חלוק הכחשת בע"ד להכחשת העדים, עי' בנה"מ שם מה שהאריך בקושיא זו, ולדברינו הוא פשוט, ובשע"ו פ"ז בארנו שם דברי רש"י והנמ"י שתלו דין זה בפלוגתא דר' יהושע ורבנן. יעו"ש:

ועוד נלענ"ד לומר בזה דהנה בעיקר הדין מה דתלינן בעדים המכחישים זא"ז בבדיקות, לומר ששניהם אינם משקרים רק טעו, הוא ודאי רק הלכה מחודשת להשוות הגדת העדות, משום שכח עדות חזק עפ"י דין התורה, ואם אפשר לתלות בטעות תלינן, אבל בלא"ה לא שמענו לחוש בעדים שמעידים על מאתים או מנה שמא טעו בשמיעתם או בראיתם, ולפי"ז נלענ"ד דאם ע"א מעיד על שעה ידועה שהי' מאתים ושני עדים מכחישים אותו ואומרים שהי' רק מנה, או גם להיפוך, אם הם מעידים על מאתים ע"א מעיד ואומר שהי' רק מנה, דאז נאמנים השנים בנאמנות גמורה, והע"א יהי' פסול כעד משקר, דרק היכא שהמכחישים זא"ז הם שווים בכח הנאמנות שלהם, והכחשתם גורמת לסתור את כח עדות של כ"א, אז תלינן בכל דהוא אם רק אפשר שיטעו בכה"ג, אבל אם צד אחד הוא עדות שלמה עכ"פ, כמו בשנים אצל אחד, אז עלינו לדון רק על עדותו של ע"א, בכה"ג אין תולים בטעות כלום, רק אם ענין הטעות מצוי הרבה, והנה לפי"ז אם הבע"ד תובע רק מנה דהודאת בע"ד עדיף מכל עדות ואינם שווים זה לזה, אין בזה שום דין לתלות בטעות, ובכה"ג העדים שאומרים מאתים הם פסולים לבע"ד זה אף לעדות אחרת, ובנה"מ שם כתב בנידון זה לחייב שבועת התורה את הנתבע, מדין העדאת עדים דר' חייא, ולפי מש"כ אין כאן עדות כלל דפסולים הם לגבי התובע, והמעין יבחר:

וכן מוכח כדברינו מדברי התוס' ב"ב קכ"ח ד"ה נשבע וגובה מחצה, שאם הלוה טוען על שטר שפרע מחצה ועדים מעידים שפרע כולו, שהעדים הם פסולים לגבי דידי' יעו"ש:

והנה יש לדון בעדי צירוף על דבר בעין, שהתובע תובע כור חטים וכור שעורים ומזמנים חלוקים, והביא על כל תביעה ע"א, איך יהי' הדין בזה, דעל כל תביעה ליכא שני עדים, אבל הדעת נוטה בזה דעכ"פ מהני צירוף לשלם כדמי הפחות משני התביעות, דהנה בכל תביעה על דבר שבעין, איכא תביעה על דמים ג"כ, דאם אינו נותן לו החפץ, איכא דין עליו לשלם הדמים, ואף דטענו חטים והודה בשעורים פטור משבועה, משום דהודה לו מה שלא טענו, ולדברינו בטענת חטים איכא גם טענת דמי החטים, ענין דין שבועה של מודה שאני, דהתם תלוי בכונת התביעה והתובע מכון בתביעתו על עיקר החטים ולא על הדמים, וכמו דמצינו לענין קרבן שבועה דפליגי ר"ש ורבנן לענין טענת אונס ופתוי, דר"ש פוטר משום דלא תבע לי' רק הקנס משום דקיץ, ולא בושת ופגם דלא קיץ כמבואר במס' כתובות ד' מ"ג, דמוכח מזה דלענין כפירת ממון תלוי בכונת תביעת התובע, אף שהתם בודאי איכא גם תביעת בושת ופגם, ובכה"ג שכ"ז שבדעתו לגבות החטים עצמם בודאי אין כונתו על הדמים, וכ"ז שייך לענין שבועה שתלוי בטענה וכפירה, אבל לענין צירוף עדים שעדות העד שמעיד על חטים מועלת גם לענין דמי החטים, לכן אם חצי קיום הדין של תביעת חטים עצמם אי אפשר להצטרף לתביעת שעורים עצמם, אבל לענין חיוב דמים איכא צירוף מעליא, וכן נלענ"ד יהי' הדין גם בנזקי שור תם אם יש לו תביעה על שני שוורים קטן וגדול ועל כל נגיחה יש לו ע"א שישלם דמי הקטן, וזה ל"ד לדין קטן וגדול האמור בסוף פ' המניח, דהתם נוטל גוף השור הקטן, דהתם מיירי דאיכא שני עדים, אלא שאינם יודעים אם קטן או גדול, והוי כמו שנתערב שור בשוורים של אחר, דנוטל הקטן בממ"נ, אבל בצירוף שני עדים מיוחדים, דלא מהני הצירוף רק על הדמים ואינו זוכה כלום בעצמות החפצים, משו"ה לא יזכה רק בדמים דע"ז איכא צירוף:

ובעיקר דין דמהני צירוף בכה"ג העיר אחד מבני הישיבה דיש להוכיח קצת מסוגית הש"ס סנהדרין ד' ל"א, בחבית יין וחבית שמן דחייבים בדמים, דס"ד דתבע לי' יין ושמן, ופריך הש"ס רק משום דכיון דעל זמן אחד מעידים הוי הכחשה, אבל משום דין צירוף הי' ניחא לי, יעו"ש, ובדרך זה שאמרנו לחלק דלענין שבועה תלוי בכונת התובע, אמרתי כבר לתרץ שיטת הרא"ש ז"ל שכ' בפ' הגוזל קמא סי' כ"ה לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח שאומר לו הש"ל, וז"ל בעי רבא נשבע עליו מהו, כיון דאילו איגנוב בעי שלומי, ממונא מעליא קא כפר לי', או דילמא השתא מיהא לית לי' ולא כלום ומסיק דאמרינן הואיל ואילו מיגנב בעי לשלומי ממונא מעליא קא כפר לי', ולא מיכפר לי' עד דמשלם לי' דמי חמץ מעליא, עכ"ל, וקשה על דבריו מסוגית הש"ס ד' ק"י ע"ב דמסקינן שם בגזל הגר חמץ ועבר עליו הפסח, דמהדר לכהנים האי חמץ ולא בעי שלומי דמי, וקושיא זו כתובה בס' משנה למלך ה' גזילה ואבידה פ"ג, ועפ"י דברינו יש לומר דתלוי מתי נשבע עליו, דאם נשבע עליו קודם הפסח דאז קא תבע לי' את גוף החמץ וחשבינן הכפירה על עצם החמץ, וכפי הכפירה כן הוא הכפרה, ומשו"ה מתכפר בחזרת החמץ, והרא"ש מיירי שהיתה השבועה לאחר שעבר עליו הפסח, כמו דאיתא שם בגמ' נשבע עליו מהו, ושם כונת התביעה הוא רק על האחריות כדי שיודה ואז יזכה בממון אם מיגניב, וכיון דכונת התביעה היתה על השבת דמים, כ"כ הוא דין הכפרה דוקא בדמים, אבל בנידון האמור בגמ' בגזל הגר, י"ל דמיירי שנשבע בחיי הגר קודם שעבר עליו הפסח שמחמת אחריות ליכא דין כפירה שאין כונת התובע רק על עיקר החפץ, ומשו"ה מתכפר בחזרת גוף החמץ:

וכן נראה לי שיטת הרמב"ם שכ' בה' גזילה פ"ג בזה"ל, בד"א כשהחזיר הגזילה, אבל אם נשרפה הגזילה או נאבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיו כשעת הגזילה, לפיכך אם כפר בו אחר שנאסרה בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם, ובפ"ח ה"ח כתב הכהנים בגזל הגר כמקבלי מתנה הן, לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשים ועבר עליו הפסח, חייב ליתן לכהנים את דמיו כשעת הגזילה וכו', ואילו הי' הגר קיים הי' אומר לו הרי שלך לפניך, כמו שבארנו, עכ"ל, ולכאורה דבריו סותרים בזה ממש"כ בפ"ג, ולפי מש"כ ניחא דשם כתב אם נשבע עליו לאחר שעבר הפסח, ובהלכה זו מיירי כשנשבע קודם הפסח, ולכאורה מוכח מדברי הירושלמי פי' הגוזל קמא ה"ג היפוך זה, דז"ל הירושלמי, חילפיי אמר נשבע לו קודם הפסח אחר הפסח משלם לו חמץ יפה, אבל אפשר דגירסא משובשת היא, וצ"ל נשבע לו אחר הפסח משלם לו חמץ יפה, ובמל"מ כתב היפוך דברינו, והמעין יבחר:

תם ונשלם בעזרת צורי וגואלי יתברך ויתעלה

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף