שערי ישר/ו/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ו יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הא דקיי"ל בממון דבעינן שני עדים הכריע בס' ש"ש ש"ו פ"ג דלא כמהרי"ק דאין חילוק בין להוציא ובין להחזיק, וכן מיסתבר לומר דכיון דאמירה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, מנין לנו לחלק ולומר דרק להוציא מן המוחזק איירי קרא, והנה לפי"ז לכאורה קשה מש"כ הר"ן בפ' גיה"נ דאם אחד מעיד על המציאה שהיא של פלוני דנאמן, דכיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן דמשקר, ואם בעינן בממון שני עדים אף להחזיק מה מועיל ע"א, דהרי בכל עדות של ע"א ליתא חשש משקר, ובפשטות דברי הר"ן הם נגד פשטות הש"ס דב"מ ד' כ"ח דאמרינן התם סימנים וסימנים וע"א יניח, וכבר עמדו ע"ז האחרונים, וכמדומה לי שהפמ"ג בפתיחותי' העיר מזה, ונלענ"ד בביאור ענין זה, דבדיני ממונות שהטענות של בעלי דברים באופנים רגילים מכריעים את הדין, שאם אחד מהם יהי' תופס בחפץ בלי שום טענה, והשני יטעון שהוא שלו בטענת ברי מועלת טענתו להוציא מן התופס, דרק להוציא קיי"ל כמ"ד דברי ושמא לאו ברי עדיף, אבל אם תופס בלי טענה רק טוען שמא אינו שלך בזה לכו"ע מוציאים, וכמו שכ' תוס' ספ"ק דכתובות, דאף לשמואל שסובר אין הולכים בממון אחר הרוב, הוא דוקא להוציא מן המוחזק שיש לו טענה על תפיסתו, כגון שבהיתר באו לידו ומדעת הבעלים, אבל במוצא אבידה מודה שמואל יעו"ש. ועפי"ז יש לדון בכל מוציא אבידה אם בא אחד וטוען שהחפץ הוא שלו, והמוצא טוען שמא אינו שלך, ראוי להיות עפ"י כללי המשפטים של דיני ממונות, שיוציא הטוען ברי את החפץ מן המוצא, דאף שהתורה עשתה את המוציא לשומר, ואם יפשע בשמירתו חייב לשלם, ענין זה יועיל רק אם יטעון המוציא טענת ברי, אף שטוען בעד אחר, אבל כיון שהוא שומר ועומד במקום הבעלים הוי טענתו כטענת הבעלים עצמם, אבל בטוען שמא אינו שלך, לא שייך בזה לומר, שנחשיב כאילו אנו מוציאים מן הבעלים המוחזקים, דלפי טענתו הוי ספק בעיקר הדבר אם איכא בעלים אחרים בעולם חוץ מזה התובע, אלא הא דאין מחזירים אבידה רק בסימנים או עדים הוא מחמת מצות התורה והי' עמך עד דרוש אחיך אותו, שקבלו חז"ל דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי, בסימנים או בעדים, ועפי"ז מצות התורה בדין השבת אבידה שלא יחזיר רק ע"י בירור, וענין זה הוא דין המצוות לשמים כמו דיני האיסורים ולא מדיני המשפטים בדיני ממונות, ואין להקשות איך אפשר שיחזיק המוצא אבידה את החפץ מחמתו, משום שרוצה לקיים מצותו לשמים, אם הטוען זוכה ליטול את החפץ עפ"י תורת המשפט, והיכן מצינו כה"ג שיהי' אדם רשאי לגזול שלא במשפט, כדי לקיים מצוותיו לשמים, דהכלל בזה דרק אם המצוה שעל האדם מצות גברא שאין הצווי בא על החפץ עצמו בכה"ג נדחית מצותו, אבל בנידון זה המצוה הוא רק בשביל החפץ, והיתה רצון התורה שהחפץ יהי' ת"י המוצא עד שיבורר ע"י עדים או סימנים, אבל עכ"פ לפי"ז הוא ענין מצות התורה בדין השבת אבידה, ולכן י"ל דבדין זה סגיא לן בעדות של ע"א, כמו שהאמינה תורה ע"א על שאר קיום המצוות, כמו תפלין וציצית וכדומה, כ"כ אם עד אחד מעיד שאבידה זו של פלוני היא, מתברר ע"י ע"א שנתקים בזה השבת אבידה כהוגן:

ולפי"ז כיון דבדיני איסור והיתר האמינה תורה כל אדם, כ"כ נאמנים באבידה גם הבעלים, ומשו"ה מחזירים אבידה בטביעת עין לצורבא דרבנן דלא חשיד למשקר, דאין בזה תורת המשפטים, דמדין תורת המשפטים כיון שטוען ברי ראוי להחזיר לו, ורק משום מצות השבת אבידה, שאינה מתקימת רק ע"י עדים או סמנים, הרי הטוען זה כע"א דעלמא שנאמן ע"ז, ולאיניש דעלמא שאינו צורבא מרבנן שחשוד לשקר, בשביל ממון, אין להחזיר, וכמו שדרשו חז"ל דרשהו אם רמאי הוא או לא, ועפי"ז אם איכא שני בעלי דברים שטוענים על האבידה, כמו בסימנים וסימנים, בסוגית הש"ס דב"מ ד' כ"ח, התם ודאי לא מהני ע"א רק לחייב שבועה ככל דיני המשפטים, דשם איכא שני בעלי דברים, צריך להיות הדין עפ"י תורת דיני ממונות ובדיני ממונות אינו נאמן ע"א רק לחיוב שבועה, ומשו"ה הוי הדין התם דיניח, ולשיטת הרא"ש שם גם בנידון זה דסימנים וסימנים וע"א צריך לישבע להכחיש העד ואח"כ יניח, ואם אינו נשבע ינתן לבעל העד, דגם מן המוחזק מוציאים אם אינו נשבע, וזה דין משפט בדיני ממונות, ומדין מצות השבת אבידה הרי סגי בע"א כמש"כ ולבד זה נראה לי דבסימנים וסימנים כבר בטלה מכאן דין השבת אבידה לגמרי, דכיון דע"י הסימנים נתבררו הבעלים, רק שהספק מי מהם הבעלים, אבל עכ"פ אחד מהם הוא בעל אבידה, וכשבעל אבידה לפנינו שוב אין המוצא מחויב בשמירת האבידה ובהשבתה כלל, ומה שבעל האבידה אינו בטוח בשמירת האבידה על ידי השני שרוצה לגזול ממנו על ידי טענה בשקר, ענין זה אינו נוגע להמוציא, כי בדבר זה אינו יכול להצילו מיד עושקו, וכן צ"ל בדין ניפול הנמצא בין שני שובכות דבמע"מ יחלוקו, כמו דתנן בב"ב פ"ב, דאף דמדין השבת אבידה אינו יכול להוציא מת"י עד שיה' בזה איזה בירור כסימנים או עדים, אבל כיון דהבעלים לפנינו מניח ביניהם ומסתלק, דהרי גם בגזילה איכא מ"ד דמניח ביניהם ומסתלק, אף שכבר נתחייב בהשבה משעת הגזילה, שאינו נפטר עד שיעשה השבה גמורה לרשות הבעלים, מכש"כ באבידה דחיוב השבה אינה עליו רק כ"ז שהיא אבידה, ומשעה שבטל מזה דין אבידה נפטר מהשבה, ומשו"ה כיון שידוע שהניפול הוא לאחד משני בעלי השובכים אין בזה דין השבת אבידה, וחזר הדין לתורת משפט דיני ממונות, ובספק כזה שהוא כדררא דממונא הדין יחלוקו, ועוד דמשעת מציאה כבר הי' ראוי להיות הדין בניפול זה שיחלוקו, והרי זה כאילו מצא חפץ כזה השייך לשניהם, וכדינו בשעת מציאה, כן הוא השבתו. וזה פשוט:

ובס' פני יהושע למס' כתובות ד' י"ב ע"ב כתב בענין זה דברים שאינם מתקבלים על הלב, וז"ל איתמר מנה לי בידך וכו' ר"ה ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף, קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנים, וכתיב נמי עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי,, ות"ל דבלא"ה מהדרינן אפי' בלי סימנים אלא בטביעת עין, כיון שטוען ברי, ואין אדם מכחישו בברי, והמוצא טוען שמא, ותו הא לית לי' למוצא חזקת ממון וכמש"כ בתוס' ספ"ק דב"מ, ולשיטת תוס' דמחלקים בין ברי טוב ושמא גרוע א"ש, מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה, ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוציא מצי אמר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא, ואע"ג דאין הולכים בממון אחר הרוב, היינו להוציא מן המוחזק דוקא, משא"כ הכא דלא הוחזק. עכ"ל והנה מש"כ ליישב עפ"י שיטת תוס' משום דהשמא גרוע אינו נלענ"ד, דזה דוקא אם המוחזק מסתפק שמא הוא שלו, אבל זה ודאי דאיש זה אינו יכול למנוע ממי שיש לו טענה עי"ז שיאמר שמא אינו שלך, וכיון שהמוצא אינו טוען כלום רק שמא אינו שלך, בודאי ראוי להיות שעפ"י דין טוען ונטען, יזכה מי שאומר שהאבידה שלו וכמש"כ, ורק מה שאמרה תורה להחזיר דוקא ע"י סימנים ועדים, הוא מצוה כשאר מצוות התורה, וגם מש"כ לתרץ משום רובא דעלמא אינו נראה לענ"ד, דדין רובא דעלמא הוא רק היכא שהרוב יש להם איזה דין אחד ע"י הצטרפות, והמיעוט דין אחר, והוא נגד הרוב, אבל אם המיעוט הוא ג"כ מן הרוב ואינו חלוק ממנו כלום, והספק הוא על כ"א, וקצת הוכחה שיש להמיעוט הוא לברר על כאו"א בפרטות, בכה"ג אין כח רוב לסלק הוכחת המיעוט. וענין זה בארנו לעיל בשע"ד פ"י בארוכה, יעו"ש:

אמנם לפי"ז שבארנו בשיטת הר"ן דמה שנאמן ע"א באבידה, משום דמדין המשפט של דיני ממונות סגי לן בטענת ברי של הטוען שהוא שלו, צריך לעיין במש"כ הר"ן באחד שמעיד על אבידה שנאמן, וז"ל והו"ה דבמציאה נמי נאמן אדם לומר אלו כליו של פלוני, כיון דלית לי' הנאה מיני' לא חיישינן למשקר. עכ"ל. אם דין זה הוא דוקא היכא דאיכא בזה טענת ברי של פלוני או גם בלי טענת ברי, והנה לשיטת הסוברים דברי ע"י אחר חשיב ג"כ טענת ברי הוא פשוט, דאין נפ"מ, דע"י ע"א זה איכא ג"כ טענת ברי, ומדין המשפטים מהני הברי ולדין מצות השבת אבידה מהני דין עדותו יעוי' חו"מ סי' ע"ה סעי' כ"ג ברמ"א אבל לשיטת הפוסקים דלא מיקרי טענת ברי אם אינו יודע בעצמו, כמש"כ הש"ך ובאחרונים שם, הנה לפימש"כ לא יהי' נאמן ע"א באבידה, דאף דסגי לענין מצות השבת אבידה עדות ע"א, אבל כיון דאינו נאמן לדיני ממונות, איך יחזיר החפץ לאיש זר, ואף דיש מקום לומר דכמו דמועיל ע"א לענין מצות השבה, כ"כ יועיל לענין איסור גזל, היינו דעל מה דמספקינן שמא הוא מוסר חפץ של אחרים ליד איש זר, וכגזלן הוא חשוב, ע"ז נסמוך על הע"א כמו דמהימן לשאר איסורים, אבל אין הדבר כן, דכל שאנו דנים ע"ד ענין ממוני אם מן הדין הוא של פלוני או לא, אין לנו לדון ע"ד איסור גזל שבו אלא ע"ד המשפט וכמו דכששני הבע"ד לפנינו שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, כ"כ אם ליכא לפנינו רק בע"א:

אח"ז מצאתי ת"ל בחי' הריטב"א למס' גיטין במה דאמרינן שם ד' כ"ז ע"ב רבה בב"ח אירכס לי' גיטא בי מדרשא, אמר אי סימנא אית לי בגווי', אי טביעת עינא אית לי בגווי', אהדרוה ניהלי', אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סימנים דאורייתא, אי משום טביעת עינא, ודוקא צורבא מדרבנן אבל איניש בעלמא לא. עכ"ל הש"ס. וכתב בזה הריטב"א ז"ל וז"ל וכי אמרינן בגמ' דלא מהדרינן בטביעת עינא אלא לצורבא מרבנן דלא משני בדיבורי', אבל ע"ה אף דאתי בטביעת עינא דילמא משקר ומשני בדיבורי', כי היכא דלא לפסיד אגרי' וכו' והיינו טעמא ג"כ גבי מציאה דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן וכו', ומיהו אפילו לצורבא מרבנן כי מהדרינן לי' אבידתא בטביעת עינא, אומר רבינו נר"ו דדוקא בדבר שהוא שלו, אבל היכא דשמעי' שאומר דבר זה מפלוני הוא ואית לי טביעת עינא בגווי' לא, דהא ודאי עדות הוא כיון שמעיד לאחרים, ובעדות לא מהימן צורבא מרבנן טפי מע"ה. עכ"ל. ובדבריו מפורש דרק בע"ד נאמן כשהוא צורבא מדרבנן, ובע"כ הטעם דטענת בע"ד מהני כשאין אדם טוען כנגדו, ומשו"ה אי"צ עדים, אבל כשאחר מעיד הוא דין עדות בדיני ממונות ובעדות לא עדיף צורבא מדרבנן משאר ע"א הרי דסובר להדיא דגם באבידה שאין שם מוחזק בעינן שני עדים אף שאין בע"ד כנגדו, ולפי"ז צריך לבאר מש"כ הר"ן דגם ע"א נאמן באבידה, או דסובר דברי ע"י אחר הוי כברי וכמו דמשמע מהגהת הרמ"א בחו"מ סי' ע"ה שהבאנו דכייל את הר"ן ג"כ עם הסוברים דמהני טענת ברי ע"י אחר לחייב שבועת היסת, יעו"ש, או אפשר כונתו היכא שהבע"ד טוען שהוא שלו ואינו צורבא מדרבנן דלא מהימנינן לי', ומביא ע"א אז שפיר מהני הע"א, דמדין טוען ונטען גם טענת ברי של ע"ה מהני, ומדין השבת אבידה סגי בע"א ובעובדא דרבב"ח במס' גיטין מסתעף הענין לבד השבת אבידה ודין המשפטים, גם לדין בירור על כשרות הגט, והנה בנוגע לכשרות הגט לברר אם גט זה של מגרש זה, ג"כ סגיא בע"א, דכיון שהגט כבר נכתב בכשרות, אלא אנו מסופקים אם הוא של מגרש זה, אין זה כמעיד בדבר שבערוה, דהא דאמרינן ריש גיטין לענין עדות השליח על הגט שהוא נכתב לשמה דהוי דבר שבערוה, הוא משום דענין כתיבת הגט שהוא התחלת המעשה המצטרף להתיר אשת איש, ה"ז כמעיד על גירושין, וכמו שביארנו ענין זה לעיל בשער זה פ"א, אבל בכה"ג שאינו מעיד על איזה מעשה של כתיבה ונתינה, אלא שגט זה הנכתב הוא של בעל זה, הוי כע"א באיסורים, ובנוגע לדין המשפטים דגם שטר גט הוי כחפץ ממוני שראוי לדון עליו, י"ל דכיון דהוא שליח ושומר עליו, שבעלים מסרו לידו הרי הוא כבע"ד, וטענת שומר ותביעתו הוא כתביעת בע"ד וכן הודאה שמודה בפני שומר הוי כאילו הודה בפני בעלים, ומה"ט אהדרוהו לרבה בב"ח, שמדין המשפטים מהני טענתו בלי עדים, ומדין השבת אבידה והכשרת הגט לגירושין סגי בע"א, כנלענ"ד בענין זה:

ועוד נ"ל עפ"י פשטות דברי הריטב"א הנ"ל דבצורבא דרבנן דמהדרינן אבידתא, אין בזה ענין עדות כלל, היינו דהיכא דעפ"י משפט דיני ממונות אי אפשר לעכב החפץ ת"י המוצא, זהו קיום השבת אבידה, דכמו דאיסור של גזילה תלוי במשפט, וכל היכא שעפ"י תורת המשפטים מיחסים את החפץ למי שהוא, כ"כ נגרר אחר זה דיני האיסור של גזילה, כ"כ ראוי להיות גם מצות השבת אבידה שיהי' נגרר אחר זה, ומשו"ה בצורבא דרבנן שטוען על המציאה שהיא שלו, והוא זוכה עפ"י דיני המשפט, מפני שאין בע"ד אחר כנגדו, ממילא מתקיים בזה גם מצות השבה, ורק מה דלא מהדרינן לכל אדם ע"י טביעת עינא, משום, דלא מהימן וחשוד לשקר, אף דבכה"ג בלא מוצא אבידה לא מחלקינן בין צורבא מרבנן או לא, כגון בשנים שטוענים על חפץ זה אומר שלי וזה אומר שלי, אין חילוק בין צורבא מרבנן או לא, בין אם הדין כל דאלים גבר ובין אם הדין יחלוקו או יהי' מונח, י"ל דזה ילפינן מקרא עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם רמאי הוא או לא, ולהבין ענין זה י"ל, דהא דבאמת בדיני המשפטים אין חלוק בין צורבא מרבנן או איש אחר, משום הדין שאמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, וכל היכא דליכא אנן סהדי גמור, אין לחרוץ משפט שבין אדם לחבירו בדיני ממונות, והיינו אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים כשרים, ומה"ט לא מקיים דבר בדיני ממונות אפי' עפ"י משה ואהרן, וכ"ז היכא דאיכא שני בעלי דברים שטוענים על החפץ, דאף אם הדבר נוטה עפ"י שכלנו שהחפץ של האחד שהוא צורבא מדרבנן, אבל עכ"פ הרי איכא עוד אחד שטוען על החפץ, ואין לנו כח לסלקו רק עפ"י עדים כשרים, אבל במציאה אם צורבא מרבנן טוען שהאבידה שלו ואיכא הוכחה שאומר אמת, ואין לנו טוען כנגדו, לא שייך בכה"ג לומר אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים, דאם הדבר אמת אין כאן בע"ד חוץ ממנו, דבמציאות הוא הבעלים וגם ליכא לפנינו שום טוען אחר חוץ ממנו, אבל איניש דעלמא שטוען על המציאה, כיון דהוא חשוד לנו למשקר, ואנו מסופקים שמא איכא בעלים אמתים שהאבידה שלהם, חזר הענין בזה לדין תורת המשפטים מחמת המציאות, ואף שבלי המוצא אבידה אם הי' אחד טוען שהוא שלו אין לנו כח לעכבו שמא של אחרים הוא, כ"ז בדליכא טוען אחר, וענין זה ג"כ דין בדיני המשפט שהטענה גורמת הדין י"ל דבכה"ג מסור כח הטענה למוצא האבידה שיעכב ת"י ע"י כח של הבעלים האמתיים, ואף שטוען שמא, ואיכא מ"ד דגם בשמא טוב וברי גרוע ג"כ ברי עדיף, זהו דוקא אם הבע"ד לפנינו נגרע כחו ע"י טענתו, אבל אם אינו לפנינו ואנחנו טוענים בעדו הוי כטענת ברי, כמו שטוענים ללוקח וליורש, ולפי"ז יתפרשו דברי הריטב"א בפשטות דאם טוען שהוא שלו, וכיון דמהני מדין המשפטים, ממילא מקיים בזה דין השבת אבידה, אבל אם מעיד לאחרים שמדין המשפטים לא מהני, דלענין דיני ממונות ע"א כמאן דליתא, דרק לחיוב שבועה מהני עדותו, וטענת, ברי ג"כ ליכא בזה משו"ה לא מהני עדותו, וזהו לשיטת הריטב"א, והר"ן שכ' דמהני ע"א באבידה, י"ל דסובר דכמו דמהני טענת הבע"ד משום דלא חשיד לשקר, כ"כ מהני עדות של ע"א, דהא דאמירה תורה דוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר, הוא משום הכלל אעפ"י שהדבר אמת אין לעשות רק עפ"י עדים כשרים, והוא דוקא אם שנים דנים ומריבים זע"ז כמש"כ, וכאן אם הדבר אמת ליכא בזה ענין המשפטים דאין כאן אדם בעולם שיהי' הדין שייך לו, ובכה"ג מהני כל עדות שיהי' גם קרוב או פסול, אם רק אינו חשוד לשקר, אבל אם איכא שנים שטוענים על החפץ, כמו בסימנים וסימנים דזה ענין משפט של דיני ממונות, ודאי דע"א לא מהני כלום, דכל כה"ג אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר:

ובטעם הפלוגתא שבין הריטב"א והר"ן הוא על יסוד זה שכתבנו, דהר"ן סובר כיון דבאיסורים שצריך בירור האמינה תורה ע"א ואפי' אשה וקרוב, כ"כ ראוי להאמין גם לענין ממון, רק היכא דאיכא שני בעלי דברים אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר, היינו אעפ"י שהדבר אמת אין הדבר מתקים אלא עפ"י עדים כשרים, ובאבידה אם הדבר אמת אין כאן שני בע"ד, כמש"כ, ומשו"ה סגיא בזה בע"א כעדות שאר איסורים, והריטב"א סובר כיון דעכ"פ הוא ענין משפט של ממון, שזה גופא לברר אם צריך בזה דין משפט או לא, הוא ג"כ דבר שבממון, וכל דבר שבממון אין ע"א נאמן, ורק אם בא בתורת בע"ד שטוען שהוא שלו, נאמן אם צורבא מרבנן, דטענת בע"ד שטוען שאין כאן בע"ד שני מהני, כמו שאר טענה היכא דליכא אחר שיהי' לו טענה בזה, אבל באיניש דעלמא לא מהני טענתו, כיון דחשוד לשקר, המוצא טוען בעד בעלים אחרים:

וראיתי בס' תשובת רבי אליעזר לדו"ז הגאון ר' אליעזר גורדון ז"ל בסי' כ"ז שהאריך בענין זה אם נאמן ע"א היכא דליכא מוחזק וברר לו שיטה חדשה דאף דנאמן ע"א אבל דוקא עד כשר ולא אשה וקרוב, דכל היכא דאיכא גררא דממונא אשה וקרוב חשידי לשקר, והוכיח שיטתו מהך סוגיא דכתובות ד' כ"ה דלענין תרומה בעינן דוקא עד כשר, וכן הוכיח מסוגית הש"ס דב"ק ד' קי"ד דאמר ריבב"ב נאמנות אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ופריך בגמ' אשה וקטן לאו בני עדות נינהו, ומסיק בגמ' דמיירי שהבעלים מרדפים ואשה וקטן מסיחין לפי תומן, ונחיל הוא קנין דרבנן האמינהו רבנן יעו"ש. וקשה למה לא תהא אשה נאמנות כיון דליכא מוחזק, דאם נתישב אצל אחד ג"כ לא מיקרי מוחזק כמש"כ תוס' ספ"ק דכתובות, דברוב ישראל מחזיר לתינוק הנמצא ואינו יכול לטעון המוצא שמא נכרי הוא, משום דגם לשמואל אזלינן בכה"ג בתר רובא, יעו"ש ומכל זה החליט דכל היכא דאיכא איזה שייכות לענין ממון אשה וקרוב לא מהימנא, יעו"ש שהאריך בזה, ולענ"ד אין הדברים מתקבלים על הלב, דהיכן מצאנו ענין זה שתהא אשה חשודה לשקר בעדות יותר מאיש, וגם מש"כ דקרוב שאינו כמשה ואהרן חשיד לשקר, מאן מפיס ואיזה גבול בזה, והנה מש"כ להוכיח מסוגית הש"ס דכתובות, כבר בארנו בזה בכמה דרכים לפרש סוגיא הנ"ל, עי' לעיל פ"ט, ומה שהקשה מסוגית הש"ס דב"ק נלענ"ד בפשטות, דאף דמוצא אבידה אינו חשוב כמוחזק לענין הכלל דאין הולכים בממון אחר הרוב, אבל עכ"פ כיון דאם ליכא בעלים מבוררים הי' הדין שהוא של המוצא, מחמת שרובא דעלמא הם נכרים או הפקר, איכא בזה דין משפט של דיני ממונות, ובכה"ג אין ע"א נאמן, דרק היכא דליכא שום טוען כמו באבידה שהמוצא חייב להכריז, וליכא שום טענה למוצא שיהי' לו איזה ספק של זכות, בכה"ג סובר הר"ן דנאמן ע"א, וגם בזה פליג הריטב"א, אבל אם רק איכא בזה טוען אחר שראוי לדין מחמתו ג"כ אז איכא בזה תורת המשפטים לכו"ע, ובעינן דוקא שני עדים כשרים, כנלענ"ד בזה, ונראה לי דאפשר לומר דמש"כ בתשו' מהרי"ק דבממון דוקא להוציא ממון מחזקתו בעינן שני עדים, ענין זה יש לפרש דבממון כל היכא דאיכא טענה של שני בע"ד, דבלא עדים יזכה זה כזה, ובכה"ג אם יוכרע הדין ע"י עדות העדים מוציאים הממון מחזקתו, דבממון לעולם איכא איזו הכרעה ודאית מחמת הספק, או יחלוקו או כל דאלים גבר, עכ"פ איכא דין המכריע ואם ישתנה הדין ע"י עדות, הרי הם מגרעים איזו חזקת הממון כנלענ"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף