שערי ישר/ה/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמנם בהא דמבואר במשנה דיבמות בכהנית שנתערב ולדה בולד שפחתה שמשחררים זא"ז, ראוי לבאר איך מהני השחרור אם שאר הקנאות לא מהני כמו שבארנו, דבממון כזה שהדין שליטה הוא של המוחזק לא מהני שום הקנאה, למה מהני שחרור, מ"ש שחרור משאר הקנינים, והנה מהא דמצינו ענין שחרור במפקיר עבדו אף שאין לרבו שום שליטה עליו אינו ענין לזה, דשם פקע כספו ואי"צ שחרור רק על קנין האיסור שהוא דומה לגט אשה, אבל בספק עבד דלא פקע כספו וכמו דאמרו במס' גיטין משום דאם יבוא אליהו ויאמר דעבד הוא קנין כספו קרינן בי', דלפי"ז צריך שחרור להפקיע קנין הממון, ועל קנין ממון בכל דוכתא כה"ג לא מהני שום הקנאה והקדש והפקר וחילול על דבר שאינו ברשותו, ומ"ש ענין שחרור מכל הענינים האלה, ובימי חרפי ראיתי בס' נחל יצחק סי' ע"ג שהקשה כן ומתרץ עפ"י מה שכתבו בספרי האחרונים דהנגזל יכול להקנות לגזלן עצמו, משום דכיון דאצל הקונה הוא ברשותו, ועי' בס' שאגת ארי' סוף סי' צ"ג שכתב כן, ומשו"ה בשחרור שהעבד קונה א"ע בזה, הרי זה כמקנה לגזלן עצמו ואין הס' ת"י עתה לעיין בו, אבל כבר כתבנו בפרק הקודם, דאף לגזלן עצמו לא מהני הקנאת הנגזל אם מקנה ע"י קנין כסף וכדומה שהוא מצד המקנה, ורק במעשה קנין שהפקר ומציאה נקנים בה, בכה"ג מהני אם הנגזל מקנה להגזלן דאז קונה הגזלן, כיון דליכא עכוב מצד הבעלים וכמו ביאוש, אבל בשחרור דלא שייך ענין שחרור שישתחרר העבד ע"י עצמו, וצריך שיפעול הכל בזה האדון, אין שייך לומר שהוא לגזלן עצמו, ואף שכ"כ הלך בדרך זה גם הפנ"י שכ' בחי' למס' קדושין ד' ס"ג לדון דמשחרר עבד לאחר שאקחך שיהני גם למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל, משום דכיון דלא חזר האדון לאחר שלקחו הוי כמו בפירות דקל דאמר ר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני', דהרי העבד מוחזק בעצמו וזכה בעצמו, אבל לדעתי דברי' אלה הם כשגגה שיצאה מהשליט, דבפירות דקל הוא מחילה או כמש"כ בהגהת אשר"י שהבאנו שקונה כעין שזוכים בהפקר, אבל בשחרור לא שייך זה, דאף אם נימא שיהי' איזה ענין יאוש והפקר צריך שחרור אחר, כמו דקיי"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש, ומכש"כ לפי"מ שבארנו דברי הגהת אשר"י שהוא קנין ע"י התרצות הבעלים, דקנין כזה לא שייך בעבד גם על קנין ממון שבו, דידו כיד רבו ולא יצא מרשות רבו, ורק ביאוש ממש כיאוש דאבידה וגזילה שכל אדם יכול לזכות בו יכול גם העבד לזכות בעצמו, אבל לא בכה"ג, וזה ברור, וע"כ אין דברי הנחל יצחק מספיקים כלום לתרץ הקושיא, וכן הקשה בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל בגיטין ד' ל"ח ע"א דאמרינן שם אמתי' דר' אבא בר זוטרא אשתבאי פרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא, שלחו לי' לדידי' אי יאות עבדת שדר לה גיטה דחירותא, כתב הגרע"א בגליונו וז"ל, קשה לי הא כיון דלא הי' כח ביד בי"ד להוציאו מעכו"ם אין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו, דאף אם עבדא כמקרקעי הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינים א"י להקדיש, כדאיתא בפ"ק דב"מ גבי מסותא וא"כ איך יכול לשחררו ועי' עכ"ל:

ונ"ל לבאר ענין זה עפ"י מה שנבאר בס"ד באיזה עניני הקנאות מצד הבעלים שאינם מועילים בדבר שאינו ברשותו, ואם ענין מעשה שחרור שייך לזה, והוא יסוד הדין דלא מהני הקנאה בדבר שאינו ברשותו ילפינן מקרא דאיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והנה בהקדש איכא הפקעת קנין הבעלים והכנסה לרשות הקדש ומזה ילפינן דכל כה"ג אם איכא חסרון בכח שליטת הבעלים לא מהני עשיית הבעלים, ויש לדון לפי"ז בענינים דליכא בהם הקנאה לאחר, ואיכא רק הפקעת קנין הבעלים אם גם שם יש גרעון אם נגרע כח שליטת הבעלים מן החפץ, וכן יש לדון היכא דליכא כלל ענין הקנאה לאחר אלא ענין איזה התפסת קדושה על החפץ כקונמות וכדומה, אם גם שם בעינן בעלים גמורים שיהי' החפץ ברשותם או לא, והנה בהשקפה ראשונה יש להוכיח מהא דמבואר בסוגית הש"ס דב"ק ד' ס"ט דלא מהני הפקר בדבר שאינו ברשותו, וכן מבואר שם דגם חלול מע"ש וכרם רביעי לא מהני אם החפץ אינו ברשותו, דמזה מוכח לכאורה דגם הפקעת קנין בעלים כהפקר והפקעת קדושת החפץ כמע"ש לא מהני בדבר שאינו ברשותו:

אמנם נלענ"ד דמדין הפקר יש להוכיח להיפוך דלכאורה קשה בהא דאמר ר' יוחנן בנדרים ד' מ"ג בהא דתנן שם במשנה במודר הנאה דאם אין עמהם אחר מניח ע"ג הסלע או על הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר, ואמר ר' יוחנן מ"ט דר' יוסי קסבר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה, ופי' הר"ן שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר, וגם אם קדם הוא וזכה חשבינן שזכה מן ההפקר, וכמו שכתב הר"ן שם בד' מ"ד דמשו"ה אם זכה הוא פטור מן המעשר, היינו דבשעת זכי' בין הוא בין אחר אז יוצא מרשות בעלים ונעשה הפקר, וכמו דמפרש ר' יוחנן אליבא דר' יוסי, כן הוא לרבנן בהפקר לזמן, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' נדרים ובטוש"ע חו"מ סי' רע"ג, וכתב הר"ן שם דכיון דלא שכיח דמפקרי אינשי בכה"ג, וכיון ששנה זה אמדינן לדעתו דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גבי' אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא לי' דליפוק מרשותו עד דזכי בי' אידך יעו"ש. ולכאורה איך חייל הפקר בכה"ג דלפי מה דמבואר בב"ק בסוגיא דצנועים דאם אומר בשחרית כל הנלקט מזה יהא הפקר לאחר שיהי' נלקט, דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו לא מהני אף דבשעה שעשה ההפקר הי' ברשותו אבל כיון דאמר שיחול בשעה שאינו ברשותו לא מהני ולפי"ז איך חייל הפקר לר' יוסי ולדידן בהפקר לזמן שמחול בשעה דאתי לרשות זוכה הלא אז הדבר אינו ברשותו, וכמו דלא חייל לאחר שלקטו עניים, כ"כ אין ראוי לחול לאחר דאתי לרשות זוכה, אבל באמת נלענ"ד ברור דהא דאמרינן אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה אין המובן בזה כמו כל הנלקט יהא הפקר, דהתם לא חייל השתא כלל ורק לאחר לקיטה הוא חייל, ובהפקר עד דאתי לרשות זוכה חייל השתא ההפקר אלא דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה וכמש"כ הר"ן שם בזה"ל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר ואי בעי למיהדר מצי הדר עד כאן לשונו, מלשון זה מוכח דחייל קצת השתא דאם לא חייל כלל עד לאחר שיבוא לרשות זוכה, לא שייך לומר שאינו יוצא מרשות בעלים אם לא הותחל כלל חלות ההפקר ועוד קשה באיזה כח יכול הזוכה ליטול החפץ קודם שהגיע זמן ההפקר, אלא ודאי מהשתא חייל, אלא דלא נגמר ענין ההפקר לענין זה דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, וכמו שנבאר:

דהנה ביסוד דין ההפקר מצאתי מבוכה גדולה בס' קצוה"ח סי' רע"ג שרצה לפרש עפ"י מש"כ בשו"ע חו"מ עפ"י שיטת הרמב"ם דהפקר מטעם נדר דבאמת הפקר הוא רק כנדר ולא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, יעו"ש, ודבריו תמוהים מאד דמסוגית הש"ס שהבאנו מוכח היפוך דבריו, דרק אליבא דר' יוסי אמר ר' יוחנן לפרש כן, ופריך הש"ס שם עליו, אבל לרבנן ודאי נפיק מרשות בעלים מיד, מלבד בהפקר לזמן כמו שהבאנו לעיל, וכמה סוגיות הש"ס נגד דברי הקצוה"ח, ואכמ"ל, וכאן נבוא בקצרה, דלענ"ד ענין ההפקר הוא כלול משני ענינים יחד, דיסודו הוא נדר וגמר ענינו הוא דנפיק מרשות בעלים לגמרי, וענין הנדר הוא ג"כ דלא כמו שרצה לפרש בקצוה"ח שהוא מצות גברא באופן שאם מת בטל נדרו, אלא הוא התפסת החפץ כמו צדקה שמתיחד לעניים והפקר בין לעניים ובין לעשירים, ובנדר של התפסת החפץ לא פקע נדרו אף אם מת, ועי"ז נעשה השתנות עפ"י רצון הבעלים להפקיע את קנינו לגמרי, ונעשה אינו שלו, וכמו שבהקדש איכא נדר התפסת החפץ ליחד כל תשמישיו לגבוה, וכן השתנות קנין שיוצא מרשות בעלים ונכנס לרשות גבוה, כ"כ הוא ענין הפקר לענין הוצאה מרשות בעלים, וזהו הדרך האמתי לענ"ד, ולקמן בפ' כ"ג יתבאר ענין זה בס"ד ולפי"ז נראה דהא דנקטינן בסוגית הש"ס ב"ק בפ' מרובה דעל דבר שאינו ברשות בעלים לא חייל ההפקר למ"ד אא"מ דבר שאינו ברשותו, הוא רק על התפסת הנדר, דאינו יכול להתפיס על חפץ שאינו ברשותו ענין זה ליחדו לעניים ולעשירים, אבל על ענין גמר של ההפקר להפקיע קנינו מן החפץ מהני גם על חפץ שאינו ברשותו, וכן מסתברים הדברים דלענין הפקעת קנין בעלים כל כמה שהוקלש קנין הבעלים נקל יותר להפקיע קנינו, ונאמר דמה דילפינן מאיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו הוא רק לענין אם רוצים הבעלים לחדש דבר על החפץ, להתפיס עליו איזו קדושה או להקנותו לאיש אחר, אבל הפקעת קנין בעלים לחוד מהני גם בדבר שאינו ברשותו ומשו"ה ל"ק מה דאמרינן לר' יוסי דלא נפיק מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה, דנמצא דחייל גמר ההפקר בשעה דאינו ברשות בעלים, דלענין זה להפקיע קנין הבעלים מהני גם בדבר שאינו ברשתו:

והא דאמרינן בסוגיא דצנועים דלמ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו כ"כ אינו יכול לחלל מע"ש וכרם רבעי שאינו ברשותו, וחילול הוא ענין הפקעת קדושה, אינו סותר למש"כ, דהנה בתוס' ב"ק שם ד' ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועים, הקשו היכי מדמה הקדש לחלול, הלא מצינו דיכול אדם לחלל הקדש של חבירו, ותרצו דשאני קדושת דמים ממע"ש וכרם רבעי דבהקדש יצא מרשות בעלים, וכמו דבעלים יכולים לפדותו כ"כ אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלו בירושלים, עיי"ש, וכיון דכח זה לחלל מע"ש וכרם רבעי ניתן רק לבעלים היינו הבעלים שזכאים לאוכלם בירושלים, ומשו"ה היכא שהוא ביד אחר, שמשורת הדין לא נפקע זכות זה מן הבעלים רק שהדבר אינו ברשותו, הוא תלוי בפלוגתא דר"י ור"ל אם מה שאינו ברשותו מקליש כח הבעלים לענין הקדש והפקר וכיוצא בזה, היינו אם בעינן שיהי' כח זה ביד הבעלים בפועל או סגי מה שיש להם כח עפ"י דין שמים, ולהלכה מביא בשטמ"ק ב"ק שם שיטת הרבה ראשונים דסברי דלענין חלול מע"ש וכרם רבעי לא בעינן בעלים ומדמים חלול לפדיון הקדש דלא בעינן בעלים וכל אדם יכול לפדות מן ההקדש, אבל שיטת הש"ס בסוגיא זו הוא כמש"כ התוס' ובס' עונג יו"ט סי' צ"ג הוכיח שם נגד דברי תוס' הנ"ל וכל דבריו תמוהים שם ומהא דאומר אדם לבנו ובתו הקטנים הא לכם מעות ופדו בהם מע"ש שהביא להוכיח דאי"צ בעלים דאל"ה איך קטן נעשה שליח, אדרבה משם ראי' להיפוך, דהלא מזה הוכיח הש"ס בגיטין ד' ס"ה דקטן זוכה לאחרים, יעו"ש בתוס' ומה שהוכיח דאם משום שליחות הוא הלא צריך חומש לק"מ דכיון דהמעות שלהם אי"צ חומש, דרק אם המעשר וכסף שניהם של בעלים צריך חומש, ואכמ"ל ועכ"פ ל"ד חילול להפקעת קנין בעלים דהתם מסתברים הדברים דלא איכפת לן אם הוקלש כח בעלים לענין שליטה דאדרבה אם הוקלש כחו יותר נקל להפקיעו, אבל לענין חלול שהוא ענין העתקת קדושת חפץ זה ולהתפיסו בחפץ אחר, וכח זה תלוי בבעלים שהוא מי שהדין נותן לו להשתמש בכח קדושת מעשר לאכלו בירושלים, ובכה"ג מסתבר לומר דרק הבעלים שיש להם יכולת לשלוט בכח זה בפועל לאכלו בירושלים הם נקראים בעלים לענין זה, אבל בדבר שנקלש כחם שאין בידם בפועל ליטול המעשר ולאוכלם בירושלים, אין להם כח זה לחלל ולהתפיס בחפץ אחר, אבל אינו ענין להפקעת קנין, דע"י חלול אין הבעלים מפקיעים כחם מן החפץ וזה פשוט:

והנה עפ"י מש"כ יש לדון לענין קונמות אם יכול הנגזל לאסור את החפץ הגזול על הגזלן או על שאר בני אדם, דאפי' לפימש"כ לפרש דהא דהפקר לא מהני בדבר שאינו ברשותו שהוא על ענין התפסת הנדר לחוד י"ל דשאני נדר של קונם מנדר של הפקר, דבהפקר הוא ענין הנדר ליחד תשמישי החפץ שיהי' מופקרים לכל מי שיחפוץ וזהו עיקר, לשון הפקר ובזה י"ל דבעינן בעלים גמורים שיש להם שליטה בפועל על תשמישי החפץ ומי שאין בידו שליטת השתמשות בפועל אין בכחו ליחד תשמישי החפץ, וכן לענין יחוד כלי לענין טומאה י"ל דבדבר שאינו ברשותו לא מהני מה שחשבו הבעלים ליחד הדבר להשתמשות כלי ובדבר הגזול לא מהני לא מחשבת הגזלן כדקתני במשנה פרק כ"ו דכלים ולא מחשבת הנגזל וכן הדין לענין שאר דיני התיחדות והקצאה לענין הקצאת קדושה וכיו"ב אבל לענין קונמות שהוא שליטת השתמשות שמקדיש החפץ לענין זה שיאסרו בני אדם מלהשתמש בו י"ל דלא בעינן בעלים שבכחם להשתמש בפועל אמנם עפ"י מש"כ בתוס' מנחות ד' ע"א ע"ב ד"ה ומתוכן לפרש האי עובדא דמסותא בפ"ק דב"מ שאסרה בקונם, מוכח דלא מצי אסר בקונם דבר שאינו ברשותו דהרי שם בגמ' מסיק דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו:

אמנם לענין שחרור עבדים נלענ"ד דאם העבד אינו ברשותו ע"י גזילה וכדומה, אינו נגרע בזה כח האדון, דאם הי' ענין שחרור איזו התפסת קדושת ישראל או איזו הקנאה להעבד הי' מקום לדון, דהיכא דנגרע כח האדון שאין לו שליטה בפועל עליו שלא יועיל שחרורו, אבל באמת נלענ"ד דענין שחרור אינו בגדר הקנאה לעבד, וגם אינו בגדר התפסת קדושה, אלא הוא הפקעת קנין של האדון, וכמו שיבואר, ולענין הפקעת קנין לא איכפת לן אם נקלש כח הבעלים ע"י העדר כח השתמשות בפועל, כמו שהוכחנו מענין הפקר, דלענין הפקעת הש קנין הבעלים מהני גם בשעה שאין הדבר ברשות בעלים, והנה ענין זה ששחרור אינו בגדר הקנאה לעבד יש להוכיח מהא דמהני שחרור בע"כ של העבד, ולא מצינו הקנאה בע"כ וכן מוכח להדיא מדברי הרשב"א בחי' לגיטין ד' ע"ה ע"א בענין נתינה בע"כ בד"ה מכלל וז"ל הילכך נתינה בע"כ בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח א"ע, וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתי', כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחיב את שלו בע"כ, עכ"ל. ואם נאמר דענין שחרור הוא הקנאה לעבד הדרא קושיא לדוכתה, וגם מדעת העבד אין בזה ענין הקנאה לשיטת תוס' בכמה מקומות. ועי' תוס' גיטין ד' ל"ט ד"ה מה אשה שהקשו איך עבד משתחרר לאבא שאול אם לא יפקירנו תחילה דמה אשה איסורא ולא ממונא, דלכאורה אינו מובן למה דחקו בזה הלא בפשטות אפשר לומר דהממון נקנה בקנין שטר כמו במוכרו לאחר, והאיסור יותר ע"י השטר כאשה, דלענין ממון אינו בגדר גט אשה, ועי' פנ"י שם, ונראה דסברי דלא שייך כלל ענין הקנאה מהאדון לעבד, דהעבד לא יקנה מה שהי' קנוי להאדון, ורק בהפקר זוכה העבד בעצמו שיהי' לעצמו ואכמ"ל:

וכן נלענ"ד דאי אפשר לומר שיהי' ענין שחרור התפסת קדושת ישראל, דא"כ במשחרר חצי עבדו, נאמר פשטה קדושה בכולה כמו במקדיש למזבח, וכן בנזיר דנקטינן דאם התפיס אבר שהנשמה תלוי' בו דהוי נזיר בכולו, אלא נראה דענין שחרור הוא הפקעת קנין האדון כמו גט אשה, וע"י הפקעת הקנין פקע דין עבדות לגמרי, דאף דהפקר אינו מפקיע רק דין ממון מהאדון ונשאר עליו קנין איסור, דהוא משום דלא מהני הפקר להפקיע קנין הגוף האמתי, וכמו דלא מהני באשה שום ענין להפקיע קנין הבעל אם לא ע"י שטר גט וגם בגר שמת איכא למ"ד דאינו נפקע קנין הגוף כ"ז שלא זכה בו אחר, דגם במת שייך התקשרות קנין כזה, וכיון שעיקר שחרור הוא הפקעת קנין האדון, משו"ה מהני בע"כ של העבד, כמש"כ בחי' הרשב"א שהבאנו דכן מסתבר שלא יהי' האדון מוכרח להחזיקו לעבד שלא מדעת האדון, וכשהאדון מסלק את קנינו ממילא מתקדש העבד בקדושת ישראל, והא דאמרינן דשחרור הוי כקדושת הגוף לענין הפקעה מידי שעבוד, אינו מטעם הקדש אלא ענין אחר דאם נפקע קנין עבדות, אינו מתקים בו זכות שעבוד והשעבוד אינו גורם להיות עבד, ובגוף ישראל ליכא שעבוד ממון, ולפי"ז מתורץ מה שהקשינו ומה שהקשו האחרונים לענין שחרור היכא שהעבד אינו ברשותו של האדון, דלפימש"כ לא נאמר בש"ס חסרון של דבר שאינו ברשותו רק בהקנאה או בהתפסה של נדר הפקר, אבל הפקעת קנין בעלים מהני גם בדבר שאינו ברשותו, ושחרור שבארנו שהוא ענין הפקעת קנין האדון מהני גם בדבר שאינו ברשותו, וזה נכון בעזה"י:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף