שערי ישר/ד/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שערי ישר ד יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גרסינן במס' יומא ד' פ"ד ע"ב אמר רב יוסף אמר רב יהודא אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, ה"ד אי נימא דאיכא ט' ישראל ונכרי אחד ביניהם רובא ישראל נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, אלא דאיכא ט' נכרים וישראל אחד הא נמי פשיטא דהוי לי' קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ל"צ דפרוש לחצר אחרת מהו דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, איני והאמר ר' אסי א"ר יוחנן ט' נכרים וישראל אחד באותה חצר מפקחים בחצר אחרת אין מפקחים, ל"ק הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, ע"כ, ופירש"י ל"צ דפריש לחצר אחרת ושם נפלה מפולת על האחד דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרינן הכי ואע"ג דבפרישתם כולהו ניידי: הא דפריש כולהו הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה מפולת מפקחים ואע"ג דניידי לא אזלינן בתר רובא: הא דפרוש מקצתייהו ולא ידעינן אי הוי ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא אתחזק עכ"ל. והרא"ש כתב בזה"ל פירש הא דפרוש כולהו מאותו חצר שהיו שם בשעת עקירתם נכנס אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת אין מפקחים דכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל דפריש מרובא פריש, והא דפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחים, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומם כמע"מ דמי וספק נפשות להקל עכ"ל. והר"ן כתב כהרא"ש והוסיף ע"ז כיון שהקביעות נשארה במקומה משום חומרא דפקוח נפש דיינינן לי' כמע"מ וספק נפשות להקל, אבל פרוש כולהו והלך אחד מהם לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עליו כיון שהקביעות לא נשארה במקומה לא סגיא חומרא דפקוח נפש כולי האי דנימא דאפילו בכה"ג מפקחים עכ"ל. והנה לא נזכר ברש"י ובהרא"ש ובר"ן שום זכר אם החילוקים האלה בין פרוש כולהו או לא אם הוא תקנת חכמים או הוא מה"ת, ובפשטות ראוי לומר דהוא מה"ת, דהרי הא דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב כתבו בתוס' ד"ה ולפקח עליו את הגל וז"ל אומר ר"י דהיינו טעמא דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם) שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל. ולפי"ז תמוה מאד מה מועיל דפרוש כולהו עכ"פ לא הוי רק כרובא ואין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, ומצאתי בפמ"ג או"ח סי' שכ"ט שהעיר בזה ולא תירץ כלום, והנה יש מקום לומר דאף דבספק פקוח נפש אין הולכים אחר הרוב הוא דוקא בישראל שעליו נאמר וחי בהם ולא שימות בהם, אבל אם יש רוב דלאו ישראל הוא שלא נאמר על נפש זה וחי בהם ולא שימות בהם בכה"ג אזלינן בתר רובא, אבל לפי"ז למה לי דפריש כולהו ואח"כ פריש אחד, אם גם נשארו כולם בקביעות ליהני אם פריש אחד, דנימא כל דפריש מרובא פריש, ואיך שיהי' הלא להדיא אמור בדברי ר"י אמר שמואל דלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, גם בכה"ג אם ספק ישראל הוא או נכרי, הרי אף דאיכא רוב מעליא שהוא נכרי מ"מ כיון דהוי ספק פקוח נפש דישראל לא אזלינן בתר רוב, וא"כ מה מהני אם פריש כולהו ואח"כ פריש אחד מהם: ונלענ"ד לומר בזה לחומר הקושיא דבכה"ג בעינן תרי רובי משני סוגים, היינו רוב אחד ע"י סכום המספר, דכיון דנפרשו כולם מקביעותם הראשון וחשיבי ניידי, אז על כל מקרה שספק לנו על אחד מהם איכא רוב של אחרי רבים להטות, שמן הדין הוא חשוב כנכרי, ורוב השני הוא מה שנפרש אחד מהחבורה שנתחזק בחבורה שיש שם ישראל אחד ופרישתו זאת הוא רוב מסוג אחר רוב ע"י מקרים, וע"י פרישה של אחד מהם מהחצר הראשונה שכולם נשארו בקביעות וליכא כאן רוב המקריי שהוא על ענין הפרישה, אבל שיהי' רוב ע"י רוב המספר בכה"ג שכולם קבועים הם וחשובים כמע"מ ליכא רוב וכמו שבארנו לעיל בפ"ב, דבכה"ג ליכא רוב מספרי דמה"ט אמרו בגמ' פ' התערובות בלשון זה כל דפריש מרובא פריש, וזהו שכתב הרא"ש דאם פריש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עלי' מפולת מפקחים, דכיון שנשארו אחרים קבועים במקומם כמע"מ דמי וספק נפשות להקל, היינו דבכה"ג ליכא רוב מספרי, דכיון שהנשארים חשובים כמע"מ ליכא רוב מספר של נכרים, אבל עכ"פ איכא רוב של המקריים על ענין הפרישה, אבל רוב אחד לא מהני בזה וכמו שנבאר, וכן להיפוך אם פרשו כולהו לחצר אחרת ונפלה מפולת על אחד מהם ג"כ לא מהני דבכ"ג איכא רוב המספר דכולם ניידי, אבל רוב המקרים ליכא שלא נפרש האחד מהשאר, והטעם לזה דבעינן בזה תרי רובי והיתרון של תרי רובי מחד רובא, דבפשטות אין נפ"מ בזה, דאף דמצינו לענין יוחסים דבעינן דוקא תרי רובי כמו דאמרינן במס' כתובות ד' ט"ו, הוא מעלה מדרבנן לענין יוחסים, אבל בשל תורה לא מצינו בכה"ג, אבל י"ל דכיון דאין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב, שעיקר הענין בזה כיון דפקו"נ דוחה כל המצוות שבתורה כ"כ גם דין זה שאמרה תורה אחרי רבים להטות נדחה מפני ספק פקו"נ ואף דקרא דאחרי רבים להטות כתוב על ענין נפשות, שם איירי לענין חיוב מיתה כיון שהרבים מחייבים אותו מיתה אמרה תורה שעלינו הדין להרגו מפני שהוא חייב מיתה ע"י דין של הרבים, אבל בכה"ג שאנו דנים לענין לפקח את הגל אם ראוי לחלל שבת בשביל ספק איש זה אם מישראל הוא או לא, איך נבוא להכריע שלא לחלל שבת עלי' משום דין של אחרי רבים להטות, דין זה ג"כ ראוי שיהי' נדחה מחמת ספק פקו"נ דישראל, דהניחא אם הי' ענין זה של בירור, לומר דע"י רוב נתברר הספק במציאות, שהאיש שנפלה עליו המפולת הוא נכרי, אבל באמת לא נתבררה המציאות כלום ועדיין ספק הוא וכמו שהבאנו בשע"ג דברי השטמ"ק בשם הרא"ש, והוא רק דין תורה לענין הנהגה, ומהראוי דין תורה זה להתבטל משום ספק פקו"נ כמו שבטלים כל הדינים שבתורה משום פקו"נ, אלא כיון דאיכא רוב מ"מ לומר שעל נפש זה לא אמרה תורה וחי בהם, יש לנו דין תורה על ענין זה גופא שעל נפש זה לא יתבטלו דיני התורה מחמת הצלתו, ומועיל לנו רוב זה שעל נפש זה יש לנו דין לילך בתר הרוב, ואח"כ מועיל הרוב להכריע שהוא כנכרי שאין מחללים עלי' את השבת, ומשו"ה צריך בזה תרי רובי, היינו שרוב אחד מועיל תחילה לחדש על נפש זה, שדין של אחרי רבים להטות יכריע את הדין של וחי בהם שיהי' לנו דין לילך בתר הרוב, ואח"כ בא הרוב השני ומכריע עליו שהוא נכרי, ואין לומר כיון דהרוב הא' הכריע שעל נפש זה לא נאמר וחי בהם ממילא אין לחלל עליו את השבת, דרק ע"י הדין של וחי בהם מחללים על פקו"נ את השבת, דבאמת ע"י הרוב הא' אין בכחנו להכריע דאין לחלל עליו את השבת, דעל עצמות דין זה לא מועיל כח של הרוב שהוא משום דין של אחרי רבים להטות כיון דבמציאות הוי ספק ישראל וספק פקו"נ דישראל דוחה דין של אחרי רבים להטות, ורק עלינו למצוא דין שיהי' בכחנו לילך בתר דין של אחרי רבים להטות, וקודם שאנו באים להכריע למעשה על עיקר הספק אם לחלל עליו את השבת או לא, אנחנו באים בכח דין של תורה שבדין זה אנו מחויבים ג"כ להתנהג עפ"י דין של הכתוב אחרי רבים להטות, והוא שיש לנו דין רוב שמחויבים אנחנו לילך בתר הרוב אף שנוגע לפקו"נ של ישראל ספק, וכאשר הוכרע הדין לילך בתר הרוב להשתמש גם בזה בדין של אחרי רבים להטות, צריך לנו רוב חדש להכריע שאין לחלל עליו את השבת, אבל ע"י רוב הראשון לא הוכרע עדיין אם לחלל עליו את השבת, או לא רק הוכרע שבפקו"נ של איש זה הדין לילך בתר הרוב, וכ"ז הוא מפני שאין רובא דאיתא קמן מברר את המציאות רק מחדש דין לענין הנהגה, ומשו"ה אף שהוכרע הדין ע"י רוב שמחויבים אנחנו בנידון זה לילך בתר הרוב לא הוכרע עדיין לבטל את ספק המיעוט אם לחלל עליו את השבת. ובקצרה יש להסביר ענין העמוק הזה דשני דינים מסופקים אנו בעובדא זו אם לילך בנידון כזה אחר הרוב, ואחר ההכרעה שהוכרע לילך בתר הרוב, אנו דנים אם הוא מן הרוב או מן המיעוט לענין לחלל עליו את השבת. כנלענ"ד לחומר הענין הנפלא הזה:

ומעתה אם כנים דברינו בעיקר יסוד ביאור הסוגיא החמורה הזו, יש לבאר מה שנראה לכאורה דברי רש"י ודברי הרא"ש כמחולקים זע"ז, ובאמת י"ל דלא פליגי לענין דינא, דהנה לפימש"כ עיקר דברי הרא"ש הוא לציר שיהי' בזה תרי רובי משני סוגים, ומשו"ה י"ל דמה שכתב הרא"ש לבאר בהא דאמרינן בגמ' בפריש מקצתייהו שפירש אחד מהם, נלענ"ד שהוא בדוקא אם הי' הפורשים שלשה אז אף שנשארו רוב על מקומם וקביעותם הראשון ג"כ אין מפקחים, דמה נפ"מ במה ששם קבוע וכמע"מ הלא יש לנו רוב מהנפרשים שהם ניידי ואיכא בזה ג"כ תרי רובי, רוב אחד ע"י המספר, דהרי רק אחד ישראל יש בתערובות זו, ובשלשה אנשים שנפרשו והם ניידי איכא רוב נכרים, ורוב שני איכא בזה רוב מקריי, היינו שהשלשה הנפרשים הם מהרוב, ורק כשפירש אחד או שנים דליכא רוב מהנפרשים, בפ"ט, רוב המספר מאלה שהם ניידי וצריך לצרף גם מהנשארים, וכיון שהם קבועים בטל החשבון של רוב המספר דהרי הם חשובים כמע"מ, וליכא בזה רק רוב אחד של פרישה דעל זה אין הקביעות של הנשארים מגרע כלום את רוב של מקרה הפרישות אבל חד רובא לא מהני בזה, ובפרוש כולהו מפרש הרא"ש, דתחילה נפרשו כולם ממקום קביעותם, ואח"כ נפרש אחד לחצר אחרת, ואיכא כאן תרי רובי רוב המספר משום דליכא כאן קבוע כלל, ורוב שני ע"י הפרישה שנפרש האחד מן החבורה כנ"ל. ועפיד"ז י"ל דגם לרש"י ז"ל הכלל בזה דבעינן תרי רובי, אלא דרש"י מפרש בפריש מקצתייהו שנפרשו מקצתם היינו באופן שאפשר למצוא רוב בין הנפרשים לבד, כלומר היכא שנפרשו שלשה או ארבעה ואיכא בזה תרי רובי רוב מספר בין הנך דניידי, וגם רוב של פרישה שנפרשו מן המקום שנתחזק הישראל, ובפרוש כולהו אע"ג דכולהו ניידי ואיכא רוב של מספר, אבל כיון דאיתחזק בזה ישראל אחד וליכא רוב של ענין פרישה מהחבורה שנתחזק שם המיעוט לא אזלינן בזה בתר רובא, דאין הולכים בכה"ג בפקו"נ אחר הרוב, והנפ"מ בין פירש"י להרא"ש הוא רק בפירוש, דרש"י מפרש דבפרוש כול' מפקחים, ובפריש מקצתייהו אין מפקחים, ולהרא"ש הוא להיפוך, דבפרוש כולהו אין מפקחים ובפרוש מקצתייהו מפקחים, אבל לשניה' היכא דאיכא תרי רובי אין מפקחים ובחד רובא מפקחים, פירש רש"י בפרוש כולהו איכא חד רובא ובפרו' מקצתייהו איכא תרי רובי, ולהרא"ש הוא להיפוך, דהרא"ש מפרש בפריש כולהו ואח"כ פריש אחד, ורש"י מפרש דלא נפרש אחד רק כולהו באו לחצר אחרת, ובפרוש מקצתייהו מפרש רש"י שנפרשו כשלשה וארבעה, והרא"ש מפרש שנפרש רק אחד, ולפי"ז לדינא אין חילוק ביניהם, כנלענ"ד בענין זה, ומה"ט ניחא הא דחלוק דין ס"ס מדין רוב, דבס"ס מפורש בגמ' ד' פ"ה שם ובשו"ע סי' שכ"ט אפילו ספק ישראל ספק עכו"ם וספק חי ספק מת ועוד כמה ספיקות מפקחים אף שלא הוחזק כאן ישראל, דלכא' לפירש"י שהטעם בפרוש מקצתייהו, משום דלא איתחזק כאן ישראל אזלינן בתר רובא ובספק ספיקא דג"כ לא אתחזק ואפ"ה מפקחים, ומצינו בכמה ענינים דס"ס עדיף מרובא, ולפי מש"כ ניחא כיון דעכ"פ במציאות הוא ספק ובפקו"נ לא מהני לא רוב ולא ספק ספיקא, אם לא שיהי' לנו איזה כח דין מעיקרא לילך בתר רוב, ולפי"ז אם יהי' חד רובא דעכו"ם הוא ויהי' כאן עוד ספק ספיקא ספק חי ספק מת ספק הוא שם וכל כה"ג לפי"ד יהי' הדין דאין מפקחים דכח הרוב מעמיד את הדין להכריע למעשה ע"י ס"ס, וכן אם יצויר רוב וחזקה, שני סוגים שא' יגרום הדין לילך בתר רוב או חזקה או ס"ס, והב' יכריע את הדין כל כה"ג אין מפקחים, ואף דיש מקום לפקפק בזה דמה גרע רוב א' מתרי רובי דלמה לא יועיל הרוב הא' על שני הדינים דלכאו' כמו שמועיל אח"כ הרוב השני להכריע שאין לפקח עליו את הגל, כ"כ יועיל ע"ז ג"כ הרוב הראשון, אבל באמת אינה קושיא, דכיון שאנו דנים אם מועיל בזה ענין רוב להכריע לא שייך שיועיל רוב זה גופא על עצמו שיוכל להכריע בזה, דכלל הוא בכל הדינים כל שיש לנו ספק בדין אם דבר זה מועיל להכריע, אין הדבר המסופק בעצמו מכריע על עצמו, ומשו"ה בעינן תרי רובי, שהאחד יכריע על השני שהשני יכריע כנלענ"ד בסוגיא החמורה הזאת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף