שמונה פרקים להרמב"ם/ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שמונה פרקים להרמב"ם ח

פרק שמיני

אי אפשר שיולד האדם מתחלת ענינו בטבע בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שאי אפשר שיולד האדם בטבע בעל מלאכה מן המלאכות, אבל אפשר שיולד בטבע מוכן למעלה או לחסרון בהיות פעולותיה יותר קלות עליו מפעולות זולתה, והמשל בו כשיהיה אדם מזגו נוטה אל היובש ויהיה עצם מוחו זך הלחות (בו) מעט שזה יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין הענינים יותר מאיש בעל לחה לבנה רב הלחות במוח, אבל אם יונח היש ההוא המוכן במזגו אל זאת המעלה מבלתי למוד כלל, ולא יעורר כחו ישאר סכל בלא ספק, וכן כשילמדו ויבינו זה העב הטבע רב הלחה ידע ויבין אבל בקושי, ועל זה המין בעצמו ימצא איש שמזג לבו יותר חם ממה שצריך מעט, ויהיה גבור ר"ל מוכן לגבורה אם ילמדוהו הגבורה יהיה גבור במהרה, ואחר מזג לבו יותר קר ממה שצריך והוא מוכן לצד המורך והפחד, וכשילמדוהו וירגילוהו יקבלם מהרה, ואם יכוין בו הגבורה לא ישוב גבור רק בקושי גדול, אבל ישוב כשירגילוהו בלא ספק.

ואמנם בארתי לך זה שלא תחשוב השגעונות אשר ישקרו חכמי הכוכבים אמיתיות כשיחשבו שמולד אדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון, ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח.

אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתינו ומפילוסופי יון כמו שאמתוהו טענות האמת שפעולות האדם כלם מסורות לו אין מכריח עליו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל יטהו לצד מעלה או לצד חסרון, אלא אם יהיה הכנה מזגית לבד כמו שבארנו שיקל לו בה ענין או יכבד, אבל שיתחייב או יהיה נמנע אין זה כלל. ואלו היה האדם מוכרח על פעולותיו היו בטלות מצות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה, וכן היה מתחייב בטול הלמוד וההתלמדות ולמוד כל מלאכת מחשבת, והיה כל זה הבל ולבטלה אחר שהאדם אי אפשר לו כלל מפני המכריח שיכריחהו מחוץ לפי דעת האומרים זה שלא יעשה הפועל הפלוני, ומבלתי שידע החכמה הפלונית, ושתהיה לו המדה הפלונית, והיה הגמול והעונש גם כן עול גמור לא ממנו קצתינו לקצתינו, ולא מהשם לנו, שזה שמעון ההורג לראובן אחר שזה מוכרח שיהרוג וזה מוכרח שיהרג למה נענוש שמעון ואיך יתכן גם כן עליו ית' צדיק וישר הוא שיענשהו על פועל שאי אפשר לו לא יעשהו, ואפילו השתדל שלא יעשהו לא היה יכול, והיו בטלות גם כן ההכנות כלם עד סופם מבנות הבתים, וקנות המזון, ולברוח בעד הפחד וזולת זה, כי אשר נגזר שיהיה אי אפשר מבלתי היותו, וזה כלו שקר גמור וכנגד המושכל והמורגש והריסת חומת התורה, ולגזור על השם בעול חלילה לו ממנו.

אמנם האמת אשר אין ספק בו שפעולות האדם כלם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחוהו עליו, ומפני זה היא ראוי לצותו, אמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו', ובחרת בחיים, ושם הבחירה לנו בהם, וחיוב העונש למי שימרה, והגמול למי שיעבוד אם תשמעו אם לא תשמעו, וחייב הלמוד וההתלמדות, ולמדתם אותם את בניכם, ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכל מה שבא בלמוד המצות, וחייב גם כן ההכנות כלם כמו שכתוב בתורה, ואמר ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך, פן ימות במלחמה וגו', במה ישכב, לא יחבול רחים ורכב וגו', והרבה בתורה ובספרי הנביאים מזה הענין ר"ל ההכנות.

אבל מה שנמצא לחכמים והוא אמרם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והוא אמת ונוטה לצד מה שזכרנו, אלא שהרבה פעמים יטעו בני אדם ויחשבו קצת פעולות האדם הבאות בבחירתו שהוא מוכרח עליהם כזווג פלוני, או היות זה הממון בידו, וזה בלתי אמת, כי זאת האשה אם לקחה בכתובה וקדושין והיא כשרה לו ולקחה לו לפריה ורביה והיא מצוה והשם לא יגזור בעשיית מצות, ואם יהיה בנשואיה איסור היא עבירה והשם לא יגזור עבירה, וכן זה אשר גזל ממון פלוני, או גנבו או הונה אותו וכחש בו ונשבע עליו לשקר אם נאמר שהשם גזר על זה שיגיע זה הממון לידו ושיצא מיד זה האחר כבר גזר בעבירה, ואין הענין כן, אבל כל פעולות האדם הבאות בבחירתו בהם בלא ספק ימצאו המצות והעבירות כי כבר בארנו בפרק השני שמצות התורה ואזהרותיה הם בפעולות אשר לאדם בהם בחירה שיעשה ושלא יעשם, ובה החלק מן הנפש תמצא יראת שמים ואינה בידי שמים, אבל נמסרת לבחירת האדם כמו שבארנו, אם כן אמרם הכל אמנם ירצו בו הענינים הטבעיים אשר אין בחירה לאדם בהם, כגון היותו ארוך או קצר, או רדת מטר או עצירה, או הפסד אויר או זכותו, וכיוצא בזה מכל מה שבעולם זולת תנועת האדם ומנוחתו.

ואמנם זה הענין אשר בארו החכמים שהמצות והעבירות אינם ביד השם ולא ברצונו, אבל ברצון האדם, נמשכו בזה אחר דברי ירמיה והוא אמרו, מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, שהרעות הם המעשים הרעים והטוב הם המעשים טובים, ואמר שהשם לא גזר על האדם לעשות רע או טוב, ואחר שהענין כן ראוי לאדם שיתאונן ויבכה על מה שעשה מן החטאים והעבירות אחר שפשע ברצונו, ואמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, ואחר כן שב ואמר שרפואת זה החולי בידינו כי כמו שפשענו בבחירתינו כן לנו לשוב ממעשינו הרעים, ואמר אחר זה נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד י"י נשא לבבינו אל עפים אל אל בשמים.

אבל המאמר המפורסם אצל בני אדם וגם ימצא ממנו בדברי החכמים ובדברי הנביאים גם כן והוא שישיבת האדם וקימתו וכל תנועותיו ברצון השם ית' וחפצו, הוא מאמר אמיתי על צד אחד, והוא כמי שהשליך אבן אל האויר וירדה למטה שאמרנו בה שברצון השם ירדה למטה, והוא מאמר אמיתי שהשם רצה שתהיה הארץ כלה במרכז, ומפני זה בכל עת שישליכו חלק ממנה למעלה יתנועע אל המרכז, וכן כל חלק מחלקי האש יתנועע למעלה ברצון שקדם להיות האש מתנועעת למעלה, לא שהשם רצה בעת שהתנועע זה החלק מן הארץ שיתנועע למטה.

ובזה יחלקו המדברים, כי שמעתים אומרים שהרצון בכל דבר עת אחר עת תמיד, ולא כן נאמין אנחנו, אך הרצון היה בששת ימי הבראשית, ושימשכו הדברים כלם על טבעם תמיד כמו שאמר מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש.

ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים חוץ לטבע אשר היו ואשר עתידים להיות ממה שיעד בהם כלם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית והושם בטבע הדברים אז שיתחדש בהם מה שיתחדש, וכאשר יתחדש בעת שצריך נחשוב בו שעתה הנתחדש, ואין הענין כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו, וממאמרם בזה הענין עולם כמנהגו נוהג, ותמצאם תמיד בכל דבריהם ע"ה בורחים מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת, ועל זה הצד יאמר באדם כשיקום וישב שברצון השם קם וישב ר"ל שהושם בטבעו בתחילת בריאת האדם שיקום וישב בבחירתו, לא הוא רצה עתה בעת קומו שיקום או שלא יקום כמו שלא רצה עתה בנפילת זה האבן שתפול או שלא תפול, וכלל הענין שתאמין כי כמו שרצה השם שיהיה האדם נצב הקומה, רחב החזה, בעל אצבעות, כן רצה שיתנועע, וינוח מעצמו, ויעשה פעולות בבחירתו אין מכריח לו עליהם ולא מונע לו מהן כמו שהתבאר בתורה האמתית ואמרה מבארת זה הענין, הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וגו', וכבר ביאר התרגום הפירוש שהרצון בו ממנו לדעת טוב ורע וגו', ר"ל שהוא היה אחד בעולם, ר"ל מין שאין כמותו מין אחר שישתתף עמו בזה הענין אשר נמצא לו, ומה הוא, שמעצמו ומנפשו ידע הטוב והרע, ויעשה איזה מהם שירצה ואין מונע לו מהם, ואחר שהוא כן, אפשר שישלח ידו ויקח מזה ואכל וחי לעולם. ואחר שהתחייב זה במציאות האדם ר"ל שיעשה בבחירתו פעולות הטוב והרע, כאשר ירצה, התחייב ללמדו דרכי הטוב ושיצוהו ויזהירוהו ויענישוהו ויגמלוהו, והיה כל זה יושר, וראוי לו שירגיל עצמו פעולות הטובות, עד שיהיו לו המעלות, ויתרחק מן הפעולות הרעות עד שיסורו ממנו הפחיתיות אם הם נמצאות אתו, ולא יאמר שהם בענין שאינם יכולות להשתנות, כי כל ענין אפשר להשתנות מן הטוב אל הרע ומן הרע אל הטוב והכל בבחירתו, ובעבור זה הענין זכרנו כל מה שזכרנו מענין המצות והעבירות.

והנה נשאר לנו לבאר דבר אחד מזה הענין והוא שיש קצת פוסקים יחשבו בהם בני אדם שהשם יגזור במרי ושהשם יכריח עליו, וזה שקר וצריכים אנו לבארם, כי הרבה מבני אדם התבלבלו בהם, ומזה אמרו לאברהם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אמרו הלא תראה שגזר על המצריים שיחמסו זרע אברהם, ולמה ענשם וזה בהכרח בגזירה שהשתעבדו בהם כמו שגזר.

והתשובה בזה שזה הענין דומה כאלו אמר השם שהנולדים לעתיד יהיה מהם מורה, ועובד, וחסיד, ורע, וזה אמת, ולא בזה המאמר התחייב פלוני הרע להיות רע על כל פנים ולא פלוני הצדיק להיות צדיק על כל פנים, אבל כל מי שהיה מהם רע היה בבחירתו, ואלו היה רוצה להיות צדיק היה יכול ואין מונע לו, וכן כל צדיק וצדיק אלו היה רוצה להיות רע לא היה לו מונע מזה, כי הדברים שאמר לא אמר על איש ידוע עד שיאמר כבר נגזר עליו, ואמנם באו (הדברים) בכלל, ונשאר כל איש בחירתו כעיקר יצירתו, וכן כל איש ואיש מן המצריים אשר חמסום והונו אותם היה בבחירתו שלא יחמסם אלו היה רוצה, כי לא נגזר על האיש (בפרט) שיחמוס.

וזאת התשובה בעצמה נשיב על אמרו הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו', שאין הפרש בין זה ובין אמרו מי שיעבוד ע"ז נעשה בו (כך וכך) שאם לא ימצא לעולם מי שיעבור תהיה ההפחדה לבטלה, והיו הקללות כלם לבטלה, וכן העונשים אשר בתורה אין לנו לומר כאשר מצאנו דין סקילה בתורה שזה אשר חלל השבת היה מוכרח לחללו, ולא מפני הקללות (שבאו בתורה) נאמר שאשר עבדו ע"ז וחלו עליהם הקללות ההם נגזר עליהם לאבדה, אבל בבחירתו עבדה כל מי שעבדה, וחל עליו העונש גם המה בחרו בדרכיהם וגו' גם אני אבחר בתעלוליהם וגו'.

אבל אמרו וחזקתי את לב פרעה וגו' ואחר כך ענשו והמיתו יש בו מקום לדבר ויעלה ממנו בידינו שורש גדול, והסתכל מאמרי בזה הענין, ושים אליו לבך, וחבר אותו על דברי זולתי ובחר לך הטוב, והוא שפרעה וסיעתו אלו לא היה להם חטא אלא זה שלא שלחו ישראל, היה הענין מסופק על כל פנים שהוא מנעם מלשלוח אותם כמו שאמר כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, ואחר כן היה מבקש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא לשלחם, ואחר כך לענשו כאשר לא שלחם ולהמיתו הוא וכל סיעתו זה היה עול בלא ספק וסותר לכל מה שהקדמנו, אלא נשאר שאין הענין כן, אבל פרעה וסיעתו מרו בבחירתם מבלי הכרח, וחמסו הגרים אשר היו בתוכם ועולו עליהם עול גמור כמו שאמר בביאור, ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו וגו', וזאת הפעולה היתה מהם בבחירתם וברוע לבבם ולא היתה עליהם בזה הכרחה, והיה עונש השם להם על זה למנעם מן התשובה עד שיחול עליהם מן העונש מה שהיה ראוי להם מן הדין שזה ענשם, ומניעתם מן התשובה הוא שלא ישלחם, וכבר ביאר השם זה והודיעו שאלו היה רוצה להוציאם לבד היה מאבד אותו וסיעתו והיו יוצאים, ואמנם רצה עם הוציא אותם לענשו על חמסם הקודם כמו שאמר בתחלת הענין, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגו', ואי אפשר לענשם אלו היה עושים תשובה ועל כן נמנעו מן התשובה והחזיקו בהם, והוא אמרו כי עתה שלחתי את ידי וגו', ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו'.

ואין לדקדק עלינו אם נאמר שהשם יענש האדם שימנעהו מן התשובה, ולא יניח אליו בחירה בתשובה, כי הוא ית' ידע החטאים, ולפי חכמתו וישרו יהיה שעור העונש, פעמים יענש בעולם הזה לבד ופעמים יענש בעולם הבא לבד, ופעמים יענש בשניהם, וענשו בעולם הזה חלוק, פעמים יענש בחוף, ופעמים בממון או בשניהם יחד, וכמו שיבטל קצת תנועות האדם שהן בבחירתו על צד העונש, כבטל ידו מן המלאכה (שלא יוכל לעשות בו דבר) כמו שעשה בירבעם, או (יסמא) עינו מן הראות כמו שעשה באנשי סדום הנקבצים על לוט, כן יבטל ממנו בחירת התשובה עד שלא יתעורר אליה כלל וימות בחטאו, ולא נתחייב לדעת חכמתו, עד שנדע למה ענש בה המין מן העונש ולא ענש במין אחר, כמו שלא נדע מה הסבה בהיות לזה המין זאת הצורה ולא היתה לו צורה אחרת, אבל הכלל כי כל דרכיו משפט, ויענש החוטא כפי חטאו ויגמול המטיב כפי הטבתו. ואם תאמר למה בקש ממנו לשלוח את ישראל פעם אחר פעם והוא נמנע מלשלחם, ולמה באו המכות עליו והוא עומד (במרדו) על עקשותו, כמו שאמרנו שענשו היה שיעמוד על עקשותו, ולא היה מבקש ממנו לבטלה מה שאי אפשר לעשותו, זה גם כן היה לחכמה מהשם ית' שיודיעהו שהשם יבטל בחירתו כשירצה לבטלה, ואמר לו אני מבקש ממך שתשלחם, ולו שלחת היית נצול, אלא אתה לא תשלחם עד שתמות, והיה צריך הוא שיודה (לשלחם) עד שיראה הפך דבר הנביא שהוא נמנע להודות, ולא היה יכול, והיה בזה אות גדולה מפורסמת אצל כל בני אדם כמו שאמר, ולמען ספר שמי בכל הארץ, שהשם אפשר שיענש האדם שימנעהו בחירת פעולה אחת, וידע הוא בה ולא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל הבחירה ההיא. ועל זה הצד בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון, כי למה שקדם ממריו אשר לא הוכרח עליו ענשו השם שמנעו מהפיק רצון ישראל עד שהרגוהו, והוא אמרו ולא אבה סיחון העבירנו בו וגו', ואשר היה קשה על המפרשים כלם בחשבם שסיחון נענש כשלא הניח את ישראל לעבור בארצו ואמר איך יענש והוא מוכרח, כמו שחשבו שפרעה נענש הוא וסיעתו על אשר לא שלחו את ישראל, ואין הענין כן, אלא כמו שבארנו שפרעה וסיעתו היה ענשם מהשם על מה שקדם מחטאתם שלא ישובו עד שיבואו עליהם כל אלה המכות והיה עונש סיחון על מה שקדם מחטאתו אל עולו במלכותו שמנע לעשות רצון ישראל עד הרגוהו.

וכבר ביאר השם על ידי ישעיה הנביא שהוא ית' יעש קצת המורים כשימנע מהם התשובה ולא יניח להם הבחירה, כמו שאמר השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע ושב ורפא לו, וזה דבר פשוט אינו צריך לפרוש, אבל הוא מפתח למנעולים רבים, ועל זה העיקר הולכים דברי אליהו ע"ה על הכופרים מאנשי דורו, ואתה הסבות את לבם אחורנית, ר"ל כאשר חטאו ברצונם היה ענשך עליהם שתסב לבם מדרך התשובה לא תניח להם הבחירה ולא רצון להניח החטא ההוא, והתמידו מפני זה על כפרם באמרו, חבור עצבים אפרים הנח לו ר"ל שהוא התחבר אל העצבים בבחירתו ואהב אותם עונשהו שיונח על אהבתם, והוא ענין הנח לו, וזה מן הפירושים הטובים למי שיבין דקות הענינים. ואמנם מאמר ישעיה למה תתענו י"י מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך, אינו מזה הענין כלו, ואינו נתלה בדבר ממנו, ואמם ענין אלו הדברים כפי מה שבא לפניו ולאחריו שהוא מתרעם מהגלות, וגרותינו, והפסק ממשלתינו, ותגבורת האומות עלינו, ואמר דרך תפלה י"י אלהים כשיראו זה הענין מתגבורת הכופרים יתעו מדרך האמת ויטה לבם מיראתך, וכאלו היית אתה סבה לסכלים האלה לצאת מדרך האמת במאמר משה רבנו ואמרו כל הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת י"י, ומפני זה אמר אחר זה שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, ר"ל עד שלא יהיה בענין חלול השם, וכמו שבאר בתרי עשר מאמר הנמשכים אחר האמת המנוצחים מן הגוים בזמן הגלות, אמר מספר דבריהם כל עושה רע טוב בעיני י"י ובהם הוא חפץ, או איה אלהי המשפט, וספר מדבריהם גם כן מרוב הגלות אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני י"י צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים, ובאר ואמר שהוא ית' עתיד לבאר האמת ואמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו'. אלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא שיראה מהם שהשם יכריח על העבירות, והנה בארנו ענינם בלא ספק, והוא באור אמיתי עם רוב ההתבוננות. ונשארנו על שרשינו שברשות האדם המצוה והעבירה, והוא הבוחר בפעולותיו מה שירצה לעשותו יעשה, ומה שלא ירצה לעשותו לא יעשה, רק אם יענשהו השם על חטא שחטא שיבטל רצונו כמו שבארנו, ושקנין המעלות והפחיתיות בידו, ומפני זה צריך לו שישתדל לקנות לנפשו המעלות שאין לו מעיר זולתו שיעריהו עליהם, והוא אמרם במוסרי זאת המסכתא אם אין אני לי מי לי.

ולא נשאר מזה הענין אלא דבר שצריך לדבר בו מעט עד שתשלם כוונת הפרק, ואע"פ שלא היה בדעתי לדבר בו כלל אבל הצורך הביא אל זה, והוא ידיעת השם העתידות שהיא הטענה אשר יטענו עלינו בה החשבים שהאדם מוכרח על המצוה ועל העבירה, ושכל פעולות האדם אין לו בחירה בהם אחר שבחירתו נתלית בבחירת האלהים, ואשר הביא לזאת האמונה שהוא אומר, זה האיש ידע בו השם אם יהיה צדיק או רשע, או לא ידע, ואם תאמר ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרח על הענין ההוא אשר ידעו השם מוקדם, או תהיה ידיעתו בלתי ידיעה אמתית, ואם תאמר שלא ידע מוקדם יתחייבו מזה הרחקות עצומות ויהרסו חומות.

ושמע ממני מה שאומר אותו והסתכל בו מאד, שהוא האמת בלא ספק. וזה שכבר התבאר בחכמת האלהות, ר"ל מה שאחר הטבע, שהשם אינו יודע במדע ולא חי בחיים עד שיהיה הוא והמדע שני דברים כאדם וידיעתו, שהאדם בלתי המדע והמדע בלתתי האדם אם כן הם שני דברים, ואלו היה השם יודע במדע היה מתחייב הרבוי והיו הקדמונים רבים, השם והמדע אשר בו ידע, והחיים אשר בו הוא חי, והיכולת אשר בה הוא יכול, וכן כל תואריו, ואמנם זכרתי לך (תחלה) טענה קרובה וקלה להבין אותה ההמון, שהטענות והראיות שיתירו זה (ספק) הם חזקות מאד ומופתיות.

והתבאר שהוא יתברך תואריו, ותואריו הוא, עד שיאמר שהוא המדע, והוא היודע, והוא הידוע, והוא החיים, והוא החי, והוא אשר ימשיך לעצמו החיים, וכן שאר התארים, ואלו הענינים קשים לא תקוה להבינם הבנה שלימה משתי שורות או שלוש מדברי, ואמנם יעלה בידך מהם ספור דברים לבד. ולזה העיקר הגדול לא התיר לשון העברי לאמר חי י"י, כמו שאמרו חי נפשך, חי פרעה, ר"ל שם מצורף, כי המצורף והמצטרף אליו שני דברים חלוקים ולא יצטרף הדבר לעצמו, וכאשר היו חיי השם הם עצמו ועצמו חייו ואינם דבר אחר זולתו לא אמרו אותו בצרוף אבל אמרו חי י"י, הכוונה בזה שהוא וחייו דבר אחד.

וכבר התבאר גם כן (בספר הנקרא) מה שאחר הטבע שאין יכולת בדעותינו להבין מציאותו ית' על השלימות, וזה לשלימות מציאותו וחסרון דעותינו ושאין למציאותו סבות שיודע בהן, ושקוצר דעותינו מהשיגו כקוצר אור הראות מהשיג אור השמש, שאינו לחולשת אור השמש, אבל להיות זה האור יותר חזק מן האור שירצה להשיגו, וכבר דברו בזה הענין הרבה, והם כלם מאמרים אמיתים מבוארים. וראוי מפני זה שלא נדע דעתו גם כן ולא יכילהו דעתינו כלל אחר שהוא דעתו ודעתו הוא, וזה הענין הוא נפלא מאד, והוא אשר נבצר מהם ומתו, שהם ידעו שמציאותו ית' על השלימות אשר הוא עליו לא יושג, ובקשו להשיג ידיעתו עד שידעוה, וזה מה שאי אפשר, שאלו תכיל דעתינו מדעו היה מכיל מציאותו אחר שהכל דבר אחד שהשגתו על השלימות הוא שיושג כמו שהוא במציאותו מן הידיעה והיכולת והרצון והחיים וזולת זה מתאריו הנכבדים, והנה כבר בארנו שהמחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה אלא שאנחנו נדע שהוא יודע כמו שנדע שהוא נמצא, ואם נשאל איך הוא מדעו, נאמר אנחנו לא נשיג זה כמו שלא נשיג מציאותו על השלימות, וכבר הרחיק על מי שהשתדל על אמתת ידיעתו ית' ונאמר לו החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.

ותבין מן כל מה שאמרנוהו שפעולות האדם מסורות אליו וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם לו על אחד משני הענינים, ומפני זה היה ראוי הציווי, והלימוד, וההכנה, והגמול, והעונש ואין בכל זה ספק, אמנם תואר ידיעתו ית' והשגתו לכל הדברים דעתינו קצרה להשיגו, כמו שבארנו. וזה כלל מה שכווננו לשום אותו בזה הפרק, וכבר הגיעה עת ואפסוק הדברים הנה, ואתחיל בפרוש זאת המסכתא אשר הקדמנו לה אליו אילו הפרקים:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף