שלמי נדרים/נדרים/סד/א
שלמי נדרים 
נדרים סד א
פרק תשיעי
ד' סד בר"ן ד"ה אמרו לו כו' ובגמרא מפרש מאי דבר שבינו לבין אביו כו' חסר כאן וכצ"ל. ובגמ' מפרש מאי אין נדרים והוא סוף דבור. ומתחיל הדבור דבר שבינו לבין אביו ואמו:
שם ד"ה ירושלמי הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דתנינן ומורא רבך כמורא שמים עכ"ל וכן הרא"ש בפסקיו הביא הירושלמי הזה ולכאורה צ"ע לאיזה צורך העתיקו הירושלמי הזה וכי טעמא דר"א דלית הלכתא כוותי' אתי לאשמועינן דהא אנן קיי"ל כחכמים דפליגי עליו וסברי דאפי' בכבוד אביו ואמו אין פותחין ומכ"ש בכבוד רבו ולאיזה ענין נצרך להשמיענו דגם ר"א דסובר דבכבוד אביו ואמו פותחין מודה דבכבוד רבו אין פותחין ועוד דאם טעמא דר"א אתי לאשמועינן למה השמיטו עוד מימרא דירושלמי שם דאי' התם מודה ר' אליעזר לאחר מיתה (של אביו ואמו) שאינו מעמיד פי' שאינו מעמיד בדבר ואינו מעיז ולכאורה יש לומר ע"פ מה דאיתא עוד שם. רבי ירמיה בעי כו' דברים שבין אביו ובינו פותחין לו בכבוד אביו ודכוותא יפתחו לו בכבוד המקום
דברים שבינו לבין המקום איזה כבוד המקום סוכה שאני עושה לולב שאני עושה (ונראה שצ"ל איזה דברים שבינו לבין המקום) ומשני משמע דלנפשי' הוא מהני כהדא אם צדקת מה תתן לו כו' משמע לן מהמקרא שאינו מהנה האדם להמקום בעשיית המצות אלא נפשיה הוא דמהנה והביאו ג"כ הרא"ש וא"כ לפ"ז בהא דאמרינן דהכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דמורא רבך כמורא שמים. יש נפקותא ג"כ לדידן דפסקינן כחכמים דאפי' בדבר שבינו לבין רבו דאין פותחין בכבוד רבו דדינו ככבוד המקום אבל אחר העיון מעט זה ליתא דדוקא בנודר לבטל המצוה כגון סוכה שאני עושה לא שייך למיקרי דהוי דבר שבינו לבין המקום דהאדם אינו מהנה להקב"ה רק לנפשו דאם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו אבל בדבר שבינו לבין רבו כגון שהדירו שלא יהנה מנכסיו. שייך שפיר למיקרי דבר שבינו לבין רבו וראוי להיות ג"כ הדין דבדבר שבינו לבין רבו שפותחין בכבוד רבו. ומדרבנן נשמע לר"א כמו דלרבנן דסברי דאין פותחין בכבוד או"א. סברי דבדבר שבינו לבין או"א דפותחין בכבוד או"א כן אליבא דר"א דמודה להו דבכבוד רבו אין פותחין מ"מ בדבר שבינו לבין רבו פותחין בכבוד רבו וע' בש"ע סי' רכ"ח סעי' י"א שכ' אין פותחין בכבוד אביו ואמו כו' ומהאי טעמא אין פותחין לו בכבוד רבו אבל פותחין לו בדברים שבינו לבין אביו ואמו כגון אם הדירם מנכסיו כו' התחיל בשניהם להורות דאין פותחין בכבוד אביו ואמו כו'. ומהאי טעמא אין פותחין בכבוד רבו וכשסיים אח"כ דבדברים שבינו לבין אביו ואמו שפותחין בכבודם לא סיים דכן בדברים שבינו לבין רבו שפותחין בכבוד רבו ואין לומר דדינו שוה לכבוד המקום דא"כ הו"ל למנקט דינו דרבו בסעי' הקודם לזה שכ' דאין פותחין בכבוד המקום ולהשוות דינו דרבו לדין דכבוד המקום לכן עדיין צ"ע בזה:
שוב בא לידי ס' קרן אורה וראיתי שכתב שדין זה תלוי בין הנך טעמי דאביי ורבא ע' שם והטור בסי' רכ"ח לא הביא אלא טעמא דאביי: וע' בס' יד שאול להגאון מלבוב בסי' הנ"ל שכתב דמהירושלמי הזה יש ראיה ברורה לשיטת הפרישה ביו"ד סי' רמ"ב שכ' דההיקש דהוקש כבוד אב לכבוד המקום אינו שוה לגמרי. דכל מוקש אינו שוה לגמרי אל המקיש משא"כ מורא רבך כמורא שמים דדרשוהו מאת ה' אלקיך תירא לרבות רבו הרי נכתבו שני המקראות במקרא א' להודיע שהם שווים לגמרי והט"ז חולק שם וכ' דלא נהירא דוודאי כל מידי דהוקש לחבירו אין ביניהם חילוק כלל יעויי"ש ומהירושלמי הלז יש ראיה לשיטת הפרישה. דהא ר"א דסבר דפותחין בכבוד אביו ואמו מודה דבכבוד רבו אין פותחין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |