של"ה/עשרה מאמרות/מאמר שני

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

של"ה עשרה מאמרות מאמר שני

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ישרא"ל חטיב"ה אח"ת

ברוך הוא אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, זכרון טוב תמיד יהיה באמירת זה הנוסח, וכן בכל עת ועת זכור יזכור ידמה כאלו היה שבוי ומנוגע ומוכה ועני מדוכא, ושבוי כולו איתניהו ביה, ובא מלך גדול וגאלו ורוממו וגדלו עד שנתן לו בתו יחידה, הלא שורת הדין נותן כל ימי חייו יומם ולילה לא ישבית מלעבדו עבודה ועבודת משא, ויזכור חסדיו הגדולים בכמה מעלות טובות. על אחת כמה וכמה שפדאו ועשאו בן חורין, ורפאו מכל מחלה, ונתן לו ממון, והעלהו לגדולה מעלה מעלה, עד כי היה חתן המלך:

כך אבותינו, בע' נפש ירדו אבותינו מצרים והיינו שבויים גוי בקרב גוי מוטבעים בתועבות מצרים כמונו כמוהם, והמלך הגדול הקב"ה הראה ידו החזקה ועשה נסים ונפלאות בשידוד המערכת להראות אלהותו ויכולתו והשגחתו על ידינו בהוציאנו מעבדות לחירות, ואז נתן לנו ממונם, וקרבנו לפני הר סיני ונתן לנו בתו היא התורה הקדושה אשר היא גילוי אלהותו ית' בסוד שמותיו אשר בקשוהו מלאכי עליון ואמרו (שבת פח, ב) תנה הודך על השמים (תהלים ח, ב), ואדיר אדירנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ רוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו למען החיותנו לעולם שכולו חיים, להיות גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת ומחיצתם לפני מלך מלכי המלכים בכבשם יצר הרע סטרא דמסאבא. ובמתן תורה פנים בפנים דבר ה' אתנו וכרת עמנו ברית, לא את אבותינו בלבד, כי גם אנחנו פה היום כלנו חיים, וזרענו וזרע זרענו עד סוף כל הדורות כולם שוים לטובה במעמד הזה, כי נשמותנו שמה היו, והדבור היה יוצא מפי הקב"ה לכל אחד בפרטיו כאלו היה מדבר עמו לבדו, ועל זה נכרת ברית:

ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יזכור בכבוד ובתפארת הזה, ובכריתתו ברית עם מלך מלכי המלכים הקב"ה ובאלה ובשבועה, ולא יתמלא אימה ויראה ורתת וזיע ויתעורר בדביקה וחשיקה וחפיצה רבה ואהבת עולם כי הוא יתברך אדונינו, כי לקחנו מבית עבדים ואנחנו עבדיו הוא אבינו מצד שורש נשמתנו כי היא חלק ממעל, ואנחנו בניו בני אל חי באם נהיה כרוכים אחריו כמו שכתוב (דברים יג, ה) אחרי ה' תלכו, וזה הענין של כריתת ברית בעצמנו מצד נשמותינו, ונוסף על מה שהיינו בכח באבותינו שעמדו בגוף ונפש כמו כן כמו שכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך. רצה לומר, לא תתלה הברית באביך לבד שהיית בו בכח, רק דע את אלהי אביך, כי עיניך ראו את המראה הגדול הזה ונכנסת בברית. והקב"ה כרת עמנו ברית כמו שאמר משה לישראל (דברים ה, ב-ג) ה' אלהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אלה אנחנו פה היום כלנו חיים. ואע"ג שמשמעות הפסוק שקאי על הדור שקבלו התורה וכמו שכתוב אח"כ (שם ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם, וכתב רש"י (שם) א"ר ברכיה כך אמר משה אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין מוכר לקונה, אלא הלוקח עצמו מדבר עמכם כו'. מכל מקום זה הפסוק נכתב בתורה והוא נצחיי דור ודור קוראין זה הפסוק, ועל דרך שכתב רש"י בפסוק (בראשית כב, יד) אשר יאמר היום בהר ה' יראה, היום, הימים העתידים, כמו עד היום הזה שבכל מקום שב אל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה וכו'. כן יתבאר זה הפסוק גם כן:

ומתחילה אקדים דברי הזוהר פרשת לך לך (ח"א צ, ב), א"ר שמעון כתיב (בראשית ה, א) זה ספר תולדות אדם, וכי ספר הוה. אלא אוקמוי דהקב"ה אחמי ליה לאדם הראשון דור [דור] ודורשיו דור ודור ופרנסיו. היאך אחמי ליה, איתימא דחמא ברוח קודשא דאינון זמינין למיתי לעלמא כמאן דחמא בחוכמתא מה דייתי לעלמא, לאו הכי. אלא חמא בעינא כולהון, וההוא דיוקנא דזמינין למיקם בהאי עלמא כולהו חמא בעינא, מאי טעמא בגין דמיומא דאתברי עלמא כלה נעשה דזמינין למיקם בבני נשא כולהו קיימי קמי קב"ה בההיא דיוקנא ממש דזמינין למיקם בעלמא, בגוונא דא כל אינון דצדיקייא בתר דנפקי מהאי עלמא כלהו נפשן סלקן, וקב"ה אזמין ליה דיוקנא אחרא דאתלבשא בהו כגוונא דהוו בהאי עלמא, בג"כ כולהון קיימין קמיה ואחמא לון לאדם הראשון בעינא:

ואי תימא בתר דחמא לון לא קיימי בקיומייהו. תא חזי כל מילוי דקב"ה בקיומא אינון וקיימין קמיה עד דנחתא לעלמא כגוונא דא כתיב (דברים כט, יד) אשר ישנו פה כו', הא אוקמוה דכולהו בני נשא דזמינין למהוי בעלמא כלהו אשתכחן תמן הכא אית לאסתכלא דהא כתיב ואת אשר איננו פה וכו', ומשמע כולהו דיפקון מאינון דקיימי תמן בגין דכתיב עמנו היום, ולא כתיב עמנו עומד היום, אלא ודאי הכא כלהו קיימו תמן ולא אתחזאין לעינא, בג"כ כתיב עמנו היום אע"ג דלא אתחזון. וא"ת מאי טעמא לא אתחזון הכא כמה דאתחזאון לאדם הראשון דחמא לון עינא בעינא, והא הכא מתחזי יתיר. אלא הכא כד אתיהב אורייתא לישראל חיזו אחרא ודרגין עילאין הוו חמון ומסתלקין עינא בעינא והוו תאיבין לאסתכלא ולמחמי ביקירא דמארייהו, ובג"כ חמו יקרא עלאה דקב"ה בלחודוי ולא מאחרא, ועל דא כולהו בני נשא דזמינין לקיימא בעלמא כלהו קיימי קמי קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא ממש דזמינין לקיימו ביה הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, טז) גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. גלמי ראו עיניך, פירוש מאי טעמא, בגין דדיוקנא אחרא עילאה הוי בהאי ובגין כך כתיב (שם יח, לב) ומי צור זולתי אלהינו, מאן צייר טב דכליל כלא דא בדא, קודשא בריך הוא, עכ"ל:

וזה לשון הפרדס פרק כ"ב משער מהות וההנהגה, בעת שהאציל הקב"ה נשמת יציר כפיו, האצילה כלולה מששים רבוא נשמות שאין דור פחות מס' רבוא, וכן פירש רבי שמעון בן יוחאי בספר התקונים. והנה בהיות נשמתו כלולה מאותן ס' רבוא, כל עוד שהיו האנשים הולכים ומתרבים היתה נשמתו מתפשטת בהם, ולעולם אין הנשמה שלו חסרה דבר. וזה הטעם קנס דמיתה לכל הבאים אחריו, כי כלם חטאו במעשה ההוא, והוא הלך ומצטרף בכל הנשמות. ויש לנו קצת דמדומי ראיה, שהרי במשה רבינו ע"ה שהוא שת כנדרש בתקונים (תקון ס"ט קי, ב) ועליו נאמר (בראשית ה, ג) ויולד בדמותו כצלמו, שהיה כלול מס' רבוא כאביו, כי הוא הבן הנמשך מהאב, ולכן הוציא ממצרים ששים רבוא, ועליו נאמר (מכילתא בשלח טו, יג) אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד. ועל זה רמזו (שם) שקול משה כנגד כל ישראל. ועל זה אמר (במדבר יא, כא) ו' מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי עמו ממש היה, ממנו יצאו, ובו היו כלולים, ולכן כלם ינקו ממנו תורה:

ועל זה רמז (שם יב) האנכי הריתי מהם את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, כי הם כלולים בו, על כל זאת אין אנכי הרה שהוא כנגד השכינה המתעברת מהם, וגם אין אנכי מוליד אותם כנגד התפארת שהוא האב המוליד. ועל זה אמר (דברים ג, כו) ויתעבר ה' בי למענכם, פירוש נעשית השכינה מתעברת בי, פירוש כל עובריה היו בי ואנכי הייתי שלוחכם למענכם ודאי. ולכן פירש בתקונים שמשה רבינו ע"ה מתפשט בכל דור ודור בס' רבוא, דהיינו סבוב הגילגול של ס' רבוא שעליו נאמר דור הולך ודור בא, ופירוש שדור שהולך הוא דור שבא ולכן בכל דור ודור הוא מתפשט בס' רבוא ותורתו מאירה בהם וכלם יונקים ממנו כמבואר ענין זה בתקונים (תקון ס"ט קיד, א) בפסוק (בראשית ד, ב) ותוסף ללדת וכו':

ובזה יובן הנדרש בספר רעיא מהימנא שמשה רבינו ע"ה בעולם הזה בגוף נבזה בין ישראל כמבואר שם, וחס ושלום שיהיה משה רבינו ע"ה מבחר היצורים כלם מגולגל כלל, וכל שכן בבזיון. אלא הכוונה על מציאות אור תורתו המאירה בבעלי התורה בס' רבוא היונקים ממנו והם נבזים בין עמי הארץ, וזה אמת שאין בו ספק אל הענין ההוא, עכ"ל:

הרי שניצוץ משה רבינו ע"ה בכל דור ודור, כי כל הדורות היו בהר סיני, ובכל דור ודור יתפרש זה הפסוק שלא אבותינו לבד כו', רק גם אנחנו היינו שם פנים בפנים וגו'. ובדור המדבר היה משה רבינו ע"ה בנגלה, הדור היה בנגלה בקבלת התורה, ומאמר משה להם היה בנגלה לא את אבותינו כרת ה' וגו', אבל כל הדורות הבאים אחריהם היו שם בנסתר, וניצוצי משה רבינו ע"ה עמהם בנסתר, וזה המאמר ממנו אלינו הוא ג"כ בנסתר, לא את אבותינו כו'. וענין הנסתר רצוני לומר ההתעוררות, דהיינו שנדע שעתה יוצאים אנחנו לפועל ולגילוי מה שהיה כבר לנו פנים בפנים בנעלם, וכולנו היינו בכריתת הברית ובקבלת התורה באלה ובשבועה, וכן אח"כ בערבות מואב בכריתת ברית אתם נצבים כו' כתיב (דברים כט, יג-יד) ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום, וכדלעיל בשם זוהר. וכבר אמרו רז"ל (שמו"ר כח, ו) כל הנביאים קבלו נבואתם בהר סיני כו', וכן אמרו (ויק"ר כב, א) כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל מסיני:

עוד יש דבר גדול כמוס בזה הפסוק שאמר דע את אלהי אביך, אשר ממנו יתבאר היטב ענין כל הדורות היו שם בעצם, ואיך כריתת הברית והשבועה והאלה היתה ג"כ אתנו ממש, כי הדבר הזה צריך התבוננות. וכבר חקר בזה בעל עקידה פרשת נצבים ואביא דעתו ומה שיש לו להתעורר עליו, ואח"כ אבאר הענין כיד ה' הטובה עלי:

זה לשון בעל עקידה ז"ל, במדרש תנחומא (נצבים ג) כשביקשו ישראל לפרוק עול בימי יחזקאל מה כתיב שם (יחזקאל כ, א) ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחודש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפניו. וא"ל כהן הקונה את העבד מהו שיאכל בתרומה. א"ל אוכל. א"ל אם חזר כהן ומכרו לישראל לא יצא מרשותו, א"ל הן. א"ל אף אנו כבר יצאנו מרשותו ונהיה כעובדי גלולים. א"ל יחזקאל (שם לב-לג) ואת העולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם בית ישראל כי בשבועה אתם עמדי וגו'. (דברים כט, ב) למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב. שלא אחזיר בדבר שנשבעתי לאבותיכם. ולא אתכם לבדכם כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת (שם יג), כי אף הדורות העתידים לבא היו שם באותה שעה. (שם יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני י"י אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמני אומר, למה כתיב כי את אשר ישנו פה עומד היום לפני י"י אלהינו ואת אשר איננו פה היום, לפי שהנפשות היו שם וגוף עדיין לא נברא, ולפיכך לא נאמר בהן עמידה, כל אלו דברי המדרש:

להיות מבואר שאין אדם מוריש לבניו ולזרעו אחריו חובת נדר ושבועת איסור לדורות עולם באופן שלא יכלו למחות בה כל זמן שלא קבלוה עליהם בהגיע לפרקם אם בהודאה או בשתיקה, שזה לא יתכן מן הדין, דמהיכא תיתי לא מצד הגוף ולא מצד הנפש. כי הנה גופי הבנים העתידים לא היו ולא נמצאו בעת השבועה, כי אם בכח רחוק, וזה מבואר כי לא בכח זה יגבר איש להשביע את בניו. וכל שכן מצד הנפש הדברים שהוא ידוע שאין לו לאב בה שותפות ושום הקשר, שהוא ידוע שאינה נידונית על פי שבועתו ואיסרו אשר אסר על נפשו, וכמו שבא מבואר בדברי יחזקאל הנביא (יחזקאל יח, ב-ד) מה לכם מושלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה חי אני ה' אלהים אם יהיה לכם עוד. המשל הזה בישראל הן כל נפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי, הנה הנפש החוטאת היא תמות. יורה באמת שאין הקשר אבות ובניו בין נפש האב ובין נפש הבן, ושהם אצלו ית' בשוה מבלי שיתוף כלל, ולכן הנפש החוטאת היא תמות בעונה ולא בעון אבותיו, וכמו שהורה על זה כל הפרשה כולה. וגם ירמיה אמר דברים כאלה (ירמיה לא, כח-כט) והוא עצמו בעינו מאמר החכם שלמה באמרו (קהלת ד, ח) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו ולמה אני עמל וגו'. כי על חלק השכלי שבאדם מדבר שם, כמו שבארתי שם במקומו:

והנה אחר שלא יושלם שום עונש לנפש הבן ממעשה האב, איך יתפס בדברו וילכד במאמרו, וכל שכן שימשך זה עד סוף כל הדורות, כמו שיראה מהכתוב שאומר כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום, ובכל מקום שתמצא בפי חכמים ז"ל (עי' נדרים ח, א) שכל בר ישראל הוא מושבע ועומד מהר סיני על כל דברי התורה הזאת:

אמנם יראה שזה מה שכוונו חכמים ז"ל התרתו במה שאמרו במאמר שזכרנו ובזולתו שהיו כל הנפשות העתידות נמצאות במעמד ההוא, והמה קיימו וקבלו עליהם להשלים ולקיים עד סוף כל הדורות:

אבל עדיין יש במאמרם זה עיון רב לדעת איך היו הנשמות שם בלי גופות, כי חיבור הנפש והגוף מהכרחיות האדם הנמצא אל המצות הוא והעצמות מהותו, וכמו שבא בתורה בפירוש (ויקרא יח, ה) אשר יעשה האדם וחי בהם, יראה שאין חובת מעשה המצות נמשכת רק בהיותו אדם, כלומר מחובר מגוף ונפש, ובהפרדם זה מזה אינו אדם, אינו בכלל וחי בהם, (תהלים פח, ו) כי במתים חפשי, וכמו שאמר החכם (קהלת ז, ב) באשר הוא סוף כל האדם:

ועוד שהרי הוא מבואר שהתורה והמצות חובת הגוף הם, דגופא ודאי בהפקירא ניחא ליה, ומן הדין (עירובין פא, ב) אין חבין את האדם שלא בפניו והיה הוא צריך להיות שם לקבל עליו. וכבר אמרו בפרק קמא דכתובות (יא, א) קטן שנתגייר היו מטבילין אותו על דעת בית דין, ואם הגדיל יכול למחות, וכל שכן כשלא היה שם כלל:

גם מה שאמרו שהיו שם אוכלוסא כוללת כל הדורות וכל הפרצופים, כי על כן אמרו (ברכות נח, א) כי הרואה אוכלוסא שיש בה ו' מאות אלף רגלי שיברך בא"י חכם הרזים, כי מעתה אי אפשר להמציא שום אדם בדורות הבאים שלא היה שם בדמותו וצלמו, בגופו ונפשו, ושלזה אין בשום אדם יכולת למחות במה שקבלו כלם בסיני באלה ושבועה. הנה אלה גם הם דברים קשים על השכל לקבלם. והנם חלושים לתלות בהם שאלה הזאת אשר בה, ועליה תלוי קיום ועמידת הברית והשבועה אשר לו יתעלה עמנו תחת שבועתנו זאת שאנו מושביעים עמו, דהא בהא תליא, וצריך קיום וחיזוק גמור שלא יופרו לעד לעולם כמו שכתוב (ירמיה לא, לה) אם ימושו החקים האלה מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים:

ואולם אנכי מעורר על חומר השבועה הזאת והנחתה ספק עצום שזה תארו. שבועה זו שאלו הנשבעים מושבעין ועומדין בה לא ימנע משיש בידם יכולת בחיריי לעבור עליה או לאו. ואם נאמר שאין ביד בחירתם יכולת לעבור עליה, הנה כבר תתבטל פנת הבחירה אשר עליה העולם עומד, וצורך כל התוכחות ומוסרים הכתובים בתורה שכלם לא נאמרו אלא לבלתי עשות את כל המצות והפר בריתם. והנה על כרחינו אנו צריכים להודות שהם יכולין לעבור על השבועה מכח אפשרותם, אע"פ שאינם רשאים מפאת שבועתם. והנה כאשר יונח האפשר ההוא, נמצא הרי עיקר הנחתו בטל, והוא ביטול כל הכתובים המעידים שלא יתבטלו חומרות השבועות הללו לעולמי עד, ושלא ישבתו העם הזה מהיות גוי לפניו כל הימים:

וקשה עוד מזה מה שנתבאר מפי כל הנביאים ומפאת הנסיון שכבר עברו כלם לעבור אלה והפר ברית, והנה א"כ לפי המונח בטלה ג"כ שבועת האלהים הסמוכה עליה וכבר אבדה התקוה ח"ו. ואם תאמר אין מצורת קיום הנצחי שמירת השבועה כי אם מציאותה לבד, כי אחר שנשבעו לו כבר זכה עליהם בכח שבועתם לכוף ולהכריח אותם על קיומם וכמו שנאמר ע"י יחזקאל (יחזקאל כ, לג) חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, מה שלא יעשה כן זולתם:

הנה זו באמת קשה בראשונה, כי יש לשאול אם יש לו יתברך עליהם דין שבועה זו או לא. וא"ת שיש לו עליהם דינה, כלומר שהם חייבים לשמור ולעשות את כל דברי התורה מעצמם, ושבועה זו חומרא יתירה היא כמי שמשביע חבירו לפרוע לו חובו, הנה השבועה הזו אצלו יתברך היא שבועה בטילה, כי ההכרח ההיא שיש בידו לעשות להם מכח השבועה הוא עצמו יכול להכריחם מבלתה, כי מה טעם שישביע אדוני הארץ אחד מעבדיו שיפרע לו חובו כדי שיוכל לכופו על פרעונו, כי הנה בזולת השבועה יכול להכריחו, אדרבה מוטב שיכריחו בלי שבועה, ממה שיכריחו אחר עבור אותה. ואם נאמר שאין לו עליהם דין שבועה זו, הנה באמת השבועה עצמה היא תחילת האונס ועיקרו, כי הוא יתברך בקש אותה מידם, וע"י נביאו השיא ופתה אותם עליה ומאי טעמא שיכריחם לעשות דבר שהוא הכרח, ופתה אותם להשבע על עשייתו. ואם יתיר לעצמו האנסות על השבועה, יתירהו בלא שבועה, דמאי דעביד האי נפיל בהא:

ועוד שא"כ אין לו עליהם רק דין השבועה לבד, לא עיקר התורה והמצות, שאתה אם יש מחברך אצלך מנה ונשבעת לו לפרעו ביום פלוני, הנה כשעברת על השבועה יש לו עליך שני דינים, הא' חיוב הממון עצמו. והב' חיוב השבועה. אמנם אם נשבעת לתת לו דבר שלא נתחייבת, הנה כשתלקה על השבועה שעברת ודאי תפטר מן הממון, וכן ג"כ כשנענש דין עוברי שבועה לבד כבר נפטר מהתורה והמצוה ואין לו עליה שום חיוב עליה, כמו שיראה מהכתובים שזכרנו ראשונה, ומה זה שאמר יחזקאל אחר המאמר הנזכר (כ, לה) והבאתי אתכם אל מדבר העמים וגו' והבאתי אתכם במסורת הברית. עוד אמר במקום אחר (לו, כז) ועשיתם את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. והנה מכל אלו הצדדים יראה בבירור שאפי' יניחו שהיה ביד האבות כח להשביע לבנים, לא היה כח בשבועה ההיא להמשיך בחבלי מציאותה ובעבותות קיומה הדבוק הנצחי ההוא שרצו שיתלו בה:

האמנה כי לדעתי אין דבר השבועה הזאת כמו שחשבו רבים, ואין קיום ונצחיות ברית הש"י ואהבתו עם האומה הזאת תלוים בחומרתה, אבל הוא קיום ודיבוק טבעי הכרחי גדול וחזק ממנו לא ישוער בטולו בשום צד וענין בעולם. והוא מה שיחייב חק וטבע כל נמצא שלא להפריש בחייו, ומה שיש ברית כרותה לכל בעל חי שלא יאבד את עצמו שזה אם ישוער באחד מעיר וברוב הימים להפסד דמיונו יעבור החוק ההוא ויאבד את עצמו, הנה באמת לא ישוער אפשרותו על כל אישי אותו המין וכמו שאמרו (ברכות לה, ב) בטלה דעתו אצל דעת כל אדם. וכן ע"ז האופן עצמו לא ישוער אפשרות הנזר האומה הזאת מאלהיה וממצותיו וחקיו בשום פנים, כי הוא חק מוטבע בהם יותר חמור ויותר חזק משבועה:

וכדי שיתבוננו בו רבים נערוך עליו משל נאות ומסכים לפי עניינו. הרימותי בחור מעם, פקח ובעל זרוע בפקחתו עקב אנשים, ובאונו שרה על נגידים, על כן שנאו אותו שרים רבים וישטמוהו בעלי חצים, ולא מצא מנוח לכף רגלו עד שבא להסתופף בחצר המלך לחסות תחת כנפיו, וישנס את מתניו להתחזק בעבודתו ושמירת ביתו ועשה כרצונו והצליח, עד שנשא חן בעיניו ויט אליו חסד ויאמר לו עמוד על משמרתך והזדרז על עבודתך ואשימה עיני עליך להצילך מכל אויביך הקמים עליך, ועוד אתן לך עושר ונכסים לרוב, ואגדיל את כסאך למעלה וכבוד על כל השרים, ואתנה בריתי על כל הדברים האלה ביני וביניך ובין זרעך עד עולם, רק אם ישמרו בניך את דרכם ללכת אחריך בכל עבודת הבית ומשמרתו, וישבע לו על הדבר הזה. וישמע הבחור וייטב בעיניו וישתחו לפניו וקבל עליו עבודת המלך ופקידת ביתו עם כל תנאיו, ויעבוד אותו הוא ובנו ובן בנו והצליחו בעבודתו ויגדלו עד למאוד, ובנו ערים וישבו והרבו עבדים ויקבצו עושר וכבוד ונכסים עד כי חדל לספור:

ודור רביעי או חמישי כאשר (ירמיה ה, כח) שמנו עשתו מאסו בעבודת המלך, ומשמרת ביתו מיאנו בשירותו ויפרו בריתו, ומיחו במה שעשה אביהם הראשון מקבלת עול מלאכת המלך ושבועתו, ופקפקו בה לאמר מי נתן כח ביד אבינו למכור אותנו ביד המלך לצמיתות, הלא לנו ולבנינו רשות ויכולת לשוב מאחריו ולעזוב עבודתו והיינו נקיים מאלתו:

ויאמר להם המלך עתה כדבריכם כן הוא, אמנם אם הנקה תנקו מהיות עבדים לפני, גם אנכי נקיתי הפעם מכל מה שהבטחתי לכם בנדרי וכל מוצא שפתי. וילכו לדרכם, גם המלך נסתלק מעליהם, ויעבור כרוז בכל מלכותו כי האנשים ההמה אינם תחת משמרתו ושלא יטלו עוד פרס מאתם, גם העביר מהם כל כבודו. וישמעו כל השרים אשר היו אויביהם מלפנים ויקומו עליהם ויהרגו אותם וילחמו בעריהם, ויקחו כל ארצם מידם ויבוזו את כל שללם, עד אשר אבדו מהארץ ורובם גועו, והנשארים בהם דלו מאנוש נעו (איוב כח, ד):

ועתה האמור תאמר למלך בליעל לומר שהענישם כל זה העונש על שסרו מעבודתו בהיות לאל ידם לסור אחר שלא היה כח באביהם להחליט אותם בעבודה ההוא. ודאי לא, כי הוא לא הענישם על סורם מעליו כלל. אבל אולתם תסלף דרכם בסורם משותפות המלך אשר יסד אותם אביהם, כי הם פירשו ממנו, והנה גם הוא פירש חסדו וטובו מהם. והנה לזה אי אפשר לשער לשום בר שכל שיסכים בדעתו לבטל החברה והשותפות הזה ולהפר בריתה בשום צד. אבל חיוב שברית כזאת אם תהיה במציאות לא תופר לעולם, כמו שהיא ברית כרותה על כל בר שכל שלא יאבד נכסיו ושלא יהרוג את עצמו, וכל שכן שיוחזק ויתקיים טבע זה הענין חזוק וקיום נצחי בהיות אנשי הברית רבי המספר מאד גדול, או אומה שלימה אחת:

וכן בעינו הוא ענין קורבת האומה הזאת אל אל יתעלה בלי ספק. כי הנה יעקב אבינו בחיר מהאבות, מתחילתו עקב את אחיו שני פעמים, ובאונו שרה עם גדולים עד שנשטם מעשו ויברח שדה ארם, ועם לבן גר ובו התקוטט, ובשובו נעכר להבאיש ביושב הארץ הכנעני והפריזי, ולא היה לו מנוח בפניהם כי אם בבואו לחסות תחת כנפי השכינה כמו שכתוב (בראשית לה, ג) לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בכל הדרך אשר הלכתי. והנה לפי שישרו מעשיו ועבודתו לפני אלהיו, הבטיחו לשמרו מכל אויביו ולהצליחו בכל דרכיו, וכרות עמו הברית ואת בניו עמו לדור דור כמו שכתוב (שם טו) אנכי עמך וגו', וכל הפרשה כלה תחילה וסוף:

אמנם הברית הזאת עם כל תנאיו ביאר אותם באר היטב לבני בניו, אם במעמד הר סיני באומרו (שמות יט, ה-ו) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגומר והייתם לי סגלה מכל העמים וגו'. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. ויותר מבואר בפרשיות הכריתות ובמה שנתבאר באמרו (דברים כו, יח) וה' האמירך היום להיות לו לעם וגו':

סוף דבר, כל התורה תבא ותעיד כי בהיות ישראל על משמרתם ומעמדם, גם הוא יהיה בעזרם וישמור אותם וינשאם וינטלם עד העולם, וכל זה בתנאי כפול וחזק מאוד. אמנם אם ישוער שזאת האומה וכל אנשיה יחדיו יבערו ויכסלו לסור מאחרי ה' ולקרוא תגר על אבות הראשונים אשר הביאם בברית הזאת, וימאנו בו לאמר אי אפשנו בו ולא בתורתו, ויען זאת יסולק השם מהם חברתו והשגחתו ויעזבום למה שימשך להם מהשנאה הקדומה מהתקוממות האויבים הרבים לאכול אותם בכל פה ואין עוזר, כמו שאמר הכתוב בפירוש (שופטים ב, יג) ויעזבו את יי ויעבדו לבעל ולעשתרות ויחר אף ה' בישראל ויתנם ביד שוסים וישוסו אותם וימכרו ביד אויביהם מסביב ולא יכלו עוד לעמוד לפני אויביהם, והוא מה שיתמיד הוראתו בכל ספר שופטים. והוא אומרו ע"י ירמיה (א, טו) כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה נאם ה' ובאו ונתנו איש כסאו וגו', כי אחר שהעביר כרוז שאינם תחת משמרתו הרי הם קרוים מעצמם וכח אין בידם לעמוד, כי הנם כעץ הגפן בין עצי היער:

והנה כאשר ישמדום ויכלום, לא יאמר ודאי שהעונש מעליו הגיע להם כל זה השיעור מההפסד, אבל חויב להם זה מסורם מעליו בלי ספק, והוא הוא עיקר הברית והאלה אשר לא תופר לעולם, כי לא ישוער לאומה שתבחר בסורה מעל אלהיה בשום פנים כמו שישוער שיבחרו כל אנשיה ליחנק יום אחד, ומה שאין בחק טבע האדם לעשותו הנה הוא נחשב לנמנע גמור, כמו שהיא ברית כרותה לעולם שלא יתבטלו אנשיו כלם מצד בחירותם בביטול פריה ורביה וכיוצא, אע"פ שאפשר שאחד מעיר יבחר לעשות. ולזה היתה הברית הכרותה בינינו ובינו יתעלה ברית עולם אשר לא ישוער הפרתו בצד מהצדדים, עכ"ל בעל העקידה עיין שם עוד שהאריך:

וכוונתו שלא מכח שבועה עמדו הדורות ומקיימין התורה, כי אם מהכרח היותם שהוא חומרא יתירה מהשבועה, מה שאז ראו והכירו שאם ישוער להם לצאת מתחת ידו ומשמרתו יתברך יהיו כולם נכונים להשמיד להרוג ולאבד רגע אחד, ושהפורש ממנו פורש מהחיים כו'. ובאמת דבריו מתוקים, ודברי פי חכם חן במה שממתיק דבריו שהם מביאים את האדם להתעוררות:

אמנם בדברי רבותינו ז"ל מבואר שהיתה שבועה ממש שנשבעו בית ישראל, וכדאיתא בנדרים (כה, א) שאמר משה לישראל לא על דעתיכם אני משביע אתכם, אלא על דעת הקב"ה ודעתי:

עוד אינני מבין דברי בעל עקידה, כי לפי משמעות דבריו העונש על הדורות אם אינם רוצים לקיים קישור האבות אינו אלא שהקב"ה מסלק שבועתו מהם, דהיינו שמסלק שמירתו, אם כן מה זה חילוק עונשי התורה, לזה מלקות, ולזה מיתה, ולזה כרת, ולזה ד' מיתות בית דין, שמע מינה שהעונשים הם בכוונה מכוונת ממנו יתברך. וכן עונש הגהנם, ויש לו קצב, זה יעמוד זמן כך בגהנם, וזה זמן כך, והכל ע"פ התורה. שמע מינה שהקישור הראשון נשאר בתקפו בכלליו ופרטיו עד סוף כל הדורות ודורי דורות:

ומה שהקשה בעל עקידה על ענין השבועה ממה נפשך אם יש לו יתברך עליהם דין שבועה זו או לאו וא"ת וכו'. הקושיא אינה כלום, כי ענין השבועה לא היתה רק גמר וחיזוק קנין בלב להראות שקיימו וקבלו התורה בלב שלם ונפש חפיצה, כי לולי זה היה דבורם שדברו נעשה ונשמע (שמות כד, ז) כמו אסמכתא דלא קניא, כי כל דאי לא קני (ב"מ סו, ב), וכל ההבטחות של תורה הוא בענין הזה (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו כו', וכן בענין זה כל התורה. אמנם בשבועה, אז נגמר בלב שלם מה שקבלו התורה בבחירתם הטובה, ולא שייך לומר אסמכתא, וכן פסק מהר"ם (עי' שו"ע חו"מ סימן ר"ז סי"ט) דנדר ושבועה ותקיעת כף קני באסמכתא:

אך מה שמתמיה בעל עקידה כי איך היו אבותינו יכולין להוריש שבועה לבניהם כו', ואינו מסופק בדברי רז"ל שאמרו שכל הדורות היו שם ונשבעו בעצמם, רק מקשה מאחר שלא היה גופתם שם והמצות הם חובות הגוף:

דעו בני יצ"ו שכמו שהנשמות של כל הדורות היו שם, כך היה שם המרכז והפנימיות של הגופות, ודבר זה הוא ענין דק ואבארהו בשני פנים. הפן האחד הוא על דרך מה שכתב בעל עבודת הקודש פי"ח מחלק היחוד, אשר הפליג שם לדבר מענין האדם שהוא בצלם ודמות עליון רומז על הספירות, ודמותו ג"כ כולל כל השתלשלות, והאריך בענין ומענין לענין וכתב לבסוף וזה לשונו, ואשוב אל ענין היצירה אשר הייתי בו, ואומר כי ספירת מלכות כוללת כל הצורות, ובה סדרים פנימיים מהמפנימיים, וחיצונים מהחיצונים, כאשר גזרה החכמה העליונה, ונותנת הצורות ע"י סנדלפון ונשמרו שרשי העליונים ליתן לכל גויה וגויה הרוחניית המתחברת עם הגוף הגס הצורה הראויה לה:

וסוד הענין, כי הנה השם המיוחד כולל כל הי' ספירות שהם עשר שמות הקודש, והם כלים לידיעות הנבדלות שאינם נתפסות במחשבה, שהם סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה, ולכל שם ושם מאלה יש כנויים, והכנפים נאחזים בכינויים, והשרים בכנפים, וכל שרים יש להם מרכבות וחיילות. נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהיג עולמו בחסד, סוד שם המפורש שבו מתלבש השם המיוחד וחקוק על המטה, שהוא מטה כלפי חסד בסוד היכלות המלכות, שהם כמו גויה רוחניות לקבל הידיעות הפנימיות, שהם כמו צורות להם, והקליפה נרתק להם והם כמו צורה להם. ולפיכך (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו וגו', שהוא אחיזות חמרו וחלוק אבריו הם בשם המפורש החקוק על המטה, סוד ההיכלות. ולפעמים מתהפך לנחש כפי אחיזתו ודביקותו, ופעמים מטה כלפי חסד. וגם צורתו כלולה בג' מדריגות זו לפנים מזו נפש רוח נשמה, והם בקישור אחד אמיץ, וזו כסא לזו ושואבת משרשם הנפש מהכלה בסוד (ישעיה כו, ט) נפשי אויתיך בלילה, והרוח מהחתן בסוד (שם) אף רוחי בקרבי אשחרך, והנשמה מהחופה סוד (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה:

ואלו הצורות יש להם ג"כ גויה רוחניית לתבנית הגויה הרוחניית הנזכרת למעלה, והיא מחברת בין הצורה והגוף, שהוא לתבנית הקליפה הנזכר כמאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (זוה"ק ח"ג קד, ב) אשכחנא בספרא דשלמה מלכא בשעתא דזווגא אשתכח לתתא, שדר קב"ה חד דיוקנא דפרצופא דבר נש רשימא חקיקא בצולמא, ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי בר נש על רישיה חד צולמא רשימא דפרצופא דבר נש, ובההוא צולמא אתברי בר נש. ועד דקיימא ההוא צולמא דשדר ליה מריה על רישיה ואשתכח תמן לא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו', ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא כדנפק בההוא צלם אתברי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש וגו'. והאי צלם איהו מלעילא בשעתא דאינון רוחי נפקי מאתרייהו, כל רוחא ורוחא אתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא, ובההוא דיוקנא יקר נפיק מהאי עלמא, ודא איהו צלם, ע"כ. והגויה הזאת היא המקיימת לגוף הגס, לפי שיש לה שיתוף עם הגוף וגם עם הצורה, כי לא היה באפשר יתחברו שני הפכים כי עם ע"י אמצעי שהיא הגויה הרוחניות, ונחברה אל הגוף הגס הזה שנבנה מעפר בית המקדש שהוא בירושלים, ששם אחד מפתחי גהנם (עי' סוכה לב, ב). ובב"ר (יד, ח) אמרו מן האדמה (בראשית ב, ז), רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו נברא והלואי יעמוד עד כאן, עכ"ל עבודת הקודש:

הרי סוד הגויה בה בנעלם ג"כ שורש הגוף, ואין ספק כי ענין הזה הוא דוקא בנפשות ישראל שהם חלק אלוה ממעל נר אלהים נשמת אדם (משלי כ, כז) והוא התפשטות אדם הראשון, וכשם שנתפשט מנשמת אדם הראשון ס' רבוא נשמות של ישראל, כן נתפשט ג"כ ענין הגויה הנזכרת. ולכן ישראל קרוין אדם (כריתות, ו, ב), כי אנחנו כולנו באמת אדם הראשון בנשמה וגויה לא כן האומות:

ואז יתבאר ג"כ המדרש רבה דפרשת משפטים (צ"ל כי תשא מ, ג) זה לשונו, עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו, יש שהוא תלוי בראשו של אדם הראשון, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתון זה מקום הנזם. ותדע לך, בשעה שהיה איוב מבקש להתווכח עם הקב"ה אמר (איוב כג, ג) מי יתן ידעתיהו ואמצאהו אערכה לפניו משפט. והקב"ה משיבו, אתה מבקש להתווכח עמי, איפה היית ביסדי ארץ (איוב לח, ד). מהו איפה, אמר רשב"ל אמר ליה הקב"ה, איוב אמור לי האיפה שלך, באיזה מקום היתה תלויה בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם אתה יודע באיזה מקום היתה איפתך אתה מתווכח עמי הוי איפה היית, עכ"ל:

בודאי זה המדרש מדבר מענין הנשמות, וכמו שמבואר בפרדס בפרק כ"ב משער מהות והנהגה, מכל מקום יש לעיין במה שאמרו מוטל גולם כו', כי לשון גולם שייך בדבר גופני, אף שהפרדס מיישב שם זה וכתב וזה לשונו, ואמר עד שאדם הראשון מוטל גולם מפני שאחר שהציבו העמידו הקב"ה בצביונו ובמעמדו נתפשטו הנטיעות הכלולות בו בג"ע עד עמוד להם גופות להתלבש, אבל היו כלולים בו קודם גמר בריאתו בהיותו גולם, דהיינו עיסה מגולגלת, עכ"ל. מכל מקום אומר אני, שמלת גולם רומז גם כן על כח הגופניי נרתק הנשמה, שגם זה מתפשט בכל דור ודור בקרב ישראל, על כן ישראל קרוין בעצם אדם, והנשמות עם הגויות עמדו בהר סיני בשעת קבלת התורה בשבועה ובאלה ובברית, ומאחר ששורש ודקות הגוף הוא בגויה זו, הרי נשבעו כל הדורות בנשמה ובגוף רוחני:

עוד פן שני והוא קרוב לזה, כי הנה האדם נעשה כתנות אור גוף נקי, ואח"כ נתלבש בגוף עכור שהוא החומר הגס עור ובשר תלבישני, והרי לו ג' עניינים נשמה בגוף נקי הנתלבש בגוף עכור. כי הנה רש"י פירש על בריאת האדם מהאדמה (בראשית ב, ז) ממזבח האדמה, אי נמי צבר עפרו מכל העולם כלו. אלו שני הפירושים שניהם אמת, מצד גוף נקי צבר עפרו ממזבח אדמה, ומצד גוף עכור מכל העולם כולו. וכמו שהאדמה מגדלת טוב ורע, מגדלת הרבה צמחים ועניינים שהם טובות למאכל ושהם סגוליים לרפואות וכיוצא בזה, מגדלת גם מגדלת דברים רעים, מיני סמני המות ודברים מרים וקוצים ודרדרים. כך גוף האדם יכול להיות זך ונקי כעצם השמים לטוהר וכמו כתנות אור, וגם חומר עכור כמו כתנות עור. ואף עתה שהוא כתנות עור, מי שרוצה לזכך ולקדש עצמו אזי גופו נעשה נקי וטהור:

והענין כאלו תאמר הנשמה בגוף אור, והגוף אור בגוף עור כבלע את הקודש בנרתק שלו, אבל לא נתבטל כתנות אור, רק נבלע בנרתק וזה אור הגוף הזך והדק הוא לישראל דוקא ונמשך להם מאדם הראשון, על כן אתם קרוין אדם (יבמות סא, א). ובעת מתן תורה שפסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, א) היו הנשמות מלובשים כמו בכתנות אור, רצה לומר שהיו עומדים בלבוש זך ודק כעצם השמים לטוהר שהוא הכח של כתנות אור, נמצא היו בגוף ונפש. וכן בערבות מואב אף שהיו מלובשים בכתנות עור, מכל מקום התעורר בהם הגוף הזך והדק כי נתקדשו והיו עדה שלמה כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהים חיים כולכם היום, וזה הגוף הזך והדק מתפשט בכל דור ודור כל מי שרוצה לעורר אותו:

ומזה יתבאר מאי טעמא כשנקנס אדם מיתה למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו, כי לא יספיק הטעם של הפרדס במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות, כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף, ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר ותולדותיו כיוצא בו אזי המיתה בטבע, משום שכל מורכב סופו להפרד, ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי זהו דוקא בכתנות אור באל"ף וכמו שהארכתי בהקדמה, כי זה לא יתיישב רק בעובדי גלולים, וכן בישראל כשהמיתה מצד החטא או ע"פ הטבע כל המורכב סופו ליפרד בבוא זמנו. אמנם אלו שאמרו רז"ל (שבת נה, ב) שלא מתו אלא מתוך עטיו של נחש דהיינו שנקנס מיתה על אדם, הדרא קושיא לדוכתא. אלא הענין כולנו אדם ממש כדפירשתי, על כן מאחר שנגזרה המיתה על אדם בעצמו, נגזרה ג"כ עלינו כי אנחנו בעצמנו אדם, כי ישראל קרויין אדם ממש:

ועל זה נתבאר דע את אלהי אביך, כי אלו השני פנים שפירשתי, מצד אחד נוגעים ברוחניית הנשמה שהיא חלק אלוה, ומצד השניה נוגעים בחלק אביך הראשון בבחינה עליונה שבהם משתוים לחלק אלוה, ובבחינת התחתונים שבהם משתוים לחלק אביך שהוא חלק הגשמיי, ועל כן חלה השבועה על כל הדורות ודורי דורות:

עוד יש דבר כמוס בענין מה שאמר דוד המלך ע"ה לשלמה המלך בנו (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך, לרמוז על מעלה גדולה לישראל באמצעית התורה שקבלו שהם תכלית הבריאה, כי תכלית הבריאה בשביל התורה וישראל, אחר כך כל הנבראים תחתונים ועליונים הם בשביל ישראל ולצרכם. ומעלת ישראל למעלה אף ממעלות מלאכי עליון, כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג, א), מהטעם שאבאר לקמן. וביען כי בחקירה זו יש מחלוקת גדול בין חכמי ישראל על כן מן הראוי להאריך ולברר וללבן הדבר על בוריו:

דעת הפלוסופים כי דעת האדם למטה מאוד מדעת הגלגלים, והרב הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות יסודי התורה הסכים לדעתם שכתב בזה הלשון שם (הל' ט), ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים, וגדולה מדעת בני אדם, ע"כ. ולא חלק הרב ז"ל בין מקבלי התורה לזולתם, כי לא הניחתו החכמה יוונית, והוא הולך לשטתו כמו שכתב במורה נבוכים בפרק י"א מהחלק הב', ובפרק י"ג מהג' שהאדם פחות מאוד מאוד בערך הגלגלים כל שכן בערך המלאכים, וכך כתוב הוא בפ"ב מהלכות יסודי התורה, ואין הפרש בזה בין האדם לגלגל המלאך, ובפ"ד (יסודי התורה הלי"ב) כתב בזה הלשון וירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופים הקדושים הגדולים וכ"ש לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים, ע"כ. הנה הציב לו הרב ז"ל יד והרבה מקומות לבזות ולהשפיל הדמות והצלם העליון:

והראב"ע ז"ל שלח יד לשונו בגאון, וחרה בו אפו על אשר שלח ידו במלאכים באמרו שבני אדם נכבדים מהם. והוא שכתב בפרשת משפטים בזה הלשון, הנה אנכי שולח יד בגאון שהעתיק על הנכבדים ממנו דבריו ויצא עתק מפיו ואמר שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת ואמר כי בעבור בני אדם נבראו, וראיותיו דברי חכמים, והם לא אמרו רק על המלאכים המתחדשים בכל רגע ודבריהם אמת:

ועוד הביא ראיה שאמר (שמות כג, ג) שולח מלאך לפניך, והנה שכח דברי השם (ישעיה מה, ב) אני לפניך אלך ועוד לשמרך בדרך, ואמר כי השמור נכבד מהשומר. והנה לא ידע כי אברהם אבינו, גם משה אדוננו, ודוד מלכנו היו שומרי צאן, גם ה' אלהינו לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא, ד), אני ארעה את צאני (יחזקאל לד, טו), אם ה' לא ישמר עיר (תהלים קכז, א), ושמרו כרועה עדרו (ירמיה לא, ט), ושמרתיך בכל אשר תלך (בראשית כח, טו), והכתוב ידמה השם למלך, גם המלאכים לשרים ובני אדם עבדים, והנה כתוב (דניאל י, כ) ושר מלכות יון, ושר מלכות פרס (שם יג), יעמוד מיכאל השר הגדול (שם יב, א). ולמה נקרא שר על ישראל, וישראל נכבד ממנו. ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו שישמרו מפני הקטן במעלה מהם, כי הכתוב אמר (שמות כג, כא) השמר מפניו, ומאי טעמא (שם) כי לא ישא לפשעכם (מהנבזה):

וידענו כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים. והנה יהושע שנכתב עליו (דברים יח, יח) נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, כאשר ראה המלאך נפל על פניו ואמר ליה (יהושע ה, ד) מה אדני מדבר אל עבדו. וכן זכריה (זכריה א, ט), גם דניאל אומרים (דניאל י, יז) ואיך יוכל עבד אדוני זה וגו' עם אדוני. והתקועית אמרה (ש"ב יד, כ) ואדוני חכם כמלאך האלהים ולא באה לחרף את דוד. ועוד כתיב (זכריה יב, ח-ט) ובית דוד כאלהים כמלאך ה', שפי' כמלאכים. ועוד (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה. אף שוכני בתי חומר וגו'. והוא האריך להביא ראיות מדברי הנבואה על שפל מדרגת האדם וגריעותו בערך הכוכבים כל שכן בערך המלאכים, לא ראיתי להבינם ולהאריך בהם, זולת מה שכתב בסוף בזה הלשון, ואני אומר כי ילוד אשה שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדריגה גבוה, וכדבריו כן הוא רק נגד החיות והבהמות והעופות כאשר הוא מלפני מבהמות הארץ וגו' (איוב לה, יא) ואם יגבה לבו באמונתו וכו', ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין כי הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים, כי אלו היינו יושבים במקום שאין שור איננו צריכים למשפט שור נגח, ואלו היינו יושבים באהלי קדרים איננו צריכים למעקה ומזוזה, ואם היינו יושבים בארץ הודו איננו צריכים למשפטי גניבה ורציחה ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצות אין חכם שיבינם, למה יתענה בעשור וחלוקי הקרבנות. והעד שאמר משה לדור המדבר אחר שאמר (שמות יח, טז) והודעתי חוקי האלהים ואת תורותיו, ארבעים שנה, ולא נתן ה' לכם לב לדעת (דברים כט, ג). והנה גם הוא אמר בשנת מותו שהוא נביא הנביאים וחכם החכמים (שם ג, כד) ה' אלהים אתה החלות וגו', והנה העיד כי עתה החל לדעת כי מי יודע מחשבות השם כי הם עמוקות ונשגבו מכל הנבראים, אלו דבריו:

ובספר עבודת הקודש פרק ד' מחלק התכלית דחה את כל ראיותיו ואת כולם ישא רוח וזה לשונו, ומה שהשיב על הגאון באמרו והנה שכח דברי השם אני לפניך אלך יושב ע"ז אחר שאשאל ולמה תהיה מעלת כורש עם היותו משיח למעלה ממעלת ישראל, שבישראל כתיב (שמות כג, כג) כי ילך מלאכי לפניך, ובכורש (ישעיה מה, ב) אני אלך לפניך. והנראה לי לומר בזה הוא כי הליכת המלאך לפני ישראל אינו מהפלא, לפי שישראל נכבדים ממנו מצד מעלת התורה שקבלו, ומצד הנשמה שבהם, מה שאין כן בשום אומה. ולשון ואלו אמר בכורש מלאכי ילך לפניך, היה בזה מקום לטעות שאין הפרש בין מקבלי תורה להאומות, ושאפילו שאר האומות גדולים ממלאכי השרת. לזה לא נאמר בו כי מלאכי ילך לפניך, אלא אני אלך לפניך, שאין בזה מקום לטעות:

עוד השיב עליו במ"ש על מה שאמר כי השמור נכבד מהשומר, והוא דעת רז"ל בבראשית רבה פרשה ע"ו עיין שם:

ומה שהשיב על הגאון מהאבות שהיו שומרי צאן כו', אינה תשובה. ויש לתמוה עליו שהשווה כל הענין שא"ל מפני שיהיה הנשמר גדול מהשומר, שהרי אין ביניהם יחס ודמיון מפאת הצורה והשכל, ולא ימשך משמירה זו טעות לומר הנשמר גדול, ואין להשומר ירידה מכבודו בשמירה ההיא כלל. ועוד כי אין שמירת המלאך הצדיקים דומה לשמירת האדם הצאן, שהאבות היו שומרי צאן להסתפק מהם כדי חיותם כשאר מלאכות, אלא שבחרו להם מלאכת הרעיה בהתרחק מהישוב להתבודד במדבר כו':

ומה שהשיב עוד שהשם נקרא שומר ישראל, אינה תשובה גם זו, כי אין הדברים אמורים כי אם לנבראים המתייחסים בקצתם וכל שכן אם יש מעלה לזה על זה כמו שיש לנשמת הצדיק על המלאך (ועוד) מצד התורה. ועוד שאין שמירת השם לישראל דומה לשמירת המלאך, כי אין שמירת המלאך לישראל כי אם כמשל האומן השומר את בן המלך מאיזה נזק מעותד לבוא עליו אם לא ישמר, והנה הוא אינו יכול להשמר, וצריך אל שומר מבחוץ ישמרנו במצות המלך, ואין השומר יכול כי אם על השמירה המסורה לו מיד המלך כו'. והנה הנשמר גדול מהשומר כמו שבן המלך גדול המעלה מהאומן, אבל שמירת השם לישראל היא ההנהגה המעולה וההשגחה הנפלאה בהם אשר בה נבדלים מכל אומה ולשון שאין שום כח ומלאך זולת הש"י ברוך הוא יכול על שתים אלה, והדביקות הגדול שהוא דבק בהם והם בו גורם להם ההשגחה ההיא שאין שום אמצעי ביניהם. ומזה נקרא השם המשגיח השגחה כזו שומר ישראל, מצד ההנהגה המעולה נקרא רועה ישראל, ולא נמצא בשום מקום שיקרא המלאך שומר או רועה ישראל שזה היה מורה עצם השמירה בעצמה, אבל אמר בו (שמות כג, כ) לשמרך, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך (תהלים צא, יא), שזה יורה תכלית ההבדלה בין שמירה לשמירה, כהבדל שבין בורא לנברא:

ומה שהשיב עוד ממיכאל שנקרא שר ישראל, כבר פירשו רז"ל שלא נקרא כן כי אם על שהוא תובע צרכיהם ומדבר ומליץ טוב עליהם. בואלה שמות רבה פרק י"ח (ה) ורבינו הקדוש אומר זה מיכאל בעצמו, שנאמר (דניאל יב, א) ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך, שהוא תובע צרכיהן של ישראל ומדבר עליהם, שנאמר (זכריה א, יב) ויען מלאך ה' ויאמר ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים. ואומר (דניאל י, כא) ואין אחד עמי מתחזק על אלה כי אם מיכאל שרכם, ע"כ:

ועוד אין הדברים אמורים שמעלת ישראל על מלאכי השרת כי אם בזמן שישראל צדיקים ועושים רצונו של מקום, אבל כשאין עושים רצונו של מקום הרי הם עבדים לעבדים, שהאומות שהם נתונות לממשלת השרים הם שריהם ואדוניהם, ובעת ההיא מחסדי השם היה שנתנו למיכאל שר החסד להליץ טוב עליהם. ובואלה שמות רבה (לב, ב) דבר אחר, (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך, אמר הקב"ה לישראל אלו זכיתם, אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שעשיתי לכם במדבר, שנאמר (שם יג, כא) וה' הולך לפניהם וגו'. עכשיו שלא זכיתם, הריני מוסר אתכם לשליח כו'. הנה החטא גרם להם לראות עולם הפוך, עליונים למטה ותחתונים למעלה:

ומה שהשיב מיהושע שהשתחוה להמלאך ואמר מה אדוני, וגם דניאל כו'. כבר אמרו רז"ל בואלה שמות רבה פכ"ט (ב) בזה הלשון, דבר אחר, אדני בם (תהלים סח, יח) רבנן אמרין שמו של אלהים היה מעורב עם כל אחד ואחד מיכאל וגבריאל. הנה לא השתחוה לו יהושע מצד עצמו, כי הוא גדול ממנו, אבל השתחווה וקראו אדון מצד השם מפני שהיה שליח השם. נמצא שהשתחווה לשם, ואליו אמר מה אדוני, אבל באופן אחר לא היה משתחוה לו כלל. וגם שהיה עובר ח"ו על (שמות כ, ה) לא תשתחוה להם כו', ע"ש בע"ה שהאריך וסתר ראיותיו:

ועוד כתב בפ"ג מחלק התכלית על דברי הראב"ע שאמר, ואם בעבור דעתו משפט נזיקין גם הם לא נתנו כי אם לישר המעוותים כו', כתב וזה לשונו, והנה זה האיש המפורסם בחכמה לא נתקררה דעתו במה שרגם את האיקונין (רצה לומר שמיעט בכבוד האדם הנעשה בצלם ודמות), אלא שקילל את השלטון במה ששלח רסן לשונו במשפטי התורה הצדיקים והישרים המכוונים לעצמם. ועוד נוסף על זה שמפיהם אנו חיים בהיותינו עוסקים בהם על דרך דרוש וקבל שכר (סנהדרין נא, ב) וכמו שאמרו רז"ל (מנחות קי, א) הקרבנות כל העוסק בתורת העולה כאלו הקריב עולה, עכ"ל:

אמנם מבואר בדברי רבותינו האמיתיים הם אמת ודבריהם אמת מבואר בדבריהם שבני אדם נכבדים ממלאכי השרת,^הגה"ההנה הרמב"ם וסיעתו המגדילים מעלת המלאכים על הכל, הולכים לשיטתם שסוברים שאין חילוק בינם לקונם, אלא שהם עלולים ממנו ית'. וזה לשון הרמב"ם ע"ה. בפרק ב' מהלכות יסודי התורה (הל"ה) כתב וזה לשונו, ובמה יפרדו הצורות זו מזו, והם אינם גופות לפי שאינם שווים במציאותן. אלא כל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו, והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה, והכל נמצאים מכחו של הקב"ה, עד כאן לשונו:
והכוונה, כי הוא הפליג שם בשלילות הגוף ומאורעיו כמלאכים, והוקשה לו כי אחר שהם רחוקים ממאורעי הגוף, ואחר שאין הנמצאים השווים במציאותן נפרדים זה מזה אלא במאורעי הגוף, ואחר שהמלאכים אין להם מאורעי הגוף, א"כ במה יפרדו להיותם עשרה מדריגות כמו שמנה הוא בעצמו. ותירץ, לפי שאינם שוים במציאות, פירוש, כי אמת הוא כי השוים במציאות לא יפרדו אלא המאורעי הגוף, והמלאכים שהם נפרדים, עם היות שאין להם מאורעי הגוף, הטעם הוא מפני שאינם שוים במציאות, אלא עלולים זה מזה וכל אחד מהם למטה ממעלתו של חבירו וכו':
והרב ר' שם טוב בן שם טוב בספר האמונה שער ד' פרק א' ב' ג' הכריח בראיות ברורות שאין דעתם צודקת, וזה לשונו, הנה בדעתם אין בין עילות העילות אליהם, אלא שזו עלה אל העלולים ממנו, ואין בנו כח לידע דבר אחר מחילוף בין סיבה ראשונה לאחרון מהם וכו', כל אחד מעלה לעלול. כלומר, כולם יתייחדו באחדות גמור, כי אין ביניהם לא חבור ולא פרוד, ואין להם מקום כלל, כי אינם גשם ולא כח בגשם, אלא שכל נבדל, אבל הסבה למעלה מן המסובב, והעלה למעלה מן העלול, ונמצא שהסבה ראשונה סבה לכולם והעלול הראשון עלה לכל העלולים שלמטה ממנו, והם הם למעלה מהתחתונים:
ועוד הרב הכחיש סברא זו בהמלאכים, מפני שהוכרח בדברי רז"ל שהמלאכים נבראו ביום ב' או ביום ה' כפי מה שנחלקו בזה חז"ל (בר"ר ג, ח), ואמר שאם היו המלאכים כאחדות השם, איך אפשר לומר שאחר בריאת שמים וארץ נבראו, והוא נמנע, כמו שנמנע לומר שקדמו לסיבה ראשונה. ועוד איך צודק בהם לשון בריאה. ועוד הכריח מפרשת וירא אליו (בראשית טו, א-טז) ממראה אברהם שראה אותם בדמות אנשים, והכריח שם כי לא יצדק לומר שהי' במראה הנבואה, עד כאן לשון השגותיו. והנה הכריח על פי השאלות האלה שהם הוויות דקים מתגשמים בגוף דק וזך, וזה הכריח מדברי רז"ל:
וזה לשון הפרדס בפרק ט"ו משער היכלות, וזה לשונו, הרמב"ם ע"ה האמין היות מראה מלאכים אל אברהם אבינו ע"ה וכיוצא בהם שהי' במראה הנבואה, וזה מפני שהאמין שהם דקים תכלית הדקות, רוחניים בלתי מתגשמים, וע"ז הוקשה לו ריבוים. ותירץ שהם מתרבים בדרך עלה ועלול. ולזה הבאים אחריו הקשו לדעתו, שא"כ חויב שלא יהיו במדריגת מלאכים כי אם נאצלים אחד לאחד, מאחר שאין הפרדם אלא מעלה לעלול, ומדריגות הם י', חיו"ת אופני"ם אראלי"ם חשמלי"ם שרפי"ם מלאכי"ם אלהי"ם בני אלהים כרובי"ם אישי"ם:
והנה נודע היותן יותר ויותר, ונדחקו בכמה עניינים ליישב הענין הזה, ואנו אין לנו אלא קבלת הרשב"י עליו השלום שפירש, שאפשר אל המלאכים להתעבות ולהתגלות באויר. וזה לשונו פרשת וירא, תא חזי, בשעתא דאתגזר אברהם, הוה יתיב וכאיב. וקודשא בריךהוא שדר לגביה תלת מלאכין באתגלייא. וכי מאן יכיל למחמי למלאכין, והא כתיב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות. אלא ודאי חמון לון, ונחתי לארעא כגוונא דא. ולא יקשה לך, דהא ודאי אינון רוחין קדישין, ובשעתא דנחתין לעלמא מתלבשין באוירין וביסודי דגולמין ואתחזין לבני נשא ממש בחיזו דיוקנא דלהון. ותא חזי, אברהם חמא לון כחיזו דבני נשא, ואע"ג דהוה כאב ממילה, רהיט בתרייהו בדיל דלא למגרע מה דהוה עביד מקדמת דנא, עכ"ל. והנה בפירוש אמר, שאפשר למלאכים להגלה ולהראות לזכי המדות, והצדיקים זכי הראות:
עוד למדנו שם בענין המלאכים, שאינם יודעים בעולם הזה ובענייניו, אלא איש על עבודתו ועל משמרתו, וזולת זה אין להם ידיעה בעולם. וזה לשונו התם בפסוק (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך, וכי לא הוו ידעו מלאכי עילאי דשרה הוה באוהל, אמאי כתיב איה. אבל לא ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע, ומה דלא אתמסר להו למנדע לא ידעי. תא חזי, (שמות יב, יב) ועברתי בארץ מצרים אני ה', וכי כמה מלאכין שליחין ליה להקב"ה. אלא בגין דאינון לא ידעין בין טפה בוכרא לההיא דלא בוכרא בר קודשא בריך הוא בלחודיה. כגוונא דא, (יחזקאל ט, ד) והתוית תיו על מצחות אנשים, ואמאי צריכין. אלא בגין דאינון לא ידעי, אבל מה דאתמסר לון למנדע, ידעי כל אילין מילין דזמין קב"ה לאייתא על עלמא. מה טעמא, דקודשא בריך הוא אעביד כרוזא בכולהו רקיעין בההוא מלה דזמין לאייתאה על עלמא, ואינון שמעי מלה וידעי. בגוונא דא בשעתא דמחבלי אשתכח, בעי בר נש לאתכסיא בביתיה ולא יתחזי לבר בשוק, בגין דלא אתחבל, כמה דאת אמר (שמות יב, כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מנייהו אין, אבל מקמיה קודשא בריך הוא אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיה כג, כד), עד כאן לשונו. ומבואר הוא, עד כאן לשון הפרדס:
וזה נגד התוספות דפרק קמא דשבת (יב, ב), שכתבו (ד"ה שאין) אהא דאמר רבי יוחנן (שבת שם) כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו, שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. וכתבו התוספות, שאין מכירין בלשון ארמי לבד מגבריאל, כדאמר בסוטה בריש אלו נאמרים (לג, א), דאמר מר בא גבריאל ולמדו ע' לשון ליוסף. ותימה דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים, ולשון ארמי אינם יודעים, עד כאן לשונם. וכבר נשאלתי על דברי תוספות זה, מנא להו דידעי המחשבה שבלב:
ואמרתי, התוספות מאמינים במלאכים כדרך שמאמין הרמב"ם, ואם כן בהכרח אין נסתר מהם, אבל האמת אינו כן כמבואר בזוהר הנ"ל, שאינן יודעין. ואל תשיבני מגמרא שלנו שנראה חולק על הזוהר, וכמו שהביא רש"י ריש וירא (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך, יודעין היו מלאכי השרת שרה אמנו היאך היא, אלא להודיע שצנועה היתה, עד כאן. אל תטעה שהגמרא חולק על סברת הזוהר ח"ו, אלא הגמרא סובר בוודאי כאן הודיע הקב"ה למלאכי השרת היאך היא שרה, מאחר שאחד מהם נשלח לבשר את שרה, היה המלאך צריך לדבר במקום שתשמע שרה, וכמו שכתוב (שם י) ושרה שומעת פתח האהל, וק"ל: ולא מאותם המתחדשים בכל רגע כדברי הראב"ע ז"ל, אבל מהשרים היושבים ראשונה במלכות קיימים תמיד במדרגתן. דבר זה עקרו מדברי נבואה, ומקובל ביד חכמי ישראל הקדושים אשר מפיהם אנו חיים:

אמרו בפרק חלק (סנהדרין צב, ב) אמר ר' אלעזר גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שנאמר (דניאל ג, כה) באדין נבוכדנצר מלכא תוה וגו', וכתיב (שם) ענה ואמר הא אנא חזי גוברין ד' ורוה די רביעאה דמי לבר אלהין. ובאלה הדברים רבה (א, יב) א"ר אבא לעתיד לבוא עתיד מחיצתן של צדיקים להיות לפנים ממלאכי השרת והם שואלים מה הלכות חדש הקב"ה היום. אמר ר' לוי בר חנינא ואל תתמה, אף בעולם הזה היו מחיצתן לפנים ממלאכי השרת, שנאמר (דניאל ג, כה) ורוח די רביעאה וגו', שהיו לפנים מהמלאך והוא מכבה לפניהם האש:

ובפסיקתא רבתי (לה, ג) ענה ואמר הא אנא חזי וגו' ורוה די רביעאה ורוה דקדמאה, לא נאמר אלא ורוה די רביעאה, זה גבריאל שהיה מהלך אחריהם כתלמיד אחר הרב, ללמדך שהצדיקים גדולים ממלאכי השרת. כיון שראה נבוכדנצר את גבריאל, מיד הכירו ואמר זהו ראיתי במלחמתו של סנחריב בשעה ששרפן. רבי אליעזר הגדול אמר, בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל נזדעזעו כל אבריו ואמר, זהו המלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב שנדמה כביבית קטנה של אש ושרף כל מחניהו:

ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיח, א) בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר יורקמי שר הברד לפני הקב"ה רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים. אמר גבריאל אין גדולתו של הקב"ה בכך, אני שר האש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס. אמר ליה הקב"ה רד. ובבראשית רבה פרק מ"ד (יג) אימתי ירד מיכאל בחנניה מישאל ועזריה. ומכל מקום למדנו, שהצדיקים רבים ונכבדים ממלאכי השרת, ושאינן מהמתחדשים בכל רגע כדברי הראב"ע ז"ל. ובבראשית רבה פרשה ע"ח (א) אמר לי זה מיכאל וגבריאל שהן שרים שלמעלה דכלא מתחלפין ואינון לא מתחלפין:

ובמדרש שוחר טוב במזמור קג (יח) מה שלא יכלו ס' רבוא לשמוע, שמע משה לעצמו שקרא לו הדיבור, שנאמר (ויקרא א, א) ויקרא אל משה ולא ניזוק, ללמדך שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת שהם אינם יכולין לשמוע קולו אלא עומדים ומזדעזעים וכו':

ובפרק גיד הנשה (חולין צב, א) וישר אל מלאך ויוכל (הושע יב, ה), איני יודע מי נעשה שר למי. כשהוא אומר (בראשית לב, כח) כי שרית וגו', הוי אומר יעקב שר למלאך. ובויקרא רבה פכ"ד (ט) והיית רק למעלה (דברים כח, יג), יכול כמוני, תלמוד לומר רק לשון מיעוט, גדולתי למעלה מגדולתכם, ע"כ. הרי שלא מיעט רק גדולתו, אבל גדולתם למעלה מגדולת מלאכי השרת:

ובספר סודי רזי ויאבק איש (בראשית לב, כד), יש אומרים שרו של עשו היה, ויש אומרים מיכאל היה. א"ר טרפון לא היה רשות למיכאל לזוז ממקומו עד שנתן לו יעקב רשות ויאמר שלחני (בראשית לב, כו). אמר ליה גנב אתה, או קוביוסטוס אתה. א"ל עמוד וראה כמה כתות של מלאכי השרת שאומרים למיכאל עלה כי הגיע זמן השירה לומר. א"ל איני יכול מפני זה, ע"כ:

ואמרי בבראשית רבה פרשה ע"ח (א) ר' מאיר ור' יודא ור' שמעון. ר' מאיר אומר מי גדול השומר או הנשמר, מן מה דכתיב (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך, הוי הנשמר גדול מהשומר. ר' יודא אומר מי גדול הנושא או הנישא, מן מה דכתיב (שם יב) על כפים ישאונך, הוי הנישא גדול מהנושא. ר' שמעון אומר מן מה דכתיב (בראשית לב, כו) שלחני, הוי המשלח גדול מן המשתלח. הנה בארו ע"ה כי מעלת ישראל על המלאכים מצד התורה ומעשים טובים שבהם, ובעבורם יהיה הנישא והנשמר גדול המעלה מהנושא ומהשומר:

והענין האדם שהוא סוף המעשה והוא ראשית המחשבה ונעשה בדמות ובצלם אלהים לתקן הכבוד העליון המלך בכבודו ע"י פעולת מעשים של תורה וטוהר מחשבתו וכוונתו בהם. ולזה נכללו בו כל המעלות הנכללות בשם הגדול, כדי שיהיה כח וסיפוק בידו לזה, כי כן היה הרצון מתחילה שיהיה זה הכח מסור ביד האדם הנברא בצלם ובדמות ושהתעוררו למטה במעשיו הטובים ועבודה על הכוונה הראויה יעורר הדברים העליונים למעלה, והוא סבה בהתעוררות ההוא שיתייחד השם הגדול בכבודו וזה תכלית העבודות והמצות, ולזה באו הציוויים והאזהרות כל התורה כולה וחיוב שיהיה זה כן לצורך האצילות שהוא האלהות ליחדו באדון יחיד המאציל אשר הוא צורך גבוה כמבואר בארוכה לעיל, על כן גדולים מעשה הצדיקים בפעולתן זה יותר ממלאכי השרת:

ולזה אמרו (יבמות סד, א) שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים, ולא אמרו כן על עבודת מלאכים ושירותן. ובפרקי היכלות פ"ט למדו אותה ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע בבית תפלתכם, בשעה שאתם אומרים לפני קדוש כי אין לי הנאה בכל עולמי שבראתי כאותה שעה שעיניכם נשואות בעיני ועיני בעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש, ע"כ. והנה הקדושה מגיע לנו ממלאכי השרת, (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה ואמר וכו', ולא מצינו חיבה זו כשמקדשין המלאכי השרת כי אם בישראל:

ועוד לרז"ל (אוצר המדרשות היכלות מג) בזה הלשון, א"ר ישמעאל אשריהם ישראל כמה חביבין לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת. כי בשעה שמלאכי השרת מבקשים לומר שירה תחילה למעלה, באים סביבות כסא הכבוד הרים של אש וגבעות של להבה ואומר הקב"ה להם החרישו אלי כל מלאך ומלאך וכל חיה וחיה וכל אופן ואופן וכל שרף ושרף שבראתי בעולמי עד אשמע ואאזין תחילה כל שירות ותשבחות של ישראל, שנאמר (ש"ב כג, א) ונעים זמירות ישראל, מלמד שערב לפני הקב"ה קול שירות ותשבחות של ישראל יותר ממלאכי השרת, שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בקר, אלו ישראל, ויריעו כל בני האלהים (שם), זוהי פמליא של מלאכים. אם אין כבודי בארץ, אין כבודי בשמים. אימתי רומה על שמים אלהים (תהלים נז, יב), בזמן שעל כל הארץ כבודך (שם), ע"כ:

וכבר הועתקו המאמרים הנ"ל ממעלת צדיקים על מלאכי השרת בספר עבודת הקודש, ושהסבה היא מאחר שהוא מתקן את השם מכח שנעשה בצלם ודמות, וכתב הרב שזה רמז דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, כלומר כוונת האדם בבריאתו שהוא יחוד השם הגדול בכבודו. וזהו אומרו ה' אדונינו שהם שני שמות יו"ד ה"א ואל"ף דל"ת. וזה פלא ששמת זה הכח והיכולת ביושב הארץ שהוא האדם, ועל כן נעשה האדם בצלם ובדמות בבנין השם הגדול, והוא אומרו מה אדיר שמך, כלומר האדם שהוא עשוי בבנין שמך כמה כחו גדול כי מעשיו ועבדותו יהיה סיבה אשר תנה הודך על השמים (שם), הוא השפע והאור הבא מן המקור העליון על השמים, שהוא השם הגדול ובזה יתייחד בכבודו, וזה הכח הושם בארץ, רצונו לומר בתחתונים, מה שלא הושם בעליונים ולזה היו נכבדים מהם:

אחר כך אמר כמתמיה על המעלה הרמה הזאת (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו', אני אומר בלבי מה אנוש וכו', בריה פחותה ושפילה בערכם. וכשיבחין האדם עצמו ועצמם יתאמת לו שהוא בקצה הפחיתות בערכם וכל שכן בערך המלאכים כך הוא מצד הנגלה של אדם וכשהוא משולל מהשלימות. אמנם כשהוא בתכלית השלימות הנ"ל ונתדבק בו ית', הנה הוא מעולה מהמלאך הרבה עד שיש לו כפשע בינו ובין אלהים. והוא אומרו (שם ו) ותחסרהו מעט מאלהים^הגה"הואם תקשה, אם כן מה מעלת חנוך ואליהו שנעשו מלאכים, מאחר שהצדיקים יותר גדולים מהמלאכים. דבר זה נתבאר בפרדס פרק י"ב ופרק י"ג משער היכלות, כי גופם נתהפך למלאכות, אבל נשמתם הוא למעלה מעלה מעלה, ועיין שם וייטב לך::

והנה נאמרו פסוקים אשר מפשוטן יש להוכיח היפך מהנזכר. (איוב ד, יח-יט) הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה. אף שוכני בתי חומר וגו'. (שם טו, טו-טז) הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. אף כי נתעב ונאלח איש וגו', ובעבודות הקודש פרק ח' מחלק התכלית האריך בישובן עיין שם:

אמנם נראה לי יתיישב הענין בבירור על פי מה שכתב הפרדס שהמלאכים זכים וברים בסוד קבוץ חלקיהם וקרבתם אל יסודות העליונים, ובבחינה זו האדם רחוק מהם' אבל בפנימיות דהיינו מצד הנשמה האדם למעלה מהם' והאריך בפרדס פרק עשירי משער היכלות כי כל דבר הוא מד' יסודות. והענין כי ד' יסודות העליונים הם, חסד יסוד המים, גבורה יסוד האש, תפארת יסוד הרוח, מלכות יסוד העפר, והם מיוחדים תכלית היחוד. וע"י ד' יסודות האלה הנאצלים הדקים, נתהוו הד' יסודות שבסדר אצילתן, והבריאה והיצירה והעשיה מדריגה אחר מדריגה מעילה לעלול, וכל ד' מדרגות בכל א' וא' מהמדרגות בעצמם. באצילות יש אבי"ע וכולם אצילות. ובבריאה יש אבי"ע וכולם בריאה. וכן ביצירה, ועשיה. משל אל צורף הכסף שיבדיל לכל מין ומין בעצמו לד' מינים כו', ע"ד עשיה שבאצילות ראש לאצילות שבבריאה, ועשיה שבבריאה ראש לאצילות שביצירה, ועשיה שביצירה ראש לאצילות שבעשיה. ומד' השתלשלות מדריגות אלו נשתלשלו כל העולמות מאצילות לבריאות, ומבריאות להיכלות, ומהיכלות לקליפות, ומקליפות למציאות הרקיעים הם המזלות, ומהם אל היסודות האלה העבים והמורכבים כו', עד נמצא לפי זה כי ד' יסודות אלה והם ד' יסודות שברקיעים עם היותם ספיריים וד' יסודות הרקיעים הם עצמם שביצירה וכן עד העליונים, אמנם ההתעבות לפי ההשתלשלות כפי רחוקם ממקורם:

ולפי זה אין דבר בעולם שלא יושפע עליו מלמעלה שפע ואור, אלא שהשפע ההוא כפי רדתו מהאחוריים שהם פנים אליהם כו' עד שלא תמצא בעולם הזה דבר שלא יהיה בו רוחניית וחיות קצתם כפי ערך גופו וחומרו לפי המדריגות שיתרחק מהמקור. המשל אל עששית גדולה דולקת באמצע הבירה, ומפני גודל הבירה לא תאיר אל מקצעות הבירה בירכתים אלא אור מועט, וכל זמן שהאדם יתקרב אל העששית תאיר אורה יותר נאה עד שהמגיע אל תוך ד' אמותיה יכהו עיניו מרוב אורה. הנה אפילו היסודות שהם גולמים מתים, יש להם מעלה זה על זה. העפר שהוא אחרון במדריגה לא יתנועע וממקומו לא ימיש. והמים שעליה מתנועעים. והרוח שעל המים ביותר. ויסוד האש עוד ביותר עולה בטבעו למעלה מעלה. וכן סדר עליית המורכבים זה על זה, על הדומם הצומח, ועל הצומח החי, ועל החי המדבר. ומזה נוכל להבין ענין נפש הבהמה ונפש בעלי חיים, כי כאשר יתקבץ החומר ההוא מורכב מד' יסודות ויתהווה ממנה הבהמה או הבריאה ההיא, הנה לפי שנצטיירו היסודות צורה נכבדת עליו במדריגה ונתקרבו אל האור החיוני השופע בו, ואותו אור השופע בו הנשמה אליו. ועל האמת יש נפש חיונית, ועל היותר אמת אין בה נפש כל עיקר, מפני כי במות הבהמה והפרדה תחזור אל יסודותיה להתרחק מן האור לאין לה נפש ולא רוח ונשמה שתעלה או תרד, ולא היתה אלא כדמיון הזבוב הפורחת באויר בהתקרבת אל העששית תאיר בה האור ונקרא זה חיות שלה, ובהתרחקה יתרחק ממנה וזה מיתתה כו', ע"כ:

ועתה להיות שהיסודות מתקבצים ע"י הטהרה והקדושה, האור המאיר בהם הוא הטהרה והקדושה, לכן התירה התורה אכילתם. ומפני כי קצתם קיבוץ חלקיהם ע"י קליפות כנודע, והקליפה מאיר בהם, אסרה אותם התורה:

ועם זה נבין כי כל הדברים בעולם הזה עולים ממדריגה למדריגה. המים יורדים על הארץ ויונקים הזרע ההוא עובי ושומן הארץ וגדוליהם שיסודות מן העבים עלו אל חלק אבר הזרע ההוא, והזרע גדל ונעשה עשב כו' ומתקרבים יותר אל המקור, ואז מה שהיה תחת מלאך הממונה על הארץ יצא מרשותו ושופע בו מלאך הממונה על העשב. ואח"כ הבהמה אוכלת העשב ונעשה חלק אבר ממנה ונעשה כצורתה ומתקרב יותר אל מקורו, וכפי קרבותו אל מקורו כן יתקרב אליה האור ויגדל בה הארה ואז יצא מרשות המלאך הממונה על עשב ונכנס תחת המלאך הממונה על הבהמות. וכאשר האדם יאכל הבשר ההוא, יעלה הבשר אל מדריגה משובחת בקורבתם אל מציאות האדם השופע עליו אור מלך מלכי המלכים היא הנשמה העליונה, ואין ישראל תחת מזל ומלאך ושרף, ואדרבה המלאכים שואפים שפע מהצדיקים, וזהו טעם שישראל בעוד שהיה משה רבינו ע"ה חי היתה השפעתם ע"י שכינה ממש, וכשחטאו נאמר (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפי שירדו ממדריגתם מעילתם אל תחת העלול מהן כו', ובזולת כל זה רצה לומר מעלת הנשמה אפי' ביסודותיו יש בהם הכנה כמו שאמרו רז"ל (בר"ר יד, ח) אדם הראשון ממקום כפרתו נברא שהוא מקום מזבח, כי שם תוקף הארת מלך מלכי המלכים יתברך, עכ"ד:

והנה ע"י פרק זה נתבאר, שהמלאכים זכים וברים בסוד קבוץ חלקיהם וקרבתם אל היסודות העליונים, ובבחינה זו האדם רחוק ממנו ודאי, כי אין מעלת קיבוץ חלקי האדם כמעלת קיבוץ חלקי המלאך. אבל המלאך אין בפנימותיו אלא אור סתם כדרך שאר מעברי האור השופע, והאדם לא כן, שיש בתוכו נשמה נקיה וברה עד שכאשר יגביר הנשמה אל חלקי חומרו יאיר בו אור המאיר נשמתו אור עליון ומשובח מאור השופע על המלאך, מפני כי נשמתו אבי"ע ואינו מצטרך לקבל ע"י שום אחת מהמדריגות אלא ע"י עצמה כי תאיר ותקבל השפע ממקום מקור נשמתו, עד כאן מהפרדס:

הרי נתבאר לי מתוך דברי הפרדס שמצד חלקי היסודות מעלת המלאך עדיף על האדם, ואפשר שע"ז סובבים הפסוקים הן במלאכיו כו' המורים על שפלות אדם בערך המלאך.^הגה"הומתוך לשון הפרדס נבחן עוד תירוץ, שכתב בימי משה רבינו ע"ה היו מקבלים מעצם השכינה, וכשחטאו אז ירדו תחת העלול שלהם. ואפשר דבבחינה זו מדברים הכתובים משפלות האדם נגד המלאך. וכך כתוב בעבודת הקודש: אמנם מצד הנשמה הוא יותר ממלאך, ואדרבה המלאך שואף ממנו:

ועתה יש להקשות לפי זה דהיה ראוי שיהיה לאדם הרכבת ד' יסודותיו למעלה מהרכבת ד' יסודות של המלאך, מאחר שאור הפנימי שבו הוא יותר גדול מאוד הפנימי של המלאך:

שני תשובות לדבר. האחד כדי שיהיה בחיריי, כי אז מורכב מטוב ומרע. הטוב מצד הנשמה והחומר רע רע יאמר. וכשגובר מצד הנשמה, אז בדין שיהא מעלתו נוסף על מעלת המלאך, זולת הטעם שכתבתי לעיל וכהא דתנן (אבות פ"ה מכ"ב) לפום צערא אגרא. וכן נאמר האדם הוא מצווה ועושה, והמלאך אינו מצווה ועושה, והמלאך אינו עושה בבחירה רק טוב הוא להיותו כולו טוב, משא"כ האדם הטוב שעושה הוא מצד בחירתו, כי מצד החומר היה מעוכב. הגם כי יש למלאך לפעמים ג"כ איזה בחירה, כמו שמצינו במלאכי סדום שחטאו ותלו הגדולה בעצמם, זו הבחירה נקרא בחירה נעלמת מילתא דלא שכיחא, ואינה רק מצד שכל נברא דבוק בו חסרון מצד שהוא נברא, וזהו הענין שהארכתי בהקדמה תולדות אדם שהאדם לאחר שנתלבש בכתנות עור ויוחזר לכתנות אור מעלתו יהיה יותר גדולה מאלו היה נשאר כתנות אור כתחלה, כי אז נברא בבחירה נעלמת אינה גלויה כל כך, אבל עתה נתגלה הבחירה טוב ורע ושקולים הם הצדדים ובידו להטות הכף כמו שירצה. זהו הטעם שד' יסודות שלו אף שהם מעולים, מכל מקום הם חומריים לטובתו אם ירצה. ולעתיד חלק הרע שנתגלה, יתבטל לגמרי עיקרו וישאר כולו טוב בלי סיג ויזכה לכולו טוב:

התשובה השניה הש"י ברא את האדם להיות כולל עליונים ותחתונים כל ההשתלשלות מראש ועד סוף, על כן הוצרך להיות בהרכבה זו, כי המרכיב יתברך הוא יודע להרכיבו שיהיה בו תחתון כמו עליון. וזהו אדרבה הסיבה שיזכה לנשמת אלוה, מאחר שהוא כולל כל המציאות, מבואר למבין:

הכלל העולה מכל הנזכר, כי האדם כשיהיה משולל וערום מכל השלימיות הנה הוא להבל דמה ובמה נחשב, והוא והבהמות שוין. ועל ענין זה באו הפסוקים המפליגים בפחיתתו בערך העליונים כמו שרמזתי בשם עבודת הקודש והפרדס. אמנם כשגדול כוחן של צדיקים המדמין צורה ליוצרה בעמלם בחכמה ובדעת ובכשרון מעשים, אז ידם על העליונה על כל הנבראים עליונים ותחתונים, וכל זה באמצעית התורה. וזה רמז משה רבינו ע"ה באמרו (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' ובניכם, הרי שלא מפסיק וחוצץ שום נברא בין ה' ובין ישראל, וישראל יושבים ראשונה במלכות, ומשה על גביהן:

ובזה יתבאר מאמרם ז"ל (שבת פח, ב) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד אשה בינינו. וקשה הלא הראש שלהם שהוא מטטרון שר הפנים הוא יליד אשה, כקבלת חכמי האמת חנוך זה מטטרון:

והנה לפי האמת אין זה קושיא, כי תרעומת מלאכי השרת היה על שמשה רבינו ע"ה עלה למרום כמות שהוא בעור ובשר לא סילק לבוש החומר, רק כמו שנולד מהאשה כן נשאר וזכה לעלות ביניהם. משא"כ חנוך כשעלה סילק לבוש הגשמי שבא לו מזה שהיה ילוד אשה, כדאיתא בספר היכלות א"ר ישמעאל שאלתי למטטרון מפני מה אתה נקרא בשם קונך בע' שמות, ואתה גדול מכל השרים וגבוה מכל המלאכים וחביב מכל המשרתים ונכבד מכל הצבאות ורב מכל האדירים בגדולה ובמלוכה ובכבוד. השיב ואמר לי, מפני שאני חנוך בן ירד, וכשחטאו דור המבול וקדחו במעשיהם ואמרו לאל סור ממנו, מה עשה הקב"ה, נטלני מביניהם להיות עד עליהם בשמי מרום לכל באי עולם. וכיון שלקחני הקב"ה לשמש את כסא הכבוד ואש גלגל המרכבה ואת כל צרכי השכינה, מיד נהפך בשרי אל שלהבת, וגידי ועצמותי לגחלי רתמים, ואור עפעפי לזוהר ברקים, וגלגל עיני ללפיד אש, ושערות ראשי ללהט ולהבה, וכל אברי לכנפי אש בוערות, וגוף קומתי לאש יוקדת, ומימיני חוצבים להבות אש, ומשמאלי בוערים לפידי אש, וסביבותי מפרחות רוח סערה וסופה וקול רעש, ורעם מלפני ומלאחרי, ע"כ:

אמנם לפי דרכי יתכן עוד שתערומות מלאכי השרת היה על מה שמשה רבינו ע"ה עלה למעלה על גביהם והוא חוצץ ומפסיק בין ה' וביניהם, זהו שאמרו רבש"ע מה לילוד אשה בינינו, שיהיה מפסיק בינך לבינינו:

וזהו שכתוב דע את אלהי אביך, הגם כי ילוד אשה מאב אתה, הוא אלהיך בלי חציצה והפסק, ואח"כ אלהי המלאכים:

עוד רמז זה הדבר ביותר פנימיות לשלמה בנו, בסוד שאמרו רז"ל (מגילה יא, ב) שלמה מלך בעליונים כמו שכתוב (דה"א כט, כג) וישב שלמה על כסא ה', והוא היה בערך מדריגת משה רבינו ע"ה. וכן אמרו (ר"ה כא, ב) לא קם כמשה (דברים לד, י), בנביאים הוא דלא קם כמשה, אבל במלאכים קם, ומנו שלמה. וכן אותיות שלמ"ה למש"ה. וזהו שכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך, רצה לומר כי דוד אביו סוד רגל רביעי במרכבה, ואלהי אביך סוד עצם המרכבה, בסוד (בר"ר פב, ו) האבות הן הן המרכבה:

וזה לשון עבודת הקודש פרק י"ז מחלקי סתרי התורה, האבות לפי שהשלימו זאת המרכבה והייחוד, נתייחד השם הגדול בהם, ובזה היו מרכב"ה לשם המיוחד. ולזה אמרו עליהם האבות הן הן המרכבה, לפי שכל אחד מהם ע"ה לוקח לו מידה אחת וייחד בה כל השאר, אלא שאותה המדה היתה לו לראש פינה והתנהג בה כל ימיו ונעשה מרכבה וכסא כבוד לה' עם כללות כלן במדה ההיא, ונדבק ונתייחד בה וגם היא בו:

ובב"ר (שם) ויעל אלהים מעל אברהם (בראשית יז, כב), אמר ריש לקיש האבות הן הן המרכבה, שנאמר ויעל אלהים מעל אברהם, (שם לה, יג) ויעל מעליו אלהים, (שם כח, יג) והנה ה' נצב עליו, ע"כ. ויצחק נתקדש בהר המוריה, ומשעה שעלה על גבי המזבח והיה עולה תמימה לא זזה שכינה מעליו, ולזה לא נזכרה בו לשון עליו מעליו בכתוב. ולפי שיעקב הוא עיקר האבות כי מטתו שלימה, ובו שלימות היחוד כי הוא המקיים את הכל הבריח התיכון מבריח מקצה אל קצה, מדתו מדת האמת שבה קיום הכל, ויעקב מקיים הכל מעלה ומטה, ולזה הכתיב בו (שם כח, יג) והנה ה' נצב עליו, מה שלא הכתיב באבותיו, והוא עיקר המרכבה ושלימותה:

ובפרק היה קורא (ברכות טז, ב) ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה, ואע"פ כן אין המרכבה פחות מארבעה, כי דוד המלך ביחוד אחד עם האבות ובו המרכבה שלימה.^הגה"הוזה רמז הפסוק (תהלים קיט, סג) חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך. דקשה, ברישא אמר שהוא חבר לכל אשר כבר יראוהו, כי דיבר בלשון עבר. ובסיפא אומר לשון הוה, ולשומרי פקודיך. או איך דיבר כזה דוד המלך ע"ה, אשר כבר נתגלה ענותנותו באמרו (שם כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. אלא הענין כך, אמר דוד, אני נתחברתי ליראי ה' אשר כבר קדמוני והם האבות שהם כסא של שלש רגלים, וכדי שיהי' כסא של ד' רגלים, נתחברתי להיות סניף להם, ואז המרכבה שלימה. ולא זו, אלא בכל יום ויום נתרבה הרגל הזה, דהיינו השומרים פקודיך מוסיפים כח בגבורה של מעלה כמוהם כמוני, שמעתי מפי החסיד הר"ש עדני מק"ק חברון: אלא שאינו נקרא אב כי מדתו צורת נקיבה, ואין אור הלבנה מעצמה, כי אם מאור החמה והיא נכללת בה, אלא הם סוד המרכבה העליונה מרכבת הרוכב בשמי שמי קדם, והם כוללים שבעת ההוויות הנכללות ביחוד, כי הענפים בכלל השרשים, נמצאו זרועות עולם ימין שמאל וענפיהם אברהם ויצחק שוקיו עמודי שש כנגד ימין ושמאל, וגוף האילן תתן אמת ליעקב מכריע ביניהם, ואמת ושלום חד הוא סוד ווי העמודים ו"ו אחת גדולה ואחד קטנה, הרי ג' רגלי המרכבה:

וכשבא דוד נשלמה המרכבה וזכה למלכות, והנה הוא רגל רביעי עם האבות ביחוד אחד, וכנגדם ארבעה פנים קבועים במרכבה פני אדם פני אריה פני שור פני נשר (יחזקאל א, י). פני אדם, כנגד יעקב שהוא מעין שופריה דאדם הראשון (ב"מ פד, א) והוא כולל כל הפנים, כי בו נשלמה הצורה העליונה צורת האדם הכולל כל הצורות, ולזה נקבעו פני אדם במרכבה פני אריה אל הימין כנגד אברהם, והיה ראוי להיות בשמאל להורות על הגבורה גבור"ה עולה ארי"ה והפוך וקרי יראה. ואמנם נהפך אל הימין להורות על גבורת אברהם שנתגבר על יצרו כארי והלך לשחוט את בנו יחידו. ובכלל השמאל שהוא יצחק בימין שהוא אברהם ונאמר לו (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ירא הפוך וקרי ארי ארי"ה עולה למנין יר"ו אותיות שבשם ע"ב המתחיל מן חס"ד לאברהם, חס"ד בגימטריא ע"ב, בסוד ע"ב נשרים. ולסוד זה נקבעו פני אריה מימין המרכבה, פני שור מהשמאל נגד יצחק, והיה ראוי להיות בימין וכמו שדרשו רז"ל פרשת נשא (במ"ר יג, יד) פר אחד בן בקר כנגד אברהם שהיה עיקר היחס, שעליו נאמר (בראשית יח, ז) ואל הבקר רץ אברהם. ואמנם נהפך אל השמאל על שהיה יצחק נוח לפשוט צוארו ע"ג המזבח כשור פר ונכלל הימין בשמאל, והכל להורות על היחוד. ולסוד זה נקרא פני השור משמאל המרכבה. פני נשר כנגד דוד, להורות על מדתו פעמים פורח ועולה בסוד (משלי ל, יט) דרך נשר בשמים, ופעמים נושר ויורד, והכל כפי התעוררות גוזליו, ולסוד זה נקבע פני נשר במרכבה, עכ"ל:

עוד רמז לו במה שאמר דע את אלהי אביך, מדריגה על מדריגה, דהיינו ידיעה למעלה ממדריגת האבות שהם כלל הבנין מחסד ולמטה, וזהו אלהי אביך. ואביך כמו אבותיך, ורצה לומר האבות. ומה שאמר אביך לשון יחיד, כי כולם נכללו באברהם, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קיז, ב) יכול יהא חותמין בכולן, תלמוד לומר (בראשית יב, ב) והיה ברכה, בך חותמין. וכן הוא מקרא מלא בואתחנן (דברים ד, לז) ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד:

הרי מבואר מכל הלין נתבאר ענין ישראל חטיבה אחת בעולם. ואשרינו מה טוב חלקנו אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו, על ידה יתלהב כל לב ויעורר לקדושה ולטהרה ולעבוד את הש"י בכל לבו, ולהיות דבק בו ממש אם ירצה, כי לא יש הבדל בינו יתברך לבינינו, כי אם העון הוא מבדיל כמו שכתוב (ישעיה נט, ב) כי אם עונותיכם הבדילו ביני וביניכם. ואתם בני יצ"ו תהיו הדבקים בה' אלהיכם להוסיף קדושה בכל יום ויום ובכל עת ובכל שעה, אז תזכו לחזות בנועם ה' נעימות בימינו נצח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף