שיירי קרבן/שבועות/ב/א
< הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי שיירי קרבן פני משה מראה הפנים גליוני הש"ס
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
הילך באחד מהן ונכנס למקדש כו'. כתב תו' אי ברה"י איירי בחד נמי חייב דסבר טומאה ברה"י טמא אבל הכא איירי ברה"ר דמוקמינא ליה בחזקת טהרה ע"כ וקשה אף אי איירי ברה"י אינו מביא קרבן דהא אין מביאין אשם תלוי על טומאת מקדש וקדשיו כמפורש פ' בתרא דכריתות (דף כ"ה) כל שאין חייבין עליו חטאת קבוע אין מביאין על לא הודע שלו אשם תלוי. וכן מפורש לקמן בשמעתין. וראיתי להרב במ"ל שכתב הלכות שגגות פי"א בד"ה מפני שהוא ספק טמא עי' בתו' שבועות (דף י"ט) בד"ה הלך בראשון ונכנס וצ"ע ועי' בהר"ש פי"ב דפרה ובתי"ט שם ע"כ. ונראה שכיון למה שכתב הר"ש שם העזה מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר ונמצאו המים פסולין דאיגלי מילתא שלא היתה הזאתו הזאה הלכך אם נכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מקרבן דספק טומאה ברה"ר טהור. וכתב התי"ט ותימא א"כ הזיה ל"ל דספק טומאה ברה"ר טהור ועוד איך מחייבו בקרבן (בסיפא דתנן מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולין חייב ומחלון של יחיד היינו מטומאה דספק רה"י דומיא דרישא) והרי אין קרבן בא על טומאת מקדש וקדשיו ע"כ. והכ"מ ה' פרה פרק ט"ו כתב בד"ה המזה כו' וכתב שם רבי' עוד טעם אחר מחלון של רבים דומה לספק טומאה ברה"ר ומחלון של יחיד דומה לספק טומאה ברה"י ע"כ לפ"ז גם להרמב"ם קשיא קושית התוי"ט. ונראה קושיית התי"ט הראשונה לאו קושיא היא כלל וכלל. דהא פ"ב דעכו"ם אמר ר' יוחנן ספק טומאה ברה"ר טהור הלכה ואין מורין כן וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ו מה' שאה"ט א"כ ודאי דצריך הזיה. ומעתה מ"ש הר"ש שם ורבותא נקט מחלון של רבים אע"ג שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשה מצותו. לשיטתו אזיל דלכתחלה אף על ספק טומאה ברה"ר צריך הזייה. והרב במ"ל פי"ט מה' אה"ט כתב בד"ה ומ"ש כו' הזאה שאינה מן הדין אמאי עושין דהא מטמאין אותו במי חטאת כו' ע"ש. איני מבין דבריו וכי אסור לאדם לטמא את עצמו במי חטאת ולא עדיף מכה"ג קודם יה"כ. גם בהר"ש ריש פ"ה דטהרות ובתו' פסחים פ"ק מפורש דלכתחלה מזין על ספק טמא ברה"ר. וקושייתו השנייה נראה לתרץ דסברי תוס' והר"ש ספק טומאה ברה"י ודאי טמא הוא וחייב בקרבן עולה ויורד ופ"ב דכריתות לא אמרינן אלא שאין מביאין אשם תלוי על ספק טומאת מקדש וקדשיו והיינו ספק על ספק לא על. וכ"כ במ"ל שם ריש פ' י"ט בד"ה שוב כו' כללו של דבר כל טומאה ברה"ר טהור ודאי אף מדרבנן וכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי מן התורה ושורפין עליה מן התורה ע"כ. ועי' מ"ש שם בריש הפרק. מדברי הרב אלו נראה שאין חלק בדבר אבל כד מעיינינן ליתא שהרי כתב הרמב"ם פ"ט מהט"מ דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן משום ספק הן של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא הנטמא בטומאה ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות כו' מד"ס. וכ"ת בנכנס למקדש טומאה ודאית היא שסיים שם הרמב"ם ואעפ"כ דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו באשם תלוי י"ל גירסא זו אף שכתבה הכ"מ א"נ שהרי כתב הרמב"ם בין בעריות היא מד"ס אע"ג שעריות זדונן כרת ודוחק לומר דקאי דוקא אעריות שאין בהן כרת ועוד שהרשב"א בתהה"א בתערובת שער ראשון משיב על הרמב"ם למ"ד אשם תלוי אפי' לא איקבע איסורו ע"ש ש"מ דל"ג ליה וצ"ע:
והזה ושנה וטבל. מדלא תני וטבל מקמי והזה שמעינן דליכא טבילה קודם הזאה ודלא כמ"ש תו' מגילה (דף כ') בשם ר"ת:
ויודע שהוא חייב להביא בה קרבן. עי' בקונט'. וקשיא אימא מעיקרא ידע שאם יכנוס בשני שבילין שיהא חייב קרבן ובשעת כניסתו למקדש נעלם ממנו שהוא טמא וי"ל בעינן שיודע בשעת הטומאה שהוא חייב קרבן על טומאה זו והכא בכל פעם שהלך בשביל לא נודע לו שחייב קרבן עליו אם יכנוס למקדש אע"ג שידע אם יכנוס עתה חייב קרבן ממ"נ מ"מ אינו יודע על איזה הילוך הוא חייב קרבן. וזה דוחק. ויותר נראה דמוקי לברייתא כשהלך בשני שכח שהלך בראשון דומיא דרישא דמוקמינן לה בכה"ג בבבלי בסוגיין א"כ לעולם לא ה"ל ידיעה לקרבן. אך הא קשיא לי למה לא פשיט לה לבעיא דר' ירמיה מרישא דברייתא דתני שני שבילין אחד טמא וא' טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב ויש ליישב:
דר"י היא כו'. וקשה לעיל אמרינן ר' ישמעאל כרבי דיליף מדכתיב ונעלם מכלל שידע דבעינן ידיעה ממש כמ"ש שם בתו' בד"ה דר"י כרבי כו' ע"ש. וכן יש להוכיח מסוגיא דשם דסובר הירושלמי דר' יליף מפשטא דונעלם. ידיעה ממש דקאמר ואפי' כר"ע אתיא כו' ע"ש א"כ מאי קאמר ר"ל דר"י היא הא ר"י נמי בעי ידיעה בתחלה וי"ל ר"ל פליג אסתמא דש"ס דלעיל וסובר כהבבלי דר' לא בעי אלא ידיעת בית רבו ור"י פליג עליה כמ"ש תו' בבבלי פ"ק (דף ג') בד"ה אי כו' ע"ש. וזה דאמר ר' בון בסמוך הוינון סברין מימר כו' רצונו לומר היינו מוכרחים לומר גם ר"י בעי ידיעה בתחילה וה"ק קרא ונעלם והוא טמא שנעלמה ממנו ידיעת הטומאה אבל ידע שזה מקדש ונעלם בתרא קאי אמקדש שנעלם ממנו המקדש אבל נודע לו הטומאה וכן דריש רבי לקרא. ודייק לומר כן לאוקמי מתני' דפ"ק דתנן ידיעות שתים שהן ד' כר"י גם מתני' דפרקין דמפורשים בה ידיעות כוותיה אתיא אבל מדר"ל שמעינן דר"י לא בעי ידיעות ומתני' כרבי אתיא וכדמוקי לה הבבלי פ"ק (דף ד'). אך קשה איך אפשר למוקמי מתני' כר"י הא תנן נעלמו ממנו זה וזה חייב ולר' בון סובר ר"י נעלמו ממנו שניהם פטורים וי"ל מתני' איירי בשנודעו לו שניהם מעיקרא דה"ל ידיעה בתחלה ונעלמו ממנו בשעת מעשה ונעלם דקרא היינו שמקצתו או טומאה או מקדש לא היה לו ידיעה בתחלה כלל. ובירושלמי הוריות פ"ק גרסינן ע"ד דר"י דו אמר ונעלם ממנו מכלל שידע והוא ידע הרי שתי ידיעות. הרי מפורש דסובר ר' ישמעאל כרבי. ותו' כתבו סוף פירקן בד"ה נוקמה כר' תימא בלא ידיעת ספק מחלקה תיקשי ליה נוקמא כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ועוד מטעמא דספק ידיעה לא מצי לאוקמי כר' דאיהו לא בעי ידיעה כלל ע"ש תירוצם ודחוק הוא דקמ"ל טובא דר' לאו ידיעה ממש קאמר אלא ידיעת בית רבו דהא בבבלי פ"ק (דף ה') שקלי בה הרבה עד דמסיק דר' ידיעת בית רבו קאמר לכך נראה לתרץ קושייתם דלא מצי למפרך נוקמא כר' דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה די"ל סובר ר"ל דר' ידיעה ממש בעי וכדעת הירוש' ריש פ"ק וכמ"ש לעיל לכך פריך מידיעת ספק דמחלקות. וממילא אזדא לה נמי קושייתם השנייה וצ"ע. (ועי' מ"ש לקמן בד"ה הראשונה כו') והנה הא דפי' רש"י סוף פרקין (דף י"ט) בד"ה כאן שנה ר' כו' ע"ש תימא דמאי כשם דקאמר ר' דאם מסברא ידיעות ספק מחלקות לחטאת כ"ש דמחלקת לאשם תלוי. ונראה גם ריש לקיש מפרש דברי ר' כשם שודאי מחלק לחטאת אחר שידע שחייב קרבן כך ידיעת ספק מחלק באשם שאחרי ידיעה הראשונה כבר נתחייב באשם וה"ק מדמחייב ר' אשם תלוי לכל ידיעת ספק ממילא אף ספק ידיעה מחלקת לחטאת אחרי שכבר קבעו אשמות כמפורש בסמוך בגמרין והרי זה בא ללמד ונמצא למד ר"ל בא ללמד כשם שידיעה וודאית מחלקת לחטאת כיון עד שלא עשה עברה שנית כבר נודע לו שנתחייב בקרבן חטאת כד ידיעת ספק שמחייבת לו באשם מחלקת לאשם ונמצא למד יום ידיעת ספק מחלקת לאשם כבר נתחלקו העברות ע"י קביעת האשם וחייב חטאת על כל אחד כשיודע לו וודאי האיסור ור' יוחנן אמר לא אמר רבי אלא בודאי אבל לא בספק שאין קביעת האשם הוי קביעת לחלק גם בחטאת. והשתא ניחא קושית תו' סוף פירקין (שם) בד"ה כאן כו'. תימא לר"ל תיקשי דרשב"י כו' ע"ש ועיקר הטעם ידיעת ספק מחלקת הוא משום דקבעו האשם וכיון דסברי ר"י וראב"ש שאין כאן אלא אשם אחד ואין ידיעת ספק מחלקת לאשם כ"ש דאינה מחלקת לחטאת. אך קשה א"כ מאי פריך הש"ס שם ר"ל אדר"ל הא לא דמיא דהכא בשבילין אין כאן קביעת אשם וכדמשני הירושלמי בסמוך וי"ל סובר הבבלי כיון דאלו איכא אשם הוי ידיעת ספק מחלקת גם לחטאת השתא נמי דליכא אשם ידיעת ספק מחלקת לחטאת ומ"ש תו' בד"ה [כאן] כו' ואם יש לחלק ולומר גבי מקדש בעינן ידיעה מעלייתא טפי משום דבעינן ידיעה בתחלה ודאית דומיא דידיעה בתרייתא ע"כ. קשה כמאן ס"ל אי כר"א הא מפורש קאמר ידיעה קמייתא בעינן ידיעה טפי מבתרייתא כמפורש בש"ס (דף י"ח) ואי לר"ע הא מפורש שם בש"ס דלא דמי ידיעה קמייתא לבתרייתא אלא גריעא מינה ודוחק לומר רשב"י פליג אתרוייהו ולר' יוחנן דאמר משמעות דורשין א"ב משמע לד"ה לא דמיא קמייתא לבתרייתא דבעי ידיעה באיזה אב נטמא. ועמ"ש לקמן בד"ה אר"י כו' ובד"ה ור"י כו'. ובבבלי כריתות (דף י"ח) פריך בשלמא לר"י היינו דקא תלי אשם בחטאת אלא לר"ל חטאת באשם מיבעיא ליה קשיא ע"ש ברש"י. מדלא פריך הש"ס כן כאן נראה שסוגיא דהכא מפרש לדר"ל כדפרישית ומיישב בזה קושית תו' אבל בסוגיא דהתם גרסינן ריב"י וראב"ע אמרו ול"ג משמיה דר"ש ממילא ליתא לקושית תו' בד"ה כאן כו' דבשני שבילין משמיה דר"ש אמרו ובאכל ספק חלב ונודעו כו' משמיה דנפשם אמרו. ואהא דדייק ר"ל מדאמר ר"י על העלם טומאה והעלם מקדש חייב ש"מ דלא בעי ידיעה בתחלה כמ"ש בקונט'. כתב תו' כריתות (דף י"ט) בד"ה הא מתני' כו' הקשה הר"ש הרי ר' דריש נמי תרי ונעלם להעלם טומאה ומקדש ואפ"ה בעי ידיעות בית רבו ממשמעות ונעלם וי"ל ר' אשכחנא בעלמא דבעי ידיעת בית רבו א"כ במקדש וטומאה נמי בעי לה אבל ר"י לא אשכחנא דבעי ידיעת בית רבו ועוד א"כ הל"ל בהדיה ונעלם ונעלם מכלל שידע כבר ע"כ. ותירוצא קמא אינו נוח לי הא לא מצינו לר' בשום מקום דקאמר ידיעת בית רבו הוי ידיעה אלא מהכא דאמר אינו צריך ונעלם מכלל שידע (וכ"מ בבבלי פ"ק דמכלתין דף ה') א"כ למה לא נימא דאף ר"י סובר כר' שלא להרבות במחלוקות דידיעה קמייתא ר"ע מצריך ידיעה גמורה ור' מצריך ידיעת בית רבו ור"י לא בעי ידיעה כלל (ועי' בבבלי ד' ג' בתו' בד"ה אי כו') ותירוצא בתרא קשה הימנו בשלמא ר' דקאי אר"ע דאמר מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה הוצרך לומר ונעלם מכלל בידע אבל ר"י דקאמר אהא דאר"ע במתני' סוף פרקין ונעלם והוא טמא על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדשו שפיר קאמר ר"י ונעלם ב"פ לחייב על העלם טומאה ומקדש ותו לא. וקושית הר"ש תמוה לי דהכי קאמר הש"ס מהא דמשני ר"ל ר"י היא לא שמעינן אלא דלא בעי ידיעה גמורה בתחלה אבל עדיין י"ל דסובר ר"י כר' דבעי ידיעת בית רבו דונעלם משמע מכלל דידע ולכך חייב בשני שבילין אפי' הזה ושנה וטבל בתר הילוך קמא דהא ה"ל ידיעת בית רבו כמ"ש תו' בסוגיין כאן ובכריתות. ופריך שפיר הא ממתני' שמעינן דלא בעי ר"י ידיעה גמורה דהא מצריך תרי ונעלם דחייב אהעלם טומאה ומקדש ואין למילף ידיעה גמורה אלא כי מיותר ונעלם כדאמר ר' עקיבא וצ"ע:
מה אם כו' עי' בקונט'. ונראה דלא איפשיטא בעיין אלא לר"י אבל לר"ל דאמר ספק ידיעה לא הוי ידיעה איכא לספוקי אי אינו יודע שחייב עליה קרבן הוי ידיעה דהא בטומאה איכא כולא ידיעה וכ"מ לשון הש"ס דקאמר לא כ"ש שתהא ידיעה ש"מ אם ספק לא הוי ידיעה מ"מ ליכא למפשט מיניה אינו יודע שחייב קרבן דלא הוי ידיעה או דלמא אין לחלק ביניהם ושניהם לא הויין ידיעה והא דמיבעיא ליה בהעלם ודאי פירשתי בקונט' דלר"ל מיבעיא ליה ולא לר"י ע"ש. ואחרי העיון נראה כי היכא דמספקא לה לר"ל דיש לחלק בין ידיעות ספק להעלם ספק ה"נ איכא לספוקי לר"י אע"ג דידיעת ספק הוי ידיעה העלם ספק לא הוי העלם וכדמסיק ידיעה הראשונה דלא כתיבא בהדיא אלא מונעלם הוא דאתי לכך ידיעת ספק הוי ידיעה אבל ונעלם דכתיב בהדיא בעינן העלם גמור. ויש לחלק:
שנאמר כחטאת כאשם כו'. וקשה ריש זבחים תנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מן החטאת רא"א אף האשם דכתיב כחטאת כאשם ורבנן לא מקשי א"כ מנ"ל לר' שמואל דמודה ר"ל בכהן משוח דלמא ר"ל כחכמים ס"ל דלית להו היקישא דכחטאת כאשם. מיהו פ"ק דזבחים (דף י"א) קאמר ולרבנן למאי הלכתא איתקש אשם לחטאת לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה כו' ע"כ. ש"מ דסברי רבנן דלא נאמר ההיקש אלא לסמיכה ולא לדבר אחר דאל"כ יש להקיש נמי לזה דפסול שלא לשמו וי"ל מדכתיב באשם הוא לאחר הקטרת אימורין דייקי רבנן דלא הוקש לחטאת שלא לשמו אבל לכל שאר מילי הוקשו להדדי דאין היקש למחצה. ועי' זבחים פ"ק (דף ז' ע"ב) ועמ"ש בתו' נזיר ירושלמי (פ"ח ה"ב) בד"ה וטעון כו':
לא אמר ר"י אלא בידיעה הראשונה שאין בה חיוב קרבן. בבבלי סוף פרקין (דף י"ט) גרסינן כאן בידיעה הראשונה דלא כתיבא ידיעה בהדיא מונעלם הוא דקאתי אמרינן ספק ידיעה הוי כודאי אבל בכל התורה דכתיב או הודע ידיעה מעלייתא בעינן. וצריך טעם במאי פליגי הירושלמי והבבלי ואפשר פליגי בפירוש דברי ר"ע דתניא מנין לידיעה בתחלה וסוף והעלם בינתים ונעלם ונעלם שני פעמים דברי ר"ע. ומפרש הירושלמי דה"ק שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה כמ"ש תו' (דף ד') נמצא גבי ידיעה קמייתא נמי כתיב והוא ידע. והבבלי מפ' ר"ע דריש מונעלם יתירא ידיעה קמייתא כמ"ש תו' שם בשם ר"ת בתירוצא קמא וקאמר שפיר מונעלם הוא דקאתי:
ואין מתירין לו לעשות. מדנקט האי לישנא משמע דוקא לגברי הוא דאין מתירין לו ליגע בטהרות עד שיטהר אבל הטהרות שנגעו בספק רה"ר טהורות ומורין כן. והא דפריך ממתני' דכל ספק כו' ה"פ אדם שנגע בספק טומאה ברה"ר אסור לו לעשות תחלה תרומה ובדיעבד התרומה טהורה א"כ חטאת דלא שייך בה ספק אם עשאן אדם זה ראוי שתשפך ומתני' משמע דגם לחטאת טהור כמ"ש בקונט'. והר"ש כתב ריש פ"ה דטהרות הכא משמע דר"ע ור"י לית להו ספק טומאה ברה"ר טהור ותימא בכולא תלמודא משמע דליכא מאן דפליג עלה דטהור וי"ל טהרות שאירע בהן ספק טמא ברה"ר לכ"ע טהור אלא בגברי פליגי ר"ע ור"י ואומרים שמחמירים עליו להצריכו טבילה וחכמים סברי לגבי גברא הלכה ואין מורין כן דאית ליה תקנה בטבילה אבל עשה טהרות מורין כן. ואפשר אם נודע לו שהוא בספק טומאה ברה"ר ואח"כ עשה טהרות הן טמאות לר"ע ור"י ע"ש שהאריך. ותימא למה לא מייתי סוגיין דמשמע דוקא בגברי הוא דאין מורין אבל טהרות טהורין. וכ"ת לא אמר ר"י אלא אליבא דרבנן. הרי מפורש בסמוך הכל מודים אף ר"ע ור"י שאם עבר ועשה טהור כ"ש טהרות שאירע בהן ספק טומאה ברה"ר שהן טהורות לדברי הכל. ואלו זכר כר"ש דברי הירושלמי לא היה מסתפק בנודע לו הספק ועשה טהרות שהרי קאמר הכל מודים בעבר ועשה שטהור ולא שייך לשון עבר אא"כ נודע לו הספק. וכ"ת כיון שאין כאן ספק א"כ במאי פליגי ר"ע וחכמים י"ל לר"ע אם רוצה ליגע בטהרות מוחין בידו ולרבנן אין מתירין לו לעשות אבל אומרין לו שהוא טמא וכ"ש שאין מוחין בידו מלעשות. והרב במ"ל ריש פי"ט מה' שאה"ט בד"ה ומ"ש רבינו כו' האריך לפרש דברי הר"ש אלו ע"ש ולא שם לבו למ"ש. ועמ"ש לעיל בפירקין בד"ה הילך כו':
מתניתא בדבר שאינו בא מחמת הזבח כו' עי' בקונט'. לפי תירוץ זה י"ל ר"ע ורבנן לא פליגי אלא בבא מחמת זבח וכולא תלמודא איירי בשארי דברים אך לא ראיתי בשום מקום שחילק בזה גם הרמב"ם השמיט דברי ר"ז אלו וע"ק לא יהא חטאת קל מן קדש המקודש דתנן חגיגה ספ"ב בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת. וצ"ע:
תמן אמר עבר ועשה טמא לא איתפרש היכן אמר ר"י כן. והיה נ"ל דה"ג תמן אמר עבר ועשא טמא וכא אמר עבר ועשה טהור. וה"פ חגיגה פ"ג תנן הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקדש ואמרינן עלה בירושלמי שם (פ"ג ה"א) ואתיא כהא דר' לעזר יש מהן שאמרו לא ישא ואם עבר ונשא טמא והיינו בחטאת כמ"ש שם בקונט'. וכל דברי ר' לעזר דר' יוחנן הם כדאמרינן בירושלמי ברכות פ"ב ובבבלי יבמות. וקאמר התם קאמרת אם עבר ונשא טמא אע"ג דאינו אלא גזירת חכמים משום מעשה שאירע והכא קאמרת בחטאת אם עבר ונשא טהור ומשני התם ברה"י וגזרו טפי וכאן ברה"ר לא החמירו. מיהו קשיא למאי דמדמי הש"ס בסמוך הא דאין מתירין לעשות לתלוי ואין תלוי בחטאת על כרחך בחטאת אם עבר ועשה טמא אפילו ברה"ר ועמ"ש בסמוך:
אין הנזיר מגלח. תימא הא תנן נזיר פ' בתרא נזיר שגילח ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום אינו סותר אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר א"כ במאי פליגי אם קודם הגילוח סותר ומגלח ומ"ט דמ"ד אין הנזיר מגלח אם לאחר הגילוח אינו סותר ומ"ט דמ"ד מגלח. ואף דמוקמינן מתני' דנזיר כר"א עד כאן לא מוקי לה ר' יוחנן כר"א אלא מדתלה לה בגילוח ולרבנן איכא לחלק בין נזרק הדם לעד שלא נזרק הדם אבל לתרווייהו מבואר דין טומאת התהום בנזיר וכ"מ בנזיר (דף ל"ח). ודוחק לומר קודם שנזרק הדם איירי ותרוויהו מודים דסותר ולא פליגי אלא בתגלחת הטומאה אם הוא מגלח עליו או לא. דלא מצינו בשום מקום שסותר ואינו מגלח אדרבא בכ"מ ששונה סותר סתם משמע שסותר כולו ומגלח וע"ק מאי פריך ר"י ור"ל אהדדי הא לא דמיא כלל טומאת התהום בסוף היא טומאה ודאית ולא מצינו בקרא דנזיר בעי ידיעה בתחלה ואי לאו דגמירה לחלק בין טומאת התהום אין סברא לחלק ביניהם וצ"ע:
ואפי' ראשונה בשרץ כו'. עי' בקונט'. וקשה למאן קמיבעיא ליה אי לר"א דאמר סוף פרקין על העלם שרץ הוא חייב כו' הא בדלא ידע אי בשרץ אי בנבלה נטמא פטור ש"מ דלאו ידיעה הוא ואי לר"ע פשיטא דידיעה היא. וכ"ת דוקא בדלא ידע אי בשרץ אי בנבלה הוא דפטור ר"א דשניהן טומאה קלה הן אבל אי בשרץ אי במת אפשר אף ר"א מודה דהוי ידיעה. ליתא דמסברא כ"ש הוא דלא הוי ידיעה ועוד אף דהבבלי קאמר לר"א עד דידע אי בשרץ אי בנבלה הא לקמן בסוגיין קאמר אי בשרץ אי במת וי"ל מכדי למאן קמיבעיא לן לר' יוחנן ואיהו דאמר לקמן ס"פ משמעות דורשין איכא בינייהו ואיכא לספוקי בין לר"א ובין לר"ע אי צריך לידע אי בשרץ אי בנבלה נטמא או אינו צריך. ואפשר לומר ה"ק כיון דאמר ר"י ספק ידיעה כידיעה פשיטא לן דה"ה אפי' ראשונה בשרץ ושנייה במת או הראשונה עד שלא נתגייר ושנייה משנתגייר או הראשונה עד שלא הביא ב' שערות ושנייה משהביא ב' שערות דהוי ידיעה וכן פשיטא לן נטמא במת כו'. ולשון ואפי' ראשונה כו' מדוקדק לפי' זה:
הראשונה עד שלא נתגייר כו'. וקשה טומאה אימתי היתה אי קודם שנתגייר לאו כלום היא שאין עכו"ם מקבלי טומאה נינהו ואי משנתגייר א"כ על כרחך שהיתה ידיעה קמייתא משנתגייר דהא בעינן שידע שנטמא או בשעת טומאה או אחרי כן. ולרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה ליכא לאוקמי דא"כ מאי קאמר עד שלא הביא כו' פשיטא דהוי ידיעה ועוד לרבי לא שייך לומר ספק ידיעה כידיעה כמ"ש תו' בבבלי סוף פרקין בד"ה נוקמה כו' וצ"ע מיהו דברי תו' אלו אינן ברורים לי וז"ל הלח"מ ריש פי"א מה' שגגות בד"ה מאחר שנא' ונעלם ממנו כו' דברי רבינו מתמיהין אצלי זו היא דרשת רבי ש"מ כוותיה ס"ל ידיעת בית רבו שמה ידיעה ולקמן כתב ספק ידיעה כידיעה וזה דלא כרבי כמ"ש תו' ועוד הל"ל הא דלית ליה ידיעה בתחלה היינו תינוק שנשבה כו' ע"ש. ולדידי קשיא הא דאמרו בבבלי ס"פ (דף י"ט) הכא דלא כתיבא ידיעה בהדיא אלא מונעלם היא דאתי לכך אמרינן ספק ידיעה כידיעה ע"ש הא דבעינן ידיעה בתחלה מיתורא דונעלם קדריש ושדינן והוא ידע בין תרי ונעלם א"כ מנ"ל לחלק בין קמייתא לבתרייתא דגם ידיעה קמייתא מהוא ידע שמעינן וכיון דמיתורא יליף ה"ל כאלו כתיב בהדיא. לכך נראה הא דא"ר יוחנן ספק ידיעה כידיעה אליבא דרבי דקאמר הא דבעינן ידיעה קמייתא ממשמעותא דונעלם שמעינן וקאמר ר' יוחנן לפ"ז י"ל ספק ידיעה כידיעה דגם בספק ידיעה שייך העלמה ונעלם ממנו גם הספק שידע מעיקרא ונעלם ממנו הכל. והכא איכא לפרושי קרא ונעלם ממנו לר' ול"ק קושית הש"ס בבלי פ"ק (דף ה') מסוטה ומדכתיב בתורה ונעלמה מעיני כל חי דה"ק בסוטה ונעלם מעיני אישה ספק דהוי ידע מעיקרא ובשעת השקאה נזכר בספק והשתא ל"ק קושית הש"ס שם והתניא ונקה האיש מעון כו שאף שבא עליה אין עיון בדבר דאוקי לה אחזקתה (ועמ"ש לעיל בפרקין בד"ה מה כו') והא דכתיב ונעלמה מעין כל חי ר"ל שבני אדם אינן יודעים ערכה אע"פ שיודעים מקצתה ושייך שפיר לשון ונעלם. ורבא דאמר פ"ק (דף ה') קסבר ר' ידיעת בית רבו לא הוי ידיעה בא לתרוצי למ"ד ידיעת ספק לא הוי ידיעה א"נ ידיעת בית רבו קרי להאי דה"ל מקצת ידיעה כמ"ש רש"י ריש פירקין בד"ה או כו' ולא דמי לידיעת בית רבו דהתם למ"ד שהשרץ טמא וכשנגע ידע שנגע בשרץ כו'. ומעתה מבוארים דברי הרמב"ם דמודה ר' דבעי מקצת ידיעה. דודאי למ"ד ספק ידיעה הוי ידיעה כ"ש דמקצת ידיעה הוי ידיעה כדמוכח בבבלי ס"פ (דף י"ט) והשתא ניחא נמי הא דמייתי הרמב"ם בעיא דר' ירמיה (דף י"ד) דלא אזלי אלא אליבא דר' דהתם ה"ל מקצת ידיעה שנגע בשרץ. ונראה שכך היא דעת רש"י לכך כתב בר"פ במתני' נטמא וידע שנטמא או בשעת טומאה אחרי כן. והיינו ספק ידיעה (וע"ש בתו' בד"ה ידיעות כו') והשתא מיושב שפיר קושית תו' (דף י"ט) בד"ה נוקמה כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל בפרקין (דף י"ב) בד"ה דר"י כו' אך קשה לפמ"ש דהרמב"ם סובר דבעינן ספק או מקצת ידיעה למה השמיט כל הדינים השנויים בסוגיין. ועוד אי אמרינן דקיי"ל כר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה ניחא הא דכתב הרמב"ם פ"ג מה' שגגות תינוק שנשבה חייב חטאת ודלא כר"י ור"ל דעל כרחך ר' פליג עלייהו דאי ס"ד תינוק שנשבה אף מחטאת קבועה פטור ל"ל ונעלם בטומאת מקדש ומאי איכא בין קרבן עולה ויורד לחטאת קבועה וכיון דקיי"ל כר' ליתא לדר"י ור"ל דאמרי כמונבז אבל אי בעינן בטומאת מקדש ידיעה במקצת קשיא אמאי פסק דלא כר"י ועמ"ש פ' כלל גדול בתו' בד"ה הא כו' וצ"ע:
נטמא במת וידע בשרץ ולא ידע כו'. בקונט' הגהתי דלפי הגירסא שלפנינו קשה הא אמרינן לעיל במת וידע בשרץ ולא ידע אין שם טומאה קלה אצל חמורה ועוד אי לא ידע בשרץ א"כ פשיטא שנעלם ממנו בשעה שנכנס למקדש ואיך קאמר ונכנס למקדש בהעלמו של מת ולא של שרץ. אך גם להגהתי קשה אם כשנכנס היה מזיד על השרץ איך נחייבו בקרבן על טומאת מת אחרי שכבר נתחייב בכרת על כניסה זו בשנכנס בטומאת שרץ ואם היה שוגג בשרץ א"כ גם העלם שרץ הוא ואפשר מעיקרא ידע לשרץ בספק וה"ל ידיעה לר' יוחנן דאליביה אנן קיימין וההעלם בספק לאו העלם הוא. ועמ"ש לעיל בד"ה מה כו':
ליידא מילה שאם טבל ונכנס למקדש חייב. וא"ת הא נ"מ לנדה שטבלה לשרץ שאינו עולה לנדתה ואסורה לבעלה וי"ל נדה דדמיא לחולין אינה צריכה כוונה לכך עולה לה אפי' מקל לחמור. אך קשה לר' יוחנן דאמר בבבלי חולין (דף ל"א) נדה שנאנסה וטבלה אסורה לביתה דלנדה צריכה כוונה הל"ל נ"מ לצדה דהא הכא אליבא דר"י קיימינן וי"ל ניחא ליה לשנויי אליבא דכ"ע. והא דקאמר ונכנס למקדש לאו דוקא ה"ה דנ"מ לאכילת קדש ולתרומה שגם הן צריכין כוונה. אך קשה חייב דקאמר משמע חייב בקרבן א"כ צ"ל אדאורייתא לא עלתה לו טבילה לחמור והא דבעי כוונה לקדש אינו אלא מדרבנן וכן מפורש ברמב"ם פי"ג משאה"ט וז"ל וכן עשו מעלות בטבילה טבל בלא כוונה ה"ז טהור לחולין ואסור במעשר עד שיתכוין למעשר כו' טבל לתרומה אסור בקדש עד שיתכוין לקדש כו' כל מעלות אלו מד"ס אבל דין תורה הואיל וטבל מ"מ הרי הוא טהור לכל והא דמשמע פ"ב דחולין (שם) דלטבילת קדש צריך כוונה היינו צריך כוונה לטבול לאפוקי אם ירד להקר לא מהני לקדש אבל שיכוין לטהר מטומאה חמורה דוקא לא שמענו. וז"ל הרמב"ם פ"ק מה' מקואות נדה שנפלה לתוך המים או שירדה להקר ה"ז מותרת לבעלה אבל לתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתטבול בכוונה ע"כ. והא דתנן פ"ב דחגיגה טבל לחמור הותר לקל. אבל טבל לקל לא הותר לחמור. ארישא קאי אם טבל לחטאת הותר לקדש איפכא לא. אבל טבל לטומאה קלה עלתה לטומאה חמורה וצ"ע:
סככות ופרעות עי' בקונט'. וכ"פ רש"י והרע"ב במתני' דנזיר פ"ז. אך קשה א"כ אינו אלא ספק ואיך קאמר ר"י שהן תורה אצל תרומה ובירושלמי נזיר שם גרסינן ר' ירמיה בעיא אם לשרוף אפי' על ספק דבריהן שורפין. ש"מ דהנך לאו ספיקות נינהו ודוחק לומר דעל ספק שעיקרו מדבריהן קאמר. ועוד אי ספיקא הם לא שייך לקרותך טומאה חמורה ומאי איכא בינם לשאר ספק טומאה ומ"ש דאיבעיא להו בסככות ופרעות ולא בכל ספק טומאה. לכך נראה כפי' הרמב"ם שם שהאילן או האבן מאהיל על האדם ועל הטומאה אלא שאינן יכולין לקבל מעזיבה ואינן אהל גמור. וז"ל הרמב"ם פי"ג מהט"מ בד"א בשהיה אהל חזק אבל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ מן התורה אבל מד"ס מביא ואינו חוצץ כגון סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה מביאין וחוצצין מן התורה ואם אינן ראויין לקבל מעזיבה כו' מביאין מדבריהם ואינן חוצצין. והיה נ"ל להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דגרסינן בבבלי נזיר (דף נ"ג) ועל אלו דסיפא למעוטי אבן מסכוכית. ופי' הרמב"ם ותו' ר"ל למעוטי סככות ופרעות. וכתב תו' וקשה הא תנא סיפא אבל סככות ופרעות אין מגלת עליהן ונ"ל תני והדר מפרש. וזה דוחק. אבל לשיטא הרמב"ם ניחא בא למעט אף סככות ופרעות שיכולין לקבל מעזיבה ומסיפה לחוד לא שמעינן אלא סככות שאינן יכולין לקבל מעזיבה. וכ"מ לשון הרמב"ם פ"ז מה' נזיר אבל נטמא באחת מי"ב אלו כו' או שהאהיל עליו ועל הטומאה שריגים היוצאים מן האילנות או הפרעות כו' אינו סותר ואינו מגלח. מדסתם דבריו משמע שעל כל הסככות ופרעות אינו מגלח אפילו יכולין לקבל מעזיבה. אלא לפ"ז קשיא גמרא דנדה (ד' ס"ח ע"ב) דתניא שם א"ל ר"י לר"א אי אתה מודה בנזיר שהילך סככות ופרעות שמונה בסירוגין ור"א כו' נזיר שהילך סככות ופרעות מדאורייתא אהל מעליא בעינן ורבנן הוא דגזור ורבנן בדאורייתא לא מיחלף. ואס"ד דגם על סככות שיכולין לקבל מעזיבה אין הנזיר מגלח הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע. ועמ"ש בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) בתו' בד"ה אבל כו' ובד"ה סככות כו':
ר"י בעי כו'. עי' בקונט'. בבבלי משני קושית ר' יוסי ומחלק בין ספק ידיעה למקצת ידיעה ע"ש והירושלמי לית ליה לחלק ביניהם דהא מיהת לא ה"ל ידיעה גמורה. ומהא דבעי ר' ירמיה לעיל בר"פ ור"ח לקמן אין להוכיח די"ל כולא מילתא קבעי להו אי ידיעת ספק או מקצת הוי ידיעה. ולהבבלי קשיא כיון דסובר ר"ש ספק ידיעה לא הוי ידיעה ש"מ שאין לחלק בין ידיעה קמייתא לבתרייתא א"כ אף מקצת ידיעה אינה כלום דאילו היה לו מקצת ידיע בתרייתא ודאי דאינו מביא קרבן וי"ל:
אר"י בר בון אתיא דר"ש כר"ל. וקשה א"כ מאי דוחקא דר' יוחנן דמוקי לברייתא דתני בה ראה לובן ואודם כאחד פטור כר"ש ה"ל למוקמא כר"ל ואפשר ר' יוחנן מוקי לר"ש בשכח וכדשני ר' שמואל וברייתא נמי איירי בשכח וע"כ לומר כן דהא ר' יוחנן פליג אחזקיה לקמן סוף פרקין וסובר דלא פליגי ר"א ור"ע אלא משמעות דורשין א"ב ולתרווייהו א"צ לידע באיזה טומאה נטמא והיינו טעמא דהבבלי דמחלק בין מקצת לספק ידיעה דבעי לשנויי אף לר' יוחנן שמעינן מהא דר' יוחנן לית ליה דר"י בר' בון. מיהו מדקאמר כן רש"א כאן עד שידע אם באודם כו' משמע דגם ר' יוסי מוקי לברייתא כר"ש ודוחק ויותר היה נראה דה"ג כן רש"א כאן עד שידע באיזה שביל נטמא א"נ ה"ג כן ר' לעזר אומר כאן עד שידע אם באודם נטמא כו'. ור' יוסי פליג אר' יוחנן ומוקי לברייתא כר' ליעזר דהוא מארי דשמעתתא. גרסי' נדה (דף כ"ח) אמר רב אנדרוגינוס שראה אודם ולובן כאחד אין חייבין על ביאת מקדש שנאמר מזכר עד נקבה תשלחו עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית לימא מסייעא ליה ראו אודם ולובן כאחת אין חייבין על ביאת מקדש מ"ט לאו משום שנאמר מזכר כו' אמר עולא ר"א היא כו' ע"ש הרי מפורש רב פליג אר' יוחנן ור' יוסי ועולא כר' יוסי. והרמב"ם כתב פי"א מה' שגגות נטמא וידע אבל לא ידע באיזה אב נטמא כו' ונודע לו אחר שנכנס באיזה אב נטמא חייב. וכתב הלח"מ וקשה אי מדמה ר"ע ידיעה דקרבן עולה ויורד לידיעת חטאת א"כ ידיעה בתחלה נמי עד דידע באיזה אב נטמא ואי לא מדמה ידיעה בתרא נמי לא ליבעי וע"ק הך דנדה אמאי מוקי לה כר"א הא אפי' כר"ע אתיא דכיון דגם בידיעה בתרא א"א לידע אם באודם או בלובן נטמא א"כ אינו בר קרבן וצ"ע ע"כ. הנה קושיא קמייתי ל"ק דהא קיי"ל ידיעה קמייתא אפי' במקצת או בספק הוי ידיעה א"כ לא גרע ספק באיזה אב נטמא מספק טומאה דעלמא וזה פשוט וברור והא דפריך הש"ס (דף י"ח) דר"א אדר"א הא לא דמי ידיעה דהכא לידיעה דחלב ונותר במכ"ש פריך דהכא בידיעה קמייתא מצריך שידע באיזה אב נטמא כ"ש התם דאיירי בידיעה בתרייתא. וקושיא שנייה איכא לאקשויי גם אקרא ל"ל מזכר כו' תיפוק ליה שאין לו ידיעה בתרייתא באיזה אב נטמא מיהו הא איכא לתרוצי זה שאין לו ידיעה בתרייתא לא מהני אלא לפטרו מקרבן דכתיב ביה בה עד דידע באי זה חטא כמפורש בבבלי (דף י"ח) וסד"א שחייב מיהת בשילוח דהא טמא ודאי הוא קמ"ל דאף מן השילוח פטור דלא מיקרי טמא וז"ל הרמב"ם פ"א מה' מקוואות ראו לובן ואודם כאחד שורפין עליהן את התרומה וקדשים אבל אין חייבין על ביאת המקדש שנאמר מזכר כו' עד שיהיה הטומאה טומאת זכר ודאי או נקבה ודאית. וצ"ל הא דשורפין עליהן תרומה וקדשים דרבנן דאי דאורייתא קשיא מתני' דפרה פי"א וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' ביאת המקדש כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש. ואס"ד דאורייתא הא איכא אנדרוגינס שראה אודם ולובן כאחד שטעון ביאת מים מד"ת ואפ"ה אין חייבין עליהן על ביאת המקדש אלא ודאי מן התורה לא מיקרי טמא ומדרבנן הוא דשורפין עליהם תרומה וקדשים וכ"ת תינח אנדרוגינס שאר טמאים שאינן יודעים באיזה אב נטמאו שטעונים ביאת מים מד"ת דהא טמאים נינהו ואינן חייבין בקרבן עולה ויורד דהא ליכא ידיעה בתרייתא וה"ה שאין חייבין על ביאת המקדש י"ל אין לדמות קרבן לחיוב כרת דודאי חייב כרת על ביאת מקדש אף שאינו יודע באיזה אב נטמא. אך קשה בנדה (שם) פריך הש"ס א"ה תרומה נמי לא נשרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה כו' האי מיבעיא לכדר"י כו'. ש"מ הא דשורפין תרומה דאורייתא הוא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא אכללא דכל הטעון ביאת מים כו' וצ"ע. ונראה ליישב קושית הלח"מ השנייה אי לאו קרא לא ילפינן עולה ויורד מחטאת ואפי' ידיעה בתרייתא דעולה ויורד לא בעי שידע באיזה אב נטמאה אלא מדכתיב מיעוטא באנדרוגינס שמעינן הואיל ואין לו ידיעה בתרייתא פטור ה"ה כל שאין לו ידיעה בתרייתא פטור. וליכא למימר א"כ מנ"ל מדלית ליה ידיעה בתרייתא נימא מדאין לו ידיעה קמייתא שהרי כבר אמרנו ידיעה קמייתא הוי ידיעה במכ"ש דספק ידיעה. אך קשה דלמא הא דמיעט קרא אנדרוגינס לאו מטעם דאין לו ידיעה אלא משום דה"ל בריה בפני עצמו ומצינו שמיעטו קרא בהרבה מקומות י"ל כיון דאיכא לפרש הטעם משום דאין לו ידיעה ומצינו כיוצא בו בחטאת אמרי' כן ואע"ג דהכא איכא טומאה ממ"נ ולא משום גזירת הכתוב או משום דה"ל בריה בפני עצמו:
ניחא תמן כו'. עי' בקונט'. וקשה הא כבר אמרנו טעמא דר"ש בשבילין כר' ליעזר א"כ ראה אודם ולובן נמי פטור דהא בבבלי נדה מדמינן להו להדדי לכך נראה דה"ק וכרשב"י מוקמינן לה דאי לת"ק אליבא דר"ש קשיא הניחא שבילין כו' אבל ראה אודם ולובן ידיעה ודאית היא וכי היכי דמחייב ר"ש בראשונה איכא לחייב נמי בהא. ויותר היה נראה דגרסינן הך ניחא תמן כו' קודם דר"י בר' בון ועלה קאמר ר' יוסי הך ברייתא אתיא כר' ליעזר:
העלמות מהו שיצטרפו. צריך טעם למה השמיט הרמב"ם בעיא זו ונראה דגרסינן בירושלמי שבת פ' כלל גדול (הלכה א') קצר חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגות מלאכות וחצי גרוגרת בערב בשגגת שבת ובזדון מלאכות שגגות מהו שיצטרפו א"ר אע"ג דלא אמר ר"י דא מילתא אמר דכוותה אכל חצי זית בידיעת קדש ובהעלם טומאה וחצי זית בהעלם קדש ובידיעת טומאה מהו שיצטרפו. הרי דסובר הירושלמי דהנך בעיות שווין וכיון דאיפשיטא בעיא זו בבבלי שם דמצטרפות דקצירה גוררת קצירה כמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' שגגות ה"נ אכילה גוררת אכילה ומצטרפות ואין מן הצורך לכפול הדברים:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |