שיירי קרבן/שבועות/א/ה

שיירי קרבן שבועות א ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מוסיף עליהן של רגלים כו'. בבבלי (דף י') אמרינן טעמא דרשב"י ר"ח לא מכפרי ארגלים דכתיב ביה עון ודרשינן עון אחד היא נושא ולא ב' עונות ורגלים מכפרים אדר"ח דהוקשו זה לזה אבל אין מכפרים על יה"כ דכתיב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אע"ג דכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ודרשינן מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות והיינו מדסמיך אחת לוכפר על קרנותיו ודרשי' מיניה וכפר אחת שאין כאן אלא כפרה אחת אבל לא שתי כפרות מ"מ מדכתיב קרנותיו דמשמע מזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ולא ב' כפרות אבל מזבח החיצון מכפר אפי' שתי כפרות ותימא למ"ש תו' (דף ח')בד"ה כפרה כו' ור"י מפרש הך דרשא נמי שמעינן מקרא קמא מדלא כתיב אחת בעשור וכתיב אחת בשנה וקרא אחרינא איצטרך לשום דרשא ע"כ א"כ מקרנותיו ממעטינן תרוייהו פנימי הוא דאין מכפר כפרת אחרים ואין אחרים מכפרים כפרתן אבל חיצון הוא מכפר כפרת אחרים ואחרים מכפרים כפרתו וא"כ קשי' נאמר רגלים מכפרי נמי איה"כ דהא לית לן מיעוטא. וכ"ת רשב"י מוקי אחת בשנה דסיפא באם אינו ענין לפנימי תנהו ענין לחיצון א"כ נאמר נמי שהוא אינו מכפר כפרת אחרים דהא שני מיעוטים דרשינן מחד קרא. מיהו מהא דאמרינן בבבלי (דף י' ע"א) והא כי כתיב אחת בשעיר הפנימי הוא דכתיב א"ק מלבד חטאת הכפורים ואיתקוש חיצון לפנימי. לא קשיא למה שכתבתי לעיל בד"ה מה כו' מיתורה דסיפא דרשינן חיצון לר"י ור"ש וכשיטת תו' ע"ש מאי פריך הש"ס והא כי כתיב אחת בפנימי הוא דכתיב דה"ק כיון דבפנימי הוא דכתיב מאי חזית דמוקמת ליה באם אינו ענין אחיצון ולא אשאר מוספים ומשני מדאיתקוש חיצון לפנימי מסתבר לאוקמי קרא יתירא דפנימי אחיצון ועמ"ש בתו' שם. ואפשר ליישב גם קושיא הראשונה דמדסמיך קרנותיו לאחר לא ממעטינן מיניה מידי אלא דלא מוקמינן אחת דסיפא לחיצון ונמעט מיניה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות אלא מוקמינן ליה לשום דרשא לפנימי אבל בשנה המיותר בסיפא ודאי מוקמינן אחיצון וממעטינן מיניה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה. ומ"ש המהרש"א שם ויש מדקדקין כו' למה לא נאמר כן בדרשא דעון כו' ע"ש לפמ"ש ניחא דהכא שאני דכתיב קרא יתירא וה"ל כמאן דכתיב בגופי'. ותו' כתבו (דף י') בד"ה אותה כו' וא"ת א"כ מנ"ל דמכפר אאין בה ואין בה דלמא לא מכפרי אלא אדר"ח גרידא כו' ועי"ל קסבר רשב"י רגלים איתקשו לחיצון כו' ע"ש. וקשה הא איתקשו נמי לר"ת ומאי חזית דמקשינן להו להחיצון ולא לר"ח. והמהרש"א כתב לתרץ נאי דקשה עוד הא הוי למד מן הלמד ע"ש ודבריו אינן מבוררים לי דעד כאן לא אמר ר"ת אלא אי איכא היקש גמור באותו דבר בעצמו כגון בר"ח דאיכא היקש גמור לענין חטא שאין מכיר כו' ילפינן נמי מר"ח טהור שאכל את הטמא אע"ג דאתי לר"ח בהיקישא וכן היקישא דרגלים הוי היקש גמור למילף חיצון מהם ילפינן גם רגלים מחיצון אפילו בדבר דאתי לחיצון בהיקש אבל הואיל והיקישא דמועדות הוי היקש גמור בר"ח ניליף מרגלים למד מן הלמד זה לא שמענו וכן משמע לשון תו'. גם הראיה שמביא ר"ת מסוף פרק איזהו מקומן (דף נ"ז) משמע כמ"ש מיהו בתו' זבחים שם בד"ה ואיבעי' אימא כו' דוחים דברי ר"ת אלו ע"ש. ול"נ לתרץ קושית תו' כיון דאיכא לאקושי לר"ח ולחיצון טפי אית לן להקיש' לחיצון שיכפרו גם אאין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו דאם נאמר שאין מכפרים אלא אטהור שאכל את הטמא בשעיר ר"ח א"כ צ"ל שני שעירי ר"ה באין על טומאה שאירע בין זה לזה אע"פ ששניהם באים ביום אחד וזה דוחק כמ"ש המהרש"א (דף ט') בד"ה ונכפר כו' ע"ש אבל השתא אמרינן ר"ח שבא ראשון שהוא תדיר מכפר על טהור שאכל את הטמא ור"ה דמקריבין בתר הכי מכפר נמי על אין בה ואין בה דטומאת מקדש וקדשיו ועוד טפי אית לן למימר דמכפרי אאין בה ואין בה דאל"כ צ"ל דשעיר המשתלח נמי מכפר אטומאת מקדש וקדשיו וקרא לא משמע הני דהא לא כתיב ביה מטמאים (ועי' מ"ש לקמן בד"ה שעיר) או דנאמר דאין כפרה לאין בה ואין בה וזה דחוק דעל יש בה ואין בה קבע כפרה ועל אין בה ואין בה לא קבע:

הכין צורכה למיתני א"כ יהו של ר"ח כו'. וקשה א"כ גם לת"ק דר"ש ה"ל לאקשויי א"כ יהו של ר"ח קריבין ברגלים דמעלין בקדש מעיקרא לא כיפר אלא על עברה שהיא בלאו ועכשיו מכפר על עברה שהיא בכרת אבל לא של רגלים בר"ח דאין מורידין בקדש וי"ל כיון דרגלים אין מכפרין על של ר"ח ולא דר"ח על רגלים אין כאן עילוי ולא ירידה ודוחק:

שלשים ושתים כו'. וקשה מנינא ל"ל אלא הכי ה"ל למיתני אלו שעירים קריבין על הצבור ונאכלין וי"ל סד"א מה שתי הלחם להתיר באין ולא לכפר אף שעיר הבא עמהן אינו בא אלא להתיר אבל לא לכפר קמ"ל שכל השעירים הבאין על הצבור שוין שכולן באין לכפר. ועמ"ש בסמוך בד"ה ועל כו' ולקמן בד"ה התחיל:

כיון ששמע משה כו'. כתב הי"מ וא"ת הא לא נאמרה פ' הקרבנות עד סוף ארבעים שנה שמפני שאמר יפקוד ה' איש על העדה נאמר לו צו את ב"י את קרבני לחמי כו' כמ"ש רש"י פ' פנחס ופ' אחרי נאמרה ביום הקמת המשכן הרי עד שלא נאמרו לו ל"ב שעירים נאמר לו והתודה ע"ש תי' והוא דחוק ורחוק. ואני תמה איך עלה בדעתו לומר פ' קרבנות לא נאמרה עד אחר מ' שנה הא קרבן הנאמר תחלת בתר פ' יפקיד וגו' הוא תמיד וכבר נאמר פ' התמיד בתחלת הקמת המשכן כמפורש פ' תצוה וכל הארבעים שנה הקריבו ישראל התמיד במדבר. ותנן מנחות פ' התכלת האמור בחומש הפקודים קרב במדבר. לכן נראה שכל הפ' אמורים על הסדר ומהתימא שלא עיין יפה שאין כוונת רש"י שביום אמירת משה יפקוד כו' נאמרה תחלה פ' קרבנות הלא דברי רש"י אלו הם דברי הספרי וקאמר שם עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי שלא ינהגו בי מנהג בזיון ושלא ימירו כבודי באלהי נכר מהו אומר כי אביאנו וגו' עד שאתה מפקדני על בניי פקוד בניי עלי לכך נאמר צו כו' ע"כ וזה פעמים רבות אשר הזהיר את ישראל שלא יעבדו אלהי נכר אלא שה' אמר לו שראוי שיזהירם ע"ז קודם מותו וכן הכוונה בפרשת קרבנות ודייק ליה מדכתיב פ' תמיד בואתה תצוה ושם מתחיל וזה אשר תעשה כו' ולא כתיב צו מ"ש דכתיב הכא אלא שכך א"ל ה' שיצוום עליו. והא דאר"ל בשעה כו' לא קאי אדלעיל כמה שאכתוב בסמוך. ודקשיא א"כ מאי אמר משה מעתה מי שבאת לידו ספק עברה כו' הא כבר ידע שמביא אשם תלוי על הספק כמפורש בקרא י"ל הכי אמר מעתה שמעינן כמה חס המקום על בניו דהשתא על אין בה ואין בה צריכים הצבור לכל השעירים הללו כ"ש שהיה לכל יחיד להביא כל כך קרבנות על הספק ורב ממנו על הודאי אלא שחס עליהן. וכן שנינו (בקצת שינוי) בתוספתא דפרקין ואמרינן כך היו ישראל צריכין להביא שני שעירים בכל יום אלא שחס הקב"ה על נכסים של ישראל ע"כ. ומעתה כל מה שהאריך הי"מ בקושיותיו אינו כלום ע"ש:

התחיל ואמר מזמור לתודה כו'. נראה דקאי אמתני' דתנן ועל שאר עברות שבתורה כו' שעיר המשתלח מכפר. וקאמר ר"ל השתא ניחא הא דאמר משה מזמור לתודה דליכא לפרושי דקאי אקרבן תודה דא"כ קשיא מ"ש דאמר מזמור על קרבן זה ולא על שאר קרבנות אבל על השעיר המשתלח שפיר אמר מזמור שבוידוי שמתודה עליו מתכפרים כל העברות וזה נכון וברור. כתב הטא"ח סי' נ"א ובאשכנז נוהגין שלא לומר מזמור לתודה בשבת וי"ט לפי שאין תודה קריבה בהן וא"כ למונעו ליכא למיחש דלמא אתי להקריבה כשיבנה בה"מ דלא טעי אינשי בהכי ע"כ. ותימא כיון שהאמירה במקום קרבן אסור לאמרו בשבת כמ"ש שם סי' א' פ' קרבנות לא נאמר אלא ביום כיון שלילה אין זמן הקרבה ה"נ כן. אך מה שאני תמה הוא הרי לא נאמר מזמור לתודה אלא על הווידוי וכדאמר ריש לקיש ולא על הקרבן. וטפי יש לומר לכך לא נהגו לאמרו בשבת וי"ט שאין אומרים ווידוי בהן. ומזה הטעם נהגו לאמרו בר"ה ויה"כ שאז עיקר הווידוי. ודלא כמ"ש המ"א בכה"ג הטעם דכתיב ביה הריעו לה' כל הארץ דקשיא תינח ר"ה יה"כ מ"ט. וזה טעם שאין אומרים אותו בט"ב שאינו יום ווידוי אז משום שנקרא מועד או משום דכתיב גם כי אשוע ואזעק שתם תפלתי ודלא כמ"ש המהר"ל ושוינהו לטועים הנוהגים כן. וכן דעתי נוטה לאמרו בר"ה ויה"כ ושלא לאמרו בט"ב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף