שיירי קרבן/סנהדרין/יא/א

שיירי קרבן סנהדרין יא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלו הן הנחנקין. המכה אביו ואמו. עי' בקונט'. בבבלי קאמר מכה אביו ואמו מנ"ל דכתיב ומכה אביו ואמו מות יומת אימא עד דקטיל ליה מיקטל ומשני מדכתיב מכה איש ומת ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה ע"ש. וקשה תיפוק ליה מדכחיב וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות ימרה אביו ואמו וגו' אי ס"ד מכה היינו מיתה ה"ל למכתב ואת אביו ואמו מות יומת וממילא ידעינן דבהורג אביו איירי דהא ברוצח קאי א"נ מדשינה קרא ברישא כתיב הריגה ובסופה כתיב מכה ש"מ בהכאה שאין בה מיתה איירי:

אינו חייב כו' עי' בקונט'. גרסינן בבבלי בסוגיין עידי גנבה יעידו מכירה בנפש שהוזמו חזקיה אמר אין נהרגין רי"א נהרגין כו' מתקיף לה ר"פ א"ה עידי מכירה לקטלו מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו וכ"ת קסבר חזקיה דלא לקי יהא איתמר עדי גניבה בנפש שהוזמו חזקיה ור"י כו' איהו לא לקי אינהו היכי לקי פירש"י בד"ה דאי ר"י כו' הא ה"ל לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאמב"ד כו' אינהו היכי לקי הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא ע"ש. וקשה בב"ק (דף ע"ד) פירש"י בד"ה לוקין משום לא תענה ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא אמרינן במכות מלקות בעדים זוממים איכא מוהצדיקו את הצדיק ע"כ. הרי סותר דברי עצמו גם תיקשי ליה סוגיא דמכות. וע"ק בב"ק שם קאמר הש"ס עדים שהוכחשו בנפש למ"ד היכחשו ולבסוף הוזמו דלא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד אע"ג בשעה שהעידו ה"ל לאו שניתן לאמב"ד הואיל והוכחשו ולא שייך תו בהו מיתה וקין היפך ממאי דאמרינן כאן וכבר קדמוני הרמב"ן בס' מלחמות וגיסי הגאון מהרח"י בקונטרסו בקושיא זו. ונ"ל סובר רש"י דליכא לפרושי לאו שניתן לאמב"ד הוא אגנב קא וכיון דאיהו לא לקי ה"ל חצי דבר וכמ"ש הרמב"ן ע"ש דא"כ דהיכא דהשתא לית בהו מיתה לא הוי לאו שניתן לאמב"ד כהאי דב"ק קשיא לר"י מ"ט נהרגין הא יכולין לומר להלקותו באנו שידענו שמת הנגנב קודם שמכרו או שמכרו קודם שהכניסו לרשותו א"כ ליכא מיתה וחייב מלקות דתו לא הוי לאו שניתן לאמב"ד. ולית ליה לרש"י סברת הרמב"ן שמחלק בין לאו דלא תענה ללאוי אחריני בענין זה. לכך מוכרח לומר דסוגיות אלו פליגי אהדדי ואלאו דעדים קאי וסובר נמי לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ומצינו הרבה כיוצא בזה. והרמב"ן סובר כיון שמעיקרא העידו סתם שגנב נפש והיה עדותן לקטלא אם מעידין אח"כ שמת הנגנב כמ"ש ה"ל חוזר ומגיד ועוד הא דאמרינן מתוך שיכולים לומר כו' אין הטעם תלוי באמירתם אלא אנן סהדי שאינן צריכין זה לזה כמ"ש תו' בד"ה מתוך כו' והכא ליכא למימר הכי. ודעת רש"י כיון שאינן סותרים דבריהם הראשונים חוזרים ומגידים גם אמרינן מתוך כו' להצילן ממיתה. ומ"ש תו' בסוגיין בד"ה עבדי כו' וא"ת אי דלא אתרו ביה כו' ע"ש תירוצם דחוק כמ"ש גיסי הגאון הנ"ל ע"ש. ונראה דאיירי שהעידו שמכרו ממכרת עבד דחייב עליו מלקות כדכתיב לא ימכרו ממכרת עבד והתרו בו מיתה וקיי"ל מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל אפי' מותרה למיתה הוי מותרה למלקות. ואף שהרמב"ם לא ביאר בלאו זה שלוקין עליו גם פי"ח מה' סנהדרין לא מנאו בכלל הלאוין שלוקין עליהן ואפשר שטעמו משום דה"ל לאו שניתן לאמב"ד בפרקין שוב מצאתי כן מפורש בדבריו ריש פ"ט מה' גנבה וכן המוכר עבר בל"ת שזה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ואין לוקין על לאוין אלו מפני שהוא לאו שניתן לאמב"ד ע"כ. מכאן ראיה למ"ש בסמוך בד"ה אזהרה כו' שדעת הרמב"ם כל לאו שהוא אזהרה למיתת ב"ד אע"פ שנכללו בו גם איסורים שאין בהן מיתה אין לוקין עליו ודלא כפ"ח. ומ"ש שם כל היכא דפשטא דקרא משמע בשאר איסורי אע"ג שנכלל בו אזהרת מיתה לוקין כי דעת רש"י ולא קשיא קושית תו' וכמ"ש. גם לשיטת הרמב"ם י"ל שבאו לפסלו לעדות שעבר על לאו אע"פ שאין לוקין והתרו בו למיתה שהוא חמור ועי' בתו' בד"ה גנבה כו'. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם כל לאוין האמורים בעבדים שלוקין עליהן וצ"ע. ובמ"ש מתורץ גם קושית תו' שם בד"ה הנ"ל וא"ת למאי קאתו כו' ע"ש. ואפשר זהו כוונת רב יוסף. ורש"י כתב פ' קדושים בד"ה לא תגנובו אזהרה לגונב ממון אבל לא תגנוב בי' דברות אזהרה לגונב נפשות דבר הלמד מענינו דבר שחייבים עליו מיתת ב"ד וכתב הרא"ם פי' ומכיון דלא תגנוב לגונב נפשות עכ"ל לא תגנובו לגונב ממון דאל"כ תרתי ל"ל ותימא למה לא הביא ראיה לא תגנובו בממון מדבר הלמד מענינו הוא ע"ש. וכן קשה נמי אפירש"י פ' יתרו דקאמר או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח כו' דבר שחייבים עליו מיתת ב"ד כו' ע"ש ה"ל לפרושי שגם לא תגנובו ממון וכדאמרינן בש"ס. ובמכילתא נמי לא אמר אלא דבר הלמד בלא תגנוב ולא בלא תגניבו. גם קשה קצת מאי נ"מ אי לא תגנוב בגונב נפשות ולא תגנובו בנונב ממון או איפכא. ונראה הרמב"ם פסק פכ"א מה"ע כר"י. והקשו אמאי לא פסק כחזקיה שהיה רבו דר"י. וכתב גיסי הגאון מהררח"י זצ"ל ברייתא דתני לא תגנוב בגונב נפשות דה"ל דבר הלמד מעניינו מסייעא לר"י דאית לן למימר מה לא תרצח לא תנאף ה"ל לאו שניתן לאמב"ד אף לא תגנוב כיוצא בהם והיינו כר"י דלחזקיה לאו דלא תגנוב ע"כ לא ניתן לאמב"ד מדלקי עליה כמ"ש בעה"מ ע"ש. ונראה חזקיה ור"י שהא פליגי חזקיה סובר כתנא דיליף לא תגנובו בגונב ממון איירי דה"ל דבר הלמד מענינו ומינה שמעינן לא תגנוב בגונב נפשות דאל"כ תרתי ל"ל אבל מלא תגנוב ליכא להוכיח מידי דלא דמיין דלא תגנוב אינו לאו שמתן לאמב"ד ולוקין עליו ור"י סובר כתנא דיליף לא תגנוב בגונב נפשות דה"ל דבר הלמד מענינו ש"מ שאין לוקין עליו דה"ל נמי לאו שניתן לאמב"ד אבל לא תגנובו ליכא למילף מדבר הלמד בענין שכתוב שם אני ה' אלהיכם ופירש"י נאמן ליפרע וליטול מכם נפשות כו' ע"ש הרי דמדבר במקצת מנפשות ובעינן שיהו דמיין להדדי בכל מילי והיינו דאיכא בינייהו אי מוקמינן לא תגנוב בנפשות ולא תגנובו בממון אין לוקין על לא תגנוב ואי אמרינן איפכא לוקין. ומכילתא ורש"י כר"י ס"ל לכך לא מייתי אלא דבר הלמד מענינא דלא תגנוב אבל לא דלא תגנובו. מיהו לפ"ז אין תי' דמהרח"י עולה יפה דהא אידך ברייתא סייעתא לחזקיה וה"ל להרמב"ם לפסוק כוותיה. ונראה לפי המסקנא צ"ל חזקיה דאמר לוקין סובר כיון דעכשיו בשעה שהעידו על הגניבה לא היה חייב מיתה אע"ג שע"י גנבה זו מתחייב מיתה לא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד ולוקין עליו. ואנן קיי"ל לאו שנכללו בו איסורים הרבה ואחד מהן מחייבי מיתות ב"ד אין לוקין עליו דה"ל לאו שניתן לאמב"ד ועכצ"ל הטעם דבעינן לאו למלקות ולאו זה למיתה ניתן ולא למלקות וכ"כ רש"י פ' הלוקין א"כ כ"ש בכה"ג אזהרה עצמה המביאו לידי מיתה שאין לוקין עליה וכיון שכן אינן יכולין לומר להלקותו באנו ונהרגין וכר"י והארכתי בזה פרק מרובה יע"ש:

אזהרה למכה כו' לא יוסיף. גרסינן בבבלי בפרקין אר"י הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה. וכתב תו' תימא אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי ע"כ. והרמב"ם פסק הא דר"י פ"ה מה' חובל ופי"ח מה"ס כתב כל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו. וא"ל סובר הרמב"ם איסור שאין בו מיתה הנכלל בלאו שניתן לאזהרת מב"ד לוקין עליו וכדעת הפ"ח. דא"כ קשיין דבריו ריש ה' ממרים וכמש"ל [פ"ז הט"ז] בד"ה המכשף בסופו ע"ש. ונראה כיון דפשטא דקרא לא קאי אאזהרת מיתת ב"ד אלא מק"ו דלא יוסיף ילפינן אזהרה זו כדמסיק ומה כו' ודאי לאו גמור הוא ולוקין עליו. וזה שכתב הרמב"ם כגון לא תנאף כו'. ובהכי יש לתרץ קושית תו' פ' ארבע מיתות (דף ס"ג) בד"ה משום כו' ועמש"ל [פ"ז הט"ז] בד"ה המכשף כו' תירוץ אחר לקושיא זו. ובלח"מ פ"ה מה' ממרים הל' ד' כתב וע"ק איך מנה כאן לאו דמקלל ודמכה אב ואם הא מנה לא תקלל חרש בהלכות סנהדרין ולאו דלא יוסיף בה' חובל ע"כ כמדומה שיש כאן ט"ס דאף שכתב בה' חובל דלוקה על הכאה שאין בה שוה פרוטה לא מנאו ללאו בפני עצמו אלא כתב בריש ה' חובל שיש בו מצות עשה אחת ותו לא. אבל בה' סנהדרין מנה ללא יוסיף ללאו בפני עצמו כמפורש שם בראשו שלא להוסיף בהכיית הלוקה. ועמ"ש בסמוך בד"ה אינו כו':

באיזו חבורה כחבורת שבת כו'. כתב הרמב"ם פ"ב מה' חובל הא. למדת כל המחסר חבירו אבר שאינו חוזר חייב כו' אפי' חסרו כשערה מעור בשרו חייב בחמשה דברים שהעור אינה חוזר אלא צלקת. לפיכך החובל בחבירו וקרע העור והוציא ממנו דם חייב בה' דברים וכתב הה"מ פי' צלקת הוא שחייתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמות שהיה וכדאמרינן פ"ח שרצים בחבורה שאינה חוזרת ע"כ וקשה הא לא דמיין חבורת שבת לחבורת נזקין וכמ"ש בקונט' וזה שסיים הרמב"ם והוציא ממנו דם וי"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף