שיירי קרבן/סנהדרין/ט/א

שיירי קרבן סנהדרין ט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אילו הן הנשרפין. דרך נישואין שנו. עי' בקונט'. ודחק לומר כו כי היכא דנפרש רישא וסיפא בחדא ועל דנקט בתרווייהו והיינו שעכשיו אינה שם. וליכא למידק מהכא דחייב בעריות לאחר מיתה כמחייב די"ל חייב דנקט היינו כרת וכדעת הסוברים כן ועי' ברמב"ם פ"ב מהא"ב ובמפרשיו שם:

א"ל שלשתן שם אחד. עי' בקונט' וכ"פ רש"י וא"ת הא אם חמיו ואם חמותו בגז"ש מבת בתה יליף כדאמרינן בסמוך נמצא שאינן בלאו אחד וי"ל למאי דמסיק אף חמותו אזהרה דידה לא שמעינן אלא מאזהרת בת בתה נמצא שכולן בלאו אחד נאמרו. וביבמות [פי"א ה"א] בד"ה הבא כו' תירצתי בענין אחר ע"ש:

מודה סומכוס בראשונה. עי' בקונט' וקשה הא ריב"ן נמי בשמות מוחלקין איירי דמיקריא חמותו ואם חמותו ואם חמיו והא דא"ל שלשתן שם אחד הן חכמים דפליגי אריבי"ן סברי אע"ג דחלוקין בשמות לקריאתן מ"מ הואיל בלאו אחד נאמרו ה"ל שם אחד מיהו ודאי שמות מוחלקין הן כמו בנו ואותו ואותו ואת בנו. ודוחק לומר כיון דאיכא ריבוייא לבנו ואותו דכתיב לא תשחטו כמפורש בבבלי חולין פ' או"ב (דף פ"ב) ה"ל ב' שמות אבל אם חמותו ואם חמיו אינן מפורשין כלל בקרא נקראים שם אחד דכולן איתרבאו בגז"ש כמאן דכתיבו בקרא אלא שנכללין בלאו אחד אף או"ב ובנו ואותו כן הוא. ובבבלי כריתות פ' אמרו לו (דף ט"ו) פליג רבא על ר"א ואמר דלמא ע"כ לא קאמר ריב"ן הכא אלא משום שמות מוחלקין דמיקריין חמותו ואם חמותו ואם חמיו אבל גבי או"ב דכולהו או"ב מיקריין דאין שמות מוחלקין לא. ש"מ דסובר רבא דפליג סומכוס גם ארישא דאל"כ לא פריך מידי דהא גם סומכוס בשמות מוחלקין איירי דהיינו אותו ואת בנו ובנו ואותו. לפ"ז היה נראה לפרש בהיפך דמייתי דברי ר' יוחנן סייעתא לדר' אלעזר דכיון דלא פליג סומכוס אלא בסיפא דאיכא שמות מוחלקין ש"מ דאמר דבר אחד עם ריב"ן. וברייתא דאשכח קשיא לר"א וכדפריך רבא. מיהו יותר נראה דאף רבא סובר דלא פליג סומכוס ברישא אלא דסובר אותו ואת בנו ובנו ואותו שם אחד הן. וכן משמע לשון דכולהו או"ב מיקריין כו' משמע שני איסורים דקאמרת או"ב מיקריין. ותדע הרי מדלא הוזכר בכריתות רישא דמתני' גם רבא לא הביאה ואף לא ברייתא השנויים בתוספתא ש"מ דאסיפא לחוד קאי. גם מהא דגרסינן פ' או"ב אמר אביי לר"י מ"ט דסומכוס דקסבר האוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד חייב ב' א"ד פטור והכא משום דגופן מוחלקין א"ל האוכל ב' זיתים כו' חייב ב' ע"כ. משמע דפליג גם ברישא יהיה איזה טעם שיהיה וכ"כ רש"י שם. ורנב"י קאמר התם טעמא דסומכוס משום שגופן מוחלקין. ולית ליה טעמא דאוכל ב' זיתי חלב חייב שתים דא"כ אף על חמותו ואם חמותו ואם חמיו יש לחייב ג'. ומסיק שם אבל הכא דאין גופן מוחלקין אימא כר' אבהו אר"י ס"ל דאמר שארה הנה זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת. וקשה קרא ל"ל תיפוק ליה דאין גופן מוחלקין וי"ל אי לאו קרא אין לחלק בכך אבל השתא דכתיב קרא דאחת היא אית לן למילף או"ב מהתם לכך קאמר דיש לחלק או"ב גופן מוחלקין משא"כ כאן. וראיתי להרב בלח"מ פ"ג מה' שגגות שהרגיש במקצת ע"ש. ועמ"ש יבמות ריש פ' נושאין [ה"א ד"ה מודה סומכוס] ולעיל בד"ה נשכב:

מ"ט דרבנן מה בת בנה כו'. וצ"ל ר' לעזר דאמר לעיל סומכוס וריב"ן אמרו דבר אחד לית ליה הך דרשא דא"כ קשה דלמא סומכוס כרבנן ס"ל דקרא ממעט לחמותו כו' מיהו י"ל ר"ל דייק ליה אי ס"ד סומכוס אית ליה הך דרשא ה"ל למילף מהכא דאין לוקין שמנים כל שהוא בלאו אחד. ועמ"ש בסמוך:

למדנו שאין קידושין כו'. ביבמות פ' נושאין [ה"א] כתבתי בד"ה כבר כו' ראב"י דיליף מהיקישא דאחות אשה דאין קידושין תופסין בעריות אלא דלא ניליף מנדה דתופסין איכא למילף ק"ו מיבמה לשוק וקשה השתא דגלי לן באחת מעריות מחייבי מיתות ב"ד דקידושין תופסין איכא למילף א"כ מק"ו דתופסין וילפינן מהיקישא דחמותו ונדה. וא"ל א"כ קרא בנדה ל"ל תיפוק ליה מק"ו מחמותו דאי לא כתיב נדה ה"א למילף היקישא מאחותו לכך אייתר קרא דנדה לגלות דאחותו לעצמה יצא ולא על הכלל כולו וי"ל מאי אהני לן ייתורא דנדה הא עדיין הדבר ספק די"ל נדה לעצמה יצאה ואחותו להיקישא והכי מסתבר טפי דהא לסברא זו אמרינן שני דברים יצאו מן הכלל ואין מלמדין כדאמרינן בירושלמי פרק כלל גדול ואחותו לחודא יצאה והיא ודאי מלמדת על הכלל. אך קשה מאי קאמר להקיש לנדה הא נדה וסוטה ה"ל שני כתובים ואין מלמדים. ועמ"ש יבמות שם [ה"א] בד"ה כבר:

והכתיב לא יקח איש כו'. וא"ת דלמא באנוסת אביו איירי דהא מעלויא דהאי קרא כתיב אנוסה וקמ"ל שאנוסת אביו היא בלאו וי"ל אשת אביו משמע בנשואה לאביו ע"י קידושין איירי קרא. וכן צ"ל אהא דפריך בסמוך ואיש אשר יקח את אשת אחיו כו'. וכן משמע בסוף סוגיין. ועמ"ש ביבמות שם בד"ה בה כו':

ואשה אל אחותה לא תקח. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן ת"ר בכולן נאמר שכיבה וכאן נאמר לקיחה לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה. ופירש"י בד"ה וכאן נאמרה קיחה איש כי יקח את אשה ואת אמה ואשה אל אחותה לא תקח ע"כ. הרי דסובר דאיצטרך למכתב קיחה באחות אשתו לומר דיקא כשאחותה נשואה לו פרט לאנוסה וקשה מאי פריך הש"ס כאן וי"ל ודאי הירושלמי סובר מדכתיב לא תקח אין סברא לומר דאתי ללמד שתהא הראשונה נשואה לו. אבל רש"י סובר הבבלי פליג ודייק ליה מדפריך ר"פ מדכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וקשיא למה לא פריך מאחות אשתו דמוקדם בתורה אלא ודאי אחות אשתו נמי אתי לאשמעינן שתהא הראשונה נשואה לו. אך אינו מוכרח די"ל לכך ל"ק ליה לר"פ מאחות אשתו דידע דאיכא לשנויי שבא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא אחותה כדשנינן כאן אבל מאחותו פריך שפיר. וכיון שכן אין לחלוק את השוין גם ביבמות שם בתו' בד"ה ותני כן כו' הוכחתי דהבבלי אית ליה תירוצא דהירושלמי דאל"כ קשיא נימא אשת אחיו באונסין לית בה כרת ע"ש. מיהו נראה דהוכחת רש"י מהא דרבא פרק הערל דאמר לא תתחתן בגירותן איירי דבנכרותן לא שייך בהו חתנות ולסברת הירושלמי הואיל ושייך בהו חיתון בגירותן נקט נמי לשון חיתון בנכרותן וכמ"ש בתו' שם אלא ודאי לית ליה לרבא סברת הירושלמי וקרא איש אשר יקח את אשת אחיו נמי קמ"ל דוקא כשהיא נשואה לאחיו הוא דחייב כרת אבל אנוסה שריא. אך לפמ"ש בסמוך כיון דכתיב אשת שמעינן דאיירי בנשואה קשיא מ"ש דנקט באח הבא עליה באיסורא לשון קיחה וצ"ע. ועמ"ש עוד שם בתו' בד"ה ותני כן. ולעיל [פ"ב ה"ה] בד"ה אשכח כו':

שלא תאמר קין נשא אחותו כו'. וקשה הא ודאי היה מההכרח דאל"כ לתוהו נברא האדם שהיה המין כלה ואבד במיתת אדם ובניו שאין עוד מי שישא אשה אבל בבבלי פרק ארבע מיתות נקט שפיר מפני מה לא נשא אדם את בתו. ונראה דה"ק למה לא ברא שתי נקבות אחת לאדם ואחת לבניו ואמר שזהו מחסדי השם שברא את האדם יחידי שלא יהו המשפחות מתגרות זו בזו כדאמרינן לעיל [פ"ד ה"י] ובבבלי ס"פ אחד ד"מ ומצא כי טוב הוא להתיר להם איסור אחותו מלברוא שתים:

בא להודיעך שאם קידשה כו'. ביבמות שום כתבתי בד"ה בא כו' וקשה ל"ל קרא הא כתיב כי תהיין לאיש כו' ודרשינן וכי יש שנואה לפני המקום אלא שנואה בנישואיה ואיזו אלמנה לכ"ג ואמר קרא כי תהיין וכ"מ בבבלי קידושין ס"פ האומר (דף ס"ח) ואין לומר דאיכא לאוקמי שנואה בחייבי עשה אבל חייבי לאוין אין קידושין תופסין דהא אמרינן בבבלי שם דדוחק הוא לאוקמי קרא בהכי ע"ש. וע"ק למ"ד יבמה לשוק קידושין תופסין ל"ל קרא לרבות חייבי לאוין דתופסין הא אין טעם לומר שאין תופסין דמאחותו ליכא למילף דחייבי כרת ובהיקישא דאחותו נמי לא דהא לא הוקשו חייבי לאוין בהך פרשה וק"ו מיבמה ליכא דהא מיבמה גופה תופסין. ועמ"ש שם בד"ה כבר כו' מיהו להירושלמי ניחא הך קושיא דס"ד לאיש אחד דממעטינן מיניה שאין קידושין תופסין קאי נמי אחייבי לאוין לכך איצטרך קרא וקושיא הראשונה יש לומר סובר הירושלמי איכא לאוקמי שנואה במחזיר סוטה דלד"ה קידושין תופסין ודלא כמ"ש תו' יבמות ס"פ החולץ דבעינן שנואה בנישואין הראשונים ע"ש. שלא הוזכר בקרא הראשונים כלל. ועי"ל למ"ד יפת תאר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע א"כ שנואה קאי איפת תואר וכברייתא דספרי ומביאה רש"י ריש פרשת כי תצא והבבלי לית ליה הנך סמוכים ופליג אהספרי והא דמביאו רש"י בפירושו דפשטא דקרא. הכי משמע. ועמש"ל [פ"ח ה"ט] בד"ה ואחר:

עד כדון כו'. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה מהכא כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה הא בת בנה ובת בתה דידה גלי וכתיב ערות כו' את בת בנה ואת בת בתה לא תקח הא כיצד כאן באונסין כאן בנישואין ואיפוך אנא כו'. וקשה איך אפשר לאוקמי את בת בנה וגו' באונסין הא בהאי קרא כתיב זמה היא וילפינן זמה זמה לגז"ש כמפורש בבבלי בסוגיין וחמותו ודאי בנישואין איירי דהא באונסין לא שייך לשון חמותו וכמו שכתבתי לקמן בקונטרס בד"ה מה כו'. וכ"ת הא גם גבי בת בנך כתיב הנה ורבא הוא דאמר בסוגיין. דילפינן הנה הנה לג"ש י"ל הא בחמותו לא כתיב הנה אלא גבי בת בנה וגו' ואי אפשר ללמד הך גז"ש אלא כי ילפינן גז"ש דזמה תחלה וכ"ת הך ברייתא דתני מה למעלן דרך נישואין לאו מלשון חמותו יליף אלא מדכתיב אשר יקח וכמ"ש בקונטרס שם בלשון ראשון ורבא דלית ליה דרשא דקיחה א"כ חמותו עצמה לא ידעי דאיירי בנישואין והא דאר"ה לקמן מה למעלה דרך נישואין לית ליה גם בברייתא דמייתי בבבלי ליתא ודוחק. וממ"ש יתבאר דליתא למ"ש המהרש"א ביבמות ר"פ נושאין דרבא אית ליה לדרשא דרך ליקוחין אסרה תורה ע"ש. גם בלא"ה דברי תימא הם הא בקרא כתיב אח בת בתה לא תקח וכיון דאית ליהני יקח נישואין משמע א"כ ליכא לאוקמי הך קרא באונסין ומאי פריך הש"ס ואיפוך אנא. גם מ"ש לא נאמר שאר אלא לאשה ובתה ולא באחות אשתו ולא באשה ואמה כו' ע"ש אינו נכון דהא קאמר בעריות שאר כתיב משמע דעל כל העריות קאמר. גם לעיל [פ"ו ה"ז] קאמר הש"ס שבכל העריות כתיב בהן שאר ע"ש. גם מ"ש למה לא סגי ליה בעריות כתיב שאר ע"ש יש ליישב דה"ק משום דכתיב שאר בעריות מסתבר להחמיר היכא דאיכא שאר היינו בנישואין אבל משום דכתיב שאר אין להוכיח דדוקא נשואין איירי. ועיין בסוגיין ברש"י בד"ה אמר אביי:

מנא ליה. עיין בקונטרס. וקשה כי היכי דיליף כרת מק"ו ה"נ איכא למילף שרפה וכ"ת ס"ל לרב אין עונשין מן הדין אבל כרת ילפינן מן הדין ולית ליה לרב גילוי מילתא בעלמא הוא וכן משמע ביבמות ע"ש קשה ל"ל ק"ו הא כולא מילתא איכא למילף מובת איש כהן וכ"מ שם. והנכון רב סובר עונשין מן הדין והא דפריך שרפה מנ"ל לר' ישמעאל פריך דאמר אין עונשין מן הדין כמפורש שם וממ"ש שם בתו' בד"ה וכר"י כו' ושם ישבתי קושית תו' בסוגיין בד"ה תני כו' ובד"ה ואין כו':

מה למטן עשה בא זכר כו'. עיין בקונטרס. ביבמות שם כתבתי בתו' ל"ק עיקר דלל"ב קשה א"כ נימא אם אמו בשרפה ואנן בשניות תנינן לה וכ"פ בבבלי בסוגין וא"ת לל"ק נמי קשיא השתא אם חמותו לא קמה לן אם חמיו קמיהדר עלה וכה"ג קאמר בבבלי וי"ל סובר כיון דכתיב אתהן דשמעינן מינה אם חמותו כמאן דכתיבא בהדיה וא"ת הניחא לר"ע דדריש אתהן קאי אאם חמותו אלא לר"י דקאמר דאחמותו לחודיה קאי מאי איכא למימר וי"ל הא מסקינן ביבמות שם דר"י יליף בת בתו מהנה ואתהן ולא צריך תו לגז"ש זמה ומה ור"ה זמה זמה קאמר. אך קשה ללישנא קמא לא איירי ר"ה בבתו מן האונסין כלל א"כ אף לר"י הוא דמשני והדרא קושיא לדוכתא השתא אם חמותו לא קמה לן כו' לכך נראה שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ מה למטן הנה דכתיב בבת בתה שוין בת בתו ובת בנו מן האונסין כבת בתה ובת בנה דילפינן הנה הנה לגז"ש אף למעלן זמה דכתיב למעלה בחמותו ילפינן מיניה שרפה לבת זכר דהיינו מן האונסין כבת בתה אע"ג דבבת זכר לא כתיב זימה אלא בבת נקבה הוא דכתיב אהני גז"ש דהנה הנה כאלו נכתב זמה בבתו מן האונסין. וכן צריכין לפרש הברייתא השנויה בבבלי בסוגיין (ומן התימא שלא ביארו הדברים) ותו' כתבו בד"ה מנין כו' וא"ת מה לשאר הבא ממנה שכן אם אמה אסורה כו' וי"ל כיון דיליף מאי דכתיב בהדיא גבי האי כאלו כתיב גבי האי לא שייך לאקשויי מידי. וכתב המהרש"א וקשה בר"פ היו בודקין יליף גז"ש דהטיב ומשיבין אע"ג דעיקר הדבר מפורש בהדיא ע"ש תירוצו ואינו מחוור דהא לאי בגז"ש זמה ילפינן זכרים מנקבות אלא בגז"ש דהנה ובזה ודאי לא שייך לומר גילוי מילתא דהא בחמותו דכתיב שרפה לא כתיב הנה וצ"ע. לכך נראה שכוונתם כיון דלאו מסברא ילפינן אלא גלי לן קרא מאי דכתיב בבתה ה"ל כאלו כתיב בבתה מעתה לא שייך לאקשויי מאמו ואם אמו דקרא לא אתי אלא לאורויי לן דבתו ובתה שוין והדברים שחלוקים בהן שאר הבאה ממנו עם שאר הבאה ממנה לא שייכים כלל כאן דלא קאי אלא אבתו ובתה. ולפמ"ש יתבאר לך מ"ט אר"ה ותנא דברייתא דבתו מאנוסתו מגז"ש דזמה יליף ולא קאמר מהנה יליף דקמ"ל כר"ע דאתהן אינה כמו הנה וכילהון מגז"ש דזמה יליף. והמהרש"א דקשיא ליה למה לא קתני גז"ש דהנה ע"ש לא עיין בירושלמי:

וכר"מ כו' עיין בקונטרס. ואם נפרש כמקום שבאת היינו ממקיש שבא הלמד משם ור"ל דון מינה ואוקי באתרה וכאמור בה היינו כאמור במלמד ור"ל דון מינה ומינה. אפשר לקיים הגירסא כמו שהיא כתובה. ביבמות וה"ג וכר"מ דאמר גז"ש כמקום שבאת דור שלשי שלמעלן מנין שהיא בשרפה ובין כר"מ ובין כרבנן דור שלשי שלמטן מנין שהוא בשרפה. וא"ת למאי דמשני כיון דכתיב זמה כאלו נכתבו כולם במקום אחד א"כ במאי פליגי ר"מ ורבנן וי"ל דוקא היכא דסתרי אהדדי כגון אם אמו וכדאמרינן בבבלי בסוגיק אבל היכא דאפשר לקיים שניהם כגון כאן דאמרינן אידי ואידי בעונש ואזהרה ילפינן מהדדי וכ"ת מאי פריך לרבנן דור שלשי שלמעלה בל"ת מנ"ל הא ודאי לא ענש שרפה אא"כ הזהיר י"ל היא גופא קשיא ליה אזהרה מנלן:

עוד הוא אית ליה אזהרה כו'. ביבמות גרסינן ליה אהא דלעיל דתני חזקיה ובת איש כהן כו. להביא בתו מן האונסין בשרפה קאמר ר"י אוהרה שמעינן מאל תחלל וכ"ה בבבלי בסוגיין דפריך לדתני אבוה דר"א אזהרה לבתו מנ"ל בשלמא לאביי ורבא מהיכי דנפקא ליה עונש התם נפקא ליה אזהרה אלא דיליף עונש לבתו ובת איש כהן אזהרה מנ"ל כו'. כתב הרמב"ם בס' המציה שורש י"ד וז"ל לא ענש אא"כ הזהיר וכשלא תהיה האזהרה בכתוב ילמדום דרך הקש וזה אינו סותר אמרם אין מזהירים מן הדין ולא אמרם תמיד וכי מזהיריו מן הדין כדי שנאסור בצד הקש מה שלא נתבאר אסורו כלל אמנם כשנמצא העונש בבאור התורה לעושה זה המעשה נדע בהכרח שהוא מעשה אסור מוזר ממנו אמנם נוציא בהקש האזהרה בשביל שיתחזק לנו אמרם לא ענש אא"כ הזהיר ע"כ. ותימא לפ"ז מאי פריך אבהו דר' אבין אזהרה מנ"ל נימא אית ליה ק"ו דאביי השתא אבת בתו חייב בתו לא כ"ש אלא דסובר אין עונשין מן הדין אבל השתא דביאר לן התורה עונשו דכתיב ובת איש כהן כו' שפיר ילפינן אזהרה דידיה בק"ו. וכ"ת אף על הירושלמי יבמות שם נמי קשיא דקאמר התם וכר"י דאמר למדין מק"ו ואין עונשין מק"ו מנ"ל תני חזקיה ובת איש כהן כו' אר"י אפילו לאזהרה את ש"מ אל תחלל וגו'. ל"ל קרא וניפוק ליה אזהרה מק"ו דהא כבר אמרנו דר"י אמר למדין מק"ו ז"ל האי למדין לאו אאזהרה קאי אלא לאיסור והיתר כו' וכמ"ש שם בתוס' בד"ה ואין כו' ע"ש א"נ הכי קאמר אפילו בלאו קל וחומר איכא למילף מלא תחלל וכי תימא קרא ל"ל יש לומר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב ליה קרא אבל להרמב"ם קשיא וצ"ע. ועיין מ"ש ביבמות שם בד"ה ואין כו' ולעיל [פ"ז הי"ג] בד"ה אזהרה כו':

למה לי נן אמרין כו'. יבמות שם כתבתי וא"ת הא כבר שניא ליה זמה היא כתיב הכתוב עשאן כולן אחת וי"ל ה"ק דלמא זמה היא לא קאי אלא אבת בנה ובת בתה וקמ"ל אע"ג דגופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת אבל על בתה ובת בתה חייב שתים הואיל וחלוקין בלאו. עי"ל הכי פריך מהכא שמעינן אע"פ שהן חלוקין בלאו עשאן הכתוב אחד ואינו חייב אלא אחת ש"מ חלוקין דלאוין לאו שמה חלוקה וקשיא לר"א דאמר שני לאוין וכרת אחד לאוין חולקין לכריתות והיינו דמייתי הך דר"א לכאן א"נ המתרץ קאמר כיון שהלאוין כתובין בשינוי לשון לא אמרינן דבאין לחלק לכך קאמר ר"א פליג וסובר אפילו נאמרו הלאוין בשינוי לשון אמרינן לחלק יצאו. מיהו לא דמי מפטם וסך ע"כ לשנותן דשני ענינים הם. ואפשר דהמ"ל על בשר אדם לא תעשה ממנו. אך פירושי בקונט' קשה דא"צ קרא ללמד דדרך נישואין איירי אחרי שכבר גילה לן קרא בחמותו מינה שמעינן כל העריות כולן דבעינן דרך נושואין וכן מוכח בסוגיין לכך נראה כפירוש השני שכתבתי ביבמות וה"ג אלו הוה כתיב ערות אשה ובת בתה לא תקח הוינן אמרון שהן חולקים בלאו אבל השתא דאשה דרישא דקרא גם אבת בתה דסיפא קאי כמי שאינן חלוקין בלאוין דלכך לא כתיב אשה בסיפא שלא לחלקן:

בעון קומי ר"א כו'. עמ"ש ביבמות שם בד"ה הבא כו' ובריש פרקין בד"ה מודה:

לא יגלה כנף אביו זו אנוסתו. בבבלי ר"פ נושאין גרסינן וממאי דבאנוסה כתיב דכתיב מעילויה דקרא ונתן לאיש השוכב כו'. וקשה מאי פריך וממאי כו' אלו מצינן לפרש קרא כפשטיה ניתא אבל השתא דכפשטיה ליכא לפרושי דהא כבר כתיב לא יקח איש את אשת אביו על כרחך דאאנוסה קאי. וכ"ת הכי פריך לוקמא בשומרת יבם וכדאמרי רבנן התם י"ל קשיא ליה לר"י קרא למה לי תיפוק ליה משום דודתו. וביותר קשה לפמ"ש תו' ריש יבמות (דף ד') בד"ה א"כ כו' לר"י קשיא כולא קרא ל"ל דלא מוקי ליה בשומרת יבם של אביו תיפוק ליה משום דודתו ע"ש א"כ מנ"ל לש"ס בבלי ריש יבמות לומר דר"י דריש סמוכים דלמא מיתורא דקרא מוקי לה באנוסת אביו וכ"ש למאי דאמרינן בסמוך מודה ר"י שבאנוסת אביו אינו לא מלקות ולא קרבן וצ"ע. עוד מסיק שם לרבנן ואבע"א לאחר מיתה. ופי' רש"י ותו' דלא קאי אלא לשנויי קושית הש"ס מיבמה לשוק ע"ש וקשה הא בלא"ה צ"ל דקרא אתי לעבור בלאוין יתירי כמפורש שם למה נדחוק ונאמר כנף שהיה ראוי לאביו בחייו. ולולי דמסתפינא אמינא דה"ק לרבות אמו שהיא אנוסת אביו לאחר מיתה דמדכתיב ערות אביו גילה דמרבינן מיניה אזהרה לאחר מיתה כדאמרינן בבבלי בפ' ד' מיתות [ד' נ"ו] ליכא לרבויי אמו לאחר מיתה דאנוסת אביו לא מיקרי אשת אביו וערות אמך לא איירי אלא מחיים ואי מדכתיב אמך היא ופירש"י בבבלי שם אמך היא כל הצדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב. הא אמר אביי בבבלי בסוגיין איצטרך אמך היא משום אמך אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו. ותו' כתב פ"ד מיתות דרשינן משום אמו אתה מחייבו כו' ותרתי ש"מ ע"כ. תירוצם ניחא לר"י אבל רבנן דדרשי אמך היא לעונש אמו שאינה אשת אביו קשיא דהנך דרשות אינן שוין כלל ועמש"ל [פ"ז ה"ו] בתו' בד"ה ריב"י כו'. אלא קסבר אביי לרבנן לא יגלה כנף אביו קאי אאזהרה ולאמו לאחר מיתה ועונש יליף להו מהיקישא דהוקש אמו לאשת אב בהך קרא דברישא כתיב נא יקח איש את אשת אביו וכ"ת עונש לאמו בחיי האב מנ"ל י"ל כ"ש הוא מלאחר מיתה אע"ג דאין עונשין מן הדין הכא לאו ק"ו הוא דודאי סתמא דקרא איירי אף מחיים אלא דאי לאו דמיותר דמחיים שמעינן מדכתיב ערות אמך לא תגלה ה"א במחיים דוקא איירי ולא לאחר מיתה א"כ שפיר איכא למשמע מהך היקישא גם עונש דאמו בחיי האב. ועי' מ"ש לעיל בד"ה פתר כו' ובגמרא שם:

כנף זו שהיא זקוקה לאביו. לפי גירסא זו צ"ל דמוקי לה בשומרת יבם וכן משני בבבלי ר"פ נושאין אך לפ"ז קשה מאי פריך ולא כך אינו חייב עליה משום אשת אב הלכך מתוורתא כמו שכתבתי בקונט':

להתרייה שאם התרו בו משום אשת אב לוקה כו'. וקשה וכי לוקין על אשת אב הא קים ליה בדרבה מיניה במיתה וכ"ת בשהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה הא תנן אלו הן הלוקין חייבי כריתות אבל חייבי מיתות ב"ד אפי' לא התרו בהן למיתה אין בהן מלקות וכ"מ בבבלי ר"פ הלוקין עוד הקשיתי [פ"ז ה"ז] בד"ה להתרייה כו' וכי לוקין על לאו דאשת אב הא ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו כו' ע"ש. וכ"ת לאו זה של אשת אב לא הוי לאו שניתן לאמב"ד דאיכא תרי אזהרות ערות אשת אביך לא תגלה ולא יקח איש את אשת אביו דמ"מ שניהם ניתנו לאזהרת מיתת ב"ד. גם לא נמצא מזה דבר בתלמוד דלוקין על מיתת ב"ד אם נכפלו בהן אזהרות. וביותר אני תמה אהא דגרסינן בבבלי [דף נ"ד] ורבנן אזהרה לאשת אביו מנ"ל נפקא להו מערות אשת אביך לא תגלה ור"י מיבעיא ליה לאשת אב לאחר מיתה ורבנן נפקא להו מערות אביך היא. ל"ל קרא לאזהרה לאשת אב תיפוק ליה מדכתיב לא יקח איש את אשת אביו. וכ"ת קרא לא יקח וגו' איצטרך למידרש מיניה איזהו ממזר וכדאמרינן שם ס"פ החולץ י"ל מ"מ שמעינן מיניה אזהרה אלא מדלא כתביה בפ' עריות ש"מ דלסמוכים קאתי וכמו שאמרו שם ריש יבמות לר' יהודה מיהו בתו' יבמות כתבתי [פי"א ה"א] בד"ה א"ל לא יבא פצוע דכא הפסיק הענין וא"ת לר"י מנ"ל איזהו ממזר דמסמיכין לא יקח וגו' ליכא למילף דהשתא לא יבא פצוע דכא מפסיק בין לא יגלה ללא יבא ממזר כ"ש דמפסיק בין לא יקח דמוקדם בקרא וי"ל לא יקח מופנה שכבר כתיב איסורו בפ' עריות ע"כ לסמכו ללא יבא ממזר אתי ע"ש. לפ"ז לר"י ניחא אי לאו דאייתר לא היינו יודעין איזהו ממזר. אלא דעדיין קשיא אף אי לא אייתר נמי מוכח דדרשינן סמוכים דאל"כ לכתביה בפ' עריות. בשלמא לשיטת הירושלמי ניחא דלא חש לזה דא"כ לא. יגלה נמי נדרוש סמוכים משום הך הוכחא גופא אבל לשיטת הבבלי ריש יבמות דאמר אף במוכח לחוד דריש ר"י סמוכים וכ"ש דרבנן דרשי בכה"ג סמוכים קשיא וצ"ע:

מודה ר"י במכות כו'. וקשה מנ"ל דמודה ר"י בכל הני ומ"ט דר"י וי"ל הוקש לא יגלה ללא יקח מה לא יקח אין לוקין עליו דה"ל לאו שניתן לאמב"ד אף לא יגלה אין לוקין עליו. מיהו דוקא לקולא הוא דמקשינן אבל לחומרא לא מדלא כתיב בשניהם לא יקח וכדדייק הבבלי ס"פ החולץ ש"מ באנוסת אביו קידושין תופסין דמדכתיב לא יקח איש את אשת אביו ילפינן ס"פ האומר שאין קידושין תופסין באשת אב כלומר לא יהא לך ליקוחין בה ובאנוסת אביו כתיב לא יגלה ש"מ קידושין תופסין בה ומינה שמעינן דלקולא מקשינן ולא לחומרא ולכך אין בו קרבן דלא הוקש לאשת אב לעונש כרת וה"ה קרבן אין בו וכ"ש שאינו חייב עליה מיתה. ומדכתיב איסור באנוסת אביו שערותה חמורה שאשת אביו בסקילה ולא כתיב גבי שאר עריות הקלים ש"מ בשאר עריות פטורים א"נ מיתורא דאביו דסיפא קדריש דהמ"ל לא יגלה כנפו כמ"ש תו' יבמות (דף ד') בד"ה אם כן כו' אלא ללמד דוקא אנוסת אביו הוא דאסורה אבל אנוסת שאר עריות שרי ליה וביבמות [פי"א ה"א] כת' בתו' בד"ה מהו כו' הטעם דמודה ר"י דאין לוקין דא"כ לכתביה בענינא דעריות אלא להקישו לאשת אב דאין לוקין עי' שם שהארכתי. וכ"ת אי הוה כתיב התם ה"א שיהא בכרת דהוקשו בהיקישא דונכרתו וגו' י"ל ה"מ למכתביה בענינא דעריות פ' קדושים. מ"מ מ"ש כאן נראה יותר דניחא נמי מ"ט מודה באחריני ועוד דא"כ נימא דלא יבא וגו' לא הוי הפסק וכמ"ש בסמוך:

לא יבא כו'. עי' מה שכתבתי יבמות שם בד"ה מהו כו' ובד"ה אמר ליה כו':

אשת אב בכלל כו'. עי' בקונט'. וקשה למה לא ניחוש להפסק בשביל דה"ל דבר שהיה בכלל ונראה דה"ק אשת אב כבר נאמרה בכלל כל העריות דכתיב התם ערות אשת אביך לא תגלה ש"מ דלדרוש סמוכים נכתב שנית והשתא דדרשינן סמוכים באשת אב ה"ל דבר שהיה בכלל ומלמד על כל ח"כ שבניהם ממזרים וכמ"ש בסמוך. וסוף פ' החולץ. כתבתי דמסקנת הש"ס שם אשת אב לא הוי דבר היוצא מן הכלל דפרטא הוא בלאו ע"ש. אבל מסוגיין נראה דדיינינן ליה בדבר היוצא מן הכלל לכן נראה דהתם ה"פ כיון דלא מצינו שנכלל אשת אב עם חייבי לאוין בשום מקום אזלינן בתר הכלל אע"ג דבכל ח"כ איכא לאו מ"מ לא נכללו אלא בכרת. דכתיב ונכרתו. ועי' מה שכתבתי שם בתוספת:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף