שיירי קרבן/סנהדרין/ג/ח

שיירי קרבן סנהדרין ג ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אם היה כו' עיין בקונטרס. אף שהדין אמת וכדאריב"ק לקמן נר' מלשון הש"ס לא משמע כן לכן נראה דה"ק הא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לי משמע דהודאתו מהני דוקא שכיון למסור להם עדות דהיינו שיחדום לעדות א"ל לא יחדום לאו כלום הוא ויכול לומר משעה הייתי בו וכ"ה בבבלי ואף שהרמב"ן בס' מלחמות פ' כמ"ש בקונטרס משמעות הסוגיא דקאי אמתני' כמ"ש וכ"נ דעת בעה"מ ועמ"ש הש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק כ"ב:

הדיינין יושבין כו'. משמע אפילו בתחילת דין צריכין הדיינין לישב ובעלי הדין לעמוד והיינו כת"ק דפליג אר"י כמפורש בברייתא בבבלי שבועות דף ל'. אע"ג דאינהו לא פליגי אלא בבעלי דינין סובר הש"ס דשניהם שוין במקום שבעלי דינים צריכין לעמוד הדיינים צריכים לישב:

יגש אליכם יגיש ראיותיו אליכם. בבבלי ריש פרק שור שנגח את הפרה פריך הא ל"ל קרא סברא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא ליזל לביה אסיא. ונראה דסובר הירושלמי איצטריך קרא אפילו היכא דתובע אמרי ברי והמזיק שמא אפילו הכי צריך התובע להביא ראיה ולא הנתבע ועיין בבבלי שם:

ביבמה מי מרדף אחר מי. נראה הא דמיבעיא ליה ביבמה היינו משום דשניהם תובעים ונתבעים דהוא תובעה להכניסה דמן השמים תקנוה לו לאשה גם זוכה על ידיה בנכסי אחיו והיא תובעו לכונסה וליתן לה מזונות אי לפוטרה הואיל והיא זקוקה לו. כתב הנ"י סוף פרקין בשם הרא"ה דוקא כשדירתו בציפורי אבל אם הלך לעיר אחרת אין היבמה הולכת אחריו אלא כופין אותו לבא אחריה דלא מיקרי זקני עיר אלא במקום דירתו ובירושלמי נמי משמע הכי וכדבתיבנא יבמות פרק החולץ ע"כ. וכ"כ בש"ע אה"ע סי' קס"ז. ותימא שבפרק החולץ כתב בהיפך וז"ל עמד בדין וברח ניזונת משל יבם פירש"י דקנסינן ליה והקשו תו' מדאמרינן בירושלמי הלך וחלה דינו כברח ואמאי קנסינן ליה הא אנוס הוא כו' ובירושלמי דאמרינן הלך וחלה כברח היינו לאחר שעמד בדין כי' ואפילו הלך אחר מיתת אחיו וכ"ש אם היה דר שם קודם לכן דקיי"ל בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם ע"כ. ואין לפרש שרצונו לומר פשטא דירושלמי משמע כמ"ש הרא"ה דהלך הוא כברח כיון שכופין אותו לבא אחריה ואפילו קודם שעמד בדין חייב במזונותיה ובחלה נמי היינו טעמא כיון שהוא המעכב לבוא עמה לדין חייב במזונותיה. דכל זה לא ה"ל למסתם אלא לפרש דהא פירוש זה אינו לא כפירש"י ולא כתוס'. וביותר יש לתמוה על הש"ע כיון שתו' ורש"י חולקים על הרא"ה וסוברים אפילו הלך אחר מיתת אחיו כופין אותו לילך אחריה למה פסק כהרא"ה וצ"ע ועמ"ש בירושלמי [יבמות פי"ב ה"ו]. והטור א"ע סי' קס"ז כ' והיבמה הולכת אחר היבם אפילו מב"ד הגדול לקטן ממנו וכתב הב"י ומשמע לרבינו אפי'. מטבריא שישנו בתי דינים חשובים טפי מציפורי ע"ש אשתמיטתיה דכן פירשר"י בגמ' וכן מוכח בירושל' ריש פרקין. מיהו לשון הבבלי לפי פי' זה קשה קצת דגרסינן שם היבמה הולכת אחר היבם להתירה עד כמה אמר רב אמי אפילו מטבריא לציפירי. ואין לכוון לשון עד כמה הא לעולם צריכה לילך אחריו. ואפשר דה"ק ועד כמה צריכה לילך אחריו ואפי' הוא במקום שאין שם ב"ד צריכה (לילך) [להוליך] ב"ד אחריו ואמר רב אמי אפילו ב"ד שבעירה חשוב יותר צריכה לילך אחריו למקומו אפילו לב"ד הקטן ממנו אבל אם אין שם ב"ד כלל כופין אותו שילך לבית. הועד כמ"ש בש"ע שם סעיף א'. וסוגיין משמע כדעת תו' מדיליף ליה מועלתה יבמתו השערה ש"מ דלית ליה דיוקא דעירו ולא עירה כדדריש הבבלי וכיון שכן אין חילוק בדבר לעולם צריכה היא לעלות תחלה לב"ד. ולא פליג הבבלי אלא אם אין ב"ד כופין. אותו לילך אחרוה ולהירושלמי הולכת למקום ב"ד הקרוב לו אי נמי צריכה להביא ב"ד למקום שהוא שם ועיין בבית שמואל ריש סי' קס"ז וצ"ע:

צריך הדיין לשנות טענותיהן כו'. כתב הסמ"ע סי' י"ז נראה פשוט דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד אחר שטענו בעוד שעומדים הבע"ד לפניו וקודם מו"מ של הדיינים כו' ע"ש ומייתי בפרישה ראיה מסוגיין דמייתי מעיקרא הא דר' סימון ובתר הכי מייתי הא דר"ה מענין העדות ש"מ הא דר"ס קודם קבלת עדות הוא ע"כ. ואינו ראיה כלל דר"ס אדר' ברכיה קאי דאמר הדיין מכריע ואמר ר"ס קודם הכרעתו צריך לשנות הטענות ועוד נראה היכא דאיכא סהדי לא שייך השנות הטענות ונראה דקרא דייק כוותיה דכתיב ויאמר המלך זאת אומרת כו' ויאמר המלך קחו לי חרב וגו' ויאמר המלך גזרו כו' הרי זה שאמר גזרו זהו הפסק דין א"כ הל"ל תחלה קחו כו' והדר זאת אומרת כו' אלא ש"מ שהשנות הוא מיד אחר הטענות והא דאמר קחו היה אח"כ. ועיין בפרישה שם:

רב הונא מיקל כו'. לישנא בתרא שבקונט' הוא מדברי הב"י. ולפירושו קשיין דברי ר"ה אהדדי דהכא משמע שאסור לומר הזכות של חבירו ובסמוך קאמר כד הוה ידע זכות הוה פתח ליה. וכ' הב"ח סי' י"ז דוקא תחלת הדבר כדי לסעדו מותר אבל ללמד לו זכות אסור ע"ש ובדרישה. ול"נ שר"ה קילל לדיינים שטועים ואומרים בפני הבע"ד אין ע"א כלום ומה לך להביא שסוברים שזהו בכלל פתח וגו' והוא טעות גמור חדא דפעמים אין אדם מעיז אפי' נגד עד אחד או אין נראה לו להכחישו בפני העולם ועוד הלא לא יוציא זה את שלו עד אחר הפסק דין וממילא שומעין טענותיו אם הוא רוצה להודות או להכחיש. אבל כשנראה לדיין שיש לזה זכות אלא שנשכח ממנו חובה להזכירו דהיינו בדרך רמז כדתנן חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ואין כאן סתירה כלל וכ"נ דעת הטור וכ"כ הב"י דבהא פליג הטור אהרמב"ם וסובר אפי' לא ידע הבעל דין להאי זכותא כלל פותח לו. והב"ח מקשה מאי מהני פתיחה לענין שאינו ידועה לו כלל ע"ש ולאו קושיא היא דפתיחה זו אינה אלא לעוררו ולהזכירו וכענין שאמרו אינו יודע לשאול את פתח לו ומ"ש עוד ותו א"כ מאי רבותיה דזבל"א כיון דאפי' דנין בע"כ צריך הדיין להפך בזכותו אע"ג דלא ידע ליה כלל ע"כ דברי תימא הם דזבל"א הטעה שיחפש ויחקר אחר זכותו גם הבע"ד יצייתו לו כמ"ש בריש פרקין משא"כ כשדנין בע"כ וזה פשוט:

הדא דמר ר"י כו'. מהכא משמע המודה בפני עדים ואמר התובע אתם עדי ושתק הנתבע אע"פ שנותן אמתלא לדבריו למה הודה בתחלה חייב דאל"כ מאי קאמר הדא דאר"י הא אפי' ליתא לדר"י הכא פטור שנותן אמתלא מיהו י"ל לעולם מהני אמתלא והכי קאמר מדקאמר ר"י מצי למימר משטה הייתי בך אע"פ שאין שם אמתלא לא כ"ש כאן. וה"ה אפילו לא אמר אמתלא היה נאמן אלא המעשה כך היה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף