שיירי קרבן/סנהדרין/ג/ה

שיירי קרבן סנהדרין ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

המשחק בקוביא. עי' בקונט' והוא מלשון רש"י ספ"ק דר"ה וסיים בה דמדאורייתא אינו קרוי גזלן תנא החוטף מיד איש כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי ע"כ ותימא אף דמדאורייתא אינו נקרא גזלן מ"מ פסול לעדות מדאורייתא דהא בקרא לא כתיב גזלן אלא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא ודאי כל שנוטל ממון חבירו שלא בדין חמס מיקרי. ואף רבא לא קאמר אלא רשע דחמס בעינן. ובבבלי בפרקין דף כ"ז פריך לאביי מהא דתניא אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו גזלנין ומלוי ברבית ופירש"י הני אין אבל אוכל נבלות להכעיס לא ומיהו לתיאבון כגזלנין ומלוי רבית דמו דמשום ממון קעביד הלכך חשוד למשקל שוחדא ומסהיד שיקרא. הרי כל שהוא רשע דחמס אע"פ שאינו גזלן פסול מדאורייתא וצ"ע. ותו' כתב בסוגיין כיון שאינו סבור לעשות איסור לבוא לידי פסול דאורייתא. ובמלוה ברבית כתבו כיון דמנפשיה יהיב אינו פסיל לעדות מדאורייתא. ולא ניחא להו למימר כן גם במשחק בקוביא משום דלאו מדעתיה קיהיב ליה שאלו ידע שלא ירויח לא הוה יהיב ליה. מיהו בר"ה כתבו כן גם במשחק בקוביא. אך תמיה אני שכתבו מלוי רבית פסולין מדרבנן הא לא משמע כן בברייתא שהבאתי בסמוך אלא מדאורייתא פסול. ותדע מדפריך הש"ס בבבלי דף כ"ה ארבא דפסליה לבר בניתס הא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות. מאי קושיא כיון דמדאורייתא כשר לעדות פסליה רבא לבר בניתס. ואף שכתב המרדכי בשם בעה"ע המקדש בפני פסולי עדות דרבנן לאו כלום הוא שאני התם בדיהיב טעמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אבל לעדות אחרת ודאי כיון דמדאורייתא כשר חוששין לעדותו. מיהו לזה י"ל כיון דבר בניתס נפסל משום שהיה מלוה ברבית כמפורש שם בגמרא א"כ לא נפסל אלא מדרבנן ובזה ודאי דלא מהני עדות פסול דרבנן אך הנ"י כתב דמתני' משום לוה קתני דאיהו לא מיפסל אלא דרבנן דלא משמע לאינשי איסורא אבל המלוה פסול מדאורייתא ע"ש. ולדידיה ודאי קשיא מאי פריך הש"ס מהא דאמר רבא לוה פסול לעדות וכמ"ש. ואף שלא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים שעדים פסולי דרבנן נתמנין לכך מ"מ לא מצאתי חולק בדבר. אבל ממתני' דספ"ק דר"ה נראה דפסולי דרבנן אינן כשרים לפסול אדם דתנן התם זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינן כשרים לה. ואס"ד דכשרים לפסול אדם הא איכא עדות זה. איברא דממשנה זו קשיא גם למ"ש הרמב"ם פ"ד מה' אישות המקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק. א"כ איכא עדות אשה שהן כשרים לה ואין האשה כשרה לה. ואין לומר כיון דספק הוא ה"ל כאילו אינן כשרין לה דודאי לתנא ליכא ספיקא בהך מילתא. ואם נדחוק ונאמר כיון דאין עדותן אלא לחומרא ה"ל כאלו אינן כשרין לה א"כ הא נמי ליכא למפשט ממתני' דאינן נאמנים לפסול לזה מדאורייתא וצ"ע. ועמ"ש לקמן בד"ה ועבדים. והרמב"ם כתב המלוה והלוה פסולים מן התורה ומהתימא מהנ"י שסתם דבריו כאלו אין חולק בדבר. ודוחק לומר דנ"י לא כתב כן אלא לרבא דאמר בעינן רשע דחמס דוקא ואנן כאביי קיי"ל דלא משמע כן מדבריו למעיין בהם. ועוד קשה שכתב ב' איזהו נשך שאף העדים פסולים ולכך שטר שיש בו רבית פסול ע"ש א"כ כ"ש דלוה פסול דטפי מסתבר לאינשי דלוה פסיל מעדים ועי' בב"י סי' ל"ד וצ"ע:

ועבדים. כתב תו' ל"ג עבדים דלא חשיב במתני' רק פסולי דרבנן דהא גזלנים לא קתני כו' ע"ש. ומדברי רש"י נראה דמתני' בפסולי דאורייתא נמי איירי והא דלא תני גזלנים נראה לי דלא קחשיב אלא הני דאתיין ממדרש חכמים. בקוביא למ"ד משום גזל נמי מדרש חכמים היא דאסמכתא לא קניא. ומפריחי יונים למ"ד אי תקדים יונך ליון או הממרה אסמכתא הן וצריכא כמפורש בבבלי דף כ"ה. ומלוה ברבית איירי בלוה דדרשינן מלא תשיך ולפי הפשט במלוה הכתוב מדבר כמ"ש הרשב"ם א"נ אעדים קאי דלא תשימון ודאי מדרש חכמים היא. וסוחרי שביעית נמי אתיא מדרשא דכתיב לאכלה ולא לסחורה. ועבדים מגז"ש או מק"ו וילפינן להו. ובגמרין משמע דמתני' פסילי דאורייתא תנן דתני הוסיפו עליהן הרועין כי' וכל החשודין על הממון עדותן בטלה. משמע דמתני' לאו משום דחשודין על ממון פסולין אלא שהתורה פסלתן. ובר"ה דף כ"ב פירש"י והעבדים פסולין דאריתא היא ק"ו מאשה כדאמר בב"ק ע"כ. ותימא בגיטין דף ט' ע"ב כתב אהא דגרסינן התם כל השטרות העולין בערכאות של כותים אע"פ שחותמיהן כותים כשרים חוץ מגיטי נשים ושיחרורי עבדים דלאו בני כריתות נינהו ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח ע"כ. משמע דסובר דמדאורייתא כשרים כותים לעדות וכן דקדקו תו' ב"ק דף פ"ח בד"ה יהא כו' (מדבריו) ע"ש נמצא דבריו סותרים זה את זה דהשתא עבד ילפינן בק"ו מאשה דפסיל כ"ש כותי גם מ"ש דעבד אתיא מק"ו מאשה דפסול לעדות לפי מסקנא דש"ס לאו מק"ו דאשה יליף ע"ש וצ"ע:

איזהו תגר שביעית כו'. כתב הרמב"ם פ"י מהלכות עדות וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהם ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלי [שהן] אוספין פירות שביעית ועושין בהם סחורה. וכ' הכ"מ ומ"ש רבינו אלו בני אדם היושבים בטלים לפי שאם אינם יושבים בטלים לא נחזיקם שהם אוספים פירות שביעית כו' ומ"ש ועושין בהם סחורה אורחא דמילתא נקט אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס ע"כ. הנה מ"ש הרמב"ם והם בני אדם שיושבים כו' הן דברי ברייתא דהכא אך קשה הרי מפורש בה שנושא ונותן בפירות שביעית ולאו חששא היא כמו שכתוב הוא. גם בבבלי דף כ"ה מפורש סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית. ונראה שמפרש שנושאין ונותנין לפי אומדן דעתן בפירות שביעית. דאלת"ה אלא שידוע בודאי שנושא ונותן בפירות שביעית ל"ל לתנא למימר זה שיושב ובטל כו'. ועוד א"כ ה"ל פסיל דאורייתא ותנא פסילי דרבנן קחשיב ולא פסילי תורה. ושני הוכחות אלו תמוהים הם בעיני דהא דתני זה שיישב ובטל כו' היינו משום דהך ברייתא כר"י אתיא בעינן שלא היה לו אומנות אלא היא וזהו דוקא בענין זה כמפורש לקמן בגמרין. והא דדייקינן דא"כ הוי פסול תורה מפירושו להמשנה נראה שמפרש למתני' גם בפסולי דאורייתא ועוד כבר כתבנו למעלה דאפ"ה אינן פסולי תורה דלא משמע להו לאינשי ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין תני ר"ח לחומרא יושב ועוסק כו' משמע דלאו בספק איירי אלא בודאי. ומ"ש הכ"מ דאוספים או סוחרים פסולים כו' ע"כ. נראה דדייק ליה מהא דאמרינן בבבלי דף כ"ה אלא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסולים (כלומר אוספים וסותרים) משרבו האנסין חזרו לקרותן סוחרי שביעית. נמצא אם אין שם אונס חוזר להיות כבתחלה. ואין דיוק זה עולה יפה דודאי אם אין שם אונס אוספים כשרים דמצו למיכלינהו קודם זמן הביעור וה"פ דש"ס אלא בתחלה כלומר כו' כדמעיקרא אוספים כשרים וסוחרים פסולים משרבו האנסין היו אומרים זה וזה פסולים דמחמת אונס חרשו וזרעו לשלם מנת המלך אבל לכל אדם היו פירות אלו אסורים דהא אפילו ספיחי שביעית אסורים כדתנן פ"ט דשביעית כ"ש פירות שנזרעו ואם התירן לתתן למלך לא התירו לאכלן נמצא זה המאסף לעולם פסול. אבל אם אין שם אונס חוזר הדבר לכמות שהיה ודוקא הסוחר פסול אבל האוסף כשר והכי פירושא דמתני' אר"ש הא דקאמרת סוחרי שביעית פסולין משמע אבל אוספי שביעית ודא בתחלה היו קורין להאוספין אוספי שביעית אבל משרבו האנסין חזרו לקרות אף האוספים סוחרים שגם הם פסולים כמו הסוחרים שגם האסיפה אסורה וכמ"ש ואף שגירסא שלפנינו אינה כן נראה שגירסא כך היה ומסתבר:

חזרת ממין כו'. גירסת הרי"ף והרא"ש אלא חזרת ממון כיצד כותב אני פב"פ כנסתי ר' זוז כו'. והסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ע"ח כתב והרמב"ם והמחבר שכתבו ליתר קיום שקיבל אנפשו ע"ש. אין הדבר כן אלא גירסתם כך היה בגמרא וכמ"ש. ורש"י פי' בדף כ"ה בד"ה לא חזרת דברים לומר לא נוסיף עוד אלא חזרה הניכרת שיפזרו פירות שביעית שבגנותיהן לעניים ותימא שפי' שם בד"ה ויבדילו שלא ישאו ויתנו בפירותיהן ויפקירו גנותיהן לעניים. הרי דגם לרבנן אין חזרת דברים מועיל. מיהו לזה י"ל לרבנן פירות שכבר כינסו אין צריכין לפזר לעניים משא"כ לר' נחמיה. אך תימא הא מפורש קאמר ר"נ שיפזר גם המעות שכינס מסחורת פירות שביעית לעניים. ובר"ה ספ"ק כתבתי דרש"י פי' כן משום דקשיא ליה מ"ש דמי שביעית מדמי רבית וגזל אלא ודאי א"צ לפזר אלא מה שהוא עדיין בידו בעין ע"כ. ואין זה מספיק הא ר"נ קאמר מפורש שיפזר המעות שכינס. ומה שהקשתי מ"ש מרבית וגזל כבר תירץ הרא"ש בסוגיין מה שלא פירש חזרת הרבית דמלתא דפשיטא הוא שצריך להוציא גזילה מתחת ידו ולא פליגי אלא בפירות שביעית דרבנן סברי כיון דהפקר הוא א"צ להוציא האיסור מתחת ידו ור"נ פליג אף בהא ע"כ. ובר"ה שם כתבתי רבית וגזל דתקינו חכמים שאין לקבל מידן לא תני לה אבל פירות שביעית דמאיסורא כניס להו צריך לחלק לעניים כל מה שכינס. וא"ל יחלק גם מה שכינס מרבית וגזל לעניים דדוקא פירות שביעית דמעיקריא היה לעניים חלק בהן גם עתה יחזירן להן משא"כ רבית וגזל כיון שאין בעליהן רשאים לקבלן אין להן להחזירן לאחרים. והרמב"ם והש"ע ח"מ סי' ל"ד כתבו מפורש דגם רבית וגזל צריכין להחזיר ע"ש. ומן התימא על הסמ"ע שם ס"ק ע"ח שהעתיק דברי רש"י כאלו הן הלכה וצ"ע:

דתנינן זה הכלל כו'. וא"ת מאי קושיא דלמא קאי זה הכלל אעבדים דודאי פסולין גם בעידי נפשות אבל שאר פסולין כשרים לעדות נפשות. גם על הבבלי קשיא כן דבדף כ"ז אמרינן שם סתם לן תנא כר"מ דתנן זה הכלל כו' ואי לא קאי אלא אעבדים אין כאן הוכחה כלל וי"ל הכי דייק ליה אי ס"ד דלא קאי אלא אעבדים קשיא ל"ל זה הכלל פשיטא שהעבד כאשה דהא מאשה ילפינן עבדים ודיו לבא מן הדין כו'. וקשה לפ"ז אף דלא גרסינן במתני' דהכא עבדים כמ"ש לעיל בד"ה ועבדים מ"מ ה"ל למיתני זה הכלל כדתנן התם בר"ה וי"ל דהתם איצטריך לאשמועינן דעידי החדש אף שהן כעידי נפשות אפ"ה פסולין וכר"מ והיינו דתנן זה הכלל וכמ"ש בקונטרם. והא דדייק בבבלי דסתם לן תנא כר"מ ש"מ דהלכתא כוותיה. קשה תיפוק ליה ר"מ כר"א ס"ל ותנן בבחירתא כוותיה דר"א. ודוחק לומר דוקא היכא דתנן בלשון עדות הוא דהוי הלכה אבל הכא תני שלשה דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר"א מפריחי יונים פסולים לעדות אינו בכלל הלכה דא"כ נמה כינה הש"ס למסכתא כולה לבחירתא משמע כולה הלכתא היא וי"ל דסובר הבבלי כולה כר"א כדאמר רב חונא בסמוך ור"א ורבנן בעדות ממון פליגי באסמכתא פליגי לר"א לא קניא ולרבנן קניא א"נ בהא פליגי אי הוי אסמכתא או לא וכדפליגי רמי בר חמא ורב ששת:

היך עבידא יושב ובטל כו'. כתב הלח"מ פ"י מה"ע בד"ה וכן סוחרי שביעית כו' מדברי הכ"מ נראה שסובר הרמב"ם הא דסוחרי שביעית אסורים בשאין לו אומנות אלא היא ולא ידעתי מי דחקו לכך והיכן ראה שכך סובר. ובח"מ סי' ל"ד כתב בב"י דסובר הרמב"ם דלא קאי ר"י אלא אמשחקי בקוביא ומפריחי יונים וטעמא דאינך מיתסרי משום גזל או משום פירות שביעית אבל הני דלא מיתסרי אלא משום שאין עוסקים בישובו של עולם בעינן שלא יהא להם אומנות אחרת ע"כ. ומסוגיין מבואר דר"י גם אסוחרי שביעית קאי. וטעמיה כיון דלא משמע לאינשי איסור במו"מ אין לפסלו משום גזל אא"כ בשאין לו אומנות אלא היא. ואפשר לימר דר"י לטעמיה דהחשוד על השביעית חשוד על המעשר כיון דבאתריה איסור שביעית חמור להו כמפורש בבבלי בכורות דף ל'. הלכך אמרינן מסתמא טועה בדבר אבל כשכל השנים יושב ובטל חוץ משביעית נושא ונותן בפירותיה הדבר נראה קצת כעושה להכעיס לכך פסול. ומשמעית סוגיין דלא קאי ר"י אלא אסוחרי שביעית ולא קאי אשאר פסולים הנזכרים במשנה. גם פשטא דמשנתנו הכי משמע. מיהו מבבלי דמכילתין דף כ"ד ע"ב משמע דקאי אמשחקי בקוביא מדפריך ארמי בר חמא דאמר טעמא דמשחקי בקוביא משוה גזל דאסמכתא לא קניא מדר"י אלמא טעמא דמתני' משום יישוב עולם. ואי לא קאי אלא אסוחרי שביעית אין כאן קושיא כלל. אך מסוגיא זו יש להוכיח דר"י אכולהו קאי דאס"ד דר"י לא קאי אכולהו מאי פריך הש"ס לרב"ח דלמא סובר דלא קאי אמשחקי בקוביא דפסול מטעם גזל. ואף דלסברת הב"י ליכא למוקמי הא דר"י דקאי אמלוי רבית וסוחרי שביעית מ"מ איכא לאוקמי דקאי אמפריחי יונים וקסבר מפריחי יונים היינו ארא דאין בהן אלא משום דרכי שלום א"ו סובר הש"ס דר"י אכל הפסולים השנויים במשנתינו קאי א"כ בכולן בעינן שלא יהא לו אומנות אלא היא וצ"ע:

הכא כן. כתב הרא"פ פ"ד דשביעית וכא כן בתמיה דמשמע חרישה אחת מותרת וכי מותר לחרוש בשביעית בא"י דאמרת כל העם חורשים חרישה אחת ומשני תמן בא"י המלכות אונסת לחרשה בשביעית וא"א ליאסר להם במ"ש ע"כ מוקי הסיפא כב' חרישות אבל בבבל אף חרישה אחת אסורה מוקי סיפא בחרישה ראשונה ורישא כפשטה שניטל קוציה ע"כ. וכמה רחוקים דבריו מן הפשט. גם הא דאמר כל העם חורשים לאו בהיתירא בשביעית איירי אלא ה"ק לכך נקראת חרישת קרקע שתי פעמים ניטייבה שהוא מטיב אותה יותר משאר העם שבמדינה שאין חורשין שדותיה אלא פעם אחת. גם תימא תנא דמתני' בא"י קאי ומאי דוחקייהו דרבנן דבבל לפרש המשנה כמנהג מדינתם ועוד תימה וכי שביעית נוהג בבבל. והעיקר כמ"ש בקונטרס דקשיא לש"ס מתנייתא אהדדי ומשני. וא"ת הא מתני' דהכא מפורשת מפני האונס מותר כדתנן משרבו האנסין כו' וי"ל ודאי ידע דמתני' דהכא איירי בשאין שם אונס אבל לא ירד למוקמי מתני' דהתם באונס. וכתב תו' גיטין דף מ"ד ע"ב וקשה היכי פשיט המוכר עבדו לעכו"ם ומת לא קנסו בנו אחריו מדריב"ח דאמר שדה שנטייבה ומת לא קנסו בנו אחריו דלמא עבד חמיר טפי דמפקא ממצות ואר"ת בשביעית יש לנו להחמיר טפי שהיו מזלזלין בה כדאמרינן סוף הניזקין שהיו חשודין על השביעית ע"כ. ולא ידעתי מאי ראיה מייתי מסוף הניזקין אף דתנן התם משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית כו' אין מכאן ראיה שמזלזלין באיסור שביעית אלא באשה חשודה לא תבור ולא תטחון עמה. ונראה שכוונתם להא דאמרינן בהניזקין דף נ"ד נחשדו ישראל על השביעית. אך גם משם אין ראיה דהא אמרינן שם באתריה דר"י שביעית חמיר להו. ולמאי דמוקמינן מתני' דשביעית בשעת אונס קשה מאי ראיה משביעית כיון דאיכא אונס לא קנסו לבנו. ותדע דהא אע"ג דאיכא אונס לא התירו בזמן המשנה לחרוש חרישה ראשונה. כדתנן שדה שנתקווצה בשביעית תיזרע במ"ש דיעבד אין אבל לכתחלה לא ואפ"ה לא קנסוהו לאסרה במ"ש לזרעה אף בנו לא קנסו. מיהו י"ל הבבלי סבר כרבנן דבבל דמפרשינן שנתקווצה שניטלו קוציה ואינה אלא איסורא דרבנן מפני מראית העין ולפיכך לא קנסו אותו ושנטייבה היינו חרישה הראשונה שהוא איסור דאורייתא קנסי אותו ומתני' שלא בשעת אונס איירי ומייתי שפיר ראיה מינה. ואני תמה ממ"ש תו' שם בשם הר"ח שנתקוצה היינו שלקט קוצים תלושים מתוך שדהו ונטייבה היינו שחרש בה חרישה יתירה. וזה דלא כמאן דהא מאן דאמר נתקוצה שליקט קוציה מפרש נטייבה שחרש בה חד זימנא ומ"ד נטייבה חרישה יתירה מפרש נתקוצה שחרש בה חד זימנא וצ"ע:

חוץ מעכו"ם כו'. כתב הב"י בי"ד סי' קנ"ז בשם הנ"י בג' עבירות לא מפלגינן בין צנעה לפרהסיא כו' טעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הלכך בכל ענין אסירי וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן ע"כ. וקשה דאמרינן פרק קמא דחולין דף ה' האי תנא חמירא ליה שבת כעכו"ם אם כן אף בשבת יהרג ואל יעבור ור"א לא קאמר אלא בהנך שלשה ועוד דאמרינן בסמוך ר"י ור"י הורו למיפי בשבת. בבבלי לקמן פ' בן סורר דף ע"ד גרסינן תניא ראב"ש אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו ס"ל כאבהו דאמר עונשין מן הדין ויליף חילול חילול מעכו"ם. לפ"ז נראה לראב"ש גם בשבת יהרג ואל יעבור מגז"ש דחילול חילול. ולא פסקו כוותי'. דסתם מתני' דף ע"ג דלא כוותיה דתנן התם אבל הרודף אחר בהמה והמחלל שבת והעכו"ם אין מצילין אותו בנפשו. אך קשה מסוגיא דהתם מוכח דבשבת יהרג ואל יעבור דאמרינן שם דף ע"ג ע"ב חד למעוטי בהמה ושבת. וכתב תוס' וא"ת ל"ל קרא למעט שבת הא מציל גופיה קמחלל שבת דחובל בחבירו וי"ל איצטרך קרא למעוטי שבת דסד"א גזירת הכתוב כראב"ש ע"כ. ש"מ דאף רבנן אית להו גז"ש דחילול חילול דאל"כ קרא ל"ל וכיון שכן לענין יהרג וא"י דלית להו מיעוטא שבת כעכו"ם ולפום ריהטא נראה דקושית תו' מעיקרא ליתא שרש"י כתב שבת כדי נקטי דכיון דאימעט עכו"ם מהיכי תיתי שבת הא לא ס"ד לאתויי אלא בחילול חילול מעכו"ם ע"כ. אך אחרי העיון נראה מיאנו תו' בדברי רש"י דאי לאו דמיעט קרא שבת מוקמינן חד מיעוטא לשבת ועכו"ם מצילין בנפשו לכך איצטרך תרי מיעוטא. מיהו תו' כתבו שם דעכו"ם ושבת מחד קרא אימעיטו. א"כ אין מקום לקושייתה דהא סברי דלא בעינן תרי מיעוטא לשבת ועכו"ם ודוחק לומר דאסתמא דגמרא קשיא להו ל"ל למימר שבת מקרא אימעיט וצ"ע. מ"מ לדברי כולם ליכא יתורא למעט שבת א"כ י"ל דרבנן לית להו גז"ש דחילול חילול ואין למילף שבת מעכו"ם דיהרג ואל יעבור בגז"ש. אלא מהאי דחולין קשיא. גם לרשב"י דאיצטרך מיעוטא לשבת לחוד דאין מצילין בנפשו דלא ניליף חילול חילול. ודאי דגז"ש גמורה היא ואף בשבת יהרג ואל יעבור. מהא דאמרינן פיקוח נפש דוחה שבת אין להוכיח דיעבור ואל יהרג דהיא גופא מנ"ל מדכתיב וחי בהם כדמסיק שמואל ביומא פ"ב והיא גופא קשיא מנ"ל דקאי אשבת נימא כי היכא דלא מוקמינן וחי בהם אעכו"ם ה"נ לא מוקמינן ליה אשבת וי"ל הא דשמואל לא איצטרך אלא אספק פיקוח נפש אבל ודאי פיקוח נפש שמעינן מאך ומכי קדש היא לכם ממילא שמעינן נמי דיעבור ואל יהרג:

כגון פפוס ולוליינוס אחיו שנתנו להן בכלי זכוכית צבועה כו'. רש"י פי' בב"ב דף י' ובספ"ב דתענית שנגזר להשמיד ישראל על שנמצאה בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנן הרגנוה ע"כ וקשה הרי מפורש כאן שנהרגו על שלא רצו לשתות מכלי זכוכית צבועה וי"ל אם היו שומעין להם לשתות מכלי זכוכית צבועה היו מניחין אותן ודוחק. לכך נראה עיקר כדאמרינן כאן. והא דאמרו בב"ב הרוגי לוד אין אדם יכול לעמוד במחיצתן היינו שבצנעה היה ולא היה חובה עליהם למסור עצמן. מיהו פשטא דלישנא משמע שהיה ברבים. ואפשר לומר שלא רצה להעבירן על דת אלא למלאות רצונו והם החמירו על עצמן שלא יטעו העם ויאמרו ששמעו לו ועמ"ש בסמוך:

אמר לא אתכוון כו'. מכאן משמע מפורש בפרהסיא אפי' מצוה קלה כגון ערקתא דמסאני נמי יהרג וא"י דהא כלי זכוכית צבועה לערקתא דמסאנא דמיא וזהו כמ"ש הב"י י"ד סי' קנ"ז:

דכתיב ונקדשתי בתוך ב"י. עי' בקונט'. והרא"פ פי' אתיא תוך תוך כו' ע"ש. אף דבבבלי פ' בן סורר ומורה אמרו כן מ"מ הירושלמי פליג כמפורש לעיל פרק קמא [הל' ו'] ופירושו לסוגיין אינו מחוור:

בני נח מהו שיהו מצווין על קידוש השם. בבבלי דף ע"ד כתב תו' בד"ה בן נח מצווה על ק"ה וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחוייב למסור עצמו אפי' בצינעא אי לאו דכתיב וחי בהם ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל הא אמרינן פ"ד מיתות אשר יעשה אותם האדם ואי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' ב"נ העוסק בתורה הרי הוא ככה"ג וכיון דהאדם קאי אב"נ ודאי אף וחי בהם נמי קאי אב"נ וי"ל משמע להו דסובר הש"ס לעניין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי ב"נ בכלל דאל"כ תיפשוט דלא נצטוה דכתיב וחי בהם ולא חילק בין צינעא לפרהסיא דבישראל אי לאו דכתיב ונקדשתי הוה מוקמינן אף בפרהסיא אלא ע"כ סובר הש"ס וחי בהם לא קאי אב"נ לכך מיבעיא ליה אי מצווה כו' וקשיא להו אכתי מאי קמיבעיא ליה הא אפי' בצינעא מחוייב למסור מדאיצטרך למכתב גבי ישראל וחי בהם ע"כ. ודבריו תמוהים דהא וחי בהם ודאי קאי אישראל ובצינעא דוקא כדמוכח מונקדשתי א"כ איך ס"ד לומר כיון דגם אב"נ קאי נפרשהו בישראל בצנעא ובב"נ בפרהסיא וזה דבר שאין לו שחר ולא מצינו כיוצא בזה בשום מקום. ועד השתא נמי דאית ליה דוחי בהם לא כתיב בב"נ מאי קשיא לתו' דאף דמסברא אין למסור בצנעא מ"מ איצטרך למכתב בישראל וחי בהם דלא נאמר דגם בצנעא חייב למסור מדכתיב ונקדשתי וכ"ת הא כתיב ונקדשתי בתוך ב"י הרי דלא קאי אלא אפרהסיא כדאמרינן בבבלי שם ובסמוך דילפינן מהך קרא דבעינן שיהא תוך עשרה מישראל וי"ל וליטעמיך ל"ל וחי בהם הא מונקדשתי שמעינן דבעינן דוקא פרהסיא אלא ודאי אי לאו וחי בהם סד"א ונקדשתי לא קאי אלא אם אין האנס מכיון להעבירו ואז דוקא בפרהסיא חייב ובצינעא פטור אבל אם מכוין להעבירו אפי' בכל העבירות יהרג ואל יעבור לכך איצטריך וחי בהם. והשתא גם לדידי ל"ק דודאי צריכין לוחי בהם. לכך נראה דקושיתו מעיקרא לאו קושיא הוא דאף דמרבינן ב"נ מה"א דהאדם מ"מ מאדם עצמו ממעטינן עכו"ם וכמ"ש בנזיר דף ל' ע"ב וממילא אין העכו"ם בכלל וחי בהם. וז"ל שם בתו' בד"ה או בדבר כו' והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם כו' לרבות ב"נ העוסק בתורה מה"א דהאדם קדריש לרבות ב"נ ואדם איצטרך לאשמועינן הא דכתיב ברישא דקרא ושמרתם את חקותי כו' לא קאי אלא אישראל אבל ב"נ הלומד תורה חוץ משבע מצות חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות העוסק בשבע מצות דידהו ע"ש ולפי דרכינו י"ל היינו דאיבעיא ליה אי איצטרך אדם למעט עכו"ם מתלמוד תורה או למעטו מקידוש השם. והא דפשיט ר' אמי ונקדשתי בתוך ב"י ישראל מצווין כו' תימא הא איצטרך ב"י לגזרה שוה וכמ"ש בסמוך. ועוד הא איצטרך ב"י שיהיה דוקא בפני עשרה מישראל. כמפורש בבבלי שם אבל למעט עכו"ם מנ"ל. ובבבלי לא מייתי הך פשיטות וה"ג שם מאי הוה עלה אמר ראב"א כתיב לדבר הזה יסלח כו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא ליה הא בצינעא הא בפרהסיא. ופירש"י נעמן צנעא הוי ולכך לא אמר לו כלום ולעולם בפרהסיא חייב למסור. וקשה הא בע"א קיימינן ואין חילוק בין צנעא בין פרהסיא ודוחק לומר דסוגיא דש"ס אזלא אליבא דר' ישמעאל דהא קיי"ל כר"א. וקושיא זו קשיא נמי למ"ש תו' שם דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא והא בפרהסיא. דאי מצווין על קידוש השם הרי הן כישראל ומצווין על ע"א בין בצנעא בין בפרהסיא. ונ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ ואם איתא דב"נ מצווין על ק"ה לא לימא ליה בתמיה לא היה אומר לו אלישע דאסור לעשות כן דהא בצנעא ובפרהסיא שניהם שוין בע"א לאיסור וכיון שכן אף שבית רמון צנעא היה ה"ל לאלישע להשיב לו דאסור אלא ודאי ב"נ אינן מצווין על ק"ה. וסוגיין מסייעא לפירוש זה וכמ"ש בקונט' וכ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה:

אלו הוה ר' בא כו' מיזל. הוה בהדא. כתב תו' במסכ' עכו"ם דף כ"ז ע"ב בד"ה יכול כו' ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דבירושלמי שהיה אצל עכו"ם א"ל לאכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למקטלא קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה ע"כ וכ"כ הרא"ש שם. ותימא אדרבא סוגיין מוכחת בהיפך דאמר אילו היה ר' בא שמע כו' מיזל הוה בהדא וקשה מנ"ל דלא שמע ר' בא דלמא שמע והחמיר על עצמו אלא ודאי שאסור לו להחמיר על עצמו הלכך ברור הדבר אלו שמע דבר זה היה הולך מן העולם שבודאי היה אוכל. גם מפפוס ולוליינוס יש ראיה שרשאי למסור עצמו דהא לפירש"י הם מסרו עצמן להציל שאר העם כמ"ש לעיל בד"ה פפוס כו' ש"מ כיון דהצלת נפשות מצוה היה מותר להם למסור. מיהו לזה י"ל אף הם היו בסכנת מות וע"י הודאתם נענשו בעינויים קשים וזה ודאי מותר. והמרדכי כתב בפרהסיא אף להנאת עצמן יהרג ואל יעבור. ותימא הא כל הסוגיא כולה מפורשת בהיפך וצ"ע:

אני פי מלך שמור כו'. כתב הי"מ צ"ע אמאי מפרש פי מלך שמור במ"ש בסיני אנכי ועל דברתי על לא יהיה לך ולא בסתם כל מצות ה' בין בסיני בין בכל מקום ועוד אמאי לא כייל כל עשרת הדברות ברמז פיו ובועל דברת ועוד מ"ש דמפרט שבועה טפי משאר דברות ותירץ בדוחק ע"ש. ולפמ"ש בקונט' ל"ק קושייתו הראשונה והשאר נ"ל דגרסינן בבבלי שבועות דף כ"ט וכן כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו לא על דעתכם אני משביע אתכם. וכתב תו' וק' מה תועלת בשבועה כשם שירא שיעבדו ע"א כך יעברו את השבועה ותירץ הקבלה לחוד לאו כלום היא דה"ל דיבור בעלמא ועיקר הקבלה היא השבועה כ"ש ועתה מפרש הקרא ג' דברות הראשונות כסדרן אני פי מלך שמור זה דבור אנכי ועל דברת לא יהיה לך א"א לעבור שהרי קבלתי אותו בשבועה וממנה אין לזוז:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף