שיירי קרבן/סנהדרין/ב/ב

שיירי קרבן סנהדרין ב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הדא אמרה ספסל כו'. עי' בקונט' וקשה דלמא לכך לא התירו לו מטה כיון שכל העם יושבים על הארץ. ותדע דהא מלך אינו חייב בכפיית המטה כדאמרינן לקמן ה"ד ואפ"ה לא התירו לו ליישב על המטה אלא על דרגש וי"ל קסבר דרגש הוא יפה ממטה ומשום כבודו של מלך הוא יש בעל הדרגש א"נ כיון שהוא אבל מותבינן ליה אדרגש מידי דהוי אבשר ויין כדאמרינן בבבלי בפרקין. בירושלמי מ"ק [פ"ג ה"ה] גרסינן אבל אמר הריני כופה את מטה וישן על הספסל שומעין לו מתני' לא אמרה כן אלא וכשמברין אותו כו' והוא מיסב על הספסל בכה"ג הא בהדיוט לא וברבים אבל ביחיד לא ולא עבדין כן. וקשה דהכא מסמע דכה"ג שוה לכל אדם בכפיית המטה ובישיבת הספסל וי"ל סוגיא דהכא לפי המסקנא דלא עבדין כן אלא כל האדם יושבין על הספסל. לכך מפרשין למתני' דאין חילוק בין כה"ג נשאר כל אדם. אך הא דקאמר בכה"ג הא בהדיוט לא לא משמע כן. ותו' כתב מ"ק דף כ"ז אהא דתניא מאימת זוקפין המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה. נ"ל שמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"ג שאין ראיה גמורה דשאני מטה דצריך כפייה ולא מצינו כפייה לכסא וספסל ע"כ. וטפי ה"ל לאתויי ראיה מסוגיין דמפורש דספסל אין בו כפייה. גם מוכח מהכא דכל אדם יכולין לישב על הספסל וכ"ת א"כ מ"ש כה"ג דנקט דודאי בשאר כל אדם כשהמנחמים אצלו אסור לו לישב על הספסל כדאמרינן מ"ק אר"י אמר רב מנין שאינו רשאי לישב ע"ג המטה אלא ע"ג הקרקע שנאמר וישבו אתו לארץ כ"כ הרי"ף סוף מ"ק. אך קשה א"כ מאי קאמר בירושלמי מ"ק וברבים אבל ביחיד לא אדרבא ברבים יש לאסור טפי מביחיד וי"ל דה"פ משני הא דפריך מכה"ג דוקא ברבים כשהמנחמין שם הוא דחלוק כה"ג משאר כל אדם אבל ביחיד שוין כמ"ש בפירושי שם בל"ב. ולא עבדינן כן אפילו ביחיד נמצא דמטעם מנהג אסור וסוגיין דהכא אזלא אליבא דדינא. ובתשובת שאלה הארכתי:

או איחרו שעה אחת. בבבלי ברכות דף י"ט גרסינן אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כו' איני והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש אדם חשוב שאני. וקשה תניא מ"ק דף כ"ב כל המתים הממהר להוציא מטתן ה"ז משובח על אביו ואמו ה"ז מגונה וכתב הש"ך י"ד סי' שכ"ז כיון שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציאה ה"ז מגונה א"כ מהירות זה אינו כבוד אלא בזיון לאדם חשוב וכ"ש רבו דהא רב יוסף ריש מתיבתא הוי. ואפשר שמפני קושיא זו השמיטה הרי"ף. אבל נראה דרב יוסף אפקוהו סמוך לק"ש מלאחריו וברייתא משמע בין מלפניו בין מלאחריו וקשיא ליה ומשני אדם חשוב שאני שמותר להוציאו מלאחריו דמאי קאמרת שמא לא התפללו כל הקהל נמצא מתבטלים ממצות הלווייה כיון דאדם חשוב הוא הכל מקדימין למצוה וליכא למיחש למידי. ואני תמה על הפוסקים שלא הביאו דין זה שאסור להוציא המת סמוך לק"ש מלאחריו ואין לומר דלאחריו א"צ להמתין אלא כדי שיהא שהות לקרות ולהתפלל במהירות דא"כ מאי קמ"ל או איחרו הא כבר תני אין מוציאין סמוך לק"ש והיינו כדי שלא יעברו זמן ק"ש א"כ פשיטא דצריך להמתין עד כדי שיוכלו לקרות וצ"ע ועיין בב"י א"ח סי' ע"ב:

תני ההספד כו'. כתב הט"ז א"ת סי' ע"ב דה"פ ההספד הן החזנים עושי ההספד והעוסקים בהספד הן הבאים לשמוע ההספד חייבים בק"ש שהיא דאורייתא ופטורים מתפלה שהיא דרבנן מעשה והפסיקו רבותינו אף לתפלה ופריך והתנו אם התחילו כו' ש"מ דאין מפסיקין ואף אם נאמר מתני' אחזנים קאי מ"מ קשיין חזנים אהדדי ומשני חזנים ביום הראשון פטורים והשני חייבין אבל השומעים לעולם פטורים ע"ש. ודבר זה רחוק מפשט. ואף נראה מדברי הטור שההספד היינו החזנים. נראה יותר פירושי קמא בקונטרס ומתני' ודאי לא קאי על החזנים אלא על כל העושין השורה שהן המספידים והן העוסקים בקבורה והיינו דתנן קברו את המת וחזרו כו'. והא דתניא העם העוסקין בהספד בזמן שאין המת מוטל לפניהם הם קורין ומתפללין והאונן יושב ודומם איירי ביום השני אבל שורה שעושין ביום הראשין כשחוזרין מן המת אין מפסיקין לק"ש ולתפלה. ועיין בב"י שם. והרא"פ כתב מפסיקים לק"ש שא"צ כוונה אלא שלשה פסוקים הראשונים ע"כ וא"נ שבש"ע סי' ס"ג מפורש שא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון:

חד אמר של האל הקדוש כו'. כתב ב"י בשם מהרי"א הטעם משום דהוא סיום שלש הראשונות ושומע תפלה הוי סיום אמצעית ואמן של שים שלום יחיד עונה אותה על ברכת עצמו לפיכך אין לו להפסיק. וכתב המג"א סי' ס"ו לדידן דקיי"ל אין היחיד עונה אמן אחר ברכת שים שלום אפ"ה אין לו להפסיק לענותו בק"ש דהבו דלא להוסיף עלה ומי יודע מאיזה טעם ייחד שני אמנים אלו ע"כ וקשה מירושלמי איכא למידק שאין הטעם כמ"ש הרי"א דא"כ מ"ד האל הקדוש אף דאיירי בשבת מ"מ ה"ל לפרש אף אמן דמקדש השבת שהוא סיום אמצעים דשבת ועוד לתרי אמוראין קשיא ה"ל לפרש אמן דשים שלום:

תני רי"א היו כולן כו'. בבבלי ברכות דף י"ט גרסינן ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה ושאינה רואה פנימה חייבת רי"א הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמן ולא מחמת כבוד חייבין. ופירש"י הרואה פנימה את חלל ההיקף אחורי שורה הפנימית שהאבל יושב שם. ועיין בט"ז א"ח סי' ע"ב סק"ד שדחק הרבה בפירושו. ול"נ דפי' פנימה היינו הרואה פני האבל כמפורש כאן ובירושלמי גרסינן היו עומדין בשורה הבאין מחמת עצמן חייבין משום כבוד ומשום אבל פטורין. ובזה הסוגיא עולה כהוגן בלי פקפוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף