שיירי קרבן/כתובות/ח/ט

שיירי קרבן כתובות ח ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שומרת יבם שנפלו לה נכסים. פירש"י כשהיא שומרת יבם. וביבמות פ' החולץ פירש"י סלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. ונראה כמו שפירש כאן דפליגי אביי ורבא התם בבבלי ביבמות ואביי מוקי לה לרישא שנפלו כשהיא שומרת יבם ורבא מוקי לה רישא וסיפא שנפלו כשהיא שומרת יבם וכוותיה דאביי מסתברא דר"פ אמר התם מתני' כוותיה דאביי דייקא. וכ"כ תוס' שם בד"ה אע"ג וכו' בשם הלכות פסוקות דר"י גאון דהלכתא כוותיה דאביי גם דברי הירושלמי אתיין כאביי וכמ"ש בסמוך:

מודים בית שמאי ובית הילל שמוכרת ונותנת וקיים. כתבו תוס' בר"פ בד"ה סיפא וכו' תימא א"כ לב"ה נמי תמכור לכתחלה דכיון דהיא מוחזקת הוי ספק שלה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאשכחן גבי שומרת יבם וכו' וי"ל דהכא בודאי להינשא קיימא דכל המארס דעתו לינשא הלכך לכתחלה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי אבל התם כך עומדת לחליצה כמו לייבום והואיל והוא ודאי אמרו דתמכור לכתחלה ע"כ וכ' התי"ט בר"פ ול"נ דמעיקרא לאו קושיא משומרת יבם דהתם הספק אם זיקה עושה ארוסה או לא משא"כ כאן שהיא ודאי ארוסה אבל אי קשיא מבעלמא קשיא דאמרי' בכל דוכתא אין ספק מוציא מידי ודאי ע"ש תי' והוא דחוק. ודבריו אינן מחוורים. דקושית תוס' הא בארוסה ודאי נמי אין לו זכות בנכסיה מאי קאמרת משום דספק הוא אימר בזכותו נפלו שמא תבא לידי נישואין א"כ בשומרת יבם נמי נימא הכי דהא מ"מ זקוקה היא לו ונאמר אימא בזכותו נפלו ותירצו תוס' דספק ארוסה לא דמי לשאר ספיקות דהכא ודאי שתינשא לו כיון דאירסה אע"ג דאיכא מיעוטא דהדרי בהו מ"מ בכה"ג ספק מוציא מידי ודאי אבל גבי שומרת יבם ספק גמור הוא דאימר יחלוץ לה יבמה. והיינו דקאמר בבבלי ביבמות זיקה עושה ספק ארוסה ר"ל אימר יחלוץ לה היבם והדברים ברורים באין גמגום:

אין דאת אמרת מוכרת וכו'. נ"ל דה"ג הן דאת אמר מוכרת ונותנת וקיים כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם והן דאת אמר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב כשנפלו לה עד שלא נעשית שומרת יבם. וכן הגירסא ביבמות פ' החולץ בבבלי דאביי הוא דמוקי למתני' הכי רישא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא כשנפלו לה בעודה נשואה. ועל הגירסא שלפנינו קשיא כשנפלו לה משנעשית שומרת יבם אמאי יחלוקו מי גרעא מנשואה אדרבה כולא ברשותה דידה נפלו אבל לפי הגהתי ניחא כיון שנפלו לה כשהיא נשואה יחלוקו דהא אין ליבם בה אלא זיקה וידו גריעא מידה וברישא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם לפיכך מוכרת לכתחילה וכן עיקר:

ההן יבם דהכא. וקשה מ"ש יבם דהכא מיבם דמקום אחר ונראה דר"ז פליג אריב"ח ומוקי למתני' כילא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורישא דלא עבד בה מאמר וסיפא בדעבד בה מאמר ומאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה לחלוק בנכסים וזו היא דעת רבא בבבלי פ' החולץ דף ל"ח. והיינו דקאמר יבם דהכא דאיירי כשעשה בה מאמר:

דב"ה פשיטא לון שהוא כבעל ויורש את הכל. מכאן ראיה לפי' תוס' בד"ה נכסים בחזקתן דבשומרת יבם לדברי הכל לב"ה הנכסים בחזקת יורשי הבעל מדליכא מאן דפליג אר' זעירא. ואף שכתבתי בסמוך דר"ז פליג אריב"ח מ"מ במאי דקאמר ר"ז דלב"ה הוא כבעל ליכא מאן דפליג:

הוות צריכא לן וכו'. בבבלי מיבעיא ליה מי קוברה יורשי הבעל שיורשין כתובתה או יורשי האב שיורשין נכסי מלוג ופשיט ליה מדר' הושעיא. מיהו בסוגיין משמע דמבעיא לן בשאין שם נכסים מבעלה הראשון וכדפירשתי בקונטרס:

אשה אע"פ שאין לה כתובה וכו'. בקונט' פירשתי הטעם כיון דראוי ליורשה. ועי"ל כיון דאסור לאדם לדור עם אשתו בלא כתובה הלכך לעולם יורש עיקר הכתובה. ונ"מ בין שני הטעמים דלטעם הראשון אמרי' לא פלוג הלכך אלמנה שלא נשבעת על הכתובה או שלא ירשו יורשיה כלום חייבין לקברה ולטעם השני יורשי האלמנה פטורים. ומדברי הרמב"ם פי"ח מה"א נראה דס"ל כטעם השני ודעת הראב"ד כטעם הראשון. ועיי' בא"ע סי' פ"ט בב"ש ס"ק ה' שנעלם ממנו דברי הירושלמי. מיהו בבבלי דאמר קבורתה תחת נדוניתה משמע דבשביל עיקר הכתובה אין חיוב עליו לקוברה ודלא כטעם השני. ועיי' בתוס' דף פ' בד"ה יורשי הבעל וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף