שיירי קרבן/כתובות/א/א

שיירי קרבן כתובות א א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתולה שאם היה לו טענת בתולים וכו'. פירש"י ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים ותימא דגרסי' בבבלי פ"ק דסנהדרין דף ח' ע"א וחכ"א מוציא שם רע בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות ופריך וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי אמר עולא בחוששין ללעז קמפלגי ר"מ סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז ופירש"י ר"מ סבר אין חוששין שמא כשיבוא לב"ד ויצא הקול יבואו עדים ויעידו שזינת' תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע ולא בא אלא להפסיד כתובתה ותיבעי כ"ג דשמא יבוא לדיני נפשות ורבנן סברי חוששין ע"כ ומעתה קשה מתני' דהכא אליבא דמאן אי אליבא דר"מ הא לא חייש כלל שמא יבואו עדים שזינתה ומשום כתובה לחוד לא תקינו רבנן כמפורש בבבלי דף מ' ע"ב מ"ט משום איקרורי דעתא ולמאי אי למיתב לה כתובה ניתיב לה. ואי אליבא דרבנן מאי מהני שנישאת ברביעי הא ב"ד הקבועים בב' וה' אינן אלא ב"ד של שלשה לדון דיני ממונות ואינו יכול לטעון בפניהם אפי' להפסידה כתובתה. ודוחק לומר דמתני' איירי דוקא בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות דפשטא דתלמודא משמע דאיירי אף בזמן הבית דמייתי ראיה מקרא משום ברכה וי"ל לפמ"ש תו' דף ב' בד"ה שאם וכו' זנות דאתי לידי מיתה בעדים והתראה לא שכיח ע"ש איכא לאוקמי מתני' כר"מ וה"ק אין חוששין שיצטרכו לב"ד של כ"ג דלא חיישינן שיבא לידי מיתה אבל ודאי יש סברא לומר שיתברר ע"י עדים שזינת' א"נ אפי' כרבנן אתיא דכשיבא לב"ד של ג' ויתחיל לטעון טענת בתולים ממילא יאספו ב"ד של כ"ג ויתברר הדבר. ול"נ לפרש משנתינו שמשיבא לב"ד מתוך שנאמן להפסידה כתובתה ע"י חקיר' ב"ד תודה שזינתה תחתיו ואף אם תאמר שזינתה ברצון קודם האירוסין מ"מ איכא נפקותא כשתתאלמן תהיה אסורה לכהן. ובזה מיושב מה שמקשי' תוס' בד"ה הנ"ל אפירש"י ע"ש אך עיקר קושי תוס' נ"ל לתרץ דס"ל לרש"י דאביי ס"ל אונס קלא אית ליה כדמסיק לקמן בשמעתין דאל"כ קשיא קושית תוס' דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב וכו' ע"ש וכיון שכן ודאי לאביי אין צריכין לדחוק מתני שיתברר ע"י עדים דלא הוי אלא חד ספק ואפי' באשת ישראל נאמן לאוסרה ורש"י פי' במתני' כסתמא דש"ס בבלי דף ט' ע"א דסובר דבאשת ישראל שנתארסה כשהיא גדולה איכא ספק ספיקא וקשיא למה תינש' דוקא בד' וקאמר דטעמא משום שע"י כך יתברר הדבר. ונכון הוא:

בר קפרא אמר מפני שכתוב בם ברכ'. כתב הי"מ דב"ק לא מתני במתני' טעמא כלל ואיהו קיהיב טעמא משום ברכה דאל"כ דאף ב"ק קסבר טעמא דמתני' קשיא מאי פריך הש"ם בסמוך והלא כתיב ברכה בשבת הא ודאי אין ב"ד יושבין בשבת וע"ק הא אמרי' לקמן ע"ד דר"ל במקום שב"ד יושבי' וכו' משמע דלב"ק לא פריך ש"מ דר"ל פליג אב"ק וסובר טעמא דמתני' וגם טעמיה דב"ק א"כ במאי פליגי ע"ש ולפי מה שפירשתי בקונטרס לק"מ ואין צורך לדחוקיו והרב בהג"ה שם דחק לפרש דב"ק סובר דהאי טעמא דברכה עיקר ור"ל סובר דהאי טעמא דט"ב עיקר מלבד שפי' דוחק גדול ע"ש קשיא נמי לב"ק למה לא תנן במתני' טעמא דידיה שהוא העיקר ועוד מאי קאמר הש"ס בסמוך מתני' מסייעא לר"ל הא גם לב"ק ניחא דהא מיהת אית ליה נמי טעמא דטענת בתולים:

בששי באדם וחוה. כתב הי"מ וא"ת לב"ק דלית ליה טעמא דטענת בתולים למה לא תקנו גם בתולה בה' דברכה דאדם עדיפי וי"ל כיון דאיכא ברכה בה' תקנו לבתולה בד' דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומקשה בהג"ה שם גם בקביעת זמן ליום ד' איכא שהויי מצוה בהגיע זמן נישואין ליום ה' ואיצטרך לשהויי ו' ימים ע"כ ולא ידעתי מי הגיד לו דלב"ק צריכה להמתין עד יום ד' דוקא די"ל דסובר ב"ק דבתולה ניסת אף בה' ואע"ג דדייק מדפריך הש"ס והלא כתיב ברכה בשבת דלמא באמת גם בשבת מותר י"ל דאמתני' פריך דתנן זמני' אלו משמע דליכא עוד זמן אחר והיה נ"ל עוד לפרש דבר קפרא סובר דמשום יום אחד לא חיישינן לאקרורי דעתיה וקשיא ליה תינשא בג' לכך קאמר דאיכא עוד טעמא אחרינא משום ברכה אבל בג' ימים ודאי חייש לאקרורי דעתא לכך אסורה להנשא בה' ולפ"ז ניחא כל הקושיות. אך קשה הא דהקשיתי לעיל מאי מייתי סייעתא לר"א הא גם לב"ק ניחא. ועי"ל דסובר ב"ק שמעיקרא תקנו שני ימים כדי שיהא היכירא בין בתולה לאלמנה וקשיא לי שתנשא בתולה בשבת מיהו לקמן אמרי' הדא אמרה לית רביעי כלום שניסת בתולה:

וההיא כתיב ברכה בשביעי. פירשתי בקונטרס דאבתולה פריך מדפריך הש"ס בסמוך מדתני לא יבעול אדם בתחלה בשבת ש"מ דאבתולה קאי ובאלמנה ל"ק ליה דידע טעמא דשקדו שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי וששי ושביעי כדמסיק לקמן בשמעתין ולפמ"ש בסמוך א"א שנישאו בתולה ואלמנה ביום אחד א"נ דאלמנה ודאי אסורה לבעול תחלה בשבת מפני שהוא כקונה קנין דאלמנה אין לה חופה ועמ"ש בסמוך:

כלום אמרי' מתירין אלא בשכנס וכו'. כתוב בהגה"ת י"מ דמכאן מוכח דקפיד ב"ק אף אנישואין שיהיו אור ליום ה' שהוא סוף יום ד' דאל"כ מאי פריך הש"ס למה ליה לשנויי דלא כתיב בו ברכה בבריות הא איצטרך דלא נימא דתינשא בו' ותיבעל בשבת ע"ש ע"כ והדבר דחוק דהא במתני' סתמא תנן בתולה נישאת ביום הד' ולא תנן אור ליום ה' כדתנן בריש פסחים ואיכא לאוקמי בחופ' נדה שטבלה מבערב בליל שבת דלכ"ע אינו קונה לכל דבר וכיון דלא פסיקא ליה לא תנן במתני' ולפמ"ש בקונטרס לק"מ כיון דעיקר קפידא שתהיה כניסתה לרשותו ביום שנאמר בו ברכה אף שתינשא ביום ו' אם יהיה יחוד דביאה או ביאה עצמה בשבת בתחלה ה"ל קנין בשבת:

הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין וכו'. כתב הרא"ש בפרקין סי' ג' לפי שאלמנה אין לה חופה ובשעת יחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמעשה ידיה הלכך צריך להתייחד עמה מע"ש הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופ' הוא זוכה במציאתה וכו' וה"ל כקונה קנין ע"כ וכתב בהגה"ת י"מ וצ"ל לדעת הרמב"ם שכתב דחופה היינו יחוד דביאה אף בבתולה כמ"ש פ"י מה"א דנקט אלמנה משום דס"ל דלא כאחרים וא"כ בתולה בל"ז אסורה להנשא בליל שבת ואף בע"ש מבע"י ע"כ ואני תמה שלא ראה דברי הרב בעל בית שמואל בא"ע סי' ס"ג ס"ק ו' שהרבה פוסקים סוברים דבאלמנה צריך ביאה ממש ולא מהני יחוד דביאה וכן דעת הרמב"ם ע"ש שהאריך וכתב הב"ש שדעת המחבר צ"ע דפוסק בסי' ס"א כהרמב"ם דחופה דבתולה היינו יחוד הראוי לביאה ובסי' ס"ג כתב ואלמנה אין חופה קונה בה אלא יחוד של ביאה וצ"ל יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו לא משמע כן ע"כ ול"נ דע"כ צריכין לפרש כן שהרי כתב המחבר בא"ח סי' של"ט סעי' ה' הכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא בי"ט ע"כ הרי דקפיד אביאה ועל הרמ"א יש לתמוה דפסק בא"ע סי' ס"א דבבתולה חופה קונה א"כ באלמנה יחוד דביאה לחוד' קונה וכמ"ש הרא"ש למה לא הגיה שום דבר על דברי המחבר בא"ח ולא ראיתי להאחרונים שהרגישו בזה וצ"ע להב"ח בסי' ס"ד סעי' ה' בד"ה אבל אין כונסין את הבתולה לחופה ביום השבת וכו' אע"ג דחופ' היינו יחוד וכו' מ"מ יניא בעינן שיבא עליה וכו' משא"כ אלמנה דאין לה חופה ואינו קונה אותה ביחוד עד שבא עליה וז"ש רבינו באלמנה לפיכך צריך להתייחד עמה בע"ש וכו' ר"ל להתייחד ולבא עליה אלא שלא פי' בהדיא ע"כ לפ"ז היה כרחה ליישב מה שהקשיתי על הרמ"א אך לא ידעתי מי דחקו להוציא הדברים מפשטן דכוונת הרא"ש והטור דבעינן באלמנה יחוד הראוי לביא' משא"כ בבתולה סגי אפי' ביחוד שאינו ראוי לביאה כגון שהיא נדה וכ"כ בס' בית שמואל והוא הנכון וא"ת עדיין קשיא למה נקט ר' מתני' אלמנה הא גם בבתולה בעינן יחוד מיהת מע"ש וי"ל אינו דומה יחוד דבתולה ליחוד דאלמנה דבבתולה כל שהם במקום אחד לשם נישואין אף שבני אדם עומדים שם ולא הוה יחוד ממש הרי קונה אותה לכל דבר. וכן מבואר מדברי הרא"ש שמביא הטור א"ע סי' ס"ב ובהכי ניחא שלא תקשי לן דברי הטור בסי' ס"א אמ"ש בשם הרא"ש בסי' ס"ב מה היא הנקראת חופה וע"כ לומר כן שהרי היחוד מהני בבתולה אף אם פירסה נדה ואז אסור להתייחד עמה כדתנן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים א"ו כל שבאו שניהם למקום המיוחד להיות שם הנישואין היא כאשתו לכל דבר וכן מפורש בתשובת מ"ב סי' צ'. אך מ"ש שם שדברי המרדכי ומהרי"ל דמצרכי ביאה באלמנה בנויה על יסוד סברת הכרס ואין להם שורש ועיקר בבבלי וירושלמי ע"כ ליתא דמאן דסובר דחופת בתולה היינו יחוד דביאה סובר דבאלמנה צריך ביאה ממש דאל"כ קשיא למה נקט ר' מתני' ארמלן וכמש"ל לשיטת הרמב"ם:

מה בין שני לשלישי וכו'. כתבו תוס' דף ג' ע"ב בד"ה ובשני לא יכנוס פה"ק אפי' בשעת הסכנה דאין לעקור בשבילה תקנת חכמים אלא יום א' וכו' ונראה לר"י דמלתא באנפי נפשא היא ולא איירי בסכנה ובשני לא יכנוס ה"ה בג' אלא נקט בב' משום דבעי למיתני ואם מחמת האונס מותר ע"כ הנה דברי רש"י מפורשי' בסוגיין ותימא על פי' ר"י שהרי מפורש כאן דבשני לא יכנוס איירי נמי בסכנה וצ"ע:

וחש לומר שמא אנוסה היא. כתב הריטב"א בחידושיו בד"ה שאם היה לו טענת בתולים וכו' ור"ת פי' משנתינו באשת כהן וקטנה בת ישראל שאין כאן אלא ספק אחד דאלו לאותן שצריכין עדים מלתא דלא שכיחא היא והביאו ראיה מירושלמי דפריך ויערב עליו לית יכיל דאר"א בשם ר"ל מצא פ"פ אסורה עליו משום סוטה ואין פי' זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם כל בתולה במשמע וכו' אלא התקנה לכולהו דאי משום אשת כהן שנאמן עלייהו אין לתקן דמיעוטא נינהו ומשום שיבואו עדים לחוד נמי לא דזנות בעדים לא שכיח והירושלמי נמי חד מתרי טעמי נקט ע"כ ואני תמה מאי ראיה מייתי מירושלמי הא לפי מאי דמסיק קסבר ר"ל דבכולהו נאמן דכולהון אין בהן אלא ספק אחד דקול יוצא לאנוסה אבל הבבלי אינו סובר כן. גם מ"ש דהירושלמי חד מתרי טעמי נקט הוא תמוה דודאי הירושלמי אית ליה דהתקנה בכל הבתולות מפני שהוא נאמן ואין צריך לעדים. מיהו הראיה שמביאים אפשר ליישב בדוחק וצע"ג:

אית דבעי מימר שלא לעקור זמנו של רביעי. בקונטרס פירשתי דטעמא משום שקדו וקשה בסמוך פריך ויעקור זמנו של רביעי ולא משני משום שקדו וי"ל דהתם איירי כשטרח והכין צרכי סעודה ג' ימים מקודם אבל הכא תקנו חכמים יום ד' ולא יום א' שכל אדם יטריח ג' ימים קודם החופה וכ"ה בבבלי דף ב' וג' ע"א ע"ש:

מפני הטורח. בקונטרס פירשתי שלשון אחרון הוא עיקר מהא דמייתי בסמוך מברייתא סייעתא לחבריי' מיהו אף ללשון השני שכתבתי יש לכוון הסייעתא כיון דסעודת נישואין צריכה הכנה רבה יש לחוש לסכנה ואף שבירושלמי במסכת תענית אין הטעם מפורש כמ"ש אך בבבלי מפורש כן במתני' אסור לדון דיני ממונות בע"ש. כ' הר"ן בפרקין ואע"ג דאר"א אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסור אלא למקבע זימנא ולדון שהדין צריך מתון אבל אי אתי מנפשייהו לקבל טענותייהו שרי ע"ש וקשה א"כ מאי פריך הש"ס ממתני' דסנהדרין דהתם אמרינן דדיני נפשות אסורין בע"ש דדלמא יהיה הדין לחובה ואין גומרין בו ביום ולמחר נמי אי אפשר לגמור שהוא שבת וכדפירשתי בקונטרס אבל דיני ממונות בכה"ג שאינן רוצין לגמור הדין היום בע"ש שרי ור' אבהו איירי בשרוצה לגמור הדין בע"ש אסור ודוחק לומר דהיינו תי' דהמתרץ כאן להלכה כאן לד"ת וצ"ע ומה שפירשתי בקונטרס הא דאר"ח להלכה שאם דנו דיניהם דין קשה הא אפי' בדיני נפשות נראה דדיניהם דין אלא דאיסורא עבדו שמענין את דינו לכך נראה דה"פ להא דאר"א היינו להלכה כלומר מדרבנן והא דאר"ח לדבר תורה היינו מדאורייתא. וכ"נ מדברי הפוסקים ע"ש:

בוגרת כחבית פתוחה. ב' הלשונות שפירשתי בקונטרס כן פי' תוס' בפרקין דף ט' ע"א בד"ה האומר וכו' והלשון השני הוא לפי' הר"ח דאמר בוגרת ומוכת עץ אין להם דמים אבל אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פ"פ ע"כ וקשה הא דמסיק דאינו רשאי לקיימה בשלא מצא דם מ"ט הא איכא תרי ספיקי שמא אין לה דם מפני שהיא בוגרת ואת"ל זינתה שמא לאו תחתיו זינתה ולעיל בשמעתין אמרינן היכא דאיכא תרי ספיקי מודה ר"א דמותר לקיימה וי"ל דתו' מפרשי' הא דקאמר דאינו רשאי לקיימה משום ספק סוטה היינו בחדא ספיקא כגון שנתארסה פחותה מבת ג' שנים ועיין מ"ש לקמן בפרקין בתו' בד"ה שניהם מודים וכו' אך תימא לפי' הר"ח דלקמן בשמעתין קאמר ע"ד דר"ל בוגרת אימתי היא ניסת ש"מ דבבוגרת אין לו טענת בתולים ולא טענת פ"פ דאל"כ פשיטא שניסת בד' כדי שישכים לב"ד בחמישי בשלמא לפי' קמא ניחא דקשיא ליה אבוגרת דממשפחת דורקטי א"נ במקום שמעמידים עדים למשמש אבל לפי' הר"י קשה:

אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. כתב הרב במשנה למלך ספי"א מה"א זהו פלא בעיני דכיון דהבוגרות דרכן בכך מאי ספק סוטה איכא ע"כ וי"ל דכיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וליכא אלא חד ספיקא וכמ"ש בסמוך אסורה עליו משום ספק סוטה:

ואתיא כיי דר"ח וכו'. ק"ק מאי ראיה מייתי מדר"ח ואף לפי פירושי בקונט' נמי קשיא דלא דמי דהכא איירי במכחשת או בשותקתוהתם איירי במדבר' שמודה לדבריו אלא שנותנת אמתלא לדבריה והנך כולן דמייתי איירי בכה"ג וי"ל דה"ק בלשון בתמיה וכי נאמר בהאי דר"ח דלא אמרן אלא להפסידה כתובתה וכו' וכן כל הנך דמייתי מתפרשי' הכי ולפ"ז הוה ניחא נמי מה שהרשיתי לקמן בתו' בד"ה תמן שניהם מודים וכו'. אך עדיין הלשון דחוק גם לקמן בסוגיין לא משמע כן:

האוכל אצל חמיו וכו' הדא דמר לכתובת וכו' אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה. וקשה מאי קמ"ל שנאמן לאוסרה על עצמו פשיטא הא איהו קטעין בריא שלא בא עליה בבית חמיו ולא דמיא כלל לכל הנך דמייתי וי"ל דסד"א דלכך לא מהימן ביהודה אפי' לאסרה דאמרינן שמא בעל בימי אירוסין ושכח או הערה בה מתוך חבתה ולא ידע ששיבר בתוליה וכ"פ רש"י דף ט' ע"ב:

ותייא כיי דתנינן הנושא את האשה וכו' והיא אומרת משארסתני נאנסתי וכו'. כתב במ"ל פי"ח מהא"ב הלכה י' הנה הה"מ מביא מחלוקות הראשונים באומרת משארסתני נאנסתי אם היא אסורה לבעלה וכו' ואיכא מ"ד דבכל גווני אסורה ומדברי הירוש' יש להוכיח כן דאמרי' היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' אבל אסור לקיימה משום ספק סוטה ע"כ ותימא שלא ראה דלקמן אמתני' דהאומרת משארסתני נאנסתי מפירש בירושלמי איפכא דמותרת לבעלה. וגם נעלם ממנו שגם הריטב"א מביא ראיה זו ודחאה וכמ"ש ע"ש גם לפמ"ש בסמוך אין מכאן ראיה כלל:

ע"ד דר"ל בוגרת אימתי היא ניסת וכו'. וקשה הא כבר אמרינן לעיל דר' לעזר אית ליה נמי דבר קפרא משום ברכה א"כ פשיטא שתינשא ברביעי משום ברכה אע"ג דלא שייך גבה טענת בתולים וי"ל משום ברכה יכולה להנשא אף בחמישי דאיכא ברכה דאדם אבל משום כתובת מאתים אין להנשא רק ברביעי ומשני דאין יום הנישואין ראיה לכתובת מאתים:

בתולה מן הנישואין אימתי היא נישאת. וקשה הא אין לה כתובה אלא מנה וגם אין לה ט"ב א"כ מאי נ"מ אימתי היא ניסת וי"ל כיון דאמרינן לעיל דלקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה א"כ יש לומר שלא תינשא אלא ברביעי שלא תתקרר דעתו עליו או דלמא כיון שאינה נאסרת עליו אלא מחמת עצמו דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא כל שלא אמר כן לפני הב"ד ליכא איסורא וכן פי' האיבעיא בכל הני דמייתי הכא:

משה התקין לישראל ז' ימי המשתה וז' ימי אבלות. מכאן משמע דימי השמחה וימי האבלות דאורייתא. ומכאן סיוע לדברי הגאונים שכ' הרי"ף והרא"ש ספ"ב דברכות דסברי כל ו' ימי האבלות דאורייתא. וניחא נמי בהא מאי דמקשה הר"ן בפרקין אהא דתני מת אביו של החתן וכו' ובועל וכו' וא"ת הא יום מיתה וקבורה מחויב באבילות דאורייתא והאיך אתיא ימי המשתה שהן דרבנן ודחי' אבילות דאורייתא וכו' ע"ש ולפמ"ש דאף ימי המשתה דאורייתא לק"מ דהא ימי המשתה חלים קודם האבילות שהרי אין אבלות אלא משעת קבורה וכבר בעל קודם הקבורה וכדתניא בברייתא וא"ת תיאסר בבעילה משום אנינות י"ל דהא דאסור אונן בתשמיש דרבנן הוא וכ"כ הרא"ש שם ברכות ע"ש:

מכאן שאין קטן וכו'. קצת קשה הני תלתא דרשות דמייתי הכא למה סידרם הש"ס בהיפך דתחלה כתיב עשרה דדרשינן מיניה ברכת חתנים בעשרה ואח"כ כתיב מזקני ואח"כ כתיב ויאמר שבו פה וישבו וי"ל דודאי עיקרא דמילתא דמייתי הכא לסייעתא דברכת חתני' בי' אלא די"ל דלמא אייתי עשרה למדרש באנפייהו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וכן דעת ר' אבהו בבבלי בפרקין דף ז' ע"ב ויש ראיה לדברי ר' אבהו מדכתיב ויאמר שבו פה ע"כ למדרש להו דאי לאכול ולשתות שם מה צ"ל להו שישבו פשיטא אין לאכול בלא ישיבה והיסיבה. אבל למדרש היה צריך לאמרו דכתב הר"ן בשמועות רכות יעמדו התלמידים ובקשות ישבו וזו מן הקשות היא כדאיתא בבבלי פ' הערל שדואג אוקמא לאבנר שלא היה יכול להשיבו לכך משני הש"ס דאיצטריך לומר להו שבו דאי לאו דאמר להו בועז שהוא היה גדול לא היו רשאין לישב ועוד יש להוכיח דלמדר' להו לקחם דאס"ד לברכה לא סגי דלאו זקנים וכן דייק ר' אבהו בבבלי שם לכך משני דכל דרך הבית הזה להיות ממנין זקנים בבתי משתאות. והשתא מייתי שפיר מכאן שברכת חתנים בעשרה דאי למדרש למה ליה עשרה:

מיכן לבית הזה וכו'. בי"מ הגי' מכאן לבית דין שממנין זקנים וכו' פי' שלא יקלו ראש וידברו נבלה וכו' וקשה א"כ למה זקנים כולם ועוד וכי לא היה סגי בבועז לחוד שהיה שופט כל הארץ בעת ההיא שלא ידברו נבלה. לכן נ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וכ"ה במדרש רות וכוונתו אהא דכתיב בדוד במעשה דילד ויקומו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברה אתם לחם משמע שהיה דרכו של דוד לאכול עם הזקנים וקאמר הכא שמבי' אביו ללמוד לאכול עם הזקינים:

מה כאן מזכירין. בחי' הרא"ה ראיתי הגירסא מה כאן משכרין אף כאן משכרין. ונראה שטעות נפל בספרים וגי' שלפנינו עיקר וכ"ה בר"ן:

מפשפשין במקום החתן וכו'. פירשתי בקונטרס ובמקום שנהגו למשמש לא נהגו לייחד וכו' וכן פירש"י בבבלי דף י"ב וא"ת לפי מאי דאמרי' לעיל דאף שנתייחד עמה נאמן לאסרה עליו ואינו רשאי לקיימה א"כ מהני הפשפש שלא תיאסר עליו וי"ל כיון שאינה אסורה עליו אלא משום דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אף כשפשפש ומצא נאמן לאסרה על עצמו. אך קשה מאי נ"מ שנאמן לאסרה עליו כיון שנותן לה כתובתה הלא בדעתו תלוי לגרשה. אלא ודאי דנפקא מיניה אם רוצה לחזור וליקח איתה לא שבקינן אותו כיון דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא בדבר שיש לחוש לאיסור א"כ במקום שפשפש ומצא נמי תיאסר עליו אם הוא אומר שהוא דם צפור דהא אמרינן בסמוך שאין הפשפש עדות ברורה. ע"כ נ"ל אפי' במקום שנהגו להתייחד נהגו לפשפש ועמ"ש בסמוך בד"ה היא אומרת וכו':

מעתה אין טענת בתולים כר"י. וקשה הא אפשר להבחין בדם נדותה וי"ל שיכולה להעלים דם נדותה א"נ בקטנה א"נ הכי קא קשיא ליה מאי מהני תקנת חכמים שתינשא ברביעי כדי שישכים לב"ד הלא יכולה לומר שהיא ממשפחת דורקטין וקודם שיתברר יתקרר דעתו. אלא מנהג יהודה ביהודה. בבבלי דף י"ב גרסי' וכל שלא נהג וכו' אהי וכו' אלא אסיפא כל שלא משמש מיבעי ליה וכו' רב אשי אמר תני כל שלא משמש ע"ש ברש"י ותוס'. וקשה אמאי לא משני דקאי אסיפא אם לא משמש הבעל ונמצא דם וטען שהוא דם צפור אינו נאמן כדפירשתי בקונט' וכ"ש לפיר"ת דהשתא נמי משני הואיל וגילגל וכו' דקשה טפי דה"ל לשנויי הכי וצ"ע ועיי' בבעל המאור:

היא אומרת דם בתולים והוא אומר לא כי אלא דם צפור הורע כוחו וכו'. כ' הר"ן בפרקין אם מצא דם ואמר פתח פתוח מצאתי אינה מפסדת כתובתה דהא אמרי' בירושלמי היא אומרת וכו' הורע כחו ואם היה יכול לטעון טענת כ"פ ולתלות הדם בדם אחר כשהוא טוען בבריא שהוא דם צפור ואינו יודע בפ"פ אמאי אינו נאמן הא טענה ברורה היא יותר מפ"פ אלא ודאי להפסידה כתובתה אינו נאמן וכו' אבל הרמב"ם כתב בפי"א מה"א שאע"פ שיצא הדם הואיל ומצא פ"פ הפסידה כתובתה ע"כ. וכ"כ הרא"ה והריטב"א בחי'. ותימא מאי ראיה שאני הכא כיון שלא נהג כמנהג יהודה אין להאמינו להפסידה כתובתה אבל במקום שאין נוהגין למשמש ודאי נאמן כיון שטוען בריא אמרי' חוקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכ"מ מדברי תוס' ישנים דף י"ב ע"א בד"ה רב אשי אמר תני שלא משמש וכו'. וראיתי להרא"ה ז"ל שכתב אהא הורע כחו וכו' וכן בגליל שאין ממשמשין כלל כיון שמצא אין חוששין לדם אחר ע"כ. ואיני רואה שום ראיה לדבריו אדרבה מדמוקמינן בסמוך כל שלא נהג היינו מנהג יהודה ביהודה ומנהג גליל בגליל. אבל במנהג גליל ודאי יכול לטעון טענת בתולים והדברים ברורים וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף