שיטה מקובצת/בבא קמא/כח/א

שיטה מקובצת בבא קמא כח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בן בג בג יחידאה הוא וכו'. כלומר אני אומר יחידאה הוא ופליגי רבנן עליה. ואי אפשר לומר דבהדיא רבנן פליגי עליה דאם כן היכי פירש רבינא מאי שבור את שניו בדין דאי פליגי רבנן עליה אי אפשר למימר דבן בג בג שבור את שניו בדין קאמר דאם כן אמאי פליגי רבנן עליה. הרשב"א ז"ל.

שהיה לו לשמטו ולא שמטו. ומיהו אפילו במועד אם אין שם עדים או שאין לבעל השור להשתלם ממנו פטור דמקום פסידא הוא היכא דאי אפשר לו לשמטו בעל הבית משבר ויוצא. ירושלמי הניח חבית ברשותו ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה ובא הראשון ליטול את שלו שאם יטלה מכאן ויתננה כאן נעשה בור אלא יטול את המקל וישברנה או יעבור עליה אם נשברה נשברה נשמעינן מן הדא שור שעלה על חבירו ובא בעל השור ושמט שורו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו ונפל ומת פטור ואם דחפו ונפל ומת חייב. אמר רבי ייסא ואת שמעית מינהו דאם אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו עד שלא נכנסה לתוך שדהו רשאי לפנותן למקום אחר ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. הרשב"א ז"ל.

תא שמע הממלא חצר חבירו. לפירוש התוספות שמפרשים לקמן דחצר חבירו אינו יכול להקיף ואם כן איכא פסידא אם כן מאי פריך דכיון דאיכא פסידא כולי עלמא מודו דעביד איניש דינא לנפשיה. וי"ל דלקמן התוספות באים ליישב אליבא דשמואל ורבי יוחנן דלתרווייהו דוקא נתקל פטור כמתניתין דידן אבל שובר חייב ואם כן קשה להם אמאי הכא משבר ויוצא ומתניתין שבר חייב אלא ודאי בחצר חבירו פטור לפי שאינו יכול להקיף וללכת ממקום אחר אבל במתניתין שהוא רשות הרבים ויכול להקיף חייב אבל לעולם אינו נקרא פסידא היכא שאינו יכול להקיף דלרב היה מיישב דסבירא ליה שבר פטור והכא נמי בחצר חבירו פטור ולא הוצרכו לפרש כן אלא משום רבי יוחנן ושמואל.

משבר ויוצא משבר ונכנס. תימא זה המקשה שהקשה מברייתא זו דמשמע דמשבר בידים ממש פטור איך היה מפרש המשנה דידן דמשמע דוקא נתקל אבל שבר חייב. וי"ל שהיה פשוט לו לומר דאפילו שבר פטור וכי תימא מתניתין היה לו לפרש שבר פטור ואיכא למימר דלא היה צריך לפרש שבר במשנה כיון שהשמיענו במשנה אחרת דפטור דקתני משבר ויוצא משבר ונכנס ובתר הכי שתירץ משבר ויוצא לבית דין חזר והקשה מן המשנה שלנו הא שבר חייב כי אין לו שיפרש הא שיבר היינו שיוצא לבית דין אלא כשיאמר משבר ויוצא. גליון.

עד האידנא לא גנב והשתא גנב וכו'. קשה לי מנא ליה דעד האידנא לא גנב דילמא דגנב ואפילו הכי רביה לא בעי לאפוקי ולאפקועי שעבודיה. ואיכא למימר אי הוה גנב עד השתא מאי איריא כלו ימיו אפילו לא כלו ימיו נמי איבעי ליה לאפקועי שעבודיה מיניה ולאפוקיה ואמאי לא דאית ליה פסידא. ועוד קרא למה לי אלא שמע מינה דלא גניב ליה עד השתא והאידנא חשיד ליה בגניבותא דדוקא בשכלו ימיו רשות בידו להוציאו על כרחיה ולהזיקו אבל בתוך ימיו על כרחיה להזיקו לא. היינו דקשיא לן אי עד האידנא לא גנב השתא מאי טעמא חשיד ליה ומאי טעמא שרינן ליה לאזוקי ולאפוקי בעי ושנינן עד השתא הוה ליה אימתא דרביה ואף על גב דחשיד לא שרינן ליה לאפוקי ולאזוקי אבל כלו ימיו שרינן ליה. הרשב"א ז"ל.

תא שמע המניח את הכד וכו'. הא דאייתי מתניתין באמצע ולא נטרא עד לבסוף פירש ר"מ משום דמכאן ואילך פריך לתרווייהו. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הגליונות תימה למה לא הקשה מתחילה ממתניתין דידן. ויש לומר דמתחילה הקשה אלמא עביד איניש דינא לנפשיה וסידר אותם זה אחר זה והכא פריך אלמא לא עביד איניש דינא לנפשיה סידרם זה אצל זה והקשה מן המשנה תחילה. ע"כ.

והראב"ד ז"ל פירש דאי קא סלקא דעתך דאיירי בממלא איכא פסידא וקשיא לתרווייהו ואי קא סלקא דעתך דלא איירי בממלא וליכא פסידא קשיא לרב נחמן. ע"כ.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל טעמא דנתקל הוא שנתחייב אליבא דרב פריך דמוקי לה בממלא כל החצר. ורבי חנינא ז"ל פירש כל אלו התא שמע מכאן ולבסוף וקשה לרב נחמן לבדו. ע"כ.

לא כשיכולה להציל על ידי דבר אחר. כתבו בתוספות דכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו. ותימה מה חידשו התוספות בזה פשיטא דכיון דיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו. ויש לומר שדעתם דאין לומר שאם היתה הולכת לבית דין והיו אומרים לה שתציל על ידי מעשיו שאז היא עושה כדין והיה מן הראוי שתהיה פטורה ומה שהיא חייבת ממון משום דליכא פסידא הואיל ויכולה להציל על ידי דבר אחר על כן פירשו אפילו דין אינו דאפילו למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא היינו דוקא היכא שעושה כדין אבל הכא כיון שיכולה להציל על ידי דבר אחר אפילו דין אינו הילכך חייבת ממון. גליון.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מאי לאו כשאינה יכולה להציל פירוש דאיכא פסידא וקשה לכלהו. ומשני לא כשיכולה להציל והשתא ליכא פסידא. אך קשה דמכל מקום תיקשי ליה לרב נחמן. אלא נראה כפירוש הקונטרס דאפילו דינא לא עבדה כיון שיכולה להציל על ידי דבר אחר. ע"כ.

לפלוג וליתני בדידה. דמסתמא שליח בית דין לא שרי ליה קרא אלא שאינו יכול להציל ואם כן לפלוג בדידיה. ואין לומר על כרחך אי באשה מיירי ביכולה להציל אם כן דכוותה ממעט שליח בית דין הא לא קשיא דכולה בדליכא פסידא מיירי והיינו דכותה שליח בית דין דאינו יכול להציל כמו היא יכולה להציל לפי שהיא בהולה על הכאת בעלה מה שאין כן שליח בית דין. הרא"ש ז"ל.

גזרה שמא יתן להם דרך עקלתון. ואף על גב דהשתא נתן להם דרך ישר מכל מקום גזרינן. וקשה וכי גזרינן דינא אטו לאו דינא נתן דרך ישר ואת אמרת גזרינן אם כן כך מצינו למימר בכל דינא. וי"ל כיון דהוא הדבר של רבים ודאי רבים אינם מדקדקים דלא מסקי אדעתייהו כדאמרינן קדרה דבי שותפי וכו' ולהכי גזור רבנן אפילו היכא דנתן דרך ישר מפני הרבים. תלמיד הר"פ ז"ל.

אי הכי מה שנתן נתן וכו'. בשלמא אי מה שנתן נתן כדין קאמר ומה דשלו לא הגיעו משום דאין יכול לתבוע לרבים ניחא אלא כיון דאמרת דכל מן הצד דרך עקלתון היא אם כן מה מן הדין לא עשה שום דבר אמאי מה שנתן נתן. ה"ר ישעיה ז"ל.

משום דרב יהודה. אבל גבי ושלו לא הגיעו לא מצי לשנויי הכי משום דרב יהודה לא מיירי אלא כשהחזיקו בו רבים מדעתו דבעל השדה והכא לא החזיקו מדעתו מי שהיה שלו. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמאי זה וזה פאה. בשלמא אותה שנטלו הויא פיאה דנטלוה מדעתו אלא זו שהניח וסתמא דמילתא היה בדעתו שאם יטלו מצד זה שיחזור ויזכה בה ואם כן לנקוט פיזרא וליתב אלא שמע מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ולכך כיון שאין העניים סבורים כבעל הבית שסבורים שרצה בשתי פאות אין לו לבעל הבית לעשות דינא לנפשיה דודאי גזל גמור אין להם לעשות. תלמיד הר"פ ז"ל.

זה וזה פאה וכו'. כתבו בתוספות ופאה דליפטר מן המעשר לא מטעם הפקר וכו' דלא כפירוש רש"י דהוי הטעם משום הפקר. הרשב"א.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל כדתניא המפקיר כרמו וכו'. משמע דפטור דפאה הוי מטעם הפקר. וקשה דהא אית להו לבית הלל במסכת פאה אינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים ואפילו לבית שמאי דאמרי הפקר לעניים הוי הפקר מכל מקום תימה דתלי טעמא משום הפקר ואדרבה התם משמע דילפינן הפקר מפאה. וצריך לומר דטעמא דפאה הוי כדדרשינן בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' וטעמא דבית שמאי דיליף להפקר מפאה דכתיב תעזוב אותם וכו' ובית הלל ילפי משביעית וכו' והכא הא דמייתי המפקיר כרמו לאו למילף פאה מינה אלא לענין כי היכי דגבי הפקר חזינן דאפילו זכה בו לא מיחייב כך גבי פאה. ע"כ.

ח"מ ד' ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כל שאונס דבר לחבירו וחבירו האנוס הוא שם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא שם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו. הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו ואינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו. מעתה מי שראה את שלו בביתו של חבירו ומתירא שמא יחזיק בו יכנס לשם לפני חבירו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי. ע"כ.

וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וזה לשונו עביד איניש דינא לנפשיה דלא למפרע מאי דתבעו מיניה אי ידע איהו דלא מחייב מן דינא ולא ליזיל בהדיה לגבי דיינא אף על גב דלא להוי ליה פסידא אי ליזיל בהדיה וליזיל תובע לגבי דיינא ולישייליה. וכן נמי אי שקל תובע מאי דתבע ואמר לא מהדרנא ניהלך ולא מידי דכדין שקלי וזיל לדיינא ותשייליה אי לא מהימנת לי דינא קא"ל ולא כייפינן ליה למיזל בהדיה. לרבינו אפרים וז"ל הא מילתא דאמר רב נחמן דאפילו שלא במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה לאו דינא הוא דהא לית בה פיטור וחייב ולית בה נמי אי עביד מהדרינן ליה או לא מהדרינן ליה אלא במותר ואסור קא מיפלגי דרב נחמן סבר שרי ליה לאיניש למיעבד דינא לנפשיה ורב יהודה סבר אסור במקום דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לבי דינא ואפילו במילתא דפסיקא ליה אלא צורבא מרבנן משום כבודו ודיקא מתניתין אליבא דרב יהודה וסוגיין כוותיה. ע"כ דברי הרב. וודאי אין אנו יכולין לפרש עביד איניש דינא לנפשיה אלא בתובע דקא גבי מיניה דנתבע בלא רשות בית דין אבל בנתבע דלא בעי למפרע לא שייך למימר הכי אלא או ליפרע או ליזיל בהדיה לבי דינא דעבד לוה לאיש מלוה. עד כאן לשון הר"מ ז"ל מסרקסטה.

שור שעלה על גבי חבירו להרגו יכול בעל שור התחתון להשמיטו מתחתיו ואפילו אם מת העליון בהשמטת התחתון פטור ואפילו במועד ואם דחפו לעליון ומת חייב ואם לא היה יכול לשמטו אף בזו פטור. הממלא חצר חבירו כדי יין הרי זה יוצא ונכנס כדרכו וכל שמשתבר דרך הילוכו פטור דטריחא ליה מילתא לסלק אחת על חברתה ולעבור ואפילו הכניסם ברשות הואיל ולא קבל עליו לשמור הא אם שברם במזיד חייב אף כשהכניסן שלא ברשות. נרצע שכלו ימיו רצה לומר שהגיע היובל ואינו רוצה לצאת ובעל הבית רוצה להוציאו הרי זה תוקף בו ומוציאו ואם חבל בו פטור ואין צריך לומר אם היה מכיר בו שהוא גנב אלא שעד עכשיו מצד שהיתה אימתו עליו היה בטוח בו שלא יגנוב ועכשיו שפרחה אימתו מתירא שמא עד שילך לבית דין יגנוב לו ואם הוא גנב עד שאף בזמן שאימתו עליו אינו נמנע מלגנוב אף בתוך זמנו כן. היתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו וסתמה ונתן להם דרך בצד שדהו הואיל וכל מן הצד דרך עקלתון הוא אין חילופו מועיל כלום והרי בני רשות הרבים עוברים בדרך ראשונה ואף השנייה אינו יכול לעכבה שכל מצר שהחזיקו בו רבים שלא בדרך גזלה אף על פי שנמצא אחר כך שנתינתו אינה נתינה אסור לקלקלו. ולשון אסור שבמקום זה פירושו שאף אם עלה לא הועיל ומכל מקום אם לא היה שם עקלתון לשום אדם חילופו מועיל ורשאי לדחות כל ההולך בשביל ראשון אף בהכאה ודחייה. מתוך דברינו למדת שכל שהחזיקו בו רבים בגזלה אינו בדין זה והוא שאמרו על זה בבבא בתרא וכי רבים גזלנין נינהו ותירצו כשאבדה להם דרך באותה שדה וכן בזו הואיל ומדעתו נתנה מתחילה הדין כן. בעל הבית שהניח פאה מצד אחד ובאו עניים ונטלו מצד אחר מכיון שבאו עניים ונטלו הרי זכה בעל הבית באותה שהניח שאין לעניים שתי פאות ואם באו ונטלו דוחה להם אף במיני הכאות ובעל הבית קוצר אותה הפאה שהניח ופטורה מן המעשר הואיל והפרישו לעניים הרי הוא כמי שהפקירן ונעשה בהם זוכה מן ההפקר וכבר אמרו המפקיר את כרמו והשכים בבוקר ובצרו חייב בפאה וכו' והא דחייב בפאה דוקא כשבצרו הוא בעצמו אבל אחר שבצר מן ההפקר פטור מן הפאה שהרי אמרו כל שהוא אוכל ונשמר חייב בפאה ולא אמרו נשמר אלא למעט את ההפקר. ומכל מקום יש מפרשים שהוא שמור בתוך קליפה דומיא דקציר ואין הדברים נראין. הרב המאירי ז"ל.

אמר רב יהודה לא שנו אלא שטנפו וכו'. פירוש דרב מוקי לה למתניתין בשלא הפקיר את המים והא דמוקי לה בשלא הפקירן משום דסבירא ליה לרב דאם הוחלק במים וניזוק הוא בעצמו בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו והילכך אלו הפקיר את המים הוה ליה בורו ופטור על הכלים וכן אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו הילכך חיובא במים לא משכחת לה אלא בנזקי כלים ומשום שורו דהיינו כשלא הפקירן. ומסתברא לי דאליביה דרב רבי יהודה דקאמר במתכוין חייב ורבנן בהא הוא דפליגי דתנא קמא סבר נתקל פושע הוא וסתמא מים לא מפקיר להו דהא הזו לגבל בהן את הטיט אבל חרסין לא חשיבי ואפקורי מפקיר להו ורבי יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא וסבירא ליה דסתמא אפקורי מפקיר להו בין חרסין בין מים והילכך כשנטנפו כליו במים חייב לתנא קמא ופטור על נזקי גופו וההפך בחרסין דמסתמא מפקיר להו והוו להו בורו ואף על פי שהפקירן חייב בנזקן כמפקיר נזקיו בעלמא והילכך חייב בנזקי גופו ופטור בנזקי ממונו. ורבי יהודה סבר נתקל אנוס הוא וסתמא אפקורי מפקיר להו בין חרסין בין מים והילכך פטור על הכל בין על כליו בין על גופו דהוי ליה מפקיר נזקיו באונס והילכך אינו חייב עד שיתכוון לזכות בהם כלומר שאינו מפקירן. אי נמי לכולי עלמא מים לא מפקיר להו ולא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בחרסין משום דנתקל לאו פושע הוא אלא דלכאורה רבי יהודה אכולה פליג. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף