שיח יצחק (גנדמן)/ג
|
< הקודם · הבא > |
(א) בברכות דף כ"ג. אמרו רז"ל מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית אלהים. רב אשי ואיתימא רב חנינא בר פפא אמר. שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני. עיין פרש"י שם. ונוכל לומר שרמזו רז"ל במאי דאמרי שמור נקביך. שצריך מאד להתטהר מכל מיני טומאות היוצאים מהנקבים. כי כמו שצריך להיות קדוש קודם התפלה מהעבירות המעכבות את התפלה. כגון מלשון הרע וגזל כמו שאמר הנביא גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו כן צריך להיות טהור שלא ימצא בו לא צואה ולא מי רגלים ולא ש"ז:
(ב) גם הבגדים צריכין להיות טהורים מכל זאת. וגם המקום שמתפלל צריך להיות נקי מכל זאת. ומכל דבר ערוה. וגם הידים צריכין להיות נקיים שלא יגעו במקום הטנופת. וגם העינים צריכין להיות נקיים שלא יביטו על שום דבר ערוה. וגם לבו צריך להיות נקי מכל דבר ערוה כמו שאבאר[1] ואם אינו טהור מכל אלו תפלתו אינו מקובלת. וגם ענוש יענש. כמו שאמרו רז"ל בברכות דף כ"ד היה מהלך במבואות המטונפות לא יקרא ק"ש ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק. לא פסק מאי. אמר רבי מיאשיה בר בריה דריב"ל עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו. ר' אסי אמר הוי מושכי העון בחבלי השוא. ופרש"י ע"י דיבור בעלמא הוא נענש. ותוספות פי' יותר טוב שלא היה מקיימו אותו כלל. רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ד' בזה. ואם פסק מאי שכרו. אמר ר' אבהו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. ופרש"י בשביל דבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים. והא חזינן במקום שאסור לדבר דברי תורה לא די שאינו מקבל שכר. אלא שנענש על דבריו ומקבל שכר על ביטולו.
(ג) אופן א'. אם צריך לנקביו. לבד ממאי שעובר על נקבים גדולים משום בל תשקצו. ובנקבים קטנים משום בל תשקצו ומשום לא יהא עקר. וגם הוא בא לידי סכנה. כמו שאמרו רז"ל עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. אפי' אינו במדרגה זו שעובר ע"ז. אפי"ה כיון דהוא צריך לנקבים אל יתפלל כמו שפסק בש"ע א"ח סי' צ"ב. ואם התפלל תפלתו תועבה אם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה. ואפילו אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה תחילה. אפי' בדבר תורה אסור כ"ז שגופו משוקץ מן הנקבים. אך אם אינו צריך לנקביו אסור לדחוק קודם התפלה שיכול להנתק שיני הכרכשתא וכמבואר בש"ע סי' ג' ס"ט. שחז"ל לא אמרו רק הוצרך לנקביו. פי' אם ירגיש שצריך לנקביו יבדוק עצמו. אם יכול להנקות יבדוק א"ע כדין ובצניעות כמו שמפורש בש"ע סי' ג'. ואם לאו אל ידחוק א"ע ויתפלל בצבור כדין ובזמן. וכל הדינים מהנצרך לנקבים מבוארים בכמה מקומות בגמרא ובש"ע. ואני לא באתי לשנות דבר המבואר רק לזרז בדברים העומדים ברומו של עולם:
(ד) וגם משום דבר מגונה שראיתי. העירוני וזרזוני להרבות דברים בענין זה. לפי שראיתי באיזה עירות שיש בתי כנסיות ובתי מדרשות במקום אחד. ואינו נמצא שם אפי' בהכ"ס אחד. אלא שיש בצד בהכ"נ מקום מוקצה לצאת שם. והמקום ההוא כמעט פרוץ הוא. ומטונף בצואה הוא ואחד דוחק את חבירו. ואם השני לא יכול להעמיד א"ע יושב שם ביחד שאסור מדינא. ומה יעשו אנשים שהורגלו בביתם לפנות בבהכ"ס מיוחד בצניעות וכדין ולא יוכלו לצאת שם בשום אופן. ואס ביתו רחוק ומתעצל לרוץ עובר על דינא דגמרא. ואם רץ לביתו ובעוד שיגיע לביתו יבא למדרגת המשהה נקביו עובר על שני לאווין:
(ה) וכמה מכשולים יש מזה. כי אנשים שמפנין שם לא יוכלו לצאת משם נקי. שהמנעלים מטונפים הם ואי אפשר לנקות מהר העור שלא ישאר שם מעט צואה. וגם לא יוכלו לנקות שם כראוי. ואם יתקנו זאת לעשות בתי כסאות לאנשים לבד ולנשים לבד תבוא עליהם ברכה:
(ו) אופן ב' גם הבגדים צריכין להיות נקיים כפי שמבואר בש"ע אעפ"י שאם צואה על בגדיו ומכוסה מותר. מ"מ כתב הח"א שכל אדם יהא נזהר שיהיו בגדיו נקיים ואם על בשרו לכ"ע לא מהני כיסוי אם לא בשעת הדחק. ואם על סנדלו לכ"ע אסור. לכן אחר שיצא מבהכ"ס יעיין על סנדלו אם הוא נקי. וגם קודם שיכנס לבהכ"נ יעיין על סנדלו שיכול להיות שבדרך הליכתו נדבקה צואה בסנדלו. ובפרט בעירות שאינם נקיים ובימות הגשמים שהרחובות מטונפות. ואפי' צואת בהמה שעפ"י דין מותר אפי"ה התלכו כן לפחתך:
(ו) ומי שהולך (בקאלאשין) מהראוי שיסירם בעת התפלה כדי שיתפלל במנעלים נקיים. ועוד התלכו כן לפחתך. כש"כ כשאתה עומד לפני הקדוש ברוך הוא להתפלל:
(ז) וש"ז חמור מצואה אם דבוק מעט ש"ז בגוף אפי' בשעת הדחק לא מהני כיסוי לכן תיכף אחר המעשה ירחץ היטב את מקום הוצאת הזרע ויקנח היטב. וגם ידקדק על שאר הגוף ועל כותנתו אולי יש שם טיפה. וכשפולטת ש"ז במטה יכול לטנף בזה. לכן ידקדק היטב. ואם אפשר לו לחלוף כותנתו קודם השינה כדי שיהיה כותנתו נקיה לתפלה ה"ז משובח. ומכ"ש אם ח"ו נכשל בטומאת קרי אם לא יהא גופו וכותנתו נקיים יהא לו למזכרת עון. וגם הנשים צריכין להיות בגדיהם נקיים מש"ז. ואם לאו אסורין בדברי קדושה. ובימי נידותן המנהג שלא ילכו לבהכ"נ. ובסליחות ובימים נוראים ובנשואין מותרין לילך ובביתם מותרין להתפלל. ויולדת בשבת הראשונה הבעל מדליק הנרות ומברך:
(ח) וגם מבואר בגמרא ובפוסקים לא לא ישתין מעומד מפני הניצוצות. לכן אם השתין מעומד על ארץ לא חרושה. שבוודאי יש הרבה ניצוצות על מנעליו ואם יכנס כן לבהכ"נ לא די שמאבד את תפלתו אלא שמכשיל גם האנשים העומדים אצלו בתוך ד' אמותיו. לכן ישפשף הניצוצות בידיו כמבואר בנהורא בשם ספר עמק ברכה. או יקנח הניצוצות בנייר. ומאד מאד צריכין להזהר בזה. ויבחין פ"א ויראה כי מנעליו תופח ע"מ להטפיח מאד מהניצוצות: [2]
(ט) ואני מזכיר לשבח אותן עירות שבחצר בהכ"נ יש קרשים עשוים כמו צנורות גבוהים מעט ושם משתינים. והניצוצות נתזים ע"ג קרשים. והמנעלים נקיים וטוב להם וטוב לנפשם אבל בעירות שלא יביטו ע"ז צריך לשפשף את רגליו. ובספר הרוקח כתוב הזהר שלא יהא בגדיך מלוכלכים מן הצואה ומן טיפי מימי רגלים. שמור רגליך וכו' ע"כ תלמד לעצמך בקנוח היטב. שמור נקביך ואל תרגיל להשתין סמוך לתפלה פן יטפטף על מכנסים. איך תתפלל סלח לנו אבינו כי חטאנו ואתה עומד מטונף והזהר מש"ז פן ידבק בבשרך ובבגדיך עכ"ל:
(י) וגם לבד זה צריך לרחוץ הראש קודם התפלה שלא יהא כרוך שום דבר שלא יהא חציצה לתפילין. ועוד מפני הכון לקראת כו' וגם צריך לרחוץ פניו וגם הפה מפני כיחה וניעה ורוק מאוס שאחר השינה נמצאים בפה. וגם צריך לנקות בגדיו ומנעליו כמו שהולך לפני מלך. ואז ניכר אהבתו להשי"ת כמו שכתב הא"ע בוישלח ל"ה על הפסוק והטהרו והחליפו שמלותיכם. מכאן נלמוד שחייב כל ישראל כאשר ילך להתפלל למקום קבוע להיות גופו נקי ומלבושיו נקיים:
(יא) אופן ג'. וגם המקום שמתפלל שם צריך להיות נקי. ואפי' ספק צואה אסור. אם מצוין שם תנוקות. וכ"ש באשפה ואם אין בה ריח רע מותר בכיסוי. אפי' בעששית דמותר לראותה. ואם יש בה ריח רע אסור אפי' ע"י כיסוי. ולפני פי חזיר אפי' עולה מן הנהר אסור. וברחובות שאינם נקיים ששופכין שם צואה ומ"ר אסור. וכנגד מי רגלים אסור. אלא א"כ מרחיק ד' אמות. או נותן בהם רביעית מים. ולשני פעמים צריכין שני רביעית. ואסור להביט דרך חלון פתוח אם יש ברחוב צואה. עיין הדינים בש"ע כי לא באתי אלא לזרז:
(יב) וצואת חתול דינם כצואת אדם. וצואת שאר ב"ח אם מסריחין אסור. ואפי' כנגד אשפה שריחה רע אסור. וגם צואת ענגעלישע הענער אסור. ואפי' צואת קטן בן ח' ימים פסק בש"ע דטוב וישר להרחיק מצואתו. וכנגד בהכ"ס אסור. וגם במרחץ אסור כמבואר בש"ע. אפי' אדם ששמו שלום אסור להזכיר שמו בבהמ"ר. וגם להזכיר תיבת שבת נ"ל דאסור כמו שכתוב בזוהר דשבת שמיה דקב"ה. ואפי' להרהר בד"ת אסור בבהכ"ס ובבהמ"ר ובמקומות המטונפות. ומדת חסידות להחמיר אפי' דברים של חול אסור לאומרם באלו המקומות בלשון הקודש. ולהפריש מדבר איסור מותר. אפי' כנגד גרף של רעי ועביט של מ"ר אסור. אפי' אין בהם צואה או מ"ר. אם הם של עץ או של חרס אפי' הם רחוצים אסור. אבל אם הם של מתכות או של זכוכית אם הם רחוצים מותר. וכתב של"ה שלכה"פ צריך לרחצם פ"א בשבוע היטב. ובבית הטבילה למ"א מותר שם בד"ת ולט"ז אסור רק ברכת הטבילה מותר:
(יג) לכן לא טוב לעשות מנינים לבד שאינו דומה תפלת מועטים לתפלת מרובים. כי ברוב עם הדרת מלך. ואפי' בהמ"ד קטן שמתפללין במנין מצומצם אינו דומה לבהמ"ד גדול בהרבה דברים. אבל במנין אפשר שיבא לידי איבוד שכר ולהיפוך לעונש ר"ל. כי אולי הבית אינו נקי מחמת שיש שם תנוקות. וגם אינם הולכין לחצר בהכ"נ לקדש הלבנה ומקדשין במקום שאינו נקי עפי"ד:
(יד) אופן ד'. וגם העינים צריכין להיות נקיים שלא יסתכלו בערוה. טפח מגולה באשה אפי' באשתו במקום שדרכה לכסות ערוה. ואסור לקרות ק"ש וד"ת כנגדה כמבואר כ"ז בש"ע. אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור. ואם שוקה מגולה אסור אפי' באשתו ואפי' פחות מטפח. שהיא מקום הירהור יותר משאר אברים. ואפשר אפי' שדים אסור פחות מטפח. שער של אשה שדרכה לכסות אסור לקרות כנגדה. אפי' באשתו. אבל כנגד שער בתולות מותר. ושער נכרית אפי' דרכן לכסות מותר. והשערות שדרכן לצאת מחוץ מצמתן מותר אפי' בנשואות. וכן אסור לקרות ק"ש או ד"ת בשעה ששומע קול זמר אשה ואפי' באשתו. אבל אם אינו יכול לשתק אותה כגון שהוא בדרך מותר:
(טו) וגם אסור לקרות כנגד ערוה ואפי' של עכו"ם ואפי' כנגד ערות קטן. ויש מתירים כנגד ערות קטן פחות מבן ט' שנים. אפי' דרך עששית אסור. אבל בהחזרת פנים שרי. וכנגד קטנה מבת ג' שנים אסור. והירהור בד"ת מותר כנגד ערוה. לכן יש להזהר שלא ללמוד או לברך אפי' כנגד אשתו אם גופה מגולה טפח או שערה מגולה מלבד שהוא פריצות אם שערה מגולה. ואפי' אם הולכת במעט כיסוי אסור. כי לא התירו רק המעט היוצא מחוץ לצמתן אבל השערות הגדולות אסור. ובזה לא מהני רגילה עליו ויותר טוב שלא יברך ולא ילמוד כנגדה כמו שכתוב ומשפטים בל יחיו. ומוטל על האשה שלא תשב אצל בעלה בשערות מגולות או בידים מגולות למעלה מזרוע בשעה שמברך או לומד כי הבעל לא יאמר לה אלא רק איזו פעמים ואח"כ הורגל בזה. והקולר תלוי בצוארה. ואם תזהר בזה תבוא עליה ברכה ואריכת ימים. וגם בשעה שמניקה בנה ושדיה מגולות אין לה לישב אצל בעלה בשעה שלומד או יברך:
(טז) אופן ה'. גם הידים צריכין להיות נקיים לתפלה. מלבד זה שמבואר בש"ע כשקם ממטתו שאסור ליגע קודם נטילת ידים בשום דבר. וגם היוצא מבהכ"ס ומבהמ"ר והנוטל צפרניו כו'. אפי' סתם ידים צריך לטול כדין קודם כל ג' תפלות. ואם קודם ש"ע נגע במנעליו או ברגליו או חפף ראשו או נגע בכנה. או באיבריו שדרכן לכסות כגון על החזה. או בלבו או בידיו מעלינבויגן ולמעלה. צריך ליטול ידיו פעם אחרת כדין. ובשעת לימוד ג"כ אסור ליגע באלו מקומות שזכרתי. לכן צריך להזהר בשעה שמניח תפילין של יד שלא יגע בזרועו ובשעת הנחת תפילין של ראש לא יחפף ראשו. ואם א"א לו להזהר. תיכף צריך לטול ידיו כדין. ובאמצע תפלת ש"ע די לו בנקיון עפר או מחכך ידיו בכותל. וכן באמצע למוד די בנקיון. ובצואת האף או צואת האוזן אסור ג"כ ליגע כ"א ע"י מטפחת. ונ"ל דגם בכיחה וניעה של פה הנקראת ליחה ג"כ אסור. ובאמצע אכילה ג"כ אסור ליגע באלו מקומות שזכרתי. וצריך לחנוך את הבנים שלא יגעו בשעת למוד באלו המקומות:
(יז) אופן ו'. לבו רואה את הערוה אסור וצריך לחוש. לכן טוב מאד להתפלל בחגורה לבד שיש בה משום הכון כמבואר בגמרא. וה"ה לבו רואה ערות חבירו שאין בין לבו לערות חבירו כסוי אסור. אם טבל במים עכורים מותר להזכיר שם דברי קדושה. אבל במים צלולים אסור. עד שיהא לבו למעלה מן המים ויכסה את הראש בבגד. אבל בידיו לא מהני אלא בידים של אחרים. ואם לא עשה כן אסור אלא יהרהר במחשבתו:
(יח) וכן ירכותיו שהערוה שוכבת עליהן צריך להזהר שלא יגע הערוה בהם. ע"כ אסור לתן רגל על רגל[3] בשעת תפלה או ד"ת שירכותיו נוגעין בערוה. אלא צריך להפריד רגליו. ומשום לבו רואה את הערוה צריך להיות דבוק היטב במכנסים או באזור או יניח זרועותיו על החלוק תחת לבו. והאשה מותרת כשלבה רואה את הערוה:
(יט) וכשם במקום שעוסק בדבר קדושה אסור להמצא שם דבר מטונף כן כשעושה מעשה מטונף צריכין להזהר שלא ימצא שם דבר קדושה. ובתשמיש המטה צריכין לכסות תפילין ומזוזה וספרים כסוי על גבי כסוי. והשני אינו מיוחד להם והעולם אינם נזהרין לכסות המזוזה בעוד כסוי ואיסור גדול הוא. לכן טוב מאד לעשות תיק ולכרוך בנייר ואח"כ בתיק ויתנה שהתיק אינו מייחד להמזוזה. ואם צריך לעשות צרכיו או להשתין. אם הספרים או התפילין מונחים על מקום גבוה י' טפחים מותר אם קשה לכסות אותן. ואם פחות מי"ט צריך חד כסוי. ודוקא דרך עראי. אבל לקבוע תשמיש בזוי. כגון להעמיד כלי עם שופכין נגד המזוזה אסור בחד כסוי. ואם הספרים מונחים בארגז מחזקת מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות מוהר אפי' ת"ה. וכנגד ס"ת אסור לרוק ולפשוט רגליו ולהחזיר אחוריו אלא א"כ גבוה ממנו י"ט. וה"ה כנגד ספרים העשוים בגלילה. ולענין ת"ה אסור עד שיעשה מחיצה. אבל אם יש לו בית אחר טוב יותר להניחם שם. אף שאלו הענינים מפורשים בגמרא ובפוסקים מצאתי להאריך בהם מפני שהם שכיחים רק מפוזרים הם בספרי הפוסקים לכן כתבתי אותם במקום אחד. וכל המקיים אותם תפלתו נשמעת ונקרא קדוש וטהור:
(כ) עתה אסיים במדת הקדושה המבוארים בש"ע בהלכות צניעות. לא יהא רגיל ביותר עם אשתו. אבל בעת העונה המבואר בש"ע ובליל טבילתה. ובשעה שיוצא לדרך וכן כשהיא משדלתו חייב לפקדה. ויכוין לשם מצות עונה. או כדי להוליד בנים כשרים. או לתיקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לולד. או כדי שלא יתאוה לעבירה שרואה שיצרו מתגבר עליו. וגם בזה יש קבול שכר. וכתב הש"ע אך יותר טוב לדחות את יצרו. אבל מי שאין צריך לזה אלא שמעורר תאותו זו עצת היצה"ר. וגם מזיק הוא מאד לבריאת הגוף. ואמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאים והאלף מרוב תשמיש:
(כא) באלו הענינים לפעמים צריך להקל כמו שכתב הח"א ראיתי בצואת ר"י ל"ס מפראג. שצוה לתלמידיו פעמים בשבת והכל לפי מה שהוא אדם. אם ח"ו יצרו מתגבר עליו ומתירא שיוציא ממנו שז"ל מותר לשמש בכל אופן אפי' ביום. או בעת האונס מותר אפי' ביום. כמו שמצינו בחלקיהו ששמש ביום בשעה שברח ממנשה שהרג הנביאים ונולד ירמיהו הנביא. ובימים האסורים עפ"י האר"י ז"ל אפי' בר"ה אם יצרו מתגבר עליו מצוה לשמש ויטבול למחר. אבל ביוה"כ ובט"ב ובימי אבילות שלו או שלה אסור. לכן בענין הזה לא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי יכול ליפול ברשת היצה"ר להוציא ז"ל ר"ל. אך בל יטעה א"ע לילך אחר תאותו. ולענין לשמש לאור הנר אם יש שם מחיצה גבוה י"ט בפני הנר ואור הנר נראה דרך המחיצה עפ"י דין שרי בהאפלת טלית. והמקובלים אוסרים אא"כ אין הנר נראה לגמרי. ואם הנר בחדר אחר והאיר לחדר זה מותר בהאפלת טלית. ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור. אבל אינה מאירה עליהם אעפ"י שמאירה לבית מותר בהאפלת טלית ואפילו הנר דולק בשפופרת ויש קצת אור שם אסור ובדיבור בשעת מעשה אינו אסור אלא שלא מעניני תשמיש שמא יהרהר באחרת. אבל מעניני תשמיש מותר. ולהפיס את כעסה מצוה לדבר עמה. וזה מצוה גדולה ורבה שחושב כדי שלא יוציא לבטלה. וגם הענין כאלו כפאו שד מקיים בזה כי זה נקרא באימה וביראה לחד פירושא. ולאידך פירושא שהיה ממהר בדבר. כתבו הספרים אדרבה שצריך להשהות על הבטן כדי למרק עד טיפה אחרונה. ובלתי ספק ישארו טיפות ואח"כ יצאו לבטלה. לכן צריך למרק כי אף בלא הרגשה יפול בחטא זה. ואפי' בשעת מעשה. נשלם שער הקדושה והטהרה בעזרת עוטה אורה ויעזרני לגמור עד גמירא. ויקוים בנו מה שאחז"ל אדם מקדש א"ע מלמטה מקדשין אותו מלמעלה: