שיחה:תנ"ך/ויקרא/כו

פסוק א

לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה

וברש"י: להשתחוות עליה - אפילו לשמים, לפי שהשתחוואה בפישוט ידים ורגלים היא, ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש.

וביאר בשפ"ח הקצר בשם אמ"ש: מדכתיב "בארצכם" משמע כי במקדש לא אסרה תורה, וכדאיתא במגילה (כב:).

והנה נראה בכוונת דברי רש"י, שרק לגבי "אבן משכית" - שלגביה כתבה התורה "להשתחוות עליה" - הכוונה היא שאסור אף לשמים, ואילו בפסל ומצבה המוזכרים בפסוק קודם, ונסמכו ל"אלילים" - האיסור הוא כשכוונתו לעבודה זרה.

אמנם ראה בפר' שופטים (דברים טז, כב) שכתוב בפסוק "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך", וברש"י שם: ... אפילו לשמים. וא"כ לכאו' ניתן אף אצלנו לבאר שהמצבה אסורה אפילו לשמים, אמנם ברש"י דידן לא משמע כן, אלא כותב כן רק לגבי אבן משכית.

והיה ניתן לומר בהכרחו של רש"י כאן, שמכיון ש"בארצכם" נכתב רק לגבי אבן משכית, ומתיבה זו דורשים שהדבר הותר במקדש, מוכח שעושה זאת לשם שמים; ואילו פסל ומצבה נאסרו אף במקדש, וזאת משום שהם לשם ע"ז ולכך נאסרו תמיד.

אמנם העניין עדיין לא מיושב, שהלא כמבואר בפר' שופטים אכן אסורה מצבה אף לשמים ואף בביהמ"ק, ושוב יקשה מהו ההכרח שעשאם לע"ז, הלא יתכן שעשאם לשמים כאבן משכית ובכל זאת אסורים אף בביהמ"ק ולכן לא נכתב בהם "בארצכם". וצ"ע כעת. [וחשבתי שאולי מחמת שכתוב כאן "לא תקימו לכם", משמע שאין הכוונה לשמים. אמנם יש להקשות על כך, שגם בפר' שופטים (הנזכר) כתוב "ולא תקים לך", ובכל זאת מפרש שם רש"י שהכוונה לשמים.] הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פרשת בחוקותי

פסוק ג

אם בחֻקֹתַי תלכו. ואם בחֻקֹתַי תמאסו

צריך ביאור הענין שהקללות רבות מהברכות. וכתב רבינו בחיי, וז"ל: ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות, וכן באלות של משנה תורה. והיה זה כדי לאיים על הבריות ולהפחידם על העבירות בריבוי הקללות. וכן מצינו בשכינה שהיא מידת הדין היתה כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, והרחמים בקרבה וכו'. ואמרו במדרש, לא תאמר כשבא לברך מיעט בברכות, וכשבא לקלל רבה בקללות, לכך בברכות מתחיל באל"ף ומסיים בתי"ו שהן אותיות רחוקות זו מזו, לרמוז שהברכות יהיה להן עיקר, אבל בקללות מתחיל בוא"ו ומסיים בה"א לרמוז שילכו להן אחור, שאין להן עיקר, שהרי מוא"ו לה"א לא כלום, עכ"ל.

וראה בזה עוד בפירוש הרא"ש עה"ת ריש פר' ראה (דברים יא, כו), ז"ל: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". א"ר שמואל בר נחמני אם יאמר לך אדם כשבא משה לברך ברך מועט וכשבא לקלל קלל הרבה, שהרי בקללות שבתורת כהנים אתה מוצא ל' פסוקים ובברכות לא תמצא כי אם י"א פסוקים, ענה לו, באו "ברכה וקללה" להשוות הברכה לקללה. ועוד למי שמביט בהם מוצא הברכות יתירות, שהברכות פותחות באל"ף "אם בחוקותי תלכו" (כאן) ומסיימות בתי"ו, הרי הברכות מאל"ף עד תי"ו, אבל הקללות מתחילות בוי"ו ומסיימות בה"א, ביד משה, ואין בין ה"א לוי"ו כלום שאין מחסרות כלום וכו', עכ"ל הנפלא.

ומידידי הרב משה אינדיג שליט"א שמעתי לבאר, שככל שישנם יותר פרטים - זה בא לומר שרק פרטים וקללות אלו תהיינה, ולעומת זאת כשיש כלל – וכפי שמצינו בברכות - הרי זה כולל אף פרטים שלא הוזכרו, ("יש בכלל מה שבפרט"), ולכן הברכות הינן יותר כוללות מהקללות המסוימות, ודו"ק בזה. [וראה מה שהוספתי לבאר על פי זה בפר' נצבים (דברים כט, יב).]

והתבוננתי ש'קללה' נקראת ג"כ 'לנקוב', כמו "בנקבו שם יומת", "מה אקוב לא קבה א-ל", ולשון 'לנקוב' מצינו גם מלשון לסיים, כמו "אשר נקבו בשמות", וזהו משום שקללה הינה סיום והגדרת הדבר שיוצא מהיותו דבר הסמוי מן העין שבו שרויה הברכה (מלשון בריכה). וא"כ מבואר שקללה הינה פירוש של פרטים מסויימים, ואילו ברכה הינה התפשטות הכוללת יותר, כבריכה. [עוד שמעתי בענין מהרב צבי ענבל שליט"א שביאר עפי"ז את ענין זכר ונקבה, ש'נקבה' הוא ג"כ מלשון קללה, היינו סיום והגדרת הדבר, ואילו 'זכר' הוא זכרון אף של העבר בהתפשטות יתרה - אשר תפקיד הנקבה הוא להגדירה כגָדֶר, וזהו ענין 'חומר וצורה', ואכ"מ.] הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

אם בחוקותי תלכו

וברש"י: שתהיו עמלים בתורה.

ביאר בזה אאמו"ר זצ"ל (הו"ד בקונטרס פניני שיח):

א. יעוין באוה"ח שפירש במ"ב אופנים את השייכות בין ההליכה לעמלות בתורה. ושם באופן השביעי כתב וז"ל: "עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל הוה גולה למקום תורה, שצריך לכתת רגליו ממקום למקום ללמוד תורה. וצא ולמד דבריהם ז"ל בגמ' (חגיגה ה:) כי כולם היו גולין למקום ללמוד וכו', הוא אומרו "אם בחוקותי" שהיא עסק התורה צריכים שתלכו ממקומכם אחריה וכו'" עכ"ד.

ונראה להוסיף בזה מהגמ' מנחות ז. "אבימי מסכתא איתעקרא איתעקר ליה (רש"י - נשתכחה ממנו) ואתא קמיה דרב חסדא (תלמידו) לאדכוריה גמריה, ולישלח ליה וליתי לגביה, סבר הכי מיסתייעא מילתא טפי". ופרש"י: משום יגעתי ומצאתי תאמין. למדנו בזה שאף ההליכה ללמוד תורה וכל טירחא סביב השגת תורה זהו בכלל העמל שבזכותו זוכה לתורה. א"כ נמצא שזהו "אם בחוקותי תלכו - שתהיו עמלים בתורה", שגם ההליכה ללמוד היא בגדר יגעת ומצאת והוא עמל ויגיעה בפני עצמם.

[עוד כתב "גם כדי שתהיו פנויים אין נכון ללמוד והוא בביתו כי יטרדוהו בצרכי הבית". ועיין בזה בתוס' שבת ט: "כי דרכם היה להתרחק, שלא היו יכולים לעסוק כ"כ בביתם.]

ב. עוד פירש שם באוה"ח באופן התשיעי: "עוד ירצה ע"ד אומרם ז"ל במשנת חסידים התורה נקנית במ"ח דברים. כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קניינה אלא באמצעות המ"ח דברים, והוא מה שאמר כאן 'אם בחוקותי תלכו' אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר 'ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' שהם אותם המ"ח דברים" ע"כ דבריו.

מבואר כאן באוה"ח שקנין התורה הוא רק ע"י המ"ח דברים. והנה ידוע מש"כ בגמ' דתלמידי ר"ע מתו בימי הספירה משום שלא נהגו כבוד זה בזה, ונראה דידוע דימי הספירה הם ימי ההכנה לקבלת התורה, וקבלת התורה הינה רק ע"י המ"ח דברים וכנ"ל, וחלק מקניני התורה הם: בדקדוק חברים, אוהב את הבריות, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת וכו', א"כ ימים אלו מסוגלים לעבודה בדברים אלו. וידוע מש"כ הגרי"ב ב'כוכבי אור' דמש"כ ברמב"ם דבעשי"ת הבינונים מוכרעים לכף זכות דוקא אם עשו תשובה ולא מהני לזה מצוה אחרת, והוא משום שהימים הם ימי תשובה, וביטולה בימים אלו הוא עבירה גדולה מאוד ולא שייך להכריע באופן אחר, וכמו"כ כאן פגם קל בהכבוד של בין אדם לחברו הוא חמור במיוחד, וע"כ נידונו בימים אלו בעונש קשה.

ויעוין באוה"ח פר' יתרו פי"ט פ"ב בג' העניינים הנצרכים להכנה לקבלת התורה, וכתב שם "וענין הג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד שעליהם אמר הכתוב 'חרב אל הבדים', אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראוים לקבלת התורה". הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם

וברש"י: אם בחוקותי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו", שתהיו עמלים בתורה.

נתקשיתי בדברי רש"י, משום שאם "ואת מצותי תשמרו" כוונתו לקיום המצות, א"כ מהי התוספת בהמשך הפסוק "ועשיתם אותם".

ומצאתי ברא"ם שהביא ברש"י גירסא קצת שונה, והיא: "כשהוא אומר "ועשיתם אותם" הרי קיום מצות אמור", היינו שאכן קושיית רש"י היתה רק מסיום הפסוק העוסק בקיום המצוות. ומבאר הרא"ם, וז"ל: פירוש, אם בחוקותי תלכו וכן את מצותי תשמרו א"א לפרש לא זה ולא זה בקיום המצות, שהרי כתוב אחריהם "ועשיתם אותם" שמורה על קיום המצות, א"כ ע"כ לומר דאם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו תרויהו שיהו עמלים בתורה קמיירו, אלא דחד מינייהו בסתם עמלין, וחד מינייהו בעמלין על מנת לשמור ולקיים, עכ"ל. אמנם יש להעיר שגירסת התורת כהנים שבידינו היא כגירסא הפשוטה ברש"י, ולא כדברי הרא"ם.

ולולי דברי הרא"ם היה נראה לבאר בכוונת דברי רש"י כאן, ש"תשמרו" קאי על מצוות לא תעשה שצריך להשמר מלעבור עליהם, ואילו "ועשיתם אותם" קאי על מצוות עשה שצריך לקיימם ולעשותם. ולפי זה יתבאר היטב לשון רש"י כגירסתנו "כשהוא אומר "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" הרי קיום המצות אמור". וכך משמע אף בדברי רש"י בד"ה הבא, ז"ל: "ואת מצותי תשמרו" - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א) "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם", עכ"ל רש"י. ולכאו' כוונתו בלשונו "הוו עמלים בתורה" - שזהו "תלכו" וכפירש"י לעיל - על מנת לשמור ולקיים - זהו ביאור "תשמרו ועשיתם", וכנ"ל ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק ד

ונתתי גשמיכם בעִתָּם

וברש"י: בלילי שבתות.

הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': צ"ב איך הקב"ה מוריד גשמים בשבת, והלא הקב"ה שומר את כל התורה כולה (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג), ובהורדת גשם יש לכאו' איסור הוצאה מרשות לרשות ואיסור זריעה. ולענין הוצאה ניתן ליישב שכל העולם הינו כחצרו של השי"ת אך מזריעה יל"ע. ונראה לי ליישב שלגבי הקב"ה כל העולם כְִּלא הוא חשוב, והקב"ה הוא יחידו של עולם ואין עוד מלבדו, ולכן כלפי הקב"ה אין זה נחשב שהוא זורע, דכלפיו אין כלל מציאות לעולמינו - עלמא דשיקרא. שוב אמרו לי שמצינו דברים שהקב"ה מקיים מצוות גם בהתייחסות כלפי עולמינו אנו. ותירצו שכפי שמצינו שמלאכת המשכן כהקרבת קרבנות וכדו' דוחה שבת משום שהיא מקיימת את העולם, כך הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ונכלל בזה השקאת העולם, ולכן זה דוחה שבת, משום שמקיים בזה את העולם.

והנה שוב (לאחר כשנתיים) הקשו בקובץ 'עיון הפרשה' (בעניין חג השבועות), שבגמ' שבת פו: איתא דלכו"ע ניתנה תורה לישראל ביום השבת. ומאידך מצאנו (שם פח:) שבזמן מתן תורה הקב"ה כפה על ישראל את ההר כגיגית, ואמר אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לא שם תהא קבורתכם. והקשו, כיון שהיה זה בשבת, כיצד עקר הקב"ה הר ממקומו, והרי אסור לעשות כן בשבת (שבת עג:) והקב"ה מקיים את מצוות התורה (כהירושלמי הנ"ל). וכעי"ז צ"ע כיצד כפה הקב"ה על המצוות ביום השבת, והלא 'אין כופין על המצוות בשבת'.

ולפי מה שביארנו לעיל ה"ה מיושב הכא, משום שקיום העולם כולו מותנה בכך שישראל יקבלו את התורה, ולכך זה דוחה שבת כקרבנות.

שוב מצאתי בחזקוני בפר' בראשית (ב, ג) שכתב יישוב לקושיא הראשונה, וז"ל: "מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" ... דבר אחר, "לעשות", כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית, שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר. מכאן תשובה למינים שאומרים הקב"ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים, וזה הבל, כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית שנצטוו לעשות מנהגם, ואין זו מלאכה. וראייה לדבר שכן הוא, שהרי מַן מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית, לא רצה הקב"ה להורידו בשבת ע"י שלא נראה זמן תחילת ברייתו עד יציאת מצרים, עכ"ל החזקוני.

ובדעת זקנים מבעלי התוספות בפר' בשלח (שמות יד, ב) מצאתי שכתב: נכחו תחנו. תימה להרב רבי יהודה, היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן (סנהדרין יג:) אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית, צריך עיון. ולי נראה דדוקא לאדם [אסור] אבל להקב"ה לא, שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת, ואפילו בראש השנה ויום הכפורים אע"פ שלישראל אסור, עכ"ל הדעת זקנים. והוסיף על דבריו המהדיר הראשון: וכהאי גוונא כתב רש"י ז"ל בראש השנה (ל.) ד"ה אי נמי דאבני בליליא וכו', הני מילי בנין בני אדם וכו', יע"ש, עכ"ל.

וראיתי מביאים מהחתם סופר (סוכה מא. ד"ה דאיבני בליליא) שתמה בדברי רש"י המובאים, דמה בכך שביהמ"ק ירד בשלימות מן השמים, הלא מכל מקום אף בזה יש משום עשיית מלאכה, שכן המניח בית שלם על הקרקע עובר משום 'בונה', ובשמים הלא שומרים שבת, וא"כ כיצד יורידוהו ביו"ט ע"ג קרקע. היינו שנוקט בפשיטות שהקב"ה כן שומר את התורה, ולכך נתקשה בדברי רש"י. [ועי"ש שיישב לפי דרכו, שמשום שיש באופן זה רק משום מלאכת 'בונה' א"כ מכיון שיש הסוברים (יעוין תוס' שבת צה. ד"ה והרודה) שאף בבונה (=מגבן) אמרינן 'מתוך שהותרה בניה לצורך אוכל נפש, הותרה אף שלא לצורך אוכל נפש', לכך עדיף באופן זה מאשר שיבנוהו בקרקע בידי אדם שאז יצטרכו לעשות מלאכות רבות נוספות, שבהן אין את ההיתר של 'מתוך'.] הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

בעִתם

וברש"י: בשעה שאין דרך בנ"א לצאת כגון (בלילי רביעית. רש"י ישן) בלילי שבתות.

ובעיקר ש"ח פירש את הכרחו של רש"י, מדלא כתיב: ונתתי הגשם בעתו, ולשון הרבים מוכיח שהכוונה לשבתות, וזהו המשך לסוף פר' בהר "את שבתותי תשמרו".

אך לכאו' ניתן לומר שמהשינוי ללשון רבים ניתן לבאר שהכוונה לב' העיתים המיוחדים לגשמים, לילי רביעי ושבת, וא"כ ניתן לגרוס כהרש"י ישן, [ודלא כהעיקר ש"ח שמבאר רק את לילי שבתות]. שוב ראיתי מביאים מה'משכיל לדוד' שביאר שרש"י הזכיר רק לילי שבתות כנזכר בתורת כהנים, משום שלא נכתב 'בעתותם' אלא 'בעתם', והיינו לילי שבתות בלבד. אמנם הגמ' בתענית כג. כותבת להדיא: "בעתם" – בליל רביעיות ובלילי שבתות. ומבואר כגירסת רש"י ישן. ואכן משום זה כתב בספר הזכרון שאפשר שהשמיטו סופרים תיבות אלו בטעות, וטעם שתי לילות אלא הוא מפני המזיקין. [ונראה שלא היתה לו את גירסת רש"י ישן.] וע"ע במהרש"א בתענית שם מה שכתב בזה. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק ה

והשיג לכם דיש את בציר

יעוין מש"כ בזה לעיל (כה יט). הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק ו

ונתתי שלום בארץ

וברש"י: שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל (ישעיה מה ז).

וכתב בשפתי חכמים: ואע"פ שאין במקרא כן אלא כתיב "עושה שלום ובורא רע", אך שינה משום לישנא מעליא כדאמר בברכות (יא:).

ונתקשיתי דמה יהני ששינו משום לישנא מעליא, אך עדיין אין מקור מהפסוק לדברי רש"י ששלום שקול כנגד הכל, ואיך ניתן להוכיח מהלשון שאינו לשון הכתוב אלא רק לשון שנשתנה משום לישנא מעליא, וא"כ מהי כוונת רש"י בכתבו "וכן הוא אומר". שו"ר בשם ספר הזכרון וה'משיח אלמים' שגורסים ברש"י "ובורא רע", ומבארים שכשם שבאמרו "יוצר אור ובורא חושך" נקט דבר והפכו, כך באמרו "עושה שלום ובורא רע" נקט דבר והפכו, כלומר שכל היפך הרע דהיינו כל הטובות שבעולם כלולות בשלום. והרע"ב גרס ברש"י כפי גירסתנו, וביאר שהראיה אינה מלשון הפסוק אלא מנוסח הברכה שתיקנו חכמים בברכת יוצר, ונוסח שקבעו חכמים נחשב כמקרא מלא. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק ז

ורדפתם את אויביכם

ולעיל כתיב (פסוק ו) ונתתי שלום בארץ וגו'. ונתקשיתי שברכות אלו נראות כסותרות זו את זו, שהלא אם ישנו שלום בארץ, כיצד ישנם אויבים. וראיתי שהאור החיים הק' עומד בזה, וז"ל: ורדפתם את אויביכם. קשה אחר שהבטיח בשלום ובבטחה מה מקום לומר כן, אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו אבל לא ממה שמישראל לאומות, וזו היא עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטחה הוא לצד שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר "ורדפתם וגו'" כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו לבטח ובשלום ולא תעבור חרב בארצכם. ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש, שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד אויבי ה' רשעי הגוים נקראים אויבי ה' ואויבינו, גם לצד שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה, עכ"ל הנפלא. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק יא

ולא תגעל נפשי אתכם

וברש"י: אין רוחי קצה בכם.

נתקשיתי בזה, שהלא לאחר כל הברכות המוזכרות עד כאן, פשיטא שהקב"ה לא יקוץ בנו, ומהו החידוש בברכה זו. וחשבתי שלפעמים קצים אף בדבר טעים ומתוק, וזאת כאשר אוכלים ממנו יותר מידי, וא"כ לכן נצרכת ברכה זו אף בזמן קיום התורה והמצוות, שהקב"ה לא יקוץ בנו אף מחמת הריבוי וה'שביעה'.

שוב ראיתי שכקושייתי זו הקשה כן הרמב"ן ע"ד רש"י, ז"ל: ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו, וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר (להלן פסוק מד) "לא מאסתים ולא געלתים", ואמר הנביא בשעת הקללה (ירמיהו יד, יט) "המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך", עכ"ל. [היינו שמוסיף הרמב"ן ומקשה עוד, שגם בתוכחה כאשר ישראל יחטאו וייענשו, הקב"ה "לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם". וראה בכלי יקר שיישב קושיא זו, ששם הכוונה היא לגיעול נצחי עד כדי כילוים, ואילו כאן ההבטחה היא שאם ישראל ישמרו את התורה, לא יגעל אותם כלל. ועיי"ש עוד בדבריו.] וראה מה שיישב הרמב"ן בדרך הסוד. וראיתי מביאים בשם הרע"ב שיישב כעין תירוצינו, שדיברה תורה כלשון בני אדם, שלפעמים לאחר זמן קץ בו מפני הרגילות, ככתוב (משלי כה, יז) "הוקר רגלך בית רעך פן ישבעך ושנאך". הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק יד

ואם לא תשמעו לי וגו'

וברש"י: להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצות, כשהוא אומר "ולא תעשו וגו'" הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים "ואם לא תשמעו לי", להיות עמלים בתורה.

הקשו בקובץ 'עיון הפרשה': רבותינו האריכו לבאר הא דעמל התורה נקרא בתוה"ק "אם בחוקותי תלכו". אבל כמו כן צ"ב מה שהמניעה מעמל התורה נקראת "אם לא תשמעו לי", למה דווקא שלא לעמול בתורה נחשב אי שמיעה למקום, אדרבה, על עמל התורה אין ציווי מפורש, ועיקרה מידה, והמשמעות של "אם לא תשמעו לי" היא לכאו' עבירה על מצוה מפורשת.

והנראה לי בזה, דיתכן שבאמת הפסוק איירי כשלא יקיימו את המצוות, וכפי שהפסוק ממשיך – "ולא תעשו את כל המצוות האלה" (וכפירש"י), אלא שהפסוק מוסיף ומדגיש שתוצאה זו של אי שמירת המצוות, הינה תוצאה של – "ואם לא תשמעו לי" – להיות עמלים בתורה, היינו שהחסרון בעמל התורה גורם לזה שלא יקיימו את כל התורה, ולכן מתאים בזה הלשון "ואם לא תשמעו לי", שכולל את החסרון בעמל התורה, וממילא בשמירת כל המצוות – וכהמשך הפסוק. ובאמת אין כוונת רש"י שחסרון בעמל התורה לבד נחשב כ'אי שמיעה', אלא דאיירי שלא מקיים כלל את התורה, ורש"י מבאר שכל זה התחיל מחמת חסרון בעמל התורה, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק טז

וזרעתם לריק

וברש"י: תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח, "ואכלוהו אויביכם".

ובעיקר ש"ח פירש: כי זה הוא הוראת לריק, פי' שלא תהיה לכם תועלת במה שתזרעו.

ולא הבנתי לפי"ז, דאם 'לריק' היינו ללא תועלת, מדוע רש"י פירש בתחילה שלא תצמח, שיאמר שכל הקללה תהיה שיאכלוהו האויבים וכך יהיה לריק וללא תועלת. וכעי"ז גם בפירש"י לקמן עפ"י אגדת תו"כ. וכנראה רש"י ביאר כך משום שזה מחולק לשתי קללות נפרדות, וכדמשמע באות וי"ו של "ואכלוהו אויביכם", ודו"ק. שו"ר שכ"כ הבאר מים חיים, והוסיף שבכך מיישב רש"י על פי פשוטו של מקרא את קושיית התו"כ: אם זורע ואינה מצמחת מה אויבים באים ואוכלים.

ויעוין ברש"י בפס' הבא שמביא את קושיית התו"כ בפסוק דידן: וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ומה ת"ל "ואכלוהו אויביכם", הא כיצד, זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב שלא לקטו תבואה אשתקד, עכ"ל רש"י. וביארו בחומש 'מקרא מפורש': נמצא ששתי קללות נאמרו כאן, "וזרעתם לריק" בשנה ראשונה, "ואכלוהו אויביכם" בשנה שניה. וקללה גדולה היא להם, שיהיה טוב יותר שלא יצמח אף בשנה שניה ולא ימצאו אויביהם תבואה להתפרנס ממנה בשעת המצור והיו הולכים מהם. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם

וברש"י (לאחר פס' יז): דבר אחר, וזרעתם לריק זרעכם, כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר (איכה ב, כב) "אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילם".

נתקשיתי בפירוש זה, דלפי זה מהו פירוש סיום הפסוק "ואכלוהו אויביכם". דבשלמא לפירוש רש"י הראשון, הוא מבאר גם זאת, ז"ל: "וזרעתם לריק" – תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח – "ואכלוהו אויביכם" [ופירש שם השפ"ח הקצר בשם הדב"ט: דקשה דבתחילה אמר "וזרעתם לריק זרעכם" דמשמע שלא יצמח, ואח"כ אמר "ואכלוהו אויביכם" דמשמע שיצמח]. אך לפירוש רש"י כעת אין לכאו' התייחסות וביאור לסיום הפסוק.

ומצאתי בפירוש משכיל לדוד שכתב לבאר את החסרון שבפירוש בתרא לעומת הפירוש הראשון שברש"י, ז"ל: ולפי' בתרא נמי קשה דלא הוה ליה למימר "ואכלוהו" אלא 'ויכלוהו', לשון כליון ולא לשון אכילה, עכ"ל. ומבואר שהבין בפירוש זה, שרש"י מפרש זאת מלשון כליון, ובזה מבואר היטב לשונו של רש"י: "והחטא בא ומכלה אותם... אויבי כילם", אלא שהמשכ"ל טוען שדבר זה דחוק להכניסו בלשון הכתוב, שהוא לשון אכילה ולא כליון. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק יז

ורדו בכם שונאיכם

וברש"י (על פי התורת כהנים): שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם וכו'.

הנה ידוע הפירוש על הפסוק בנביא (ישעיהו מט, יז) "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" - שדווקא מעם ישראל עצמו יגיעו מהרסיו ומחריביו. אמנם ידוע שרבים וטובים אומרים ע"ז שזהו דרש בעלמא, משום שכוונת הפסוק כפי פשוטו היא שמהרסייך ומחריבייך ייצאו ממך ויפסיקו להציק לעם ישראל.

ויש להעיר שלכאורה הדרשנים יכלו להוציא את אותו הרעיון מהפסוק שלנו, וכאן זוהי אכן דרשה אמיתית שרש"י מביא מהתורת כהנים, ולא יהיה הדבר כרמז בעלמא. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק יח

ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם

וברש"י: שבע פורענויות על שבע עבירות האמורות למעלה.

וביאר שפ"ח הקצר בשם הרא"ם (וכעי"ז בגור אריה): אבל לא יתכן שעל חטא אחד יעניש שבע פעמים, דאם כן לקתה מדת הדין.

ונתקשיתי בזה, שהלא בפרשתינו מצינו שנכפלו כמה וכמה פעמים שבעת העונשים, ואם כן גם לאחר שנבאר ששבע הפורענויות הינם על שבע עבירות נפרדות, אך עדיין לוקה מידת הדין בכך שמקבלים שוב ושוב עוד ועוד שבע מכות.

ונראה שבכל פעם מיתווספים המכות בכך שממשיכים לא לשמוע להשי"ת, וכגון: "ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", "ואם תלכו עמי קרי ולא תאבו לשמוע לי ויספתי עליכם מכה שבע כחטאתיכם". ואם כן ישנה כאן בחינה חמורה יותר של החטאים, ולכן נוספות מכות חמורות יותר. [ובענין זה יש להעיר שראיתי במשכיל לדוד ובעוד ממפרשי רש"י, שגם המכות הראשונות המוזכרות בפרשה היו שבע (וכדביארו שם), דאם לא כן יקשה מדוע רק המכות הבאות היו "שבע כחטאתיכם" ולא המכות הראשונות.] הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק כב

והשלחתי בכם את חית השדה ושִכלה אתכם

וברש"י: אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, תלמוד לומר (דברים לב, כד) "ושן בהמות אשלח בם" (וילפינן שילוח שילוח מ"והשלחתי". משכ"ל המובא בשפ"ח הקצר), הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, תלמוד לומר (שם) "עם חמת זוחלי עפר", מה אלו נושכין וממיתין אף אלו נושכין וממיתין וכו'.

והנה רש"י בסוף הפסוק מסכם את שבעת הפורענויות שנכתבו כאן, וכותב: הרי שבע פורעניות, שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו, עכ"ל. ומבואר ששני הלימודים שרש"י הביא בתחילת הדברים - והיינו שן בהמות וחמת זוחלי עפר - מצטרפים לשבעת הפורעניות למרות שלא נכתבו כאן כלל אלא רק נלמדו שילוח שילוח מ"והשלחתי". ויש לעיין בדבר מדוע התוה"ק אינה כותבת בפירוש את כל שבעת הפורעניות - וכבשאר הפרשה, ומשאירה זאת לדרשה [וחזינן מהכא שהלימודים שע"י דרשות כגון י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, אינם רק בכדי ללמוד הלכות ודינים מהדרשות, אלא אף ללימוד מנין הקללות שבפשט התורה, וככאן]. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

ונשמו דרכיכם

וברש"י: שבילים גדולים ושבילים קטנים.

לא זכיתי להבין מהו הענין שרש"י (-ומקורו טהור בתורת כהנים) מזכיר זאת, ואמנם כתוב "דרכיכם" לשון רבים, אך מהי משמעות הענין. וראיתי מביאים שהמלבי"ם (התורה והמצוה אות לא) מונה שבילים קטנים ושבילים גדולים לשתי קללות, ודלא כדברי רש"י שכתב ש"ונשמו דרכיכם" כולו הינו הפורענות השביעית, וא"כ להמלבי"ם מובן מאוד שהכרח התורת כהנים לחלק אותם לשני סוגי שבילים היא בכדי שייצא שיש שבע מיני קללות. ויש לבדוק בדעת המלבי"ם איזו פורענות מתוך מה שרש"י כותב - הוא אינו מחשיב כ'פורענות'. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק כה

חרב נוקמת נקם ברית

ובתרגום אונקלוס: ויתפרעון מנכון פורענותא על דעברתון על פתגמי אוריתא. וכן שנינו בגמ' שבת לג. בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה, חרב וביזה רבה ודבר ובצורת בא ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל דכתיב "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו'", ואין ברית אלא תורה שנאמר (ירמיה לג, כה) "אם לא בריתי יומם ולילה וגו'".

שאלני ידידי הרב פנחס ברודבקר שליט"א מדוע דווקא כאן מאריך התרגום (וכן הגמ' הנזכרת) לבאר מדוע ועל מה יקבלו את העונש, ולא בשאר הקללות המוזכרות בפרשה. ועניתי שהאונקלוס בא לבאר את לשון הפסוק "נוקמת נקם ברית", היינו שנוקמת את ברית התורה, שמכיון שיעברו ישראל על התורה - החרב תנקום בעבורה. אך עדיין הקשה מדוע באמת דווקא בקללה זו מודגש שהיא באה כנקמה על שעברו על דברי התורה - יותר מאשר שאר הקללות.

וביאר ידידי הרב הנ"ל ששאר הקללות הינם דברים שהקב"ה מביא עלינו, כגון בצורת ומחלות, ודברים אלו ודאי שהגיעו מיד הקב"ה והוא זה שהביא את הקללות, אך קללה זו שהאויבים יהרגו אותם בחרב, לכאורה הלא לאובים ישנה בחירה שלא להרוג, ואיך זה מתייחס לגמרי לקללת השי"ת, ולכן דווקא כאן מדגישה התורה (והאונקלוס) שגם החרב הינה ישירות כעונש על שיעברו על ברית התוה"ק. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

ושִלחתי דבר בתוככם

וברש"י: ועל ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו - נתנים ביד אויב.

ובשפ"ח הקצר ביאר בשם הדבק טוב: אף שעוברי עבירות היו, מכל מקום מכח קדושת העיר לא היו יכולים לסבול את הריח והוכרחו להוציאם.

לכאורה היו אמורים להשאיר את המתים בעיר לא רק משום שהיו עוברי עבירה, אלא אף אם היו שומרים את התורה, ומשום פיקוח נפש, שהלא האויבים ממתינים להם מחוץ לחומות. ויתכן שכשיצאו לקבור לא ידעו שמחכים להם האויבים מיד להרגם, ואין זה נקרא להכנס לסכנת פיקוח נפש.

והנה הקשו בקובץ 'עיון הפרשה' מדוע רש"י מפרש את הפסוק דווקא על ירושלים, והלא הוא איסור בכל מקום להלין את המת (סנהדרין מו.). והנה על פי הדבק טוב הנזכר מיושב היטב, שרק בירושלים מחמת קדושתה היתרה על כל ארץ ישראל, דווקא שם לא יכלו לסבול את הריח ולכן הוציאו את המתים החוצה.

שוב ראיתי בחומש 'מקרא מפורש' שכתבו בזה שעשרה דברים נאמרו בירושלים (ב"ק פב:) ואחד מהם שאין מלינים בה את המת, שאם מת בה אדם באותו היום קוברים אותו. והוסיפו בשם השטמ"ק שם והיש"ש סי' מד שבשאר עיירות מותר להלין לכבוד המת – ומיושבת הקושיא. ובענין השאלה שפיקוח נפש דוחה את כל התורה והיה מותר להם להלינו בעיר, ועוד שרשעים היו ולא דקדקו במצוות, כתבו שם בשם הזית רענן שמ"מ מתוך שהורגלו בכך היו קרוביו מוסרים נפשם על הדבר. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק כו

בשברי לכם מטה לחם

וברש"י: לשון משען, כמו "מטה עוז" (ירמיה מח, יז).

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: הלחם נותן משען ועוז לאדם, כמו המטה.

לשונו צ"ב, שנראה שהבין שהפסוק בירמיה קאי על הלחם כפי שכאן ה'מטה' קאי על הלחם, ולכן כתב: הלחם נותן משען ועוז לאדם..., ולכאו' שם כלל לא מדובר בלחם, ורש"י רק הביא את הפסוק להראות ש'מטה' הוא מלשון משען, וצ"ע לשון הרא"ם. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק לא

והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם

וברש"י: יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר "ולא אריח" הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקיים "והשמותי את מקדשיכם", מן הגדודיות, שיירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם.

יל"ע שהלא כבר לעיל (פס' יט) איתא "ושברתי את גאון עזכם", ופרש"י: זה בית המקדש, ומה התווסף בקללה זו. ודוחק לומר שהכוונה כאן על אחר החרבן שיהיה שלב נוסף שיפסיקו השיירות לעבור שם, דהלא רש"י ביאר שהקללה ד'ולא אריח בריח ניחוחכם' היא על הקרבנות, ולכאו' כיון שכבר לעיל נתקללו שיחרב ביהמ"ק, ודאי שלא יישארו קרבנות. שוב ראיתי מביאים בשם המהרי"ל דיסקין שהקשה כן, ותירץ דאיתא בגמ' (יומא לט.) שנשאר ריח מפיטום הקטורת שנים לאחר החורבן, והקללה היתה שגם את ריח זה הקב"ה לא יריח ברצון, ועדיין צע"ק.

שוב ראיתי שניתן ליישב זאת על פי המובא בחומש 'מקרא מפורש' כאן ע"פ באר בשדה וצידה לדרך, שנחלקו שממון המקדש מן הגדודיות וביטול ריח הקרבנות לשתי פורעניות אף שבחורבן הבית הופסקו יחד, לפי שאין קללות אלו על החורבן, אלא אף בעודו קיים פסקו הימנו הגדודיות ובטלו הקרבנות. אמנם אין זה מיישב היטב את סדר הפסוקים, משום שלפי זה היה צ"ל קודם את הקללות כאן אשר שייכות אף כשביהמ"ק קיים, ואח"כ את הקללה (שבפס' יט לעיל) של חורבן בית המקדש. עוד ניתן ליישב על פי הכתוב שם בשם אמרי שפר, שרק כשהקללה נכפלת פעמיים בפסוק אחד – זוהי קושיא, ולא כשזה בפסוקים שונים, וא"כ ק"ו כאשר אין זה באותה סדרה של שבע קללות.

[וראה בטעמא דקרא כאן שהקשה שאם הקב"ה ישומם את המקדש, פשיטא שלא יריח בריח הניחוח. ויישב שהכוונה היא שאף אם יקריבו במקום המקדש, דקיי"ל מקריבין אע"פ שאין מקדש משום שיש שם ריח ניחוח, וככתוב אצל נח "וירח ה' את ריח הניחוח" לפי שהקריב במקום המקדש (=וכמש"כ הרמב"ם פ"ב מבית הבחירה ה"ב) – ואע"פ שלא היה אז בית, וזהו שכתב כאן הפסוק שמכל מקום הקב"ה לא יריח את ריח הניחוח.] הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק לב

והשמותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה

וברש"י: זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצכם, שתהא שוממה מיושביה.

הקשו בקובץ עיון הפרשה: יש לבאר איזו נחמה יש בזה שאין אויבי ישראל מוצאים נחלה בארץ, הרי ישראל גלו מארצם ומה איכפת להם אם שוממה הארץ או דרים עליה. ועוד, הא הכא נכתבו קללות שנתקללו ישראל בזמן גלותם, ולא דברי נחמות, ולמאי הכניס כאן הכתוב את הנחמה בזמן הקללה.

ונראה שהנחמה היא בכך שהקב"ה מראה לעם ישראל שלא מאסם לעולם, אלא לבסוף יחזרו להיות עמו ונחלתו בארצו, ואין להם תחליף. וזהו ג"כ היישוב לקושיה השניה, דאין מטרה לקללה בפני עצמה, ואין תכלית הקללה לחשוב שח"ו הקב"ה עזבנו לנצח, אלא להיפך, "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", ומטרת הקללות הם כדי שנשוב בתשובה ונחזור להיות עמו ונחלתו של הקב"ה. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק לו

והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם, ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב וגו'

יש להעיר מדוע רש"י בפירושו הפך את הסדר של הפסוק, והקדים לבאר את 'ונסו מנוסת חרב', ואח"כ את 'עלה נדף'. שוב ראיתי שעמדו בזה המפרשים (הו"ד בחומש 'מקרא מפורש'), והגור אריה והבאר בשדה ביארו (עיי"ש) שרש"י בא לומר ש"ונסו מנוסת חרב" איננו המשך ל"קול עלה נידף" האמור לפניו. וראה עוד רא"ם ולבוש וב"א. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק לז

וכשלו איש באחיו כמפני חרב וגו'

וברש"י: ומדרשו, "וכשלו איש באחיו", זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה (סנהדרין כז: תו"כ).

וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: ויתפרש הכתוב 'וכשלו איש בעון אחיו', כאשר יכשל איש מפני חרב.

לכאו' דברי הרא"ם דחוקים, דמהו הקשר בין הערבות שגורמת שאיש יכשל בעון אחיו, לבין המשך הפסוק "כמפני חרב". ונראה שיובן יותר על פי פירוש הק"א (המובא ב'מקרא מפורש' כאן), שכותב: ולפי זה פירוש המשך הכתוב "כמפני חרב ורודף אין", שמפני עוון אחיו ייענש שינוס כמפני חרב בזמן שרודף אין לו, ע"כ. ודו"ק בהבדל שבין הפירושים. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק מא

או אז יכנע לבבם הערל

וברש"י: כמו "או נודע כי שור נגח הוא" (שמות כא, לו), 'אם אז יכנע'. לשון אחר, אולי, 'שמא אז יכנע לבבם וגו.

ביאר בשפ"ח הקצר בשם מנח"י (את פירושו הראשון של רש"י): וכך פירוש הכתוב 'או אז יכנע', 'או' לא אצטרך אני להביאם בעל כרחם תחת כנפי, אלא 'אז יכנע' מעצמם, ו'ירצו את עונם' שיתכפר להם ע"י היסורים, אז 'וזכרתי וגו'. וזהו שכתב רש"י 'כמו או נודע כי שור נגח', שפירש שם 'או' לא היה תם אלא 'נודע כי שור נגח'.

מבואר בדבריו שהבין בפירוש הראשון של רש"י שהכוונה 'או' מתפרשת כפשוטה. והדבר צריך ביאור, שהלא רש"י ממשיך ומפרש כוונתו להדיא: 'אם אז יכנע', היינו ש'או' הכוונה היא 'אם', וזה בין כאן ובין ב"או שור נגח". וצ"ע כוונת המנח"י. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)

פסוק מב

וזכרתי את בריתי יעקוב

וברש"י: בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון, שיבוא ויבשר גאולת בניו.

נראה שחמשה מקומות אלו שיעקב מוזכר מלא, שם מתייחס לגאולה העתידה. ואכן כך זה אצלנו, וכן בירמיהו ל, יח: "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם וגו'". וכן בירמיהו לג, כו: "גם זרע יעקוב וגו' כי אשיב את שבותם ורחמתים". וכן בירמיהו מו, כז: "כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד". ורק המקום האחרון צ"ב הקשר, והוא בירמיהו נא, יט: "לא כאלה חלק יעקוב כי יוצר הכל הוא ושבט נחלתו ה' צבקות שמו". וכן לא בדקתי במקומות שכתוב "אליה" חסר וי"ו, אם גם שם מדובר מענייני הגאולה. הארות חיים (שיחה) 16:43, 2 במאי 2021 (IDT)