שיחה:תנ"ך/ויקרא/כ
פסוק ב[עריכה]
עם הארץ[עריכה]
וברש"י: עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר, עם שעתידין לירש את הארץ על ידי מצות הללו.
לשני הפירושים כינוי זה של "עם הארץ" הינו לשבח. ויש לבדוק מהו מקור הלשון המקובלת בימינו ש"עם הארץ" הוא כינוי גנאי - היפך מתלמיד חכם, ומה פירוש ומשמעות המילה לפי"ז. שוב ראיתי מביאים בשם האברבנאל, שיתכן שנאמר בלשון זו כדי לרמוז שימיתוהו עם הארץ על אתר, ואינם צריכים להמלך בבית דין. ולפי"ז נראה שאכן לשון זו היא לשון גריעותא, אנשים פשוטים שאינם יכולים להיות 'בית דין'.
ואכן מפורש במשנה (חגיגה יח:) "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין", וראה בגמ' בברכות (דף מז:) שישנן כמה שיטות תנאים איזהו עם הארץ, וכולן לשלילה. ועיין עוד בענין זה במאירי (אבות פרק ה) ובמהר"ל (נתיבות עולם, נתיב גמ"ח פ"א). הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ג[עריכה]
למען טמא את מקדשי[עריכה]
וברש"י: את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי, כלשון "ולא יחלל את מקדשי" (להלן כא, כג).
וביארו בשפ"ח הקצר מהספר משיח אלמים: כלומר, שכמו ש'מקדשי' האמור להלן אין פירושו בית המקדש אלא עבודת ביהמ"ק, וכמו שפירש רש"י שם, כמו כן 'מקדשי' האמור כאן אין פירושו ביהמ"ק אלא כנסת ישראל.
ולכאו' עדיין צ"ב, כי שם שהכוונה לעבודת ביהמ"ק, שפיר נכלל ב'מקדשי', אך כאן שאינו קשור כלל לביהמ"ק, ושייך אף בזמן החורבן שאין ביהמ"ק, מדוע הוזכרה כנסת ישראל בלשון כזו. ולכאו' צריך מקור יותר קרוב לזה [אכן רש"י כן מביא זאת למקור, וצ"ע]. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ו[עריכה]
והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי אותו מקרב עמו[עריכה]
היה ניתן לחשוב בפשוטו של מקרא ש'לפנות אל האובות' הכוונה היא לשאול את האובות, היינו האיש השואל את הבעל אוב. אכן לעיל (יט, לא) הביא השפ"ח הקצר מהגו"א שהכוונה כאן לבעל אוב עצמו, דבשואל את הבעל אוב אין כרת אלא רק לאו ד'לא ימצא בך' (דברים יח, י), ולכן גם בפסוק שם "אל תפנו אל האובות" - הכוונה לבעל אוב עצמו. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ט[עריכה]
אביו ואמו קלל[עריכה]
וברש"י: לרבות לאחר מיתה.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם שכאן חייב אף לאחר מיתה, ודלא כמכה אביו ואמו לאחר מיתתם שפטור (רש"י לקמן כד, כא).
והחילוק ביניהם נראה ברור, דלאחר שאביו ואמו מתו - אין גופם מתייחס אליהם, ואף אם מכה את גופם אינו נחשב כמכה 'אותם', דנשמתם כבר פרחה מגופם. משא"כ כשמקלל את אביו ואמו לאחר מותם, ישנה להם עדיין מציאות בעולם – אף אם לא גשמית - שאותה הוא קילל, ולכן חייב סקילה. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
דמיו בו[עריכה]
וברש"י ... ופשוטו של מקרא, כמו "דמו בראשו" (יהושע ב, יט), אין נענש על מיתתו אלא הוא, שהוא גרם לעצמו ליהרג.
הקשו לי על פירוש זה ברש"י, מהפסוק לקמן (פס' טז) "והרגת את האשה ואת הבהמה דמיהם בם", ומה שייך בבהמה לומר שהיא גרמה זאת לעצמה, וצ"ע בזה. [ויתכן שלכן רש"י מביא פירוש זה רק לבסוף – ראה במשכיל לדוד שביאר באופן נוסף מה קשה על פשט זה שלכך רש"י מביאו רק לבסוף.] הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק י[עריכה]
ואיש אשר ינאף את אשת איש וגו'[עריכה]
וברש"י: ואיש - פרט לקטן (סנהדרין נב:).
וביאר בשפ"ח הקצר בשם אמ"ש: ואין להקשות פשיטא הא לאו בר עונשין הוא, דיש לומר דהא קמ"ל שהקטן אינו נהרג אף שהאשה נהרגת על ידו, כדאיתא בתוספות (קדושין יט. ד"ה איש).
דברי השפ"ח הקצר מבוארים על פי דברי רש"י לקמן (פס' טו), שכותב על הפסוק "ואת הבהמה תהרוגו", ז"ל: אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב, ב), הרי דברים קל וחומר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה, המטה (ס"א: המטעה) את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת כמה וכמה, עכ"ל.
וכך אכן מבואר בדברי התוספות שהביא השפ"ח הקצר (הו"ד לעיל), ומפורש יותר בתוס' בערכין (ג. ד"ה למעוטי), שכתבו: דמשום קלון האשה יתחייב דומיא דבהמה הנרבעת, עכ"ל.
ועדיין נשאר לברר מדוע אכן התורה ממעטת קטן ממיתה למרות שהאשה מתה על ידו, ומאי שנא מבהמה הנרבעת. ואין ליישב ולומר שטעם החילוק ביניהם הוא משום שסברא זו של גרימת תקלה אינה מספיק חזקה בכדי להרוג אדם (=קטן), אלא רק בכדי להרוג בהמה, דזה אינו, שהלא רש"י שהבאנו (מפס' טו) כותב: קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע וגורם רעה לחבירו לעבור עבירה, עכ"ד. ומבואר בדברי רש"י שסברא זו שייכת אף באדם (ואף פשוטה יותר באדם מאשר בבהמה, ולכן זהו 'קל וחומר'), וא"כ אף אם נאמר שקטן אינו יודע להבחין בין טוב לרע, אך לפחות הוא משתווה לבהמה, והיה מתאים להרגו כבהמה. ואולי זוהי גזירת הכתוב ללא טעם הנגלה לעינינו. ועיין בזה. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
מות יומת הנֹאף והנֹאפת[עריכה]
וברש"י: כל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק.
הקשה ידידי הרב אסף ביבי שליט"א, דבכל פרשת עריות, העונש במזיד והתראה הוא מיתה בידי אדם, ובלא עדים והתראה – מיתה בידי שמים וכרת. וא"כ מבואר שמיתה בידי אדם חמורה יותר ממיתה בידי שמים. ולכאו' היה צ"ל הפוך, דבמיתה בידי אדם, המחויב מיתה מתוודה על כל עוונותיו לפני שהורגים אותו, וא"כ יש לו כפרה ומקבל עולם הבא, ואילו בכרת ומיתה בידי שמים הוא נכרת אף בעולם הבא, ואין לו כל סליחה ומחילה.
ותירצתי לו שבמיתה בידי אדם לא תועיל לחוטא תשובה בכדי לכפר על עוונו, אלא ימיתוהו בכל גווני, ואילו במיתה בידי שמים יכול בחיי חיותו לחזור בתשובה על כל עוונותיו ולבטל את חיוב הכרת הרובץ עליו [וכפי שישנו "תיקון כרת" וכדו'].
שוב מצאתי כעין זה בגמ' (בבא בתרא פח:) שאומרת שקשה עונשן של מידות [-שמרמה במידות ומשקלות] יותר מעונשן של עריות, והקשתה הגמ' שעריות חמורות יותר שהלא יש בהן כרת ואילו במידות אין כרת. ויישבה הגמ': ואלא מאי עודפייהו, דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה. וברשב"ם: עריות מועלת תשובה אי עביד ליה תשובה מעלייתא, כדכתיב (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", ואמרי' נמי (מכות כג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, אבל מדות שגוזל את הרבים א"א לו בתשובה, שהרי תשובתו תלויה בהשבת גזילה דכתיב (ויקרא ה) "והשיב את הגזילה", והוא אינו יודע למי יחזיר, עכ"ל. וא"כ נראה שבעריות כשחייב מיתה בידי אדם, הוא כעין החומרא של מידות שלא מועילה לו תשובה לוותר על עונשו, וחייב לסיים את תפקידו בעולם הזה, משא"כ בכרת, וכפי שנתבאר. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק יז[עריכה]
ואיש אשר יקח את אחותו וגו'[עריכה]
ראה ברמב"ן כאן שכתב: הזכיר הכתוב קיחה באחותו אע"פ שאין לו בה קידושין, בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכנים יחד, וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשוך אותה אליו, ואינו צריך לבוא אליה כבא אל אשה זונה. וכן דרך הכתוב להזכיר קיחה בכל המתיחדים, כי אשה ואמה (בפסוק יד), ובת בנה ובת בתה (לעיל יח, יז) ואשה ואחותה (שם פס' יח), ואשת אחיו (פס' טז), כולן עמו בבית, וכן לא יקח איש את אשת אביו (דברים כג, א). ואמר "וראה את ערותה" דרך מוסר, כי הכתוב יכנה בעריות, פעם יקרא הבעילה גלוי ערוה, כאשר יאמר ברובן לא תגלה ערותה. וזה מנהג הזונים שהם מגלים שוליה כענין שנאמר "וגליתי שוליך על פניך" (נחום ג, ה), ופעם יכנה אותה ביאה, "ובא אליה ושנאה" (דברים כב, יג), "לבא עלינו" (בראשית יט, לא), "ויבא אליה ותהר לו" (שם לח, יח), ופעמים רבים יקראנה שכיבה, ובכאן יכנה אותה בראיה כי האח עם אחותו ישנים יחד ואין צריך לגלות שולים. וכן יכנה אותה בידיעה, כלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" (שם ד, א), "ולא יסף עוד לדעתה" (שם לח, כו), "בתולה ואיש לא ידעה" (שם כד, טז), עכ"ל הרמב"ן.
מבואר בדבריו שישנן חמש לשונות השייכות לאותה הפעולה. ומעניין מאוד לבדוק את שינוי הלשונות בשאר המקומות בתנ"ך המתייחסים לעניין זה.
ומצאתי בדעת זקנים בס"פ אחרי (יח, יט) שכתב עה"פ: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה", ז"ל: לפי שהוא מצוי אצלה בימי טהרתה שייך לומר שלא תקרב ביאתה, אלא המתן עד שתטהר, עכ"ל. ומבוארת בדבריו לשון 'קריבה' השייכת בענינים אלו. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
וראה את ערותה והיא תראה את ערותו[עריכה]
מצאתי בפי' הרא"ש עה"ת בס"פ יתרו שכתב עה"פ (שמות כ, טו) "וכל העם רואים את הקולות" – פירוש נהנים מן הקולות. וחבירו "חמותי ראיתי אור" (ישעיה מד, טז), שרוצה לומר נהנה. וכן "ראה את ערותה", שבראיה בעלמא לא יתחייב מיתה, אלא פירושו נהנה, וניחא בזה מה שאמרו ז"ל שאפילו בהעראה חייב, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
חסד הוא[עריכה]
וברש"י: ומדרשו, אם תאמר קין נשא אחותו, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו, שנאמר (תהלים פט, ג) "עולם חסד יבנה".
נתעוררתי שלכאו' עיקר העולם נבנה משת, שהלא צאצאי קין מתו במבול (חוץ מנעמה אשת נח שהיתה מצאצאי קין). אמנם נראה פשוט שרש"י לא יכל לכתוב כן על שת, משום שאכן לא מסתבר שהוא נשא את אחותו, אלא את אחת מצאצאיות קין, ורק קין שהיה מוכרח להתחתן עם אחותו מכיון שאז עדיין לא היו שום נשים אחרות וזהו קיום העולם – אצלו היה זה בבחינת 'חסד'.
ובעיקר מה שצ"ב היכן נבנה העולם מקין, והלא נבנה משת, וא"כ מה היה היתרו של קין; ניתן ליישב הן בכך שנעמה אשת נח היתה מצאצאי קין, ועל ידה נבנה העולם אחר המבול; הן בכך שאם קין לא היה נושא את אחותו לא היה לשת עם מי להתחתן [חוץ מאשר ג"כ עם אחותו], ורק ע"י נישואי קין יכל שת להתחתן עם אחת מזרעו של קין, ודו"ק.
[וראה בענין ג' (לפני 'שמעון') מה שהבאנו את דברי הרא"ם כאן, ודנו בדבריו המחודשים.] הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)
פסוק כה[עריכה]
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור[עריכה]
יש לידע מדוע בבהמות קודמה הטהורה, ואילו בעוף – הוקדם הטמא. והיה ניתן לומר שתלוי במה הם רוב הבהמות והעופות בעולם, וכמבואר בגמ' בחולין נט. שרוב העופות בעולם הינם טהורים, אולם רש"י מפרש שאין הכוונה להבדיל בין פרה לחמור, אלא הנושא הוא מצד השחיטה שאינה כשרה בחצי סימנים, עיי"ש. וע"ע העמק דבר.
שוב ראיתי בחזקוני שאכן כתב כעין דברינו, וז"ל: גלוי וידוע שהבהמה הטהורה מועטת מבהמה טמאה, לפיכך סמך הכתוב ההבדלה אצל הטהורה. וכמו כן גלוי וידוע שעופות טמאין מועטין מן הטהורים, לפיכך סמך הכתוב ההבדלה אצל העוף טמא. שכן מנהג כשהמועט והמרובה מעורבין זה בזה ובאין להפריש זה מזה, מפרישין את המועט מן המרובה, כמו ששנינו (פסחים ג.) לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה, עכ"ל החזקוני. והדברים מרומזים כבר באבן עזרא, שכתב: וטעם "הטהורה". העשרה הנזכרים (דברים יד, ד-ה), וכל האחרים טמאים. וטעם "העוף הטמא". הנזכר, וכל האחרים טהורים, עכ"ל האבן עזרא. ואכן נראה שהם מפרשים שלא כרש"י, וכפי שנתבאר לעיל. אמנם ראה בתרגום יונתן שנראה להדיא שפירש כרש"י.
ויש להעיר שבדברי התרגום יונתן מבואר שאף המשך הפסוק "ובין העוף הטמא לטהור" הכוונה היא בין כששחט אותו בכשרות לבין שלא בכשרות; ואילו רש"י מבאר כן רק בבהמות, ולא פירש את דעתו לגבי העופות המוזכרים בפסוק. הארות חיים (שיחה) 16:17, 20 באפריל 2021 (IDT)