שיחה:תנ"ך/ויקרא/יד
פסוק ג[עריכה]
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה[עריכה]
וברש"י: חוץ לשלש מחנות שנשתלח שם בימי חלוטו.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם המנח"י: והא דכתיב (פס' ב) "והובא אל הכהן", היינו ענין טהרתו איך יטהר יבוא אל הכהן, אבל הוא עצמו אסור לבא לתוך המחנה אל הכהן.
נראה בביאור הדבר, ש"והובא אל הכהן" (בפס' ב) מתייחס ל"זאת תהיה תורת המצורע", היינו ש'תורתו' מובאת לכהן, ולא המצורע בעצמו. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ד[עריכה]
ועץ ארז ושני תולעת ואזוב[עריכה]
וברש"י: ועץ ארז – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
נראה שמרומז כאן, מכך שהגאוה מרומזת בחפץ אחד, ואילו השפלות – בשתים, כדברי הרמב"ם שמי שחטא לצד אחד, צריך ללכת לצד השני בקיצוניות (בהתחלה, ואח"כ יחזור למידת האמצע), ולכן אף כאן צריך לעשות מעשים המרמזים לשפלות יותר מכפי שהתגאה. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
ושני תולעת[עריכה]
וברש"י: מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב.
הנה אם נרצה לידע מהי "תולעת שני", נראה שיש בזה ב' שיטות. האבן עזרא בפרשת תרומה (כה, ד) כתב: והגאון אמר בו 'קרימז' (אדום בהיר) כי הוא אדום, רק איננו כצבע הארגמן. ובעבור 'תולעת' אמרו רבים כי הוא משי. והרשב"ם שם האריך שזהו צמר הצבוע באדום, וזוהי כוונת הכתובים "אנשי חיל מתולעים", "האמונים עלי תולע", "אם יהיו חטאיכם כ'שנים' - כשלג ילבינו, אם יאדימו כ'תולע' - כצמר יהיו", והיינו שהתולע והשני הינו צמר הצבוע באדום, ושלג הוא צבע לבן, וכן 'צמר' סתם. ואילו ברמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"ח הי"ג) כתב: ותולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת. ופירט בהל' פרה אדומה (פ"ג ה"ב) לגבי השני תולעת שבפרשתינו: והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים, והן כמו אוג, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. וכעי"ז כתב ברבינו בחיי שם בפרשת תרומה. שוב ראיתי בתורה תמימה שם שהביא מהירושלמי בכלאים (פ"ט ה"א), וז"ל: מה שני תולעת דבר שיש בו רוח חיים אף כל דבר שיש בו רוח חיים. ומבואר ג"כ שזוהי תולעת ממש. וכן מבואר ג"כ בתורת כהנים כאן שאין כשר אלא צבע הבא מן התולעת.
וברש"י בפרשתינו הנזכר לכאו' מבואר ג"כ שזוהי תולעת ממש, שכותב "ישפיל עצמו כתולעת", ולא משמע שזהו סתם רמז משום הלשון 'תולעת' שהיא שפילה. אכן רש"י אח"כ כתב: ושני תולעת - לשון של צמר צבוע זהורית. וקצת משמע שאין כוונתו שצבעו בתולעת. אכן לאחר המקורות הקדומים שהבאנו נראה אולי לומר שאין בזה כלל מחלוקת, והרשב"ם הנז' לא התייחס לחומר שממנו הצבע עשוי, אך לא בא לחלוק בפרט זה, וכן רש"י כאן. [ובדעת האבן עזרא הנז' יל"ע.] אולם יעוין בפירוש שערי אהרן בפרשת תרומה שנקט בפשיטות שיש ב' שיטות בתולעת שני [ולא הביא את המקורות הקדומים הנ"ל], ועיין בזה.
שוב ראיתי בחומש 'מקרא מפורש' שג"כ הביאו את דברי הרשב"ם ש'תולעת' אינו כלל מין הצבע אלא שצמר צבוע נקרא 'תולעת', והצבע נקרא 'שני'. ודחו את דבריו מדברי הירושלמי שהבאנו ומדברי הספרי שדרשו: ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ה[עריכה]
וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים[עריכה]
בקובץ 'עיון הפרשה' הקשו, שהלא ידועים דברי הט"ז (או"ח תקפח סק"ה, יו"ד קיז סק"א, חו"מ ב) שכל דבר המפורש בתורה להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו. והנה מבואר בגמ' (חולין מא.), וכך נפסק להלכה בשו"ע יו"ד (יא, ג): אין שוחטין לתוך הכלים (שלא יאמרו מקבל דם לעבודת כוכבים הוא - רש"י), וכן אין שוחטין לתוך מים צלולים (דחיישינן שישחוט לפרצוף שלו הנראה במים - רש"י). וא"כ תמוה כיצד אסרו חכמים את המפורש כאן בכתוב להיתר, שהרי כתוב: "ושחט וגו' אל כלי חרס על מים חיים".
ולחומר הקושיא יתכן לחדש בלשון "אל" כלי חרס, שאם היה כתוב "על" - ודאי שהכוונה שישחוט לתוכו, אך כעת ניתן לפרש שישחוט במקום אחר, ואח"כ יגיע הדם לשם - וישפכנו על המים החיים.
ויש להוסיף ולהעיר שלכאו' כעין דברי הט"ז הללו מצינו כבר בדברי התוס' (ב"מ ע: ד"ה תשיך), ז"ל: דהכי פריך מהאי קרא, כיון דאמר רחמנא "לנכרי תשיך", לא היה להם לחכמים לאסור, עכ"ל. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
- יתכן לומר שבעבודת המקדש ל"ש איסור זה של שחיטה לתוך כלי ומים צלולים דניכר שעושה לעבודת המקדש ולא לעכו"ם. בן עזאי (שיחה) 21:29, 17 באפריל 2021 (IDT)
על מים חיים[עריכה]
וברש"י: נותן אותם תחלה בכלי, כדי שיהא דם צפור ניכר בהם, וכמה הם, רביעית.
משמע שלמרות שהדם של הציפור עצמה הינו פחות מרביעית, וא"כ רוב התערובת היא מים, אך מכיון שניכר צבע הדם במים - כשר. וצ"ב מדוע אין דין ביטול ברוב. וכנראה שזהו משום שהוא מין בשאינו מינו, ותמיד בכה"ג אזלינן לפי הרגשת הטעם, וכאן שאין משמעות לטעם – הולכים לפי הצבע.
שוב העירוני שבתוס' (סוטה דף טז: ד"ה מביא) כתבו שמכיון שממשותו ניכרת הרי הוא כבעין. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק ו[עריכה]
את הצִפֹר החיה יקח אתה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזב, וטבל אותם ואת הצִפֹר החיה בדם הצִפֹר השחּטה על המים החיים[עריכה]
וברש"י: את הצפור החיה יקח אותה. מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה, אבל העץ והאזוב כרוכים יחד בלשון הזהורית, כענין שנאמר "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב", קיחה אחת לשלשתן, יכול כשם שאינה בכלל אגודה כן לא תהא בכלל טבילה, תלמוד לומר "וטבל אותם ואת הצפור החיה", החזיר את הצפור לכלל טבילה.
וביארו בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: דלכתוב קרא "את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ וגו' וטבל אותם בדם", למה חזר וכתב "ואת הצפור החיה", לומר שגם היא בכלל הטבילה.
נתקשיתי בזה, דהלא גם אם לא היה כתוב בתורה "ואת הצפור החיה" (בפעם השניה), ברור לכאו' שהיא כלולה ב"וטבל אותם" שכולל את כל האמורים בתחילת הפסוק – כולל הציפור החיה – שאת כולם יטביל בדם הצפור השחוטה על המים החיים. ומדוע באמת חזרה וכתבה התורה שוב "ואת הצפור החיה". [ויתכן שזוהי ראיה נוספת לתחילת דברי רש"י, שאינו אוגד את הציפור החיה יחד עם השאר, אלא מפרישה לעצמה, ולכן היא מוזכרת בנפרד כאן.] ואמנם האבן עזרא כותב ש"וטבל אותם" כולל רק את הארז והאזוב והשני תולעת. אך לפו"ר נראה שכולל את כל האמור בתחילת הפסוק. ויתכן שמשום שכתוב "יקח אותה" – הפסיק הענין. ובשם הרא"ם כתבו שמכיון שהיא לא אגודה עמם, היינו מפרשים ש"וטבל אותם" לא איירי עליה. ויתכן שלכך רימז רש"י בכתבו: "יכול כשם שאינה בכלל אגודה כך לא תהא בכלל טבילה". [וביארו שלהו"א זו, לא נאמר "יקח אותה" כדי להטבילה, אלא שיקחנה בידו בשעת הטבילה בלבד.]
שוב ראיתי בשם הנחלת יעקב שכתב כדבריי, שאף ללא ריבוי הכתוב הייתי אומר שיטביל את הצפור החיה, שהרי נאמר בתחילת הפסוק "את הצפור החיה יקח אותה", ועוד שאין סברא שכל צורך הצפור החיה היה לשילוח בלבד, אלא שהייתי סבור שטובלים אותה בפני עצמה, ולכן ריבה הכתוב שצריך להסמיכה אל האגודה בשעת טבילה והזאה, וכפי שכתוב בתו"כ: "מקיף להם ראשי גפיים וראש הזנב משל שניה, וטובל ומזה". הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
שם[עריכה]
וברש"י: אבל העץ והאזוב כרוכין יחד בלשון הזהורית.
ובשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: אין כוונתו שהלשון של זהורית היתה כרוכה סביב השנים, אלא שהעץ ארז והאזוב כרוכין יחד עם הלשון של זהורית, כלומר ששלשתן היו כרוכין יחד, ולא הזכיר במה היו קושרין אותן.
אמנם בתו"כ כתוב כיצד היה עושה "נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון", כלומר שכורכן בחלק הבולט מן הלשון של זהורית, ועיקרה של הלשון היתה בתוך האגודה (עפ"י גו"א). וזה דלא כהרא"ם, ובכך מתיישב היטב לשון רש"י, וכן אין השמטה של הדבר שבו קשרום. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק י[עריכה]
ושלשה עשרונים[עריכה]
וברש"י: לנסכי שלשה כבשים הללו, שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים.
ובשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: אף ששאר חטאות ואשמות אינן טעונים נסכים וכו'.
ונראה ביאור הענין מאי שנא מצורע שחטאתו ואשמו טעונים נסכים ודלא ככל חטאות ואשמות. ואולי ניתן לבאר (ויש לבדוק זאת) משום שכל חטאת ואשם באים ישירות ככפרה על חטא מסוים, ואינו מרוצה כל כך להקב"ה, ולכן אין מביאים ע"ז נסכים המיועדים להשלמת הריצוי. ואילו חטאתו ואשמו של מצורע אינם באים ככפרה על חטא מסוים, אלא כתהליך טהרתו של מצורע. ואמנם מבואר שעונש הצרעת הינו מחמת חטא לשה"ר, אך עדיין אין החטאת והאשם באים ישירות על חטא זה, ולכן דווקא בהם שייך הריצוי של נסכים. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק יא[עריכה]
והעמיד וגו' לפני ה' פתח אהל מועד[עריכה]
וברש"י: בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה, לפי שהוא מחוסר כיפורים.
ביאר בשפ"ח הקצר בשם הרא"ם: שער ניקנור היה במזרח העזרה, וכשעומד שם אדם ופניו למערב הוא רואה פתח ההיכל, והיינו 'לפני ה. וחלל השער לא נתקדש בקדושת עזרה, כדי שיוכל לעמוד בו המצורע להכניס בהונותיו.
יש להעיר מה עשו המצורעים במדבר, ששם לא היה 'שער ניקנור' אשר חללו לא נתקדש בקדושת עזרה. ואין לומר שלא נהגו מצורעים במדבר, שהלא בחזקוני לקמן (פס' לד) מפורש שרק בנגעי בתים לשון הכתוב היא "כי תבואו אל ארץ כנען", ונהגו רק במדבר, אך נגעי אדם וכלים נהגו אף במדבר, עיי"ש. ויש לבדוק הדבר. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק יג[עריכה]
במקום אשר ישחט[עריכה]
וברש"י: לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה, יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו, לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו'.
וביאר בשפ"ח הקצר בשם אמ"ש: ואף דגם החטאת והעולה יצאו מכלל לידון בהעמדה כדכתיב לעיל (פס' יא) 'והעמיד וגו, עם כל זה לא הוצרך הכתוב לפרש מקום שחיטתם, דמהיכי תיתי שלא ישחטו בצפון, דמה הפרש יש בין חטאת ועולה הללו לשאר חטאות ועולות. אבל גבי אשם שצריך ליתן מדמו על בהונות האיש המיטהר, הוה אמינא דמותר לשוחטו במקום עמידת האיש, לכן הוצרך לגלות דשחיטתו צריך להיות דווקא בצפון.
לדבריו צריך עיון מדוע רש"י כותב שההוה אמינא ששחיטתו תהיה במקום העמדתו היא משום "שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה", ואילו לביאור אמ"ש זה אינו טעם - דא"כ ה"ה חטאת ואשם, אלא הטעם הוא משום שנותנים מדם האשם על המיטהר, ואילו רש"י לא כותב כן, וצ"ע.
שוב ראיתי שהמלבי"ם לעיל פס' יא (אות מג) כתב על פי התו"כ (כביאור השם עולם) ש"והעמיד אותם" איירי רק על האיש וכבש האשם ולוג שמן, אבל אינו מעמיד את החטאת והעולה, כי אינו צריך להניפם. ולפי זה מובן רש"י כאן כפשוטו, ולק"מ קושיית האמ"ש הנזכרת. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק לג[עריכה]
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר[עריכה]
ותרגם אונקלוס: ומליל ה' עם משה ולאהרן למימר.
יש לשים לב לשינוי הלשון בתרגום בין דיבור ה' למשה לבין הדיבור לאהרן, שבמשה תרגם "עם משה", ובאהרן - "ולאהרן".
וכך מצינו גם לקמן (טו, א) בתרגום - ממש ככאן, וכן לעיל (יג, א) לחלק מהנוסחאות. וכן בפר' במדבר (ד, א. שם יז = במהד' 'עוז והדר'. וכן ב, א לחלק מהנוסחאות שם). וכן בפר' קרח (במדבר טז, כ במהד' הנז'). וראה שם (יח, א) עה"פ "ויאמר ה' אל אהרן", שמתורגם: 'לאהרן', ורש"י שם כותב: למשה אמר שיאמר לאהרן. וכן בפר' חקת (יט, א) ב'עוז והדר'. ודו"ק בזה.
ונראה בביאור הדבר על פי דברי רש"י בתחילת חומש ויקרא (א, א ד"ה אליו), הכותב עה"פ "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" - למעט את אהרן. רבי יהודה אומר י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן, וכנגדן נאמרו י"ג מיעוטין, ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן וכו', עכ"ל רש"י.
והיינו שאף במקומות שמוזכר שהקב"ה דיבר אף עם אהרן, אך הכוונה היא שהקב"ה אמר זאת למרע"ה בכדי שהוא יאמר זאת לאהרן. וא"כ מבוארים היטב דברי האונקלוס ששינה את לשון התרגום בין משה לבין אהרן, ודו"ק. {ויש לבדוק בכל י"ג המקומות שמוזכר הדיבור אף לאהרן - אם בכולם מתרגם האונקלוס כפי שכאן.} הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק לו[עריכה]
וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' ולא יטמא כל אשר בבית[עריכה]
וברש"י: שאם לא יפנהו ויבא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר, וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה, אם על כלי שטף יטבילם ויטהרו, ואם על אוכלין ומשקין יאכלם בימי טומאתו, הא לא חסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה.
העירו שאם התורה חסה רק על כלי חרס, א"כ מדוע מבואר בקרא שמפנים את כל הבית.
עוד יש להעיר בדברי רש"י (שמקורם במשנה בנגעים פי"ב מ"ה), שלכאורה כפי שניתן לומר שהחשש היה לדבר מועט ופחות ככלי חרס, כך יכלו ג"כ לומר שהתורה חסה על הטרחה שבהטבלת כלי שטף או בשמירת המאכלים והמשקין לימי טומאתו [וא"כ תיושב השאלה הקודמת, שזהו הטעם לפנות את כל הבית]. ועיין בזה.
והנה השפ"ח הקצר כתב בשם אמ"ש במה שהתורה חסה על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה: אבל לא יניחם להשתמש בהם בימי טומאתו, דחיישינן לתקלה שישתמש בהם בעת טהרתו, מה שאין כן באוכלים שנאכלים לזמן מועט. אמנם ראיתי שהמשנה אחרונה (בנגעים שם) הקשה שחשש תקלה הינו רק מדרבנן, ומסתמא בימי משה היה קודם תקנת חכמים, וא"כ למה חששה התורה בכלי חרס טמאים שניתן להשתמש עמם בימי טומאתו.
וחשבתי ליישב זאת על פי דברי הצל"ח בענין דבר שיש לו מתירין שאינו בטל אפילו באלף, שכל זה הוא באוכלין ששימושם הוא חד פעמי, ומכיון שניתן להשתמש בהם ולאכלם לאחר השבת – אינם בטלים, אך בכלי שהוא 'רב פעמי' [ולדוגמא: כיסא שהונחו עליו בכניסת שבת נרות דולקות, והוסרו לאחר שנכבו, והתערב בערימת כסאות], והשימוש שישתמשו בו לאחר שבת אינו במקום השימוש שבשבת, אינו נחשב 'דבר שיש לו מתירין', דלגבי שימוש זה שבשבת – אין לו מתירין. ולפי"ז גם כאן נראה שאף אם יניח את הכלי מחרס להשתמש בו בימי טומאתו, עדיין הפסד גדול הוא לו שאינו יכול להשתמש בו אף בימי טהרתו, ואינו דומה למאכלים שאוכלים אותם רק פעם אחת, וא"כ יכול לבחור לאכלם בימי טומאתו. שוב ראיתי סברא כזו בשם השפת אמת בליקוטים והבאר מים חיים. אכן אמרו לי שלהלכה לא נפסק כהצל"ח האמור (ויש לבדוק זאת), ועדיין ניתן להשתמש בעצם סברתו שודאי שייכת כאן. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)
פסוק מו[עריכה]
יטמא עד הערב[עריכה]
וברש"י: מלמד שאין מטמא בגדים, יכול אפי' שהה בכדי אכילת פרס, תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו, אין לי אלא אוכל, שוכב מנין, תלמוד לומר והשוכב, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס, יכבס ריבה, אם כן למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לשוכב כדי אכילת פרס.
היינו שלא צריך בכדי להטמא לא לאכול ולא לשכב, ואֵלו הוזכרו רק ליתן שיעור לשוכב (היינו= לכל שהיה בבית המנוגע) בכדי אכילת פרס. ולכאורה באותה מידה היה ניתן לדרוש ששיעור האוכל הינו כשיעור זמן שכיבה ולא להיפך. וכנראה משום שאי אפשר ליתן שיעור בשכיבה, ידעו חז"ל שא"א לפרש שהכוונה לאכילה בשיעור זמן של שכיבה אלא להיפך. עוד ניתן לומר ששכיבה נמדדת לפי שיעור זמן, ולכן ניתן לומר שלומדים שהיא בכדי זמן אכילת פרס, אך אכילה נמדדת לפי הכמות הנאכלת ולא לפי זמן שרירותי, ולכן הבינו שא"א לקבוע את זמן האכילה כפי שיעור השינה, ולכן דרשו להיפך, ודו"ק. הארות חיים (שיחה) 13:31, 12 באפריל 2021 (IDT)